השמועות על מתן הוראות יוצאות-דופן על-ידי לבון לא היה להן, כאמור, על מה לסמוך.[i] ככל הנראה, אין גם עדות שלבון נתן הוראות להפציץ את אנקרה ובגדד.[ii] פרס ידע יותר מאחרים, שחודש קודם, בפגישה שפרס השתתף בה, לבון לא אישר אפילו תוכניות דיין לצלם בעיראק. אך שרת, שיחסיו עם לבון היו מתוחים, האמין באמת ובתמים שלבון נתן הוראות מסמרות שיער, ו״כיזב וכיחד וסילף כתובים בדיווחיו, עד שממנו ראו וכך עשו גם פקודיו״.[iii]

הוא האמין לכל מילה שסופרה לו, ולא קרא ללבון לבירור. סיכום הערכתו את לבון היה: ״טירוף״, והוא ייחס אותו להתמכרותו של לבון לאלכוהול. שרת גם שמע מפי גולדה דברים שאמר לה פרס, לפיהם בן-גוריון מבין כי שגה כאשר מינה את לבון כשר הביטחון. כעת גם גולדה דרשה את התפטרות לבון.

עמ' 250

בן-גוריון נפגש עם מטה מפא״י לקראת הבחירות להסתדרות ורמז על כוונתו לחזור לזירה המדינית לקראת הבחירות.[iv] הוא התכוון לכלול בממשלה העתידה גם חלק מה״זקנים״ - את פרץ נפתלי, גולדה, שרת ואשכול. את לבון לא מנה ביניהם. לדיין היה נראה, ש״לבון כנראה בהתערערות מעמדו, היות ולמול שניים כבן-גוריון ושרת, ששניהם אינם תומכים בו היום, ספק אם יוכל להחזיק מעמד יותר מאשר עד הבחירות״.[v]

לקראת הופעתם בוועדת החוץ והביטחון, נפגשו לבון, הרמטכ״ל וראש אמ״ן. לבון קבע, כי הם ישיבו לשאלות וידבקו בנוסחה של גיבלי לפני האשמתו את לבון במתן ההוראה [להפעלת הפיצוצים במצרים]: ״ליחידה ניתנו הוראות לתכנון אך לא לביצוע״.[vi] דיין לא נענה. הוא רצה שייאמר במפורש שלבון נתן את ההוראה.

התקרית המחישה ללבון שעליו להזדרז ולדרוש חקירה. הוא לא הופיע בוועדת החוץ והביטחון. למחרת הופיע ראש-הממשלה בפני הוועדה בעקבות דרישת ״חירות״ להעמיד את פרשת מצרים על סדר-היום של הכנסת. מטרתו של שרת הייתה להסיר את הצעת ״חירות״ ולמנוע דיון גלוי בפרשה, כדי לא לסכן את הנאשמים. שרת דיווח לוועדה על המאמצים להצלת חיי הנאשמים.[vii]

חברים מרכזיים בממשלה ובוועדת החוץ והביטחון הסכימו שיש לדחות את החקירה. ראש הממשלה שרת אמר בוועדת החוץ והביטחון, שהמקרה במצרים איננו הראשון - ״נתלו כבר שני יהודים בעיראק״, אמר, וגם אז, כמו היום, ישראל מתרכזת בהצלת הנאשמים. שרת התלבט אם להחליף את שר הביטחון לבון בגלל היחסים המתוחים ביניהם. מצד שני העריך, שאם בן-גוריון יחזור לממשלה יצטרך הוא עצמו לפרוש. גם דיין, פרס וחבריהם חשבו שעל שרת לפרוש מניהול המדיניות, והם ייעדו לו את תפקיד שר החינוך או ״נשיא האוניברסיטה״.[viii]

עמ' 253, 254

בראשית 1955 ביקש לבון משרת להקים ועדת חקירה חשאית, כדי שיוכל להוכיח בפניה שלא הוא נתן את ההוראה לפעולה במצרים]. שרת סבר שמוטב לדחות את הבירור, עד אחרי שיינתן פסק-הדין במשפט במצרים, או אף לאחר שיוצא לפועל. אבל הוא לא ראה שום אפשרות מוסרית שלא להיענות להפצרתו של שר הביטחון, שביקש ממנו לערוך חקירה.[ix] לוי אשכול ופנחס ספיר התנגדו לחקירה - מפחד פתיחת תיבת פנדורה במשרד הביטחון. גולדה מאיר תמכה. גם דיין התנגד לחקירה.[x]

(...)

שרת הניח, שלבון אשם בדרך כלשהי באסון מצרים. הוא גיבש סברה כפולה, שלפיה לבון אישר את קו הפעולה לאחר מעשה, וש״המעשים נעשו והמאסרים בוצעו לאחר שהוא אישר את הקו״ הכללי של הפעולה.[xi] שרת ייחס ללבון, ולא ליריביו, את האחריות על ״פריעת המוסר הממלכתי בצבא והשלטת משטר של יחסי לא אמת בתוכו״.[xii] אומנם הגיע אליו מידע על הקשר שנרקם נגד שר הביטחון, אבל המרירות שצבר נגד לבון שיכנעה אותו להאמין בסיפורים על הוראות שהשר נתן כביכול ועל מסמכים שזייף. הוא היה משוכנע כי על לבון ללכת. הוא דחה את ח״כ יונה כסה אשר הזהירו, שלבון עלול להתאבד, מפני שהשתכנע שהרמטכ״ל ומנכ״ל משרד הביטחון קשרו קשר לחסלו מבחינה ציבורית.[xiii]

שרת חשד בלבון, שלא גילה לו ״מה בדיוק הוא אמר לגיבלי כאשר גבלי פנה אליו, נניח לא ב-17 כי אם ב-31.7״. קשה להניח, ששרת חשב שלבון אישר לגיבלי את הפעולה לאחר הכישלון, אבל ייתכן שחשד בו שלא נזף בגיבלי בחריפות. אבל אולי שרת, העמוס תמיד למעלה מכוחו, לא בדק את התאריכים היטב. כאמור, כל הנוגעים בדבר, כולל הוא עצמו, ידעו משידורי הרדיו הערביים ומהעיתונות ב-26 ביולי, שהחוליות נתפסו במצרים, ושרת עצמו דן בעניין מצרים עם איסר ועם לבון ועם שרי מפא״י בימים שלפני 31.7.1954. שרת לא יבדוק דברים נוספים, הרבה יותר חמורים, שיגיעו לידיעתו בראשית ינואר. טינתו המוצדקת ללבון השפיעה אפילו על מזגו האצילי.

ועדת החקירה והתפטרות לבון

לבקשת לבון הוקמה ועדת חקירה חשאית על-ידי ראש-הממשלה שרת, כדי לחקור את אסון מצרים. חברי הוועדה שמונתה ב-2 בינואר 1955 היו נשיא בית-המשפט העליון, השופט יצחק אולשן והרמטכ״ל הראשון, יעקב דורי. לבון תבע, שהוועדה תדון רק בענייני מצרים, כי ידע שמתנהל נגדו רצח אופי, והיתר לעסוק בכל ענייני כהונתו יפתח את הפתח למבול של השמצות.[xiv] שרת נענה לו וניסח ברוח זו את ההנחיות לוועדה, אבל במהלך החקירה ביטל את הסייג. לבון אמר לו, שזו טעות קשה, שתפתח פתח להשמצתו, אבל: ״החלטת - החלטת״.

עמ' 258, 259

דיין העיד בוועדת אולשן דורי וגם סיפר בלשכת הרמטכ״ל, כי כאשר דיבר עם לבון על סילוק גבלי והרחקתו מהארץ, שאלו לבון אם הוא ידע על הוראות לפעולה במצרים ממאי ואילך. דיין השמיע את הגרסה שיחזור עליה בשנים הבאות, כאילו בשם לבון. הרמטכ״ל אמר: ״יש לי רושם שלבון אמר לי כי בנימין [גיבלי] לא העביר דו״ח עד ה-8 באוגוסט וזה כדי שב-31 ליולי יוכל לקבל כיסוי כדי שיוכל לקבל הוראות רטרואקטיביות״.[xv] כלומר, שלבון טען שגיבלי ניסה לקבל ממנו אישור רטרואקטיבי להפעלת ה[יחידה המצרים] 131 לאחר שהם כבר ישבו בבית-הסוהר. במשך שנים יפיצו אנשי בן-גוריון את התזה האבסורדית של דיין, כי לבון נתן הוראות למיבצע ב-31 ביולי - אף שב-26 ביולי פורסם ב"הארץ" על מאסר חברי החוליות במצרים, ולאחר שהוא דן על כך עם שרת וחמשת שרי מפא״י.

מנהל משרד ראש-הממשלה טדי קולק הבהיר לשרת, שיריבי לבון בצמרת משרד הביטחון וצה׳׳ל ״קשרו קשר להבאיש ולהכשיל את השר. תפסו את האיש שבא מחו׳׳ל [אברי אלעד], הדריכוהו במפורט כיצד יענה, ובכלל זה לימדו לשונו גם לכזב. ובכלל דאגו לתיאום העדויות למען סגור על לבון את מעגל ההרשעה״.[xvi] טדי קולק לא טען שהרמטכ׳׳ל איננו שותף לקנוניה של צמרת מערכת הביטחון נגד השר, אך מסקנתו הייתה שיש לסלק את לבון וגיבלי - לא את דיין. שרת ידע על הקנוניה של ראשי מערכת הביטחון נגד לבון, כולל ההדחה לעדויות שקר, אך לא סיפר ללבון על כך.[xvii]

שרת היה בטוח שלבון אשם, גם אם לא נתן את ההוראה, כי ׳׳הטיף בלי הרף למעשים של טירוף דעת והרביץ בצמרת הצבא את התורה השטנית של הצתת מדורות במזרח התיכון, חרחור ריב, התנקשויות דמים, פגיעה ביעדים ובנכסים של המעצמות, מעשי ייאוש והתאבדות״. הוא האיש ״שהוציא את צה׳׳ל לתרבות רעה׳׳.[xviii]

שרת לא הבין, כי לבון התנגש עם צמרת צה׳׳ל דווקא בגלל תביעותיו להטיל סייגים על פעולות הצבא.

(...)

בבוקר שבו העיד לבון את עדותו המסכמת בפני הוועדה דאג פרס לפרסם ידיעה ב"למרחב", כדי לשבור את השר הממונה עליו. על פי הידיעה, בן-גוריון פנה עורף ללבון והודיע, שמינויו הוא ״המשגה של חייו״,[xix] ושרת הוא שהצליח להסית את בן-גוריון נגד לבון.

עמ' 261-263

לבון הודיע לשרת, שאם הוא יימצא אשם הוא יסיק מייד את המסקנות, ושום שיקול פנימי או חיצוני לא יעכב בעדו. אך אם יימצא זכאי ידרוש הסקת מסקנות: נוסף לסילוק גיבלי, יתבע לסלק מייד את פרס. את דיין היה מוכן לסבול כרמטכ״ל, בתנאי שתפקידו יצטמצם לתחום הצבאי בלבד.

אפי עברון הזהיר את לבון, כי הדרישה לפיטורי פרס היא מוטעית.[xx] אפי עברון גם סיפר לשרת, כמו טדי קולק, ״על הקשר הממאיר שקשרו ראשי המטה והמשרד נגד השר המוקף אויבים והמבודד עכשיו לחלוטין״. עברון חשש שלבון עלול להתאבד. אך בניגוד לעברון, התרשם שרת מן ה״אופטימיות השטחית״ של לבון בעניין החקירה, כי היה בטוח בחפותו.[xxi]

מסקנות ועדת החקירה הסודית, שהוגשו ב-12 בינואר 1955 לשרת והועברו לאחר מכן ללבון בלי שיראה את הפרוטוקול, היו תיקו. הוועדה פסקה שלא הוכח מי מן השניים, לבון או גבלי, משקר: ״בסיכומו של דבר הננו מצטערים שאין באפשרותנו לענות על השאלות שהוצגו לנו על-ידי ראש-הממשלה [...] לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ״ן לא קיבל הוראות משר הביטחון, עם זאת איננו בטוחים כי שר הביטחון אומנם נתן את ההוראות המיוחסות לו״.

לבון נדהם. הוועדה התעלמה מנתוני הדו״ח האמיתי המלא, הוא דו״ח בנצור מה-5 באוקטובר 1954, למרות שלא היה לה אף הסבר לפעולות החבלה במצרים, שקדמו להוראה שניתנה מהארץ ב-16 ביולי. לגרסתה, הפעולות הללו ״נשארו בבחינת תעלומה״, והוועדה, שקיבלה את עדויות השקר, ייחסה את החבלות שנעשו בקהיר ובאלכסנדריה במחצית הראשונה של יולי ל״אחים המוסלמים״ או לקומוניסטים. והמצרים, על פי גרסת הוועדה, ״לאחר שתפסו את אנשינו, הכריחו אותם להודות גם במה שלא עשו״.

אולשן ודורי האמינו לסיפור הכזבים של אלעד וציינו, שהוא השאיר עליהם רושם של אדם ישר. הם התייחסו באמון למכתב של גבלי לדיין מה-19 ביולי, למרות עדותו של חיים הרצוג, שזכר שהפסקה על הוראות לבון לא הייתה כלולה במכתב, וציינו שהמכתב המזויף ״תרם את תרומתו״ למסקנות הוועדה.[xxii]

זמן קצר לאחר ה״תיקו״ של ועדת אולשן-דורי הסודית, ובלי שידע על הדו״ח, הציג בן-אהרון לשר הביטחון ״שאלה עדינה״ בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת: האם הדרג המדיני אחראי על הפעולות שנעשו במצרים, שכן התרשם ״שהמלאכה הזאת נמצאת יותר מדי בפיקוח ובאחריות של פקידים או קצינים שמרחב הפעולות ומרחב הסמכויות שלהם רחב מדי״.

לבון השיב, שמתנהלת חקירה ולא גילה שהיא הסתיימה.[xxiii] לבון הפגין שליטה עצמית וכושר ניתוח נוכח החקירות של חברי ועדת החוץ והביטחון בעניינים שונים - המטוס הסורי והטרגדיה של אורי אילן, אך מייד לאחר הישיבה של ועדת החוץ והביטחון נכנס אל שרת והגיב ב״השתוללות של חרון עיוור״[xxiv] על המסקנות המסולפות של ועדת אולשן-דורי. דברי בן-אהרון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת עודדו אותו לתבוע ועדת חקירה פרלמנטרית.

מכונת ההשמצות של פרס ונחמיה ארגוב, עם דובר צה״ל נחמן קרני, והשליטה בצנזורה של גיבלי עבדה ללא הפוגות והתעלמה מהסכנות שארבו לאסירי קהיר.[xxv] ב-7 בינואר כבר ידע עורך "הארץ", שפרשת קהיר היא ״כישלון פלילי״ של לבון, וזאת בטרם קבלת ה״תיקו״ של הוועדה.[xxvi] ההשמצות נגד לבון שכנעו את גולדה מאיר, שרת והשר זלמן ארן, שיש להדיח את לבון ורק אשכול, שהכיר מקרוב את הנעשה במערכת הביטחון, התנגד להדחתו. אשכול גם תבע להרחיק את שמעון פרס ומתח ביקורת על דיין.

ראובן ברקת, שהכיר את לבון מעבודתו בהסתדרות, בא לשכנע את שרת שסילוקו של לבון יהיה אסון, אך שרת השיב: ״לבון הוכיח כי גם באופיו גם בשכלו יש יסודות שטניים. הוא זמם מעשי זוועה שנמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ״לים - עם כל נכונותם של אלה למעשי הרפתקנות. דיין היה מוכן לשוד מטוסים וחטיפת קצינים... אך הוא הזדעזע מההצעה של לבון להשתמש ב[אמצעים מסוימים] ברצועת עזה״. מקלף, שבעצמו תבע פעם יד חופשית לרצוח את שישקלי, התחלחל כשלבון נתן פקודה מסוימת.[xxvii] שרת פסק: ״לבון אחראי לזוועה של קהיר גם אם גירסתו העובדתית נכונה במאה אחוז. הוא שיצר וטיפח בצבא את הרקע שאפשר את מעשי הטירוף - שהכשיר גם את הפקודות הבלתי מוסמכות שניתנו בכיוון זה״.[xxviii]

שרת נהג באורח לא ממלכתי ונתן לגיסו, שאול אביגור, את פרוטוקול ועדת החקירה, בעוד שלשר הביטחון אשר דרש את מינויה לא אפשרו לקרוא בו. אביגור קרא את פרוטוקול הוועדה ואמר לשרת, כי בכל מקרה השר אשם, כי ״הראה לקציני צה״ל מופת של פעולה בלתי מוסמכת, העלמת דברים מראש הממשלה ומהממשלה, דיווח כוזב״.[xxix] הוא עירבב את האחריות הפרלמנטרית של לבון לקלקלות במשרדו, שבה לבון הבהיר שהוא מוכן לשאת, עם מתן ההוראה לפעולות החוליות במצרים. מצד שני, אביגור היה משוכנע, בניגוד לפסיקת הוועדה, שכל הפעולות שבוצעו לפני ״הוראת לבון״ לפי טענת גיבלי ב-16 ביולי 1954, כמו לאחר תאריך זה, נעשו על-ידי החוליות של 131 ובהוראות מהארץ.

שרת סיכם: ״לבון לא יכול להישאר שר הביטחון. דיין לא יכול להישאר רמטכ״ל. גיבלי אינו יכול להישאר ראש אמ״ן״. הוא חשב להיפטר מגיבלי בזמן הקרוב, ומלבון ודיין רק לאחר הבחירות.[xxx]

אפי עברון חלק על שרת שיש לסלק את לבון, וטען ש״לא ייתכן כי קשר לחסל ינצח״.[xxxi] שרת היסס, אך קיבל את דעת לבון שיש להחליף את גיבלי, ״גם אם לא הוכח שהוא לא קיבל הוראה״, אך החליט לדחות אותה בינתיים, כדי שלא תהיה סמיכות בין הפרשה של קהיר לבין העברת גיבלי מתפקידו. בהתייחסו אל התביעה של לבון לפיטורי פרס, שרת קבל ש״אי-אפשר לתלות את קולר הפרשה הזאת במנהל הכללי״. אך לבון דרש לפטר את פרס לא עקב שייכותו לחבלות במצרים, אלא בגלל מעורבותו העמוקה בקנוניה נגד השר המופקד עליו.

במצרים נגזרו שני גזרי-דין מוות בתלייה על שמואל עזאר וד״ר משה מרזוק, ונאצר החליט שלא לחון את שני הנידונים למוות. בוועדת החוץ והביטחון תבעו נקמה. שרת הזכיר להם את פרשת התליות בבגדאד כתקדים - אז לא תבעו מראש הממשלה בן-גוריון לנקום את מותם.[xxxii]

ואומנם, ב-31 בינואר 1955 נתלו הנידונים בקהיר. דעת הקהל בישראל הייתה בהלם, ומפלגת ״אחדות העבודה״ אירגנה הפגנות של תנועות הנוער.[xxxiii]

התליות גם החריפו את תסכולו של לבון, כי בעקבות פסיקת הוועדה, דם הנתלים היה בראשו. ב-2 בפברואר 1955 הוא כתב לשרת מכתב התפטרות ושלח העתק לבן-גוריון: אם שרת יבקש ממנו להתפטר בגין תפקודו כשר הביטחון, הוא תמיד מוכן לעשות זאת. אבל הוא איננו מוכן לשאת באשמה על התליות. מאחר שהפכו אותו מתובע לנאשם, הרי ״כפושע רגיל״ זכאי היה לדעת במה מאשימים אותו, כדי שיוכל להגיב. אסרו עליו לקרוא את העדויות נגדו, אך נתנו אותן לשאול אביגור.

עמ' 266-264

שרת לא ידע מי יכול לבוא במקום לבון בתפקיד שר הביטחון.[xxxiv] אשכול, שתמך בתביעת לבון להחליף את פרס, סירב בכל תוקף למלא את תפקיד שר הביטחון אפילו לא כממלא-מקום. הוא לא יעשה עצמו לצחוק בעיני הצבא, אמר.[xxxv]

השר זלמן ארן התנגד עכשיו לסילוק לבון, וגם גולדה התחרטה על הכוונה לקבל את התפטרותו. אך בשיחה של חמשת השרים ממפא״י - גולדה, אשכול, שרת, ארן ולבון, הטיחו שרת וגולדה האשמות קשות בלבון. בין היתר האשים אותו שרת באחריות כוללת לעניין מצרים, אפילו אם לא נתן הוראה להפעלת החוליות במצרים. לבון לא כפר באחריותו הפרלמנטרית, אך טען, שאיננו יכול לעבוד עם פרס ואחרים, החותרים תחתיו ומקיפים אותו תרמית וזיוף. ארן ואשכול הציעו, שפרס יישלח לזמן מה לצרפת ויעסוק שם ברכש, ויוסף נחמיאס ימלא את מקומו. במטכ״ל נסתמנה אפשרות, שגיבלי יעזוב את אמ״ן ויתמנה למפקד המטה של פיקוד הצפון.[xxxvi]

איסר הראל הזהיר את שרת, שאם יותן ללבון לפתוח במסע נגד גיבלי, יתערב בן-גוריון בפרשה, שכן הוא שמינה את גיבלי לתפקיד ראש אמ״ן. הדבר יפגע גם בדיין כמפקדו של גיבלי. איסר הראל תבע משרת לאיים על לבון, שהוא ידאג להחרמתו הגמורה, עד הוצאתו מהמפלגה.[xxxvii]

גיבלי נקרא אל שרת ב-11 בפברואר 1955 ונתבקש להתפטר. הוא איים לחשוף את סיבת פיטוריו ואת התפקיד שמילאה ישראל במעשי החבלה במצרים. שרת קרא לרמטכ״ל והודיע לו שעליו לפטר את גיבלי. דיין, שבעבר התכוון לעשות זאת, אך דחה את הפיטורין בגלל בקשת בן-גוריון, סירב עתה: ״חמישה יהודים סיכמו כי על לבון ללכת: שרת, דורי, אולשן, שאול, בן-גוריון. אלה הכירו באסון ששמו לבון ולאחר מכן במקום להוליך אותו - הוא תובע קורבנות שווא. מרצוני הטוב לא יחייבוני לפטר את בנימין״.[xxxviii]

שרת נסוג בגלל האיום של ראש אמ״ן לחשוף את סודות המיבצע בקהיר, ובגלל סירוב הרמטכ״ל למלא את הוראת ראש-הממשלה לפטר את גיבלי.[xxxix] שרת נכנע ללחץ הרמטכ״ל וראש אמ״ן ועכשיו ביטל גם את כוונתו להשעות את שמעון פרס. ראש הממשלה הודיע לשרי מפא״י, שאינו יכול לסלק את גיבלי ופרס, כי הרמטכ״ל מתקומם נגד ראש הממשלה, המחפה על שר הביטחון, שהוועדה לא זיכתה אותו, ובינתיים תתפרסם מעורבות ישראל בחבלות במצרים ויתחולל אסון מדיני. לבון הודיע, שאם זוהי הכרעת שרת הריהו מתפטר, כי שרת נכנע ללחץ הרמטכ״ל.

״הבה ונהיה גלויים״, אמר לבון לחבריו, ״אינכם בטוחים ביטחון גמור בצדקתי״. שרת צפה בסלידה בלבון, שהריק אל קירבו כוסית אחר כוסית מהקוניאק שבארון המשקאות, ולבסוף אמר: ״אני סבור כי בשבילי העניין נגמר״, ופרש.[xl]

"למרחב" היה אז אחד הצינורות להדלפות של שמעון פרס ואמ״ן, ונהג להסית נגד ראש הממשלה שרת.[xli] עתה חשפו פרס ודובר צה״ל, נחמן קרני, בפני מאיר בן-גור, כתב "למרחב", את הסוד הביטחוני של חבלות אמ״ן במצרים, כדי לאלץ את לבון להתפטר ולאיים על שרת שלא יירתעו לחשוף את סודות הביטחון במאבקם נגד סמכות הממשלה. ב-14 וב-16 בפברואר פירסם "למרחב" את דבר קיומה של ועדת החקירה הסודית ביותר. העיתון סילף את העובדות בטענה שהשר לבון הועמד לבירור בפני ועדה שנתמנתה על ידי ראש הממשלה, ושפסקה ששר הביטחון אשם. ב״אחדות העבודה״ ידעו בדיוק מי מסר את החומר לעיתונם, והגדירו את הפרסום ״קנוניה״ פוליטית משותפת של הצנזור, גיבלי, שמעון פרס ונחמן קרני. אך בצנזורה כיזבו לראש הממשלה שרת והאשימו את "למרחב" שלא הגיש את הידיעה בעיתון לצנזור.[xlii]

לבון סבר, ששרת הוא שהתיר את הפרסום המסולף. הוא לא הופיע לישיבת ועדת השרים לענייני ביטחון והודיע כי הוא חולה. שרת מיהר להכחיש את הידיעה: השר לא הועמד לבירור, אלא תבע בעצמו את הבירור.[xliii] הוא הודיע ללבון, שהוא עשה מאמצים למנוע את הפרסום. עם זאת, שרת המשיך בסירובו לתת ללבון לקרוא את העדויות, ובעיקר את עדותו של פרס, שהייתה חשובה במיוחד ללבון, כי הוא היה משוכנע שפרס השמיץ אותו. שרת הודיע ללבון, ש"הארץ" עומד לתבוע מחר את התפטרותו. לבון נרמז והודיע ב-17 בפברואר על התפטרותו הסופית.

עוד באותו ערב הודיעו שידורי ״קול ישראל״ על שובו של בן-גוריון לממשלה בתפקיד שר הביטחון. יו״ר הכנסת יוסף שפרינצק הודיע לשרת, ש״לא איכפת לו כלל גורלו של לבון״. על בן-גוריון לחזור מייד להיות שר הביטחון כדי להחזיר לצבא את האמון.[xliv] הנשיא בן-צבי בירך את בן-גוריון: ״לך בכוחך זה״. שרת שיגר לבן-גוריון מברק: ״אני מעריץ את תשובתך כאקט של אזרחות עליונה ועדות לחברות בשורותינו. אני יודע להעריך קורבנך...״. בעוד ש"למרחב" טען, כי ״בתקופה שלבון היה השר הרישמי המשיך בן-גוריון בפועל להיות המכריע בענייני הביטחון״,[xlv] שמח "הארץ "לאידו של לבון, ובישר על סופה של ממשלת שרת, שכן שר הביטחון בן-גוריון יהיה השליט האמיתי.[xlvi]

ב-20 בפברואר הודיע שרת בישיבת הממשלה על החלטת לבון להתפטר. לבון קרא הודעה, בה ציין שהוא נושא באחריות פרלמנטרית, הן להתקדמות בביצוע הקרבי, ברכש ובתחומים נוספים, בתקופת כהונתו כשר הביטחון,[xlvii] והן לכישלונות. ביחס לכישלון בקהיר אמר: "הנני מודיע לכם בכל התוקף המוסרי שאדם מוכשר לו, שהפעלות במצרים לא נעשו באישורי או בידיעתי. החקירה שנעשתה על פי דרישתי נסתיימה לצערי בתיקו או במסקנה: 'לא הוכח'. אבל מותר לי להגיד, שעצם העובדה שלא השתמשתי בסמכויותי כשר, ועשיתי את הצעד הבלתי רגיל של תביעת חקירה ממין זה, מוכיחה שלבי היה מלא ביטחון בצדקתי.

(...)

לבון הביע ביטחון, ש״במוקדם או מאוחר יתגלה בצורה שאינה משאירה מקום לספק... שאין זו אלא עלילה שפלה״.[xlviii] אחר שלח פתק לשרת: ״אני מניח שמותר לי להסתלק״. שרת אמר כמה דברים לשיבחו, הביע צער על הליכתו ולחץ בחוזקה את ידו, ולבון יצא מישיבת הממשלה. הוא גם יצא ממשרד הביטחון, כשהוא עובר דרך משמר הכבוד של צה״ל.[xlix]

עמ' 267

בן-אהרון, שהקשיב היטב לדברי לבון והאמין, שלא הוא נתן להוראות ״לערער אמון המערב״ במשטר במצרים, תבע הבהרות. שרת שנכח בדיון השיב, שועדת אולשן-דורי טוענת, שהפעולות הראשונות לא נעשו על-ידי יחידה 131. אך לבון הגיב בתקיפות: הפעולות ב-2 וב-14 ביולי ״נעשו על-ידי אנשינו״, וזו ההוכחה שההוראה המיוחסת לו, ב-16 ביולי, אינה מסבירה אותן, כי הן התבצעו על פי הנחיות מסוף מאי או ראשית יוני. תשובה זו נחרתה היטב במוחו של בן-אהרון.

עמ' 268

אשכול ביקש משרת שישאיר את לבון בממשלה בתפקיד של שר בלי תיק, ושרת סירב. לא ברור אם לבון ידע על כך. שרת סיכם לעצמו על אודות לבון: ״בכוח שכלו וכישרונו היה מסוגל להגיע לגדולות אילולא באו סילופי אופיו והוציאוהו לתרבות רעה״.[l]