"איש בשם זמרי" (עמ' 414, 415)

בן-גוריון המשיך: ״גם כאשר אצטט חברים שקראו לו בשם אחר, ידעו כולם כי השם זמרי הוא השם שלי [לפנחס לבון]״. שרת נרעש לשמע הדברים מפי בן-גוריון, ששם עצמו כפנחס הכהן המושיע את ישראל בהכותו את זמרי-לבון המתועב אל החומש. הוא קם ממקומו כדי לצאת במחאה, אך חברים עיכבו בעדו.[i]

נדהם וסולד שמע שרת את בן-גוריון ממשיך: ״אצטט חבר נאמן [..] סמל ההגינות [שרת] [...] הוא אמר במרכז המפלגה ב-4.2.1961 ׳אינני חושב כי הדבר סוד לרבים, כי חל סבך חמור ביחסים ביני לבין זמרי׳ ״. שרת מחה: ״לא. אם אתה מצטט, אתה צריך לצטט. לא! זה לא ייתכן״. בן-גוריון השיב: ״אל תיתן לי פקודות, הודעתי את השם שאני נותן״. אשכול התחנן: ״למה אתה מדליק דליקות חדשות!״ אך בן-גוריון איים: ״עוד מעט אצטט גם אותך!״ שרת תבע: ״אל תצטט!״ אך בן-גוריון התעקש: ״הודעתי כי את השם אני נותן [...] לא אקרא בשם אחר, אלא בשם זמרי״. אשכול אמר: ״אם הוא לא חבר [מפא״י] - לא צריך לדבר עליו״. אך שונא לבון, מזכיר המפלגה ברקת, הרשה לבן-גוריון להמשיך. ״לא אקרא בשם אחר אלא זמרי, ואומר מה שאמר אשכול במזכירות המפלגה ב-16.12.1960״.

בן-גוריון שיבץ את השם ״זמרי״ בתוך התלונות הקשות שהיו בפי אשכול נגד לבון בהיותו שר הביטחון. הוא גם הציג את נאום ״הפחד והחשבון״ של שרת, שבו יצא להגנת לבון והפכו, על-ידי הוצאת דברים מהקשרם, לנאום נגד לבון. שרת טען: ״זוהי מחצית האמת, שהיא סילוף גמור של האמת״.[ii]

(...)

           שרת התקומם נגד דימוייו המפלצתיים של המנהיג הזקן.[iii] הוא אמר במרכז מפא״י: ״בן-גוריון חידש [...]. במקום לקרוא לאדם בשמו הוא קשר לו כינוי. זה היה כינוי שבמסורת עמנו הוא דבר תועבה [...] החבר בן-גוריון חילל את מוסרה הציבורי של המפלגה״.[iv]

בן-גוריון המשיך להזדקק לשיטת ״חצאי האמת״. במאמר שפרסם ב"דבר"עירבב בן-גוריון האשמה נגד לבון, שהוא מנע את החקירה המשפטית שעמדה כביכול על הפרק כבר ב-1954. כדי להוכיח זאת, הוא הביא באורח חלקי מדברי שרת במזכירות מפא״י ב-15.1.1961:

שרת אמר: ״אני אמרתי. אילו אני תחת לבון, הייתי מכריז שאני בעד חקירה משפטית, וזה לא יצא [בלשון עתיד] לפועל לא מפני שאני [לבון] סירבתי״. ארבעה ימים קודם לכן הסביר במזכירות מפא״י, שאילו הוא היה במקום לבון, היה דורש ועדת ״חקירה משפטית, כל חקירה שהיא שלא יישאר ספק קל בלב מישהו שיש לי [ללבון] חשש שמא יתגלה איזה דבר״.[v]

שרת הוסיף, ש״לבון לא גרס כך״,[vi] אבל בלי לייחס את הדברים ב-1954, שהרי לבון הוא שהציע לשרת את מינוי ועדת החקירה לעניין החבלות במצרים. עכשיו בן-גוריון כתב, ששרת העיד במזכירות מפא״י ב-15.1.1961, שעוד בהיותו ראש ממשלה ״דרש חקירה משפטית, ולפי עדות של שרת התנגד לכך לבון״. ובן-גוריון הוסיף, שלבון פחד מחקירה משפטית כבר ב-1954.[vii] כאילו סירב לבון פעמיים לוועדת חקירה משפטית, ב-1954 וב-1960.[viii]

עמ' 418, 419

בנובמבר 1964 בא בן-גוריון למרכז מפא״י ותבע את הדחת אשכול. הוא הודיע: ״אני לא מוסיף לראות באשכול את הנציג שלי״.

בן-גוריון תבע שאשכול יעמוד למשפט העם, וגם הסביר כיצד יהיו הליכי המשפט: הרמטכל״ים יופיעו ויספרו על המעשים שהיו ב-1955-1954, ואם הרמטכל״ים לא ירצו להופיע - הוא, בן-גוריון, יופיע ״כעד ואולי כתובע״, וגם אשכול ייאלץ להופיע. גם שרת החולה אנוש יופיע בפני הוועדה המשפטית: ״ישאלו אותו: אתה ידעת שבמשרד הביטחון עשו דברים כאלה והוא יגיד: לא, לא ידעתי״.

בן-גוריון תיכנן אף את הווידויים של הנאשמים. ניכר במושגיו על ״משפט״, שהוא התכוון לטריבונל מהפכני טוטליטרי נוסח המהפכה הצרפתית, שפסק הדין וגזר הדין ידועים מראש.

(...)

בינתיים איימו משה דיין ושמעון פרס, שהיו שרי ממשלה, שהם וחבריהם לא יצביעו בעד הממשלה בהצבעת אי-אמון שתוגש לכנסת. רוב חברי הסיעה תמכו בהקמת ועדת חקירה, מפחד בן-גוריון.[ix] אומנם רבים מהם לא היו מוכנים להקמת ועדת חקירה נגד ועדת השבעה, כלומר נגד ראש הממשלה אשכול - אך היו מוכנים לפגיעה נוספת בלבון, שכבר לא היה חבר מפא״י, באמצעות חקירה מחודשת של הפרשה מ-1954. עתה ביצע בן-גוריון נסיגה טקטית, והסכים שוועדת החקירה המשפטית תדון רק באירועי 1954,[x] אך שרת החולה העיר למזכירות מפא״י, שרק הממשלה מוסמכת להחליט על חקירה ממלכתית.[xi]