עקיפת שר הביטחון ושיפוץ מסמכים (עמ' 223)

דיין ביקר ב-27 באוגוסט אצל בן-גוריון,[i] אך לא ברור אם קיבל שם חיזוק לחטוף בני ערובה כדי לשחרר את ג׳יבלי. לבון לא ידע מה בדיוק קרה. הוא חשד, כמו שרת, בעקבות דיווח ממקורות האו״ם, כי ב-30 באוגוסט עבר כוח ישראלי של שלוש כיתות את קו שביתת הנשק ופתח באש על שני הכפרים הירדניים, חירבת סיכה ודיר אל-עאסל. הכוח נתמך על ידי אש מישראל.[ii]

הגנרל ברנס הודיע לשרת, שהתקרית נגרמה בשל אימוני צה״ל הקרובים לגבול. שרת העביר את המכתב ללבון, והלה ענה ביוהרה שאפיינה את תגובותיו, כאשר ביטחונו העצמי נפגע, שמותר לצה״ל להתאמן שם, והצבא קיבל הוראה מפורשת להימנע מלירות באימונים לעבר הגבול.[iii] לבון כפר בטענה, שהצבא עבר את הגבול ב-400 מטרים כפי שטענו משקיפי האו״ם, וסיים: ברנס מתבקש בכל הכבוד להעביר את מכתביו לראש הממשלה באמצעות שר הביטחון או הרמטכ"ל. פסקה זו הרתיחה במיוחד את שרת.

״הספינה בת גלים״ (עמ' 228-226)

לבון היה חלוק עם שרת בעניינים רבים, ובהם הטיפול בסגר שהטילה מצרים על מעבר אוניות ישראליות בתעלה ובמפרץ אילת. ב-1 בספטמבר 1951 קראה מועצת הביטחון למצרים לבטל את הגבלות השיט. לאחר מהפכת הקצינים במצרים בספטמבר 1952, הועלה רעיון להשיט ספינה בתעלה, כדי להעמיד במבחן את כוונות השלטון המצרי החדש בעניין חופש השיט. אך לאחר שיקול דעת נקבע, שהמבחן יהיה קשה מדי למצרים.[iv] בדצמבר 1952 נקלעה למים הטריטוריאליים של ישראל ספינה מצרית קטנה, ״סמיר״, עם מטען של סוכנות הסעד והתעסוקה. המטען שוחרר מייד, אך ישראל עיכבה את שחרור הספינה והצוות, כדי ללחוץ על מצרים שתסכים להגיע להסדר על שחרור הדדי של ספינות תועות. בסוף אוגוסט 1953 נחתם הסכם כזה והצוות שוחרר מבית-הסוהר.[v]

לאחר פרסום הסכם בראשי תיבות של פינוי תעלת סואץ על-ידי הבריטים, ביקש שרת לבחון את מצרים, ויזם להשיט את הספינה ״בת גלים״ בתעלה או במצרי טיראן. המטכ״ל ולבון העדיפו את מצרי טיראן. השיקול היה, שאם המצרים יתקפו את הספינה ניתן יהיה להשתמש בכוח כדי לחלצה; בעוד שבתעלת סואץ תיפול הספינה לידי המצרים בלי שניחן יהיה להגיב. ללבון היה קשה לשלוח אנשים למעצר במצרים; די היה לו באסירי קהיר.[vi] אך שרת החליט שהספינה תעבור בתעלה, ולבון הודיע לדיין, כי על מערכת הביטחון לקבל את החלטת הממשלה,[vii] למרות שהניח שהמבצע ייכשל.

״בת גלים״ הגיעה לפורט-תאופיק ב-28 בספטמבר 1954 כשהיא מניפה דגל ישראל. פקידי הביקורת השגרתית בתעלה עלו על האונייה; הצוות שתה עם המצרים יין במצב רוח מרומם. רק לאחר מכן העלילו המצרים, ש״בת גלים״ הרגה דייגים מצריים, ועצרו את הספינה. המצרים נכשלו ב״מבחן״ שערך להם שרת. עתה הוא ציפה שהמעצמות יעמדו במבחן והציע לשלוח אונייה נוספת עם עיתונאים.

הרעיון ״להחזיר למוטב״ את המעצמות ואת המצרים באמצעות מבחנים היה מגוחך בעיני לבון, שחרד לגורל הצוות של ״בת גלים״, וכעס כששרת אמר, שהצוות נמצא במעצר ״די תרבותי״, בעוד שהימאים עונו. מצד שני, לבון לא הסכים לרעיונות כדוגמת זה של ח״כ בן-אהרון, לחטוף קצינים וחיילים מצריים שיהיו בני ערובה לימאים העצורים במצרים.[viii]

המצרים אומנם חזרו בהם מהאשמה שהישראלים פתחו ביריות על דייגים מצריים; ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית פסקה נגד מצרים, ומעצמות המערב הכריזו על הזכות לחופש שיט לישראל. אך בפועל המשיכו המצרים את ההסגר בתעלה.[ix] פסיקת ועדת שביתת הנשק הייתה, לדעת שרת, אחד ההישגים של מבצע ״בת גלים״. ואילו לבון סבר, כי הכרזות האו״ם או המעצמות על חופש השיט הן הישג מופשט בלבד, כי המעצמות מתחרות על הרצון הטוב של הערבים.[x] לא היה זה מקרה, שכאשר ב-29 במארס 1954 הובאה במועצת הביטחון הצעת החלטה, שקראה למצרים לציית להחלטות מועצת הביטחון מ-1951 בדבר חופש השיט בתעלה,[xi] היא בוטלה באמצעות וטו סובייטי.

בסוף 1954 מנעה ההחלטה של שרת את שחרור צוות ״בת גלים״. כי שרת לא הסתפק בשחרור הימאים ותבע מהמצרים לשחרר גם את הספינה. הוא ידע שהחלטתו כרוכה ב״התאכזרות ידועה כלפי האנשים״, אך קבע, ש״אין מנוס מזה במערכה מדינית, הם סבלו משהו ויצטרכו לסבול עוד משהו״. ב-1 בינואר 1955, לאחר שלושה חודשים קשים בכלא המצרי, גירשו המצרים את צוות ״בת גלים״ לישראל ולא החזירו את הספינה.[xii]

חוק, שוד, והגנה עצמית (עמ' 232)

שמו של אורי אילן טרם יבש על שפתי ראש-הממשלה, וכבר הוא הציב בפני הכנסת את השאלה, האם המדינה היהודית חפצה להיות ״מדינה של חוק או של שוד״. לבון בוודאי הסכים עם יצחק בן-אהרון, ידידו-יריבו, שצעק: ״איזו מדינה?״ וח״כ אחרים שהטיחו בפני שרת את הפרת החוק של המצרים בעניין ״בת גלים״, אך שרת לא נרתע והציג שאלה נוקבת בכנסת: אם מדינת ישראל רוצה להיות ״מדינה של שיקול מפוכח וראיית הנולד - או של השתוללות יצרים פרועה״?

בינו לבין עצמו חלק לבון על שרת, שהרי בכל פעם ששרת מאשר פעולות גמול, הוא מפר את החוק הבינלאומי.[xiii] לבון הסתייג מהתביעה לנהוג על פי אמות מידה מופשטות, בין שאלו מוצגות על-ידי שרת, שתבע למלא אחר כל מצוות החוק הבינלאומי, ששום מדינה איננה ממלאת אחריו, ובין שאלו באו מכיוון משה דיין, ולא כל שכן מצד ״חירות״, אשר גרסה שהכוח יענה את הכל.