דיין ובן-גוריון לא שיתפו את ראש הממשלה שרת בהתלבטות ביחס לחקירה מחודשת של התנהגות אמ״ן בפרשת מצרים, ובהחלטתם להימנע מחקירה. הם ידעו, שלשרת לא נותרו אלא חודשים אחדים בתפקיד ראש הממשלה, והוא גם לא יאריך ימים בתפקיד שר החוץ. לדעת דיין, ״ספק אם הזקן יוכל למצוא שפה ׳קואליציונית׳ עם משה שרת״.

גם הפעם ידע דיין לסייע להגשמת נבואותיו. כעבור שנה, ביוני 1956, הודח שרת מתפקידו כשר החוץ, בסיוע פעיל של פרס ודיין.[i]

עמ' 282

בגבול עזה חלה החמרה בתקריות בינואר-פברואר 1955,[ii] כי לאחר תלייתם של שמואל עזאר ומשה מרזוק בקהיר, חששו המצרים שישראל תפעל נגדם ושלחו סיירי מודיעין שפעילותם לוותה בחבלה.[iii] חוליה מצרית חדרה למכון הביולוגי בנס-ציונה וגנבה מסמכים וטלפון, ולאחר מכן הרגה אדם.[iv] אבל עוד קודם, ב-17 בפברואר 1955, יום התפטרות לבון מתפקידו כשר הביטחון, חוברה באג״ם מבצעים תוכנית לפעולת גמול גדולה ברצועה.[v] החדירה האלימה סיפקה את העילה. בן-גוריון התייצב לפני ראש-הממשלה שרת וביקש לבצע פעולת גמול ברצועת עזה, והבטיח שלא ייהרגו הרבה מצרים. שרת הודיע בגאווה לאפי עברון הנדהם: ״אני אישרתי את הפעולה״.[vi] בעיתון "במחנה" התפרסמו זו בצד זו הודעת הפרידה של שר הביטחון היוצא ותיאורי קרב עזה, שבו נהרגו 38 חיילים מצרים.

עמ' 284

פעולת עזה הייתה אמצעי להכשרת דעת הקהל לפעולות גמול גדולות, שאפיינו את התקופה שלאחר הדחת לבון.[vii] בעקבות פעולת עזה חלה הסלמה בגבול מצרים. המצרים שלחו פדאין, שרצחו מתיישבים ליד הגבול.[viii] בתגובה הציע בן-גוריון לכבוש את עזה. שרת סירב. שרת, אשר הגדיר את הצעות של לבון כטירוף, לא הוסיף שמות תואר להצעת בן-גוריון לכבוש את עזה ולגרש את פליטיה לירדן - הוא הסתפק בסיכול התוכנית.[ix]

עמ' 285, 286

ב-22 באוגוסט 1955 הסתערה יחידת צה״ל, בעקבות יריות עליה, על מוצב מצרי ליד מפלסים וכבשה אותו, ללא ידיעתו של ראש-הממשלה שרת. דיין לא דיווח, שלילה קודם ערך צה״ל פעולה ברפיח, כדי לפגוע בחיילים מצריים שם. הפעולה אומנם לא הצליחה, אך אפשר להניח שהיריות על הסיור של צה״ל היו פעולת גמול מצרית על החדירה הישראלית בלילה הקודם.[x]

בן-גוריון הסכים לפגיעה באוכלוסייה האזרחית, אם כי בקנה-מידה קטן: ״למרר את חיי האזרחים שם [...] שיום יום ייהרג גם אחד מהם, כמו אצלנו״.[xi] ככל הנראה, לא חשב לשאול את ראש-הממשלה שרת לדעתו על המדיניות החדשה ביחס לאוכלוסיית הרצועה. כאשר שרת ניסה לסרב לאשר את פעולת חאן-יונס, איימו הרמטכ״ל ובן-גוריון להתפטר. שרת נאלץ לאשר את הפעולה.[xii]

בתחום המשמעת נהגו השיטות של אריק שרון ומאיר הר-ציון. סגן הרמטכ״ל לסקוב נתבקש לחקור מקרה של ״התעוותות של פקודה״ מדרג המטכ״ל ומטה, כאשר יחידת צה״ל חדרה לאזור המפורז בניצנה ופצעה חיילים מצרים, בניגוד להוראה ברורה של ראש הממשלה.[xiii] לסקוב התרשם מחקירת מאיר הר-ציון, כי ״הוא חייל בלתי מפותח בשכלו ולוקה בזיכרון״. שיכחה אפיינה גם חיילים אחרים שנחקרו, כמו אותו חייל שטען, שהצרור המיותר שירה פשוט נפלט לו.[xiv] נמצא, שלמרות רצח הבדואים בירדן, הר-ציון שב לשירות הקבע בצבא לפי בקשתו של הרמטכ׳׳ל. החזרת הר-ציון לצה״ל התבצעה בניגוד לתביעת ראש הממשלה שרת להרחיקו כליל מהצבא יחד עם חבריו הנוקמים בבדואים, ולמנוע ממנו גם את השירות במילואים.

(...)

גם עכשיו, כשהיה מחוץ לממשלה, ניצב לבון בתווך בין בן-גוריון ושרת. הוא התנגד לאמונה ״המיסטית״ בכוחה של המילה, כאילו מדיניות החוץ נקבעת בעיקר על-ידי דיפלומטיה.

לבון התייחס אל תפיסתו של שרת כאל תפיסה נאיבית, בלתי מציאותית ואפילו קרתנית.

מצד שני, ראה סכנה בזלזול במדיניות החוץ, שאפיינה ״אנשים חשובים למדי אצלנו״, והתכוון לבן-גוריון.[xv] "למדיניות הלאומית זרועות רבות - התיישבותית, מדינית, פיננסית, ביטחונית - ומדיניות החוץ היא אחת מהן".[xvi] בתור שר הביטחון נאמר על לבון כי הזים את האגדה ״שבן-גוריון הוא אחד ואין שני״. עוד נאמר, שהוא התבקש להחליף את משה שרת, כדי לאותת לערבים על מדיניות אקטיביסטית. אך לבון הכחיש את השמועות וסירב להצטרף כשר לממשלה החדשה.[xvii]