פרק 23 - בשלט רחוק משדה-בוקר (עמ' 198)
מזהה  311
שם הספר  1108 לבון - אנטי משיח - ביוגרפיה
מספר פרק  10
שם הפרק  פרק 23 - בשלט רחוק משדה-בוקר (עמ' 198)


 

לבון הודה במרכז מפא״י, שבן-גוריון הבטיח שיוקמו יחידות דתיות, אך הוא לא יסכים לכך בשום פנים, כי ראה ביחידות דתיות נבדלות סכנה לאחדותו ולממלכתיותו של צה״ל. הוא פסק, ש ״ארגון הצבא על יחידותיו ופלוגותיו יישאר לפי הסדר הקיים, שאינו מבדיל בין דתי ללא דתי״, וגם ״לא תורשה בצבא שום תעמולה״ להקמת יחידות או חלקי יחידות דתיות. מצד שני, ״במידה שהדבר אפשרי - הצבא יסדר מגורים לחוד לדתיים, באוהל אחד או בצריף אחד, כדי להקל עליהם״ בתפילה משותפת ובהווי. הוא הזהיר את ראש-הממשלה שרת, שאסור אף לרמוז על הקמת יחידות מיוחדות לדתיים בצבא, כי זה הסדק שדרכו יחדרו הרבנים והמפלגות הדתיות למחנות הצבא.

 

 

עמ' 199

על ההוראה לגייס את בני הישיבות קמה צעקה גדולה, והושמעו איומים כי בחו״ל תפרוץ שערורייה.[i] ראשי הישיבות באו לשרת ודנו איתו שעות רבות. העיתונות דיווחה על משבר קואליציוני, שלדעת שרת לבון אשם בו. שליחי הסתדרות הרבנים מארצות-הברית טענו, כי בארצות-הברית הם פטורים מגיוס, ובמדינת ישראל צרה עינו של השלטון בהם והוא מתנכל לקעקע מסורת יהודית שמדורי דורות. [ii]הלחץ הכניע את שרת, ולבון נאלץ לסגת, למרות שכתמיד התנגד לכניעה לדתיים גם בתחום הגיוס לצה״ל.[iii] הובטח לדתיים, כי אין כוונה לגייס בחורי ישיבה, בלי קשר למשך לימודיהם, אלא רק כדי למנוע שימוש לרעה בפטור מגיוס.[iv]


 

״ממשלת שדה-בוקר״

 

לא רק המורשת של בן-גוריון הכבידה. צלו ליווה את הממשלה יומם ולילה. עם פרישתו עמדו משרדי ראש הממשלה והביטחון לשירותו, באמצעות חיים ישראלי במשרד הביטחון וטדי קולק במשרד ראש הממשלה. ניתנו לו שירותים: מאמריו הודפסו ונשלחו לחו״ל, הוא הוטס משדה-בוקר, וטופל גם בעת שהייתו בתל-אביב.[v] מלבד דיין ופרס, שבאו אליו כדי להתלונן ולקבל הוראות, ביקרו אצלו בכל יום שישי ״אנשי איסר״ הראל, כדי לעדכנו בתחום המודיעין.[vi] כן נערכו בשבילו מחקרים בענייני הממשלה, שהוזמנו מטעם משרד ראש הממשלה.[vii] שירותים אלה עשו את בן-גוריון לראש ממשלת שדה-בוקר, במקביל לממשלת ירושלים של שרת, ולממשלת תל-אביב של משרד הביטחון בראשותו של השר לבון - כפי שכינו את הסיטואציה ליצני הדור. כך, למשל, הורה בן-גוריון לדב יוסף, שר הפיתוח, שיְכנס בשדה-בוקר ישיבה בדרג ממשלתי, לשם ״תיאום פעולות המוסדות השונים לפיתוח הנגב״.[viii]

 

עמ' 200

גם לבון היה ער לבעיות המשטר בישראל, ובעיקר לריבוי המפלגות. הוא היה יו״ר ועדת שרים לתיקון חוק הבחירות ב-1953 וגם שיתף פעולה עם עו״ד יעקב שמשון שפירא ממפא״י, והשר יוסף סרלין מ״הציונים הכלליים״, בהכנת הצעת חוק לשינוי שיטת הבחירות, והנהגת שיטה מעורבת יחסית-אזורית, כמו זו שהייתה נהוגה בארצות הסקנדינביות, אך בן-גוריון התנגד לה, ״כי הוא שאף לשלטון מוחלט של מפלגה אחת״ ומשה שרת התנגד לה, כי ״חשש לגורלה של המפלגה הפרוגרסיבית״,[ix] שהייתה קטנה ובשיטת בחירות אזוריות הייתה עלולה להיעלם. אך, מכל מקום, לבון לא ראה בשום שיטת בחירות ״מכשיר פלאים להבריא את העם או את המשטר״.[x]

הוא הכריז, שלדעתו אין תחליף למשטר הפרלמנטרי-מפלגתי, ואין לשנות את שיטת הבחירות באמצעים חוץ-פרלמנטריים. ביולי 1953 הגיש לבון הצעת חוק פרטית לבחירות אזוריות. לאחר שנוכח שאין רוב להצעה, חשב על דרכים אחרות להקטנת מספר המפלגות בכנסת, בין היתר על-ידי העלאת אחוז החסימה.[xi]

 

עמ' 201, 202

להגשמת חזונו תכנן בן-גוריון כינוס של נוער, תלמידי השביעיות והשמיניות, וכדי לארגנו נתן הוראות ביצוע לשר החינוך דינור, לשר האוצר אשכול, ללבון ולדיין.[xii] האזרח משדה-בוקר קבע, שלכינוס זה ייקראו באופן רשמי מנהלי בתי-הספר ומשרד החינוך, ואף הודיע לשר החינוך: ״עליך [...] להחליט על הצעדים הממשיים הדרושים לכנס״.[xiii] הוא, בן-גוריון, איננו מתערב במדיניות הממשלה, כתב, הוא רק מציע ״כיצד ליהפך לעם״, ומתכנן את שינוי המשטר. בן-גוריון עירב אפילו את ראש-הממשלה שרת בארגון הכינוס של השביעיות והשמיניות, כי עניין אחד נגע, לדעתו, לממשלה - עליה להחליט ״לתת אפשרות לחברים מוכשרים ללמוד באוניברסיטה [...] על חשבון המדינה״. שרת נעלב.[xiv]

(...)

אם לנוכח התיכוניסטים של תל-אביב היה בן-גוריון כשמשון שנגזרו מחלפותיו, בנהלל הוא ניצב במלוא אונו. הוא הצליף באנשי המושבים בשוט המצפון הציוני, שהם עצמם הגישו לו בריטואל סגפני. הוא הטיל עליהם את האחריות על יישובי העולים לאורך הגבולות, וטען כי ״אין רשות לבני דגניה ונכדי דגניה לשבת בביתם״.[xv] את אלה הוא לא דרש לשלוח לאוניברסיטה על חשבון המדינה.

 

״חזית העם״

 

בן-גוריון ביקש מאהוד אבריאל מנאות-מרדכי, שנמנה עם ״צעירי בן-גוריון״, לארגן את ״חזית העם״. אבריאל יחד עם טדי קולק, מנהל משרדו של ראש הממשלה שרת, נשאו ונתנו עם מפלגות אחרות מחוץ למפא״י, ועם אישים מ״המזרחי״ ואחרים, כדי לגייס תמיכה בתוכניות הפוליטיות של בן-גוריון.[xvi] איש הימין יוסף יעקובסון הסכים לארגן ״חזית״ בחוגי הימין, בתנאי שבן-גוריון ירוץ בראשה נגד מפא״י. בן-גוריון לא התחייב. ראש-הממשלה שרת מתח ביקורת על המגעים האנטי-פרלמנטריים האלה, אבל חשש לפצות פה.

 

עמ' 203

״הצעירים״ גם עשו הכנות למשטר חירום, שעליו יפקחו ועדות מטעם הצבא.[xvii] דובר צה״ל נחמן קרני וראש אמ״ן בנימין גבלי תכננו להרחיב את מעורבות צה״ל בחינוך הנוער, לאחר שבן-גוריון ישוב לשלטון: קציני צה״ל יתדרכו את המורים, ייכנסו להסברה בהסתדרויות המורים, המהנדסים, הרופאים, ההסתדרות הכללית; וידריכו את העיתונות במגמה לאומנית.[xviii] תוכניות אלה עלו בקנה אחד עם הנטיות הממלכתיות-מיליטריסטיות של בן-גוריון, ממש בנוסח המיליטריזם במשנת יריבו לשעבר, זאב ז׳בוטינסקי.[xix] בסופו של דבר בן-גוריון לא קיבל את משנתו של כתריאל שלמון להקמת דיקטטורה צבאית במדינה.[xx] אך ב-1954, כאשר אלחנן ישי עוזרו סיפר לבן-גוריון על רעיון ל׳׳מרד״ שהצעירים תכננו נגד ממשלת שרת, ״הזקן רק שמע ולא הגיב״.[xxi]



[i] שרת, יומן אישי, עמ׳ 390.

[ii] שם, עמ׳ 397.

[iii] נויברגר, דת, מדינה ופוליטיקה, עמ׳ 117.

[iv] שרת, יומן אישי, עמ׳ 399.

[v] בן-גוריון לבנימין הלוי, 18.1.1954, א.צ. 77/74/3.

[vi] בן-גוריון לחיים ישראלי, 7.3.1954, א.צ. 77/74/6.

[vii] בן-גוריון לטדי קולק, 15.8.1954, א.צ. 77/74/10.

[viii] בן-גוריון לדב יוסף, 23.1.1954, א.צ. 890/73/2103.

[ix] ממשלה סב/שי״ג, 19.7.1953; פנחס לבון, ״׳קולקטיביות רעיונית׳ של רמטכ״לים לשעבר״, מן היסוד מס׳ 21, 28.2.1963, עמ׳ 5.

[x] פרוטוקול מרכז מפאי ברחובות, 16.9.1954, ב״ב 23/54.

[xi] ״פנחס לבון מציע תיקון לחוק הבחירות״, הדור, 29.7.1953; וע״מ 13.8.1954, 21, ב״ב 26/54.

[xii] בן-גוריון לב״צ אילן, 10.4.1954, א.צ. 77/74/8.

[xiii]  בן-גוריון לדינור, 19.4.1954, א.צ. 77/74/8. בממשלה הגישו השרים רוקח ובורג שאילתות אודות התקציב של הכנס ותוכנו, פרטיכלים של הממשלה, סעיף 459, ג״מ. על יחסו של בן-גוריון להתערבות ה״ציביליסטים״ בענייני צבא וחינוך, ראה ברוך ב״ג לנחמיה ארגוב 6.5.1953, א.צ. 19/74/78.

[xiv] בן-גוריון לשרת, 22.5.1954, א.צ. 77/74/9; שרת, יומן אישי, עמ׳ 553.

[xv] פרוטוקול הכנס בנהלל 11.6.1954, א.צ. 636/56/10.

[xvi] בן-גוריון לאשכול, 23.3.1954, א.צ. 77/74/7; יוב״ג, 26.3.1954; פרוטוקול מזכירות האיחוד, 13.6.1954, א״ח 2/1.

[xvii] טדי קולק לשרת, יולי 1954, ג״מ 2408/9.

[xviii] נחמן קרני לראש אמ״ן, א.צ. 636/56/13 וראה גם א.צ. 890/73/335. ישראל ישעיהו, לחוד ויחד, עמ׳ 351-347.

[xix] Cohen, Zion and State, p. 218.

[xx] טבת, קלב״ן, עמ׳ 253-250.

[xxi] יומן נחמיה ארגוב 12.9.1954 א.צ. 908; פרוטוקול מרכז מפאי 27.11.1958, א.צ. 532/73/95.

העתקת קישור