פרק 30 - הדחה מס' 4 - שרת מפנה את הדרך לאוריינטציה פרו-צרפתית (עמ' 269)
מזהה  317
שם הספר  1108 לבון - אנטי משיח - ביוגרפיה
מספר פרק  16
שם הפרק  פרק 30 - הדחה מס' 4 - שרת מפנה את הדרך לאוריינטציה פרו-צרפתית (עמ' 269)


 

אין צורך לומר, ששרת חשד בצרפת, שהיא ״מוכנה להילחם במזרח-התיכון עד טיפת הדם האחרונה של החייל הישראלי האחרון״.[i]

דיין ופרס היו פרו-צרפתיים. פרס התלהב מהמטוסים הצרפתיים - גם מאלה שנפסלו על-ידי חילות האוויר הצרפתי והישראלי, ולא גילה לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שהצרפתים ניסו למכור לישראל מטוסים לקויים.[ii] צמרת חיל האוויר ביקרה בחריפות את הנדיבות הישראלית כלפי הצרפתים[iii] וטענה, שחיל האוויר הצרפתי מנסה להיפטר ממטוסים לא טובים ולמכור אותם לישראל.[iv]

                                                                                               

עמ' 297

בתחילת אפריל 1956, ערב נחיתתם של ה"מיסטרים" הראשונים מצרפת, כאשר שר החוץ הצרפתי פינו עמד להגיע לביקור בארץ, אירעה תקרית חמורה בגבול הרצועה, אשר בשלה בוטל הביקור, אם כי לא הזיקה ליחסים עם צרפת. בתגובה על הפגזת היישובים ליד רצועת עזה, לא נרתע דיין מלהורות על הפגזת השוק בעזה.[v] ההפגזה הישראלית גרמה אבדות קשות. 61 אזרחים נהרגו ו-128 נפצעו, בהם נשים וילדים. בן-גוריון, אשר לא התנגד להפגזת עזה,[vi] לא דיווח לממשלה ולוועדת חוץ והביטחון, שהפגזת השוק בעזה הייתה מכוּוֶנת ושהישראלים היו הראשונים שהפגיזו אוכלוסייה כפרית ברצועה.[vii] זאת על אף שגרס, ש״כל מה שמודיעים צריך להיות במיטב האמת ורק האמת״.[viii]

שר החוץ שרת שמע לראשונה מחברי ועדת החוץ והביטחון, שהישראלים פתחו בהפגזת יישובים אזרחיים.[ix]

ביוני 1956 הודח שרת מכהונתו כשר החוץ, גולדה מאיר עברה מתפקידה כשרת העבודה לתפקיד שר החוץ. מרדכי נמיר נכנס לממשלה כשר העבודה ולבון התמנה כמזכ״ל ההסתדרות [במום נמיר]. ההכרעה על הדחת שרת באה לאפשר התקשרות צבאית עם צרפת להפלת נאצר.[x] הדחה זו עוררה ביקורת חריפה על ״המושיע בן-גוריון״[xi] ונראתה כהכנה של ״הרפתקה מלחמתית יזומה על-ידינו״.[xii]

 

עמ' 283

באותה עת נידונה הדחתו של שרת. בן-גוריון איים בהתפטרות אם שרת לא ילך[xiii] קרנו של לבון עלתה בבת אחת. ה"ג׳ואיש אובזרוור", שופר הממסד הביטחוני (״צעירי״ בן-גוריון), הסביר איך שרת יורד ולבון עולה.[xiv] גם השגרירות האמריקאית שלחה דיווח על הכנותיו של לבון לרפורמה כוללת במשק חברת העובדים.[xv]

בישיבת הממשלה, שבה התפטר שרת ב-18 ביוני 1956, הזכיר השר משה חיים שפירא את טבח קיביה, ובן-גוריון שיסעו בקריאה כי אין הוא אחראי לקיביה, שכן היה אז בחופשה. שרת הגיב על ההודעה, שאם כן הדבר אזי הוא הוטעה. בן-גוריון כתב לו פתק, כי אומנם נשאל לדעתו וענה שהוא מחייב מעשה תגמול, אך איש לא נועץ בו איזה אופי יישא התגמול ומה יהיו ממדיו.[xvi] הטקטיקה שלו הייתה להשאיר בפרוטוקול הממשלה רישום לדורות הבאים, שהוא אינו אחראי לקיביה - הפתק שכתב לשרת היה עניין פרטי ביניהם.[xvii]

לא רק בפרוטוקול. השתמטותו של בן-גוריון מהאחריות לקיביה הודלפה.[xviii] ב-19 ביוני, דיווח "מעריב" על ״הדרמה האישית״ בישיבת הממשלה, שבה למעשה הכחיש שרת - ובצדק - את אחריותו לקיביה, ובן-גוריון התכחש לאחריותו למבצע זה.[xix] לפיכך, נשאר רק לבון לשאת באחריות לטבח.[xx]

הכחשת בן-גוריון והדלפתה לעיתונות נועדה כנראה לרמוז, שבן-גוריון המליץ על לבון כמזכ״ל ההסתדרות, אך הוא פוסל אותו למנהיגות לאומית. כך נקשרה ההדחה מספר 4 - של שרת - בהדחת לבון שקדמה לה: שני היורשים בכוח של בן-גוריון, שמילאו את שני תפקידיו בעת פרישתו לשדה-בוקר, נפסלו.[xxi]



[i] חו״ב 20.5.1955.

[ii] ממשה״ב, 3.3.1955, 31.3.1955, א.צ. 890/73/822. יצחק שטייגמן מעצמאות לקדש, עמ׳ 134-132.

[iii] תזכיר ראש מטה חיל האוויר שמשוני 19.8.1955 א.צ.

[iv] מכתבי דן טולקובסקי לדיין 23.9.1955, 26.10.1955, א.צ. 637/56/50.

[v] מהלך האירועים העיקריים בגבול רצועת עזה, 1956, א.צ. 776/58/7.

[vi] מהלך שאותו הציע ביוזמתו שנה קודם לכן, גולני, ״בן-גוריון נגד דיין...ז״, עמ׳ 128.

[vii] ״דו״ח מסכם הפגזת יישובים לאורך הגבול״ 7.4.1956.

[viii] חו״ב 11.4.1956.

[ix] חו״ב 11.4.1956.

[x] כפכפי, מלחמת ברירה.

[xi] וולטר איתן לשרת 10.6.1956, ג״מ 2458/12.

[xii] מכתב והערות יוסף יזרעאלי, ארכיון אפיקים.

[xiii] את זה גילה בהספדו על שרת ב-1965.

[xiv] Why did Sharett resign? Jewish Observer, 22.6.1956.

[xv] שגרירות ארה״ב למחלקת המדינה 23.10.1956, הארכיון הלאומי בוושינגטון,

HBS 00/10-2356. A784.

[xvi] שרת, יומן אישי, עמ׳ 1457.

[xvii] פרק 20, לעיל.

[xviii] בן-גוריון הרבה להתלונן על ההדלפות מישיבות הממשלה, וכמובן טען שלא אנשיו אלא שרים או עובדיהם מדליפים. שר התחבורה ד.צ. פנקס העיר לבן-גוריון בתגובה, כי ״לי אמר עיתונאי, איש רציני, שהוא עיין במשרד זה [ראש-הממשלה] בפרוטוקול ישיבת הממשלה״,ממשלה מז/שי״ב 6.7.1952.

[xix] אליעזר לבנה, ״כיצד אסור לנהוג במדינה דמוקרטית?״ הארץ 29.6.1956.

[xx] אריה דיסנצ׳יק, ״על השקר שאינו יודע גבולות״, מעריב 29.6.1956.

[xxi] ההערצה האירציונאלית אל מנהיג שאין לו צורך בשיקולים הגיוניים, כי הוא מצויד באינטואיציה, מן ״הארה עליונה״ העלתה הרהורים נוגים בקרב משקיפים זרים על הנהגתו המשיחית של בן-גוריון. השגרירות הבריטית בתל-אביב לפוריין אופיס, 21.9.1956,

PRO, FO 371/121693.

העתקת קישור