שרת מעיד בוועדת החוץ והביטחון

בין שתי העדויות של לבון בפני ועדת החוץ והביטחון הופיע גם שרת.[i] שרת סיפר איך הרחיב את כתב הסמכות של ועדת אולשן-דורי למורת רוחו של לבון, כך שהחקירה כללה את מסכת היחסים הכוללת של השר עם הכפופים אליו, ולא רק בפרשה המצרית.[ii] שרת הפריך את טענת לבון, כי ביקש ממנו במיוחד לראות את עדות פרס בוועדת אולשן, ואומנם הפתק, בכתב ידו של אפי עברון, מבקש משרת את כל העדויות, למרות שעדות פרס היא שעניינה את לבון במיוחד.[iii] חברי הוועדה התרשמו שעדויות לבון ושרת תומכות זו בזו.

יעקב חזן טען נגד שרת, שהירשה שמצב שבו מתעמתים שני אנשים, שאחד מהם צודק ואחד מהם משקר נמשך זמן רב: ״ואני חושב שמדינה מתוקנת אינה יכולה לחיות על דמם של אזרחיה״. לחזן היה ברור מי מן השניים שיקר, לכן לא הבין איך שרת השאיר את גיבלי בתפקידו. חזן המשיך: "אנחנו עוסקים לא רק בבעיה אישית אלא גם בבעיה ממלכתית. בתור ראש-ממשלה איך הוא יכול היה לשאת מעשה כזה ולשאת את הישארותו בתפקיד של אדם שמעל בכל היסודות המקובלים של פעולה בצבא? אני מדבר על פעולתו של ראש אמ"ן, שנתן הוראות לפעולה ולא היה לו כל יסוד חוקי לתיתם, פעולה שהייתה עשויה לסכן את מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל [...] איך ראש-ממשלה יכול היה לא לקבל את התביעה של שר הביטחון לפטר קצין כזה?"

חזן הטיח בשרת, שאסור היה לו לקבל את ה״תיק״ו״ של ועדת אולשן ולהשאיר את ״צל הספק״ על לבון וגיבלי. שרת השיב, שהאילוץ היה המצב האובייקטיבי החיצוני. אם היה ממשיך בחקירות, היה זה כאילו הכריז באוזני העולם כולו ש״אנו עשינו את זה״.

עוד התקומם חזן על ששרת שמר בסוד את העדויות מפני שר הביטחון. שרת השיב, שאילו נתן ללבון את העדויות נגדו, כי אז ״האחרים״ - ראשי מערכת הביטחון וצה״ל - היו מדליפים את הסוד, שחיי הנידונים במצרים תלויים בו.[iv] בכך הודה, שהיה נתון לאיום סחיטה, שאם תימשך החקירה הם יחשפו את סוד הטרור הישראלי נגד מצרים. כזכור, הסחיטה נעזרה במימוש חלקי של האיומים - פרסומים ב"דבר" וב"למרחב", שרמזו על אחריותה של ישראל לחבלות במצרים.[v]

לבון מקבל את הודעת שרת; בן-גוריון מסרב להניח ל״פרשה״ (עמ' 378)

למרות הסתייגותו של בן-גוריון, ניווט אשכול את הפשרה. ב-25 באוקטובר הודיע שרת ב"דבר", ש״אילו היו ידועות אז העובדות שנקבעו על-ידי ועדת כהן, הייתה בהן הוכחה כיבדת משקל לכך, כי ההאשמה שהוטלה באותם הימים על לבון לגבי האחריות הישירה לפרשה מסוימת, היא אשמת שווא״.האחריות הישירה, בניגוד לאחריות הפרלמנטרית הכוללת, לא הייתה מוטלת על לבון. שרת נשאל עוד: ״האם לא היה בידיעת העובדות האלה כדי לשנות אז את עמדתך בשאלת התפטרותו של לבון?״ והשיב: ״לא. גם אז לא הייתי רואה לעצמי מנוס מקבלת התפטרותו״.[vi]

זו הייתה נוסחה מתוכננת מראש, שנועדה על-ידי שרת להיות מסויגת. על אף שבהודעת שרת לא הייתה ריהביליטציה מלאה, לבון הסתפק בה והודיע שמבחינתו הפרשה לא קיימת.[vii]