חששות הממשל האמריקני לדמוקרטיה הישראלית (עמ' 387, 388)

ה"ניו-יורק טיימ"ס דיווח ב-26 באוקטובר 1960, שלבון היה קורבן של עדויות שקר וזיופים של ראש-הממשלה בן-גוריון, יחד עם הצעירים שיזמו את הפלישה למצרים ב-1956. ״העסק הביש״, לדעת העיתון, הוא הכינוי לפעולת עזה, ולבון הודח עקב התנגדותו לה. גם ה"טיים" חזר ב-7 בנובמבר 1960 על המחלוקת בין שני המחנות בישראל. בשני העיתונים התפרסמו פרטים שגויים, אך הוצגה בהם קונספציה נכונה בעיקרה, שקשרה בין המחלוקת בעניין ״הפרשה״ ובין המחלוקות בין שתי אסכולות מדיניות בישראל - האסכולה הגרעינית-צרפתית-גרמנית של בן-גוריון, דיין ופרס, לעומת האסכולה הקונבנציונלית-הפרו-אמריקנית של גולדה, שרת, ספיר, לבון, אלון, גלילי ואחרים.[i] גם דיין סבר, שהברירה היא בין שתי ממשלות: האחת בראשות בן-גוריון, בלי גולדה וספיר, השנייה בראשות שרת, בלי בן-גוריון, ועם לבון בהסתדרות - וממשלה כזאת תזחל תחת שולחנם של האמריקאים.[ii]

עמ' 392

לאחר שניסיונו להפליל את לבון נכשל בזירה הממלכתית, פנה עתה בן-גוריון לזירה המפלגתית. בן-גוריון תבע להעמיד את לבון למשפט המפלגה. קדיש לוז הזכיר לו, שאין בסמכות המפלגה לחקור את הצבא.[iii] דיון בפורום מפלגתי בעניינים ביטחוניים סודיים היה בגדר הפרה בוטה של כללי ממלכתיות אלמנטריים. הוצע להקים ״ועדת בוחן״ - ועדה אד-הוק שתשפוט את מעשי לבון ב-1954 כשר הביטחון, ואת מה שאמר ב-1960 בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.[iv] שרת לחץ על לבון להופיע בפני ״ועדת הבוחן״,[v] אך לבון התנגד. שום ועדה של ראשי מפא״י לא תוכל לדון בנושא באופן ענייני,[vi] שכן בן-גוריון כבר הודיע שלא יישב עם לבון בשום פורום.[vii]

עמ' 394

אשכול היה חיוור ומתוח. הוא אמר ש״יש לשעבד קצת נוחיות אישית או חברית [...] למצפון ולמוסר יותר גבוה של התנועה שהיא משרתת את העם״.

שרת נאם נגד ההדחה. לדבריו, לבון אומנם איננו מזכ״ל הסתדרות ״מצוין״, בגלל התנהגותו הלא-חברית, אבל למרות חולשות אופיו הוא מזכ״ל ״חשוב״ ו״דגול״. עדות לבון בפני ועדת החוץ והביטחון הייתה ראויה לביקורת, אבל מתנגדיו פירסמו בשמו דברים שלא אמר, והם שגרמו נזק לביטחון ולצה״ל. בן-גוריון איננו רשאי לאנוס את המפלגה להדיח את לבון מתפקידו.

״לא הכבוד והצדק משמשים נר לרגלנו, כי אם הפחד והחשבון״, סיכם שרת במשפט שייזכר לדורות. בהדחת לבון ראה שרת פולחן קניבלי של הנחת ראשו של לבון על צלחתו של בן-גוריון כדי להשקיט את רעבונו.[viii] מעריצי בן-גוריון סברו, ששינאת שרת לבן-גוריון הפכה את לבון - ״השחצן, השקרן, המקיאווליסט״ - ל״קדוש מעונה הלוחם למען הדמוקרטיה, הצדק והמוסר״.[ix]

עמ' 395

שרת היה מפוכח ביחס למימסד הממלכתי בראשות בן-גוריון וה״צעירים״. מייד לאחר הדחת לבון הוא טילפן לאפי עברון ויעץ לו לצאת את הארץ לכמה שנים. שרת החוץ גולדה מאיר הצליחה לסדרו כיועץ מדיני בשגרירות בלונדון, ומשם יעבור לארצות-הברית. היה עוד קורבן לפרשה - יהושפט הרכבי. הוא לא חזר לאמ״ן בתום לימודיו.[x]

בן-גוריון חיזר אחרי שרת, אך שרת לא נענה.[xi] עכשיו הבין, שגם לפני שלבון היה שר הביטחון, ״צמרת הצבא שלנו הייתה נגועה בשלושה חטאים: הרפתקנות, דיווח כוזב וחיפוי על מעשים שלא ייעשו״.