מבוא

בפרק זה אתאר את ביקורתו של משה שרת את ממשלת המנדט, וכן את המסקנות הנובעות מביקורת זו. חילקתי ביקורתו של שרת למספר חלקים:

א) השקר והעוול שבחוק הקרקע.

ב) האמת שמאחורי ״תיאורית הפער״.

ג) ״תרומת״ ממשלת המנדט לאי-יישוב הסכסוך היהודי-ערבי.

ד) פגיעת ה״ספר הלבן״ במפעל העלייה.

ה) בגידת ממשלת הלייבור.

ו) סיכום - הצורך הדחוף בביטול המנדט.

השקר - שב״חוק הקרקע״

אין בין כוונות חוק הקרקע הרישמיות, לבין כוונותיו למעשה, דבר וחצי דבר. מטרותיו המוצהרות של החוק הן מאוד הומניות, אך מאחורי מעטה ה״הומניות״ מסתתרת כוונה לא כל כך הומנית - להצר את מפעל ההתיישבות הציוני עד כמה שהדבר ניתן.

מטרת החוק נוסחה כך: ״עקב הריבוי הטבעי של היישוב הערבי, ומכירת אדמתם של ערבים ליהודים שנמשכה והלכה בשנים האחרונות, אין עוד מקום באזורים מסוימים להעברות נוספות של קרקע ערבית, ואילו בכמה אזורים אחרים יש להגביל העברות אלו כדי להבטיח את רמת חייהם הקודמת של עובדי האדמה הערבים ולמנוע יצירת אוכלוסייה ערבית חסרת קרקע בממדים ניכרים״.

אך אפילו בחוק עצמו אין למטרה זו ביסוס: ״אילו כזו הייתה כוונת החוק הלא הגיוני היה.צריך שהממשלה תחמיר לגבי העברת קרקע נוספת מערבים ליהודים באותם האזורים שרכישת הקרקע על ידינו הגיעה לממדים ניכרים, ולעומת זה תקל באזורים אשר בהם רכשנו רק מועט שבמועט או לא רכשנו כלום״, אך חומרת החוק ״היא ביחס הפוך למידת ההיאחזות היהודית״:

א) ״באזור שמכירת קרקע ללא ערבים אסורה בו לחלוטין, יש לנו אחוז אפסי 3%.

ב) ״באזורים שיש להתיר מכירת קרקע ליהודים רק במקרים יוצאים מהכלל חלקנו כיום רק 7%״.

ג) "באזורים שאנו חופשיים בו לקנות אדמה כאוות נפשנו יש לנו כבר 49%".

אולם לא רק הסתירה בין כוונת החוק ותוכנו, אלא גם כל המציאות בארץ מעידה, כי אין מטרת החוק הרישמית מטרתו האמיתית:

א) באזורים המיושבים ע״י יהודים ״לא נעלם אף כפר ערבי אחד מעל המפה, ולא זו בלבד אלא שבכל הכפרים הערבים באזור זה חלה התקדמות עצומה. כל כפר נשאר על כנו, ומעמדו מושרש ואיתן ממה שהיה בזמן מן הזמנים״.

ב) בשטחים האסורים למכירה יש ״שטחים המצטרפים למיליוני דונמים שאינם מעובדים כלל, או מעובדים מעט מזעיר. שטחי קרקע אשר מאי-העברתם לרשות היהודים לא תצמח כל תועלת לכפרים הערבים, ואילו מהעברתם יפיקו אף ברכה״.

ג) גם באזורים המוסדרים יש כמויות קרקע גדולות אשר אי-מכירתן ליהודים פירושו ״מניעת ההנאה ההדדית הזאת מהמתיישב העברי ומהאיכר הערבי גם יחד״.

ד) בחוק, אשר מטרתו להגן על האיכר הערבי, אין ״סימן כלשהו לטכס עצה כיצד למנוע נישול ערבים בידי ערבים, מכירת נחלאות זעירות לבעלי אחוזות ערביים, התעמרות תקיפים בירודי המעמד. דאגות אלו של הגנה סוציאלית כלל אינן מעניינם״.

מטרת החוק האמיתית היא אחרת - ״כוונתו להציב תריס בפני התפשטות הקניין היהודי בכל רחבי הארץ - לסתום את הגולל על התיישבות חקלאית עברית נוספת״. לשלטונות הבריטים רק מטרה אחת - ״גיבוש גזעי, שימור האופי הערבי המובהק והמוחלט של מרבית שטחי הארץ״.

תוצאת החוק חמורה ביותר - ״חוק הקרקע הופך את הבית הלאומי ל׳תחום מושב׳, הוא מנציח את שתי הקללות שמהן שאפו היהודים להשתחרר בארצם, את ״קללת הכריתות מהאדמה ומעבודת האדמה״, ואת ״קללת הנחיתות האזרחית״. הוא גורם לכך ״שעל היהודים בתור כלל נגזר מעמד של מיעוט״ ו״כל יהודי כפרט הופך אזרח נחות דרגה״.

דוגמה והוכחה לטענתו, שמטרת החוק ״להקפיא את מעמדו הקרקעי של היישוב העברי״, מוצא שרת ב״פרשת קרקעות הממשלה״. פרשה זו מאלפת מכמה בחינות:

א) באזור היו יישובים יהודים אשר חכרו שטח ועיבדוהו. עם צאת חוק הקרקע, קמו השלטונות ו״החכירו לערבים, ביחידות עד 400 דונם למשפחה, דווקא את השטח שכבר עוּבד בידי יהודים, וזה בשעה שנשאר באותו חלק שלא עוּבד כלל״.

ב) אחרי המלחמה ביקשו חיילים יהודים להתיישב באותו שטח, ושטחו בקשתם לפני השלטונות. בתשובתם ״הודיעונו השלטונות, כי ׳לא יוקצו שטחים מאדמות המדינה לחיילים יהודים׳. ברור מאליו, כי גם אותו שטח מסוים נשלל מאיתנו״.

הלקח מפרשה זו ברור - ״כזהו אפוא המשטר. אסור שיתווסף אף שעל אדמה אחד לרכוש הקרקעי באזור האסור, אחת היא אם הוא דרוש לערבים או לא. אפילו אנשים שסיכנו את חייהם נגד שלטון הנאצים באירופה, אשר חבריהם נפלו והם נותרו בחיים לאחר הכרעת משטר הדיכוי, אפילו הם מקופחים ע״י משטר הפליה מתוך ארצם, משום שיהודים הם״.

נזקי החוק

בנאומו לפני הוועדה האנגלו-אמריקאית (26/3/1946), עומד שרת על נזקיו הגדולים של ״חוק הקרקע הגזעי״, ואלה הנזקים שהוא מונה בו:

א) ״חוק זה פגע באושיות הציונות. המטרות הראשיות של הציונות הן לגאול את העם היהודי משני קיפוחים שהיו מנת חלקו מדורי דורות. כריתות מהקרקע, ומעמד של נחיתות. בא חוק זה ומחדש על יהודי א״י את שני הפגעים האלה: הוא זורק אותם חזרה העירה ומוריד אותם למדרגה של אזרחים ממדרגה שנייה. הערבים חופשיים לקנות אדמה בכל אתר ואתר, אנו חופשים להיאחז רק ב-5 אחוזים של שטח הארץ.

ב) מפעלי פיתוח גדולים לא היו באים לעולם לו יצא חוק הקרקע לא ב-1939 אלא ב-1929 - ״אילו הביאו הפרעות של שנת 1929 את המסקנות אשר הוסקו ממאורעות הדמים של 1939-1936, לא הייתה התקדמות מפתיעה זו אפשרית. הפליטים שהקימו את מחדש את באר טוביה שנהרס ב-1929, בנו תוך כדי כך את עצמם ואת עתיד בניהם. אילו בבואם לארץ מצאו אותם פליטים את ה״ספר הלבן״ קיים ועומד, הייתה נשללת מהם אפשרות השיקום אשר הנחיל להם הישגים כה מפתיעים״.

ובקשר למעלה-החמישה - ״הכפר הזה הוקם בעיצומם של מאורעות הדמים 1936-1939/ חמישה מחבריו נפלו בהכשירם את הקרקע השָמם. היער הנמצא שם ניטע ממש תחת אש. הוא ניטע מטעם הקק״ל ע״י המתיישבים עצמם, וזהו אחד היערות המשנים בפועל ממש את נוף הגבעות הקרחות של הארץ. העלה על דעתכם לחשוב, כי מאז ניטעו העצים הפך תחומו של אותו יער גבול מדיני? שוב אין היהודים רשאים לנטוע עצים מעבר לאותו קו, יען כל השטח מסביב הוא אזור אסור - שום עצים, שום סיקול, שום דירוג, שום פיתוח ע״י יהודים באותו אזור, ואין שום איש זולת היהודים אשר יעשה דבר מהדברים האלה. זוהי התוצאה של חוק הקרקע״.

ג) ״בוועידה הארץ-ישראלית שהתקיימה בלונדון ב-1939, הצהירה המשלחת הערבית שבראשה עמד מר ג'מאל חוסייני, כי 19 מיליון דונם מאדמת א״י הם צחיחים לחלוטין, זאת אומרת כי מבחינת הערבים אין בכל הקרקעות הללו ברכה כלשהי לאלוהים או אדם. דהיינו, כל עיקרו של חוק הקרקע אינו אלא זה שהוא שולל מאיתנו את השממה הזאת ושולל מהשממה את סיכויי הפרחתה. יעדו של חוק זה הוא צימות השממה״.

ביצועו הזדוני של החוק

מדיניותה של ממשלת המנדט בקשר לביצוע חוק הקרקעות הייתה נוקשה אפילו מהחוק עצמו. יש בחוק מספר פרצות בקשר למכירת והעברת קרקעות ב״שטחים האסורים״, אך ״כבשת הרש״ הזו נלקחה ע״י הממשלה.

שרת מביא דוגמאות מספר להוכחת והמחשת דבריו:

א) ״מפורש נאמר בחוק, כי אין הוא חל על הנכסים הממלכתיים, אדמות המדינה מוּצָאות מכלל תחולתו. משמעו של דבר הוא שאם יש שטחי קרקע ממלכתי באזור האסור, רשאית הממשלה להעבירם ליהודים. אבל נקבע כלל מנהלי, והוא כי למעשה כיום איננו יכולים להשיג שעל אדמה אחד מאדמת המדינה באזור האסור״.

ב) ״אם יש מקרה שהחוק מביא גם לגבי האזור האסור, זהו גיבוש שטחים. נניח כי יש חלקה יהודית וסמוך לה חלקה ערבית ועל יד זה שוב חלקה יהודית, הרי פיצול זה מכביד על עיבוד הקרקע. ולכן מעניק החוק סמכות לנציב העליון לאשר העברות קרקע לשם גיבושן של החלקות. אבל כשפנינו וביקשנו רישיון כזה אמרה הממשלה: 'לא, אסור לכם לקנות, רשאים אתם רק להחליף חלקה בחלקה'. פירוש הדבר הינו: רכושכם הקרקעי באזור האסור לא ייתכן כי יגדל אף כדי שעל אחד, אלא דינו הקפאה לצמיתות״.

ג) אך גם לחליפין לא ניתן אישור. הנה, בדרככם מירושלים לת״א, לאחר שאתם עוברים על פני לטרון, אתם רואים משמאל לכביש יישוב יהודי צעיר אשר שמו הקדום גזר ידוע מימי שלמה המלך. יש שם חלקה ערבית התקועה בטריז בתוך השטח שהמתיישבים היהודים בונים עליו את בתיהם, חלקה קטנה שייכת לאיכר ערבי מאחד הכפרים השכנים. לעומת זה, יש ליישוב היהודי אדמה בקרבת אותו כפר. היהודים מציעים לערבי חליפין, ולא דונם תמורת דונם, אלא שני דונמים תמורת דונם אחד. הערבי מסכים ומבקש מהממשלה לאשר את העיסקה. גם היהודים פונים ומבקשים אישור, אבל הנציב העליון אומר לאו, והטריז נשאר בעינו, אין לגעת בו, קדוש הוא".

לדעת שרת, יש באופן הגשמתו של החוק ״עדות ניצחת לרוח המפעמת בכל המנגנון הממשלתי לגבי החובה המוטלת עליו לפי המנדט לסייע להתיישבותם הצפופה של יהודים על הקרקע״.

האמת מאחורי ״תיאורית הפער״

אחת התיאוריות ש״הממשלה דוגלת בה עכשיו, ומסתייעת בה כבתירוץ רופף להצדקת כישלונה העגום והפרת האמון הבולטת שלה״, היא ״תיאורית הפער״.

״מהי תמציתה של אותה תורה? הרי היא, כי היהודים בהתלהבותם כי רבה התקדמו בחופזה יתרה, כי הערבים פיגרו אחריהם, כי אף על פי שהערבים נהנו ממפעל הבניין היהודי, הרי הפער, או ההפרש, בין רמות החיים גדל והולך, וכי זהו מקור הקושי״.

שרת מוכיח, כי תיאוריה זו אין אמת בה וכי היא משמשת מסווה למטרות שנוח לבריטים להצניען. ואלה הוכחותיו:

א. הבריטים, אשר הביאו תיאוריה זו לעולם, לא הביאו ״שום הוכחה עובדתית או סטטיסטית לאמת את ההנחה הזו.אף לא עובדה אחת, אף לא סיפרה אחת״. שרת עצמו סבור, כי ״אין הדבר ניתן להוכחה - אנו סבורים כי במקצועות רבים, בשדות נרחבים של פעולות כלכליות, התקדמו הערבים במידה יחסית יותר מהיהודים. אומנם עדיין קיים הפרש, אך אם תנקטו דרך ההשוואה, אם תבדקו את העובדות מבחינה יחסית, מצוא תמצאו התקדמות יחסית מרובה יותר בקרב הערבים, יותר מאשר בקרב היהודים - עם כל הפער הקיים עדיין״.

ב) והטענה המרכזית: תורה זו \\כוזבת ומזקת הן ליהודים והן לערבים.

1) ליהודים - ״משמעה של תורה זו לגבי היהודי היא התעלמות מעצם המטרה לשמה הוא בא הנה - למצוא פדות לעצמו בתוך חופש פעולה״. ... ״שוב אין היהודי נמצא כאן בתוקף זכותו ולמען עתידו שלו. משימתו היחידה אינה אלא לעזור להתקדמותם של אחרים, לשמש מכשיר להתפתחותו של עם אחר, תפקיד שבתנאים הנתונים נהפך לעלבון. היהודי נתבע להצדיק את נוכחותו ואת פעולתו לפי השפעתו על חיי זולתו, ולא לאור הישגיו בעיצוב חייו שלו״.

2) לערבים - ״עיקרו של דבר, הם עלולים רק להפסיד עקב הטלת הכבלים על היהודים. מפעל הבניין היהודי הוא המניע העיקרי של ההתקדמות הערבית, כאשר הוכח הוכחה מכרעת פעמים רבות לאין ספור. כל חבלה בתהליך הראשון יהיה לרועץ לשני. בתכלית הפשטות, אם תיעצר התקדמותו של המפעל היהודי תהיינה תוצאות הדבר פחות מזון, שכר נמוך יותר, תנאי חיים נחשלים יותר בשביל שניהם. ע״י בלימת היהודים אין אתה מחיש ישועה לערבי, אתה מזיק לשניהם״.

ג) השלטון הבריטי, אשר מתקן תקנות שמטרתן כביכול להקטין הפער, אינו עושה דבר לחיסול הפער או להקטנתו. מערכת השכר הממשלתית היא הדוגמה שעל-פיה מוכיח שרת טענתו זו. ואלה העובדות שמביא שרת להוכחת טיעוניו:

א) ״בין 121 הפקידים המקבלים משכורת שנתית מ-1,000 ל״י ומעלה, 113 הם בריטים, רק 4 ערבים, רק 3 יהודים, ואחד מוגדר כ״שונים״.

ב) ״שכרם של השוטרים הבריטים עולה במידה מופרזת על שכר השוטרים הארץ-ישראלים״.

ג) ״הממשלה התנגדה בהתמדה ובעקשנות להכניס סעיף על שכר הוגן לתוך חוזי העבודות הציבוריות עם הקבלנים, למרות      התביעה הנמרצת של היהודים בעניין זה״.

ד) ״לא הוכנס סעיף על שכר הוגן לזיכיון שניתן לחברת הנפט העירקית, שהיא אחד מנותני העבודה הגדולים בארץ״.

ה) ״כשהגיעה השעה לחתום על הסכם עם חברת הנפט הטרנס-ערבית, הדבר היה רק אשתקד (4619). שלחה הסוכנות היהודית מכתב ובו ביקשה, לא רק למען היהודים אלא גם למען הערבים, המיועדים לפי המקובל להוות את מרבית כוח העבודה, כי יוכנס להסכם סעיף המחייב את החברה לשלם שכר הוגן לפועליה, שיהא שווה לשכר הממוצע הניתן בארץ לפועל עירוני בלתי-מקצועי. בקשה זו הושבה ריקם״.

ו) ״כתוצאה מן הדרישה היהודית הבלתי פוסקת לחקיקת שכר מינימום״, הוקמה ב-1928 ועדת שלושה

(מושל מחוז בריטי - יו״ר, חבר ערבי, וחבר יהודי (הנשיא יצחק בן-צבי, ב-1928 נציג הסתדרות העובדים) לחקירת שאלה זו. הוועדה הגישה שני דוחות: דוח רוב (בריטי-ערבי) ודוח מיעוט (יהודי). עפ״י דוח הרוב אין לחוקק חוק בדבר שכר מינימום 'מאחר שנבצר מאיתנו לברר מהי דעת הפועלים הערבים בשאלת חוק שכר מינימום'. וכך הם השאירו את העניין. לא היה ביכולתם לרדת לעומקה של הבעיה ולגלות את הסוד הכמוס: מה חושבים הפועלים הערביים, אם באמת ברצונם בשכר הוגן או לא״.

אך ועדה זו לא חתמה את פרשת שכר המינימום.

״ב-1943, בעיצומה של המלחמה, הוקמה לנו ועדת שכר חדשה בנשיאותו של זקן השופטים גורדון סמיט״. בוועדה, שישבו בה יהודים וערבים, הציע הנציג היהודי לחקוק חוק בדבר ״שכר מינימום כללי, אחיד, ובעל תוקף מכריע בשביל כל הפועלים, ללא הבדל גזע או דת״, אשר יהיה ״צעד ראשון המכוּון לגישור הפער, לחיסול ההפרש״.

הוועדה לא קיבלה דרישת הנציג היהודי, ו״החליטה לא על קביעת שכר מינימום כללי, אלא על הקמת מועצות תעשייתיות, שיקבעו שכר מינימום לכל מקצוע, הווה אומר מינימום לא אחיד אלא בדיל״. אך הממשלה לא עשתה דבר למימוש המלצות הוועדה, ״היא לא הקימה את המועצות התעשייתיות האלו, היא לא נקטה שום פעולה אפילו להגשמת ההמלצה המצומצמת של רוב הוועדה״.

לסיכום - אין הממשלה מעוניינת כלל בחיסול הפער או בהקטנתו, אך עובדה זו אינה סותרת העובדה שבעיית הפער קיימת, עומדת, ודורשת פתרון -

״מי שרצונו באמת ובתמים להעביר הפרש זה מן העולם, מן הדין שיטיל את המשימה על אלה המעוניינים לטובת עצמם בחיסול ההפרש״, ואליבא דשרת, היהודים הם היחידים אשר מעוניינים בחיסול ההפרש לטובתם הם. ולכן הם היחידים המסוגלים לחסלו.

״אין אני בא לדבר על לבכם כי תסמכו על זליתותו של היהודי״, מבקש שרת. ״אין כוונתי אלא כי תסמכו על אנוכיותו הנאורה והנבונה, לא יותר מזה - על אנוכיותו הנאורה והנבונה״.

לא הבריטי הזר, אלא רק היהודי המעוניין והחייב לחיות עם הערבים, רק הוא יפתור את הבעיה שלגבי הזר אינה אלא מסך עשן.

״תרומת״ ממשלת המנדט לאי-יישוב הסכסוך היהודי-ערבי

ההיסטוריה הוכיחה, כי תנאי הכרחי להסדר בין שני העמים, ואפילו להידברות ביניהם, הוא היות הצד היהודי שווה מעמד לצד הערבי. שרת מביא שתי דוגמאות להוכחת תזה זו:

א) ״כלום מקרה הוא, כי הסכם פייצל-וייצמן בא לאחר 'הצהרת בלפור' ולא לפניה, אותה הצהרה שהקנתה לנו מעמד, או שלפחות הערבים הניחו כי הוא מקנה לנו מעמד״?

ב) ״מדוע פנו אלינו הערבים דווקא בשנת 1937, השנה בה הוצע לראשונה דבר הקמת המדינה היהודית״?

תופעה זו לא קשה להסבירה -

״למה יהיו הערבים מעוניינים לבוא לידי הסכם עימנו כל עוד יש להם תקווה להחזיק אותנו בשפל המדרגה, או פשוט להכניע אותנו? מדוע ייכנסו איתנו במו״מ אם אין אנו שווי מעמד איתם - אם לעומתם אנו נחותי דרגה?״

עפ״י תיאוריה זו, מנע ה״ספר הלבן״, יותר מכל גורם אחר, את ההידברות המיוחלת בין שני העמים. ב״ספר הלבן״, אותו מגדיר שרת כ״ויתור מרחיק לכת לתביעות הערביות שנעשה כולו על חשבון היהודים״ וכ״הקרבה גמורה של העמדה היהודית לטובת הערבים״, מצאו הערבים ״הסדר החורג הרחק מגדר כל ויתור אשר הם יכלו לחלום על סחיטתו מידי היהודים במו״מ ישיר״. ולכן, ״למה ישחרו הערבים פשרה עם היהודים״ כאשר הבריטים מגישים להם מתנות נוסח ׳הספר הלבן׳ ״?

שרת מביא גם דוגמה המוכיחה כי מדיניות ממשלת המנדט רק הקשיחה את העמדה הערבית והרחיקה סיכויי השלום. הדוגמה היא ״בעיית עיריית ירושלים״. בעיר זו יש רוב יהודי, ואף על פי כן עמד בראשה תמיד ערבי-מוסלמי. היהודים התמרמרו על הסדר זה, והממשלה החליטה כי בראשות העיר יעמדו שלושה - יהודי, נוצרי, ומוסלמי, אשר יכהנו לסירוגין. היהודים קיבלו את דין הממשלה, למרות שהיה בדינה רק סיפוק חלקי של דרישותיהם, ״אבל הערבים סירבו לשתף פעולה. הם דחו את התוכנית, הם דרשו כי משרת ראש העיר תהיה נחלתם בלבד, נחלתה הבלעדית של העדה המוסלמית עד סוף הדורות״.

התוצאה הייתה שהממשלה הקימה ועדה. שקבעה ששני מצדדים אשמים בכישלון תוכניתה. היא פיזרה את מועצת העיר, ״ובמשרדי העירייה הירושלמית הוקם שלטון בריטי״. זה שתי שנים אין ירושלים נהנית מקורטוב ״של שלטון עצמי עירוני, ענייני העירייה מתנהלים ע״י פקידים בריטים״.

הלקח שמסיק שרת מפרשה זו הוא מר ונזעם עד מאוד -

״מה פירוש הדבר? פירושו מתן פרס על סרבנות... זהו ניצחון לטכסיסי החרמה. כולנו הרגשנו אז כי הערבים נקטו עמדה בלתי פשרנית זו רק משום שהיה ברור להם, כי ע״י כך הם יחבלו בתוכנית ויאלצו את הממשלה לסגת. אילו היו משוכנעים כי הממשלה תעמוד על ההחלטה והתוצאה תהיה כי הנהלת העיר תיפול בידי היהודים בלבד, והם יישארו בחוץ, היו שוקלים ומהרהרים הרבה לפני שהיו נוקטים אותה עמדה. הם היו מקבלים את הדין״.