לסיכום

א) מדיניותה של ממשלת ה״מ, אשר מקריבה האינטרסים היהודים לטובת הערבים, מקשיחה את עמדת האחרונים ומגבירה את סרבנותם. מדיניות זו היא אחת הסיבות לאי-יישובו ולהחרפתו של הסכסוך.

ב) תנאי הכרחי ליישוב הסכסוך הוא ״שוויון המעמד״ של היהודים. ״שוויון מעמד״ זה פירושו אחד - מתן עצמאית מדינית ליהודי א״י.

פגיעת ה״ספר הלבן״ במפעל העלייה

נזקו הגדול ביותר של ה״ספר הלבן״ הוא בהגבלות על העלייה אשר כלולות בו. עיקרה של התנועה הציונית ושל מפעל בנייתה המחודשת של א״י, הוא לאפשר ליהודי העולם לעלות ולהתרכז כאן. כל פגיעה בטענה ״כי יש להניח להתיישב בארץ^, מחדש במספר בלתי מוגבל״ היא פגיעה חמורה באושיות הציונות.

ניסיון ה״ספר הלבן״ הוכיח, כי אין להשאיר את ההכרעות בעניין העלייה בידי שלטון זר - ודוגמת אוניית המעפילים ״סטרומה״ תוכיח פרשה זו, שזיעזעה את היישוב לא בגלל ״העובדה כי עוד 764 קפחו חייהם״, אלא ״בגלל הדרך שבה מתו. היעלה בדעתכם, כי כזה יכול להיות גורלם של איזה בני עם אחר?״ שואל שרת.

״לכולם ניתן מחסה עד עת מצוא המחסה ניתן מתוך הבנה כי מייד עם גמר המלחמה יחזרו איש לארצו. ריבונות עמם, שנטרפה אותה שעה במים הזידונים של המלחמה, ושהעולם היה בטוח שסופה לצוף ולעלות מחדש, הייתה הערובה להחזרתם לארצם לעתיד לבוא, לכן פעלה כמכשיר הצלתם לאלתר. אותו גזר דין של מוות, שנחרץ על ׳סטרומה׳ עקב היעדר מקלט בשבילה אי-שם על-פני כדור הארץ, היה גורל השמור ליהודים בלבד״.

אותו גזר-דין אכזרי שנגזר על האונייה ועל עוד רבבות מפליטי השואה עודו נמשך: ״מחנות אירופה עודם מלאים יורדי ׳סטרומה׳ שבכוח, מחנות קפריסין אף הם מלאים אותה״, ו״הצלתם היחידה היא בפתיחת שערי א״י״.

הדיבורים הנשמעים על הפרדת שאלת א״י ושאלת פליטי אירופה הם דיבורים ריקים הן משום ש״רצונם העז והנמרץ של האנשים האלה ללכת לא״י, ארץ אשר בה בלבד עתידים הם לחוש את עצמם כבני-בית״, והן משום שקריאות לקליטתם בארצות אחרות ״הופנו פעמים אין ספור בעבר, ונפלו על אוזניים אטומות״. אך למרות ״הטרגדיה של שארית הפליטה באירופה״, קיצצו שלטונות המנדט את מיכסת רישיונות העלייה באופן דרסטי.

בסוף 1945 אומר שרת: ״העלייה הולכת ומצטמצמת״, ובתחילת 1946 הוא אומר ״ההתנקשות במפעל העלייה הגיעה לפיסגתה עם הפסקתה הגמורה של העלייה ע״י מתן הרישיונות בעצם הימים האלה, אך יעד המאבק אינו החזרת המצב בו חילקו סרטיפיקטים ספורים לחודש לקדמותו, וגם אם תתחדש הקצבת הרישיונות לפי הקצבה הקודמת לא יהיה בזה סיפוק לתביעתנו. יעד המאבק הינו הפסקת נגישת העלייה, ויעד זה יבוא על מימושו המלא רק עם השגת העצמאות המדינית, אין להפריד בין שני דברים אלה.

על רעיון זה חוזר שרת פעמים מספר -

הן בוועדה המדינית של האו״ם - ״איך יוכל הבית הלאומי למלא את תפקידו הראשי - הלא הוא להיות פתוח לכל יהודי שייזקק לו, אם דינו להיות כפוף לעולמים לריבונות לא יהודית״?

הן בפני ועדת או״ם  - ניאבק ׳׳למען יהא שטח אחד על פני האדמה בו יהיה (העם היהודי) חופשי לקבל את בניו ובנותיו הנידחים בלי שיהא זקוק לנטילת רשות ממישהו״.

והן בפני ה״ועדה המקבילה״ של האו״ם  -״הטרגדיה של שארית הפליטה באירופה, בהצטרף אליה סירובו של שלטון המנדט להגדיל את מכסת העלייה השרירותית והמקוצצת ללא כל יחס לצורכי השעה, יצרה מצב קשה מנשוא. גם מעמדן הגרוע של העדות היהודיות בארצות המזרח נהפך לשורש דאגה חמורה. הבעיה של המצאת ישועה לאלתר לקורבנותיהם של רדיפות העבר ולמי שהופיעו כמועמדים של קורבן לפורענויות הצפויות לעתיד, הוסיפו טעם של דחיפות וצורך בעצמאות״.

משטר המנדט ו״הספר הלבן״ הוכיחו, כי זכותו האלמנטרית של העם היהודי, זכותו לעלייה, תובטח רק במידה שא״י תיהפך למדינה עצמאית-יהודית.

בגידת ממשלת הלייבור

מאז 1945 נשלטה בריטניה ע״י מפלגת הפועלים, וממשלה זו אף סמכה ידיה על מדיניות ה״ספר הלבן^,״ - דבר מתמיה ביותר בהתחשב בעובדה, שבהיות ה״לייבור״ באופוזיציה גינה מדיניות זו בצורה חריפה ביותר.

עד כמה חמורה הייתה התנגדות הלייבור למדיניות שאח״כ סמכה ידיה עליה, תעיד העובדה כי ב-1940 החליטה ה״לייבור״ להביע אי-אמון לממשלה בגלל מדיניותה בא״י. אומר על כך שרת: ״מפלגת העבודה החליטה להחמיר בדין, ופתחה את הוויכוח בהצעת אי-אמון. זו הייתה הפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה, שמפלגת העבודה הייתה מוכנה להפיל את הממשלה אשר היא בעצמה התחייבה לתמוך בה בשעת החירום הלאומית החמורה״.

בהמשך דבריו מביא שרת אח נוסח החלטת ה״לייבור״ בקשר למדיניות ״הספר הלבן״ (כפי שהובאה לפני ביה״נ הבריטי) כדלקמן:

״הבית הזה מביע את צערו על אשר מתוך התעלמות מחוות דעתה המובעת של״ועדת המנדטים״ כי המדיניות הכלולה ב״ספר הלבן״ על א״י, סותרת את הוראות המנדט, ובלי נטילת רשות מחבר הלאומים אישרה ממשלת ה״מ קביעת תקנות הפליה בלתי צודקות לגבי חלק אחד של תושבי א״י״.

שני הדוברים העיקריים נגד החוק היו פיליפ נואל-בייקר וסר ויליאם גויט. על דברי גויט ורושמם אומר שרת: ״כאשר נדון חוק זה בביה״נ הבריטי, הוא שימש מטרה להרעשה נרעשת מספסלי האופוזיציה, והלא אלה שישבו אז על אותם ספסלים הם כיום הממשלה. אחד מהיושבים ראשונה בסיעת הפועלים, לורד גויט, המכהן עכשיו בכהונת לורד צ׳נסלור, הגדיר אז את החוק כחוק פראי (a savage law). ישבתי באותה שעה ביציע של ביה״נ ואני זוכר מילה זו היטב, עודנה מצלצלת באוזני. הוא חזר על המילה אחת ושתים ושלוש בהדגשה מתגברת: פראי! פראי!! פראי!!!״

ציטוטים מדברי הלורד ג׳ויט מביא שרת גם במקום אחר: ״אחת הזכויות היסודיות המגיעות ליהודי א״י היא הזכות לקנות ולמכור, לחכור ולמשכן. כיצד אפשר לטעון שע״י התקנות הללו אתה מבטיח את הקמת 'הבית הלאומי' ושומר על הזכויות האזרחיות של תושבי א״י!״

גם מאוחר יותר, ב-1944, "הכירה מפלגת הלייבור בזכויות שבהיותה בשלטון עשתה הכל כדי לקפחן. בוועה״פ של המפלגה הביא יו דלטון הצהרה בקשר לבעיית א״י, ובבואו לדווח על ההצהרה ההיא של הווע״פ לפני ׳מפלגת העבודה׳, תבע תמיכה משותפת, תוך התייעצות עם ממשלות ארה״ב ובריה״מ, וכאן אני מביא את דברי כלשונם: 'במדיניות אשר תביא לידי יצירת מדינה יהודית בא״י מאושרת, חופשית ופורחת״.

לסיכום - אפילו ה״לייבור״, אשר בהיותה בשלטון עשתה הכל כדי למנוע את התקדמות היישוב והתפתחותו, אפילו היא הכירה בזכויות העם היהודי ובעוול שבמדיניות הקיפוח. בהיותה באופוזיציה נלחמה בתוקף נגד המדיניות שעל ביצועה עמדה זמן קצר אח״כ.

סיכום - הצורך הדחוף בביטול המנדט

למנדט על א״י, שניתן לבריטניה כדי להכשיר הארץ לעצמאות יהודית, מטרה אחרת השונה תכלית שינוי ממטרתו האמיתית והראשונה - לעשות הכל כדי לחנוק כל תנועה וכל מגמה שתביא לפיתוח הארץ ולהכשרתה לעצמאות, וזאת כדי להנציח את הריבונות הבריטית על א״י. התנהגות המנדט, הנקבעת עפ״י המטרה שהציב לעצמו, גורמת למפנה חד ביחסו לציונות - מראיית הציונות כאמצעי לשלטון על הארץ, כראיית השלטון על הארץ כמכשיר לחיסול הציונות, וכהגדרת שרת:

״אנו עומדים כיום בפני עובדה אחת יסודית, שכיוּון המדיניות הבריטית היא לחיסול התהליך של הגשמת הציונות ולהשגת אישור בינלאומי מוסמך לחיסול זה. מבחינת יחסינו עם השלטונות אפשר לסכם את התמורה שחלה בשלושים שנה - לפני 30 שנה הסתייעה בריטניה במדיניות הציונות כדי להשיג את השלטון על הארץ, וכיום היא מסתייעת בשלטון על הארץ כדי לחסל את הציונות״.

השלטון הזר אינו מעוניין כלל בבעיות הארץ. מטרתו היא לשלטון והשאר הוא לגביו מישני, וגם זו סיבה לחוסר התיאום ולניגוד בין השלטון והתנועה הציונית. שרת מביא דוגמאות שתיים להוכחת חוסר זהות זו:

א) ״מבחינה כלכלית, בידי הממשלה נמצאים מכשירים שאין לנו אפשרות לנצלם. אנו עומדים כרגע, למשל, בפני בעיית יוקר החיים, אך אנו חסרי אונים לפותרה, הואיל והשלטון אינו בידינו״.

ב) ״ניקח את שאלת ההגנה – אי-אפשר להסתלק מהאחריות הראשונית להגנה או להניחה בידי אחרים. הארצות מסביבנו מזוינות או מזדיינות. מי ידאג ליהודים אם לא היהודים עצמם? יש הכרח בצעדים מעשיים, אשר המשטר הנוכחי לא יעשה אותם״.

דינו של משטר זה להיות מוחלף, אך גם אם מילא המנדט את התחייבויותיו כלפי העם והארץ, ״כי אז מוכרחה לבוא לעולם מדינה יהודית״ שיש בה משום הגשמת מטרת המנדט המקורית.

לסיכום - מנדט אשר אינו ממלא אחד מהתחייבויותיו ופועל נגד התנועה לה התחייב לעזור, דינו הסתלקות. אך מנדט טוב תפקידו להכשיר הארץ לקראת עצמאות, כך שבכל מקרה ראוי המנדט להיות מוחלף.

אמצעי המאבק

חלק מדברי שרת, בעיקר כלפי פנים, מוקדשים לעיון באמצעים שעל היישוב לנקוט כדי להשיג מטרתו. בפרק זה אתאר את הסיבות שהניעו שרת לתמוך או לפסול אמצעי מאבק שננקטו אותה עת ע״י היישוב:

א) הטרור - שרת פסל טרור פסילה תקיפה ועיקבית, ויותר מפעם אחת עמד על הנזק העצום שהוא מביא למאבקו של היישוב.

ואלה הפגמים שמנה בדרך זו:

א) השם הרע שמוציאים הטרוריסטים ליישוב - הטרור ״בא להוקיענו בפני העולם כעם שופך דמים, כיסוד הורס ומחבל״, ומאחר ש״שמנו בעולם זהו נכס גדול מאוד- כל העוכר אותו עוכר את עתידנו״.

ב) במקום להגביר את אחדות היישוב במאבקו, זורעים הטרוריסטים פירוד ומפצלים החזית - ״במקום להפגין את אחדות היישוב עם המאבק, הן (הקבוצות הפורשות) מפגינות את חוסר הבסיס הרחב שלו, ״ופעולות נפרדות שוברות את החזית במערכה הכבדה הזאת שבה אנו נלחמים על החיים שלנו״.

ג) אין בטרור שום טעם מדיני - ״הקו של הטרוריסטים לא זו בלבד שהוא ממיט אסון, אלא הוא גם מחוסר טעם מבחינה מדינית״.

ב) שיתוף פעולה עם השלטון על בסיס ״הספר הלבן״ - שרת שולל כל שיתוף פעולה כזה. כל ויכוח בקשר אליו יתנהל על עצם מהותו, ולא על פי עקרונותיו: ״השאלה היא כיצד ייתכן שיתקיים חוק אפליה כזה אחרי מלחמה כזאת, זהו הטעון בירור לאמיתו של דבר. לא ייתכן שום שיתוף פעולה שלנו על יסוד ה'ספר הלבן' והחוקים לפיו״.

ג) ויתור על התביעה למדינה יהודית, תמורת קבלת דבר מה זה או אחר - לא תתקבל שום פשרה אלא אם תיכלל בה החלטה על כינון מדינה עברית בא״י -

״לא הגשנו אנו לוועידה (ועידת היסוד של האו״ם) משהו אחר מהתביעה למדינה יהודית. תביעה למשטר מנדט או נאמנות בינלאומית פירושה הפרדה בין התביעה לנציגות יהודית על במה בינלאומית לבין גורל א״י״. ובמקום אחר הוא אומר: ״לא ויתרנו על הדרישה למדינה וממלכתיות. המאבק יימשך... על זכותו של העם היהודי לעשות את א״י למדינה עברית״.

ד) פעולות מדיניות - עקרונית, מחייב שרת פעילות מדינית בנוסף על הפעילות ה״מעשית״ -

״חלקי עם אלה הסבורים, כי איננו יכולים להצטמצם אך ורק בשיטה של יצירת עמדות ממש. אנו מצווים על מאמצים מדיניים, על מאמצי הסברה, על גיוס אהדה בעולם. פעולה כזו אינה יכולה להיפסק״

אך בקשר לניהול מומי״ם עם גופים בינלאומים יש שינוי-מה בעמדתו. בעוד שבקונגרס הציוני הוא אומר -

״נואמים אחדים בקונגרס גילו התנגדות להופעתנו בפני הוועדה האנגלו-אמריקאית, באומרם כי לא היה זה אלא תכסיס מצד הממשלה, אך האין זאת אמת, כי התקפתנו נגד המדיניות הנוכחית התחזקה ע״י הופעתנו בפני הוועדה? המאמץ העצום שהושקע בהצגת ענייננו לא היה לריק. המלצת הוועדה על עליית ה-100,000 נתנה בידינו נשק כביר, וכן ההמלצה השוללת את חוקי הקרקעות וכן התנגדות הוועדה לעיקרון של הסכמה ערבית לעלייה יהודית״,

בנאום שנשא ימים מספר לפני כן, אמר: ״יש והעובדה של ניהול מו״מ יכולה לקבוע משהו בגורל המערכה ויש רגעים שהימנעות מאו״ם היא מצוות השעה״.

ה) ״ויתורים טריטוריאליים״ - גם כאן אפשר למצוא שינויים בהשקפת שרת. בעוד שב-29/11/1946 אמר: ״התנועה הציונית קיבלה את התוכנית התובעת לראות את א״י כולה כמדינה יהודית, היא נקטה את התוכנית הזאת מפני שלא ראתה כל אפשרות להימלט מההכרח המדיני המחייב,״ הרי ב-3/2/1947 אמר: ״אין החלטת קונגרס מונעת דיון בתוכנית להקמת מדינה יהודית בת כושר-קיום בשטח המתאים בא״י המערבית״.

עמדתו בפורומים בינלאומים הייתה כי יש לקבל תוכנית החלוקה, למרות הקורבנות הכבדים שהיא מכילה, מאחר שהעיקר - מדינה יהודית ריבונות לעם ישראל בארצו - טמון בה.

מבוא וסיכום

בחלק השני של עבודתי התרכזתי בתיאור הבעיה אשר העסיקה את שרת ב-1947-1945- הצורך בהקמת מדינה יהודית בא״י ואפשרות הקמתה. אין אתה מוצא הרצאה או נאום שנשא שרת באותה תקופה, שאין בעיה זו במרכז הדברים, בכל הזדמנות מוארת מנקודת ראות אחרת. אני חילקתי השקפת שרת לארבעה חלקים עיקרים:

א) זכות העם היהודי להקים מדינה בא״י, והצורך בה.

ב) יחסי יהודים-ערבים.

ג) אפשרות הקיום של המדינה היהודית - כלכלית וחברתית.

ד) הפרת האמון של ממשלת המנדט.

השתמשתי בשני סוגי מקורות:

א) נאומיו של שרת לפני פורומים בינלאומים - הוועדה האנגלו-אמריקאית, "הוועדה המקבילה״ של האו״ם, וּוַעדת או״ם), כפי שכונסו בספרו ״בשער האומות״.

ב) נאומיו השונים בארץ ובחו״ל בתקופה הנדונה, כפי שפורסמו בעיתונות התקופה.

נעזרתי במקור הראשון הרבה יותר מאשר בשני, מאחר שבנאומיו כלפי חוץ ריכז חומר תמציתי, מגובש, שדן רובו ככולו בבעיות עקרוניות, ואילו חלק ניכר מדבריו המכוּוָנים כלפי פנים מוקדשים לדברים שערכם בטל (למשל, חוות דעת על הצהרה של הארי סאקר, או מידע בקשר למספר סרטיפיקטים שחולקו בחודש זה או אחר), או שיש בהם דברי ברכה שיגרתיים וחסרי ערך.

לדעתי, יש הבדל עקרוני בין דבריו כלפי חוץ ודבריו כלפי פנים. בעוד שכלפי חוץ דן בבעיות ״אסטרטגיות״ - כלומר ניתוח ונימוק הנקודות העקרוניות, כלפי פנים דן בבעיות של ״טקטיקה״ - כלומר ניתוח הדרכים שעל-פיהן יגיע היישוב למטרה שעל עצם נחיצותה התווכח בחוץ.

בדבריו בארץ לא דיבר על קשר היסטורי עתיק יומין, או על פתרון בעיות האנטישמיות. כאן דיבר בעיקר על בעיות מעשיות - מהן הדרכים היעילות להאדרת שמנו בעולם, מהו ההישג שבמסקנות הוועדה האנגלו-אמריקאית, וכיצד יתנהל המאבק אחר הישג זה. במידה שהתווכח עם מישהו בארץ, התווכח על האמצעים כי המטרה - הקמת מדינה יהודית בא״י - הייתה משותפת לשרת ולבני הפלוגתא שלו.

אפשר למצוא עיקביות רבה בדעותיו של שרת אותה תקופה. לא מצאתי בהן לא סתירות ולא שינוי דעה בולטים. במידה שיש שינויי דעה הרי היא שולית. רק במקרה אחד מצאתי שינוי עקרוני למדי - בעוד שב-1946/1945 עמד על כינון מדינה עברית בכל א״י המערבית, הרי ב-4719 הסתפק בתוכנית נוסח ״תוכנית החלוקה״. במידה שהוא דן באותן בעיות לפני פורומים שונים יש חפיפה די מלאה בין הדברים - אין הבדלים רבים בדבריו על חוק הקרקעות לפני הוועדה האנגלו-אמריקאית ולפני ועדת או״ם.

בקשר לדעות עצמן - שתי הערות

א) הקשר לבעיה הערבית - בדבריו כלפי חוץ ״מחליק״ שרת את הבעיה - ״סכסוך מדיני״ גורם לערעור יחסים שהם ביסודם תקינים ואפילו טובים. אין הוא מבליט את עומק הסכסוך והקושי בפתרונו, והסיבה די ברורה - כדי לזכות באישורם המיוחל של אומות העולם, חייב היה להקל מחומרת הבעיות ולהבליט אפשרות לפותרן, אך אין פירושו של דבר שלא הבין את חריפות הסכסוך ועומקו. עוד ב-1937, בדברו במרכז מפא״י, כשכולם חשבו שיש לנו "סכסוך עם אפנדים", טען הוא כי יש כאן סכסוך בין שתי יחידות לאומיות שקשה מאוד, ואולי אפילו בלתי אפשרי, לפשר ביניהן.

ב) בקשר לטרור - בכל דבריו הרבים נגד הטרור והטרוריסטים [של אצ"ל ולח"י] לא הביא שרת את הנימוק היסודי נגדם - הטרור עירער בעצם קיומו את מעמדו של השלטון היהודי - הסוכנות היהודית - שלטון שמעמדו היה רופף ממילא מאחר שהיה מבוסס על הרצון החופשי של יהדות העולם ולא על מערכת חוקים שאפשר להטילה על העם. תנאי הכרחי לכל שלטון, וודאי לשלטון רופף כשלטון הסוכנות, הוא ״מונופולין״ על השימוש בכוח - רק כוחות הנתונים למָרוּת הסוכנות הם כוחות לגיטימיים. כל כוח אחר רק מערער את מעמד הסוכנות, וממילא גם מערער את סיכויי הגשמת הרעיון שלשמה הסוכנות קיימת.

ועוד הערה, טכנית: חלוקת החומר לסעיפים ותתי-סעיפים הייתה במקרים רבים שרירותית. תקוותי, שחילקתי את החומר בצורה שתתקבל עבודה בעלת מיבנה בהיר והגיוני.