מבוא

על שרת היה להוכיח לא רק את זכותו של העם היהודי על א״י, לא רק את חיוניות הארץ בשבילו, אלא

גם את יכולתו לבנות כאן חברה מבוססת מבחינה כלכלית, ועצמאית מבחינה חברתית.

בפרק זה אנסה להאיר תיאורו של שרת את התפתחות היישוב משלוש נקודות מבט:

א) התפתחות היישוב בעבר - חברתית וכלכלית.

ב) אפשרויות הפיתוח הטמונות בעתיד.

ג) משמועתו המדינית של תהליך זה.

רוב הציטוטים שהבאתי בפרק זה שאובים מנאומו של שרת בוועדת או״ם לענייני א״י ב-17/6/1947.

התפתחות היישוב בעבר

מספר קווים מאפיינים ומייחדים את התפתחות היישוב:

א) ״הקו הבולט של התהליך הוא כי העלייה קולטת את עצמה, אין אנו נוטלים פרנסה מאחרים, אנו יוצרים את פרנסתנו במו ידינו. אין זו התפארות במוסריות נעלה, זוהי קביעת עובדה ניצחת״. עובדה ניצחת זו היא "דחף של כוונה וכורח, של שאיפה נעלה וצורך מוחלט״. כורח - ״מפני שלא היה שום גוף כלכלי אשר לתוך נקבוביותיו יכולנו להידחק״, וכוונה - ״משום שהייתה זו שאיפתנו המפורשת ליצור את משקנו העצמי למען נוכל לחיות בארץ הזאת חיים יהודיים ועצמאיים במובנו הממשי של מושג זה - חומרי ורוחני כאחד״.

לקליטת העלייה את עצמה, שהיא תנאי הכרחי ״ליצירת משק יהודי לאומי, בעל מבנה כלכלי וחברתי משלו״, מספר תוצאות:

א) ״הארץ הזאת מעולם לא הייתה קולטת מספר כה רב של עולים, אילמלא הביאו הללו את אמצעי מחייתם בידיהם, כביכול במזוודותיהם ממש״.

ב) אילו ניסו ל״הידחק״ ולהתערב בתוך האוכלוסייה הקיימת, ״מאמצם היה נכשל מעיקרו. הם לא היו עושים חיל רב כעובדי אדמה. רמת החיים הייתה נמוכה יותר מדי, שירותים ציבורים לא היו קיימים, הייצור היה נחשל מדי״. גם מבחינה חברתית-תרבותית היה מאמצם נכשל, מאחר שלא היו מצליחים ״לפתח ולקיים את חייהם התרבותיים-והדתיים המיוחדים״, ולא היו הופכים ״לתא של האומה היהודית המתהווה״.

ב) עוד קו המאפיין את התפתחות היישוב הוא הרצון העז להיהפך לעם חקלאי היושב על אדמתו וחי מפריה. ״הדחף הכביר ביותר שפיעם בקרב היהודים העולים לא״י היה להתיישב על הקרקע. רעה חולה בחיים היהודיים בדורות הקודמים הייתה כריתות מן האדמה האם. הציונות קיבלה על עצמה לרפא מום זה. בניית חברה חדשה מן המסד הייתה למשאת הנפש הנשגבה של הנוער שלנו כיום (1947). ״19 אחוז של היישוב חיים על הקרקע ממש״. זהו אחוז די ניכר, אך הוא ״לא נקבע ע״י האפשרויות המעשיות לספק משאלה זו. הלחץ שפעל בחיינו היה תמיד לחץ של האנשים על הקרקע ולא לחץ של הקרקע על האנשים. מעולם לא המתינה האדמה לאנשים שייאותו עליה, תמיד היו תורים ארוכים של אנשים שחיכו להזדמנות שבה תימצא אדמה פנויה להתיישבותם״. והמסקנה ברורה - במידה שהדבר יתאפשר, יגדל אחוז עובדי האדמה במידה ניכרת.

תהליך זה של החזרה אל ״האדמה האם״ גרר בעקבותיו שני תהליכים אחרים (אם כי תהליכים אלו נבעו לא רק מ״החזרה אל האדמה״):

1. מעבר מן העיר אל הכפר - ״המגמה לא הייתה מן הכפר אל העיר, כמקובל בעולם של זמננו, נהפוך הוא - תהליך העלייה עצמו פעל כמעבר של אנשים עירונים לחיי הכפר ולעבודה חקלאית, אבל גם בתוך הארץ אנו עדים לשאיפתם של אנשים לנטוש אח הערים ולהתיישב על הקרקע״. בבתי הספר התיכוניים שלנו קיימות אגודות נוער, שמגמת פני חבריהן לא להיכנס למיכללות אחרי גמר לימודיהם, אלא לצאת כחלוצים לעבודה ולהתיישבות חקלאית. גם ״כאשר חזרו מהמלחמה, קמו אלפים מהם שהיו לפני כן תושבי עיר, ובחרו בהתיישבות חקלאית״.

2. ״שידוד מערכות מרחיק לכת במבנה המקצועי שלנו״ - ״העולים נטשו אח ארצותיהם כתלמידים, כחנוונים, כאנשי ביניים מכל המינים, כבעלי מלאכה זעירים וכיוצא באלה. פה הם התיישבו בעיקר כפועלים חקלאים, כאיכרים, כבעלי מלאכה, כפועלי בניין, כנהגים, כמכונאים, כפועלי חרושת, כחלוצי תעשייה. התמורה שחלה היא הפיכת הפירמידה המקצועית על פניה״. גם תהליך זה הוא ״תוצאה של כורח ושאיפה גם יחד״ כורח - ״החלטתם הנחרצת של העולים להכות שורש בארץ ולהחזיק מעמד בה, דחפה אותם למקצועות של עבודת כפיים וייצור של ממש״, אבל ״מעל לצורך הדוחק והבלתי-אמצעי, התנשא החזון של עם תקין ויוצר האוכל לחמו בזיעת אפיו ואינו תלוי בעמלם של אחרים - בא ביחסי גומלין כלכליים עם עמים אחרים, אבל בלתי תלוי בהם למחייתו במובן הישיר, הראשוני, הגשמי של הדברים״.

עובדה מכרעת בהתפתחות היישוב היא העובדה שכל הישגיו הם תוצאה של מאמציו-הוא. שום גורם אחר שישב בארץ לא עזר ליישוב. לא המנדט - כל דונם קרקע שברשותנו היינו מוכרחים לקנותו ולהכשירו באמצעינו העצמיים; לא קיבלנו בתחום זה שום עזרה משלטונות המנדט למרות הסעיף המפורש במנדט, המחייב את השלטון להעמיד לרשותנו אדמה מתאימה מתוך הסוג הנקרא קרקעות המדינה - ולא הערבים תושבי הארץ. בני ארצי הערבים מרבים להדגיש, כי א״י כבר קלטה מספר כה רב של עולים. מהגרים אלה, טענו הללו, נתקבלו ע״י הערבים. לצערנו לא נוכל לזקוף זכות זו לטובתם. לעומת זה, הם טענו כי היהודים התיישבו בארץ על חשבונם. גם בפריט זה של חובה לא נוכל להודות. היהודים לא באו כאורחיו של מישהו, הם באו בזכותם שלהם, הם שקיבלו את עצמם וכן את אחיהם, והם עשו זאת בכוח מאמציהם, ולא על חשבון זולתם״.

שאלה ששרת צריך היה לענות עליה, הייתה השאלה בקשר ל״כדאיותה״ של העלייה – כלומר, מה השפעת העלייה על מצבו הכלכלי של היישוב. הדוגמה שמביא שרת מבהירה בהחלט את היחס בין העלייה למצב הכלכלי -

״גל חדש וחשוב של עלייה. גאה באמצע שנות השלושים, לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה. העלייה היהודית הגיעה לשיאה בשנת 1935. באותה שנה קלטה הארץ 62,000 עולים שנכנסו ברשות השלטון, ואני מניח כי עם העולים שהצליחו לעלות ולהשתקע בלא רשותו עלה המספר הכולל על 70,000. היישוב היהודי, שנתבע לקלוט את האנשים האלה, מנה כ-300,000 נפש, פחות ממחצית מספרו כיום. ואף על פי כן, נקלטו העולים האלה, ולא זו בלבד שלא נגרמה ע״י כך הפרעה כלכלית כלשהי, אלא בסופה של אותה שנה הורגש מחסור ניכר בכוח ועבודה, משום תנופת הפיתוח וגידול הביקוש למיצרכים ולשירותים שנגרם ע״י העלייה עצמה״.

שרת מביא עוד מספר עובדות המוכיחות את הישגי היישוב, ומראות את בגרותו ויכולתו לשאת עצמו, הן כלכלית והן חברתית.

א) בשטח החקלאות

א) אחת מהצלחות היישוב הבולטות ביותר הייתה ״גילוים וניצולם של מים בכמויות הולכות וגדלות - ממקורות שלא נוצלו קודם וגם ממקורות אשר איש לא חלם על קיומם״.

ב) היהודים היו החלוצים בשני מפעלים חשובים ביותר - ״מפעל ייבוש הביצות אשר החזיר לאדם בריאות וקרקע כאחד״, ומפעל הייעור אשר ״שינה בכל מקום את הנוף תכלית שינוי״.

ג) הכשרת הקרקע והשקייתה ״פילסו את הדרך לחקלאות אינטנסיבית, לגידולים חדשים, ליבולים מוגדלים, ליתר גיוון חקלאי״ - דברים אשר סייעו ״ליציבות כלכלית מוגברת״.

ד) בענף ההדרים ״נתגלגלה זכות לידי היהודים למלא תפקיד חלוצי בהשבחת שיטת העיבוד, בגילוי שווקים חדשים, בארגונם השיתופי של היישובים, בהדברת נגעים, וגם בשווי אופי דמוקרטי יותר לענף בכללו״.

ב) בשטח התעשייה - לענף משק זה, שרובו ככולו נבנה ע״י יהודים ונמצא בבעלות יהודית, ״מעמד של חשיבות ראשונה במעלה בחיים הכלכליים של היישוב העברי ושל הארץ כולה״.

למעלה מרבע המפרנסים היהודים מועסקים בתעשייה. התעשייה היהודית מעסיקה היום כ-60 אלף פועל, שהם 28 אחוז מהמספר הכללי של המפרנסים, והינה משק שכולו חדש, פרי יצירתם של אנשים מקרוב באו. אף בענף זה -

״פיתחו העולים היהודים יכולת רבה של הסתגלות והתמצאות, בגילוי צורות חדשות של ייצור ומקורות חדשים למחיה״, ולמרות ״שיותר מכל ענף אחר היתה התעשייה היהודית פרי השקעה פרטית ויוזמה אישית״, הרי ״אף בתחום זה ממלא ההון הלאומי תפקיד מעודד ומסייע״. בשנות המלחמה ״הוכיחה התעשייה את ערכה המיוחד למשק הארץ ולמאמץ המלחמה של בעלות הברית״, ואף המעבר משנות מלחמה לשנות שלום היה קל למדי - ״נתקלנו במכשולים כאשר ניגשנו לבצע את המעבר ממשק מלחמה למשק שלום - אבל בדרך כלל היה המעבר חלק למדי״.

לפיתוח התעשייתי עוד תפקיד - הוא משמש ״עמוד שדרה לגידולו של יישובנו העירוני״.

ג) בשטח הארגון החברתי -

א) בשטח ההתיישבותי - שני עקרונות נקטה הסוכנות בפעולתה ההתיישבותית -

״העיקרון הראשון - שלטונם העצמי של המתיישבים מראשית התנחלותם,

והשני - הגדרתם לגבי הצורה החברתית שברצונם לבחור בשביל עבודתם וחייהם המשותפים״.

העקרונות הללו, כאשר יושמו הלכה למעשה, הביאו למספר תוצאות:

א) ״תוצאות תחולתם של שני העקרונות הללו הייתה הטלת יהב האחריות על המתיישבים עצמם, ועקב תחולת העקרונות האלה של דמוקרטיה כלכלית על שדה ההתיישבות החקלאית, הגענו, כפי שאנו סבורים, לפריון גבוה יותר וגם עיצבנו דמות נעלה יותר של עובד אדמה״.

ב) ״הדבר הביא לגיוון רב של טיפוסי יישובים – שוב, מן הבחינה החברתית להבדיל מן החקלאית - הכל בגלל חופש הבחירה בין הצורות החברתיות השונות״.

אך למרות השוני בין סוגי היישובים השונים, רב שיתוף הפעולה ביניהם וגם ההתיישבות הפרטות נהנית מסיוע ההון הלאומי - הדרכה, למשל - ועל זה אומר שרת: ״למעשה, עדים אנו בארץ זו לחיזיון מעניין של קיום משותף של משטרים שונים במסגרת המשק היהודי הכללי ושל תמידות ההון הלאומי עם ההון הפרטי״.

ב) בשטח הארגון המוניציפלי - ״יש לנו בארץ שלושה סוגי עיריות: עיריות ערביות טהורות, עיריות מעורבות, ועיריות עבריות טהורות. נקל לראות את ההבדלים בין שלושת אלה לפי רמת השירותים שמספקות העיריות, שיעורי המיסים וסדרי השלטון הדמוקרטי שהן מקיימות. בעיריות המעורבות אין זכות בחירה לנשים, ומיכסת המס המעניקה זכות בחירות גבוהה יותר. בערביות גבוהה המיכסה עוד יותר״.

ג) בשטח הארגון החברתי הכלל-ארצי - היישוב בא״י הצליח לארגן לעצמו מסגרות ארגוניות אשר תפקידן לקיים את הארגון הכולל של יהודי א״י. שני המוסדות המרכזיים המארגנים חיי היהודים בא״י הם הוועד הלאומי, שתפקידיו סטטיים בעיקרם - חינוך, בריאות, סעד - וההסתדרות הציונית העולמית, שתפקידיה דינמיים בעיקרם - עלייה, פיתוח, התיישבות. בין שני המוסדות קיים שיתוף פעולה מלא.

עוד מוסד ששרת מציינו הוא ״הסתדרות הפועלים הראשית, שבמסגרתה מאורגן רובו הגדול של המעמד העובד, והידועה בשמה המקוצר ״הסתדרות״. מוסד זה ראוי לציון בגלל משקלו העצום בחייו הכלכליים של היישוב, ובגלל מיבנהו המיוחד. כל מפעלי ההסתדרות, כולל מפעליו החרושתיים, ״הם קניינו של מעמד הפועלים״. במשק פועלים שיתופי זה יש תופעה, שלדעת שרת ראויה לציון מיוחד: ״אחד הגילויים המעניינים של התפתחות המשק השיתופי היא התופעה השיתופית. כל חברות האוטובוסים הן רכושם של הנהגים״.

עוד תופעה המציינת ומייחדת החברה היהודית בא״י היא העובדה, שבעוד שלגבי הגולה ״שוללים״ חברי התנועה הציונית ״את כיליונם הלאומי של יהודים בקרב אומות העולם״, הרי לגבי א״י ״אנו מברכים על תהליך זה של טמיעה פנימית הדדית״. לא״י הגיעו עולים מ-52 ארצות מכל קצות תבל. בין האנשים הללו, שבאו מסביבות כה שונות, ״יש הבדלי מוצא, חינוך, רמות תרבות וכלכלה, יש גם מחיצות עדתיות והפרשי מסורת שאינם מתבטלים על נקלה״, אך מאחר שאין אנו נמצאים ״בתוך חברה זרה, אלא בתוך עצמנו״, אין בטמיעה הפנימית משום ״ויתור על זהותנו המובהקת״, אלא ״גיבושה ואיחודה המחודש של אומה״.

לסיכום - עד עתה הוכיח העם היהודי כי הוא מסוגל להתיישב בא״י, להקים בה מסגרות וארגונים חברתיים, להתבסס מבחינה כלכלית וליצור חברה הראויה מכל הבחינות לעצמאות מדינית.

אפשרויות הפיתוח הטמונות בעתיד

שרת מתאר לא רק את התפתחות היישוב בעבר, אלא גם את האפשריות הגלומות בעתיד, את הקווים שעל פיהם עתיד היישוב להתפתח. ואלה  התחומים שעל התפתחותם העתידה מדבר שרת:

א) התחום החקלאי-התיישבותי - אין שום סיבה אובייקטיבית שמפעל ההתיישבות היהודי, שגידולו כל כך הופרע ומופרע, יפסיק מלגדול ולהתפתח. ״יש מקום בארץ להרבה יישובים יהודים נוספים, הן באזורים שכבר התיישבנו בהם, והן באותם חלקי הארץ שכיום הם ערבים בלבד״. כל הסיכויים, כי במידה שיושקעו במשק החקלאי הון ומאמץ, יגדלו הישגיו החקלאים בעתיד.

- בתחום המים וההשקיה - ״הישגי החקלאות שלנו הודות להשקיה מהווים נכס חשוב לא רק לאלתר. יש בהם אות ומופת לעתידות הצפויים לארץ כולה - אם ייעשה חיפוש שיטתי אחרי המים ואם יונהג שימוש בהם לטובתם של יהודים וערבים כאחד״.

לגבי הישגי החקלאות בשאר השטחים הוא מציין: ״כל אלה היה משמעם בעבר - ואם רק יונח לנו לעבוד יהיה משמעם גם בעתיד - יותר ויותר אנשים באותו שטח, ולא עוד אלא גם רמת חיים גבוהה יותר״.

ב) התחום התעשייתי - רבות התוכניות לגבי עתיד ענף זה, ומאמצים רבים מושקעים כדי לפתחו: ״שדה התעשייה רוחש פעולה תמיד. בלי הרף מתנהלים ניסיונות וחיפושים לגילוי אפשרויות חדשות, נערכות תוכניות חדשות לבקרים ומתכשרים או מובאים מומחים לשם הקמת מפעלים חדשים״.

ג) התחום החברתי - ״אותם 640,000 יהודים הנמצאים בארץ כיום רואים עצמם כיישוב יציב, אך לא כחטיבה מוגמרת. הם יציבים במובן זה שהתחפרו פה. זהו בשבילם המנוס האחרון. הם אינם חטיבה מוגמרת, משום שהם רואים את עצמם כחיל חלוץ - רק שבריר של העם היהודי אשר הצליח עד כה להתיישב פה מחדש, ואשר עיקר שליחותו בחיים, כל אחד לחוד והכל ביחד, הוא להכשיר את הקרקע לקליטה הרבים שיעלו ויבואו״.

התנהגות היישוב במלה״ע השנייה

עוד הוכחה לבגרותו ועצמאותו של היישוב הוא התנהגותו בימי המלחמה העולמית השנייה, כאשר הוציא מתוכו כ-33,000 חיילים (מתוך יישוב שמנה כ-600 אלף איש) -

״מהם כ-26,000 לצבא, לצי, ולחיל האוויר. רובם בחזיתות חוץ והשאר להגנה מקומית״. "מתנדבינו״, הוא מוסיף ״הופיעו בשדה המערכה כגוף לאומי מובהק בזהותו, ושירתו ברובם הגדול ביחידות יהודיות, שקציניהם ואף רבים ממפקדיהם היו יהודים ארץ-ישראלים. לקראת סוף המערכה ניתנה לנו האפשרות להקים יחידה קרבית גדולה לשירות בקו הראשון של החזית. זו הייתה החטיבה היהודית הלוחמת שפעלה בחזית איטליה" ("הבריגדה")״.

אך בזה לא מסתכמת תרומת היישוב למאמץ המלחמתי: ״היישוב התארגן להושטת עזרה למשפחות המתנדבים ולכיסוי צורכי חירום של ימי המלחמה. סכומים ניכרים גויסו בשנות המלחמה להצלת יהודים מאירופה, למתן סעד למשפחות החיילים, ולמימון קליטתם של החיילים בחיים הכלכלים עם שובם משדה הקרב״. בסכמו פרשה זו הוא אומר: ״פרשה זו נתנה ליישוב מעמד שלא יימָחה של בן ברית לוחם, והוכיחה את עליונות עובדינו ולוחמינו״.

משמעותו המדינית של תהליך זה

קיימת סתירה משוועת בין עצמאותו הכלכלית-חברתית של היישוב ובין הכבלים המדיניים שהשלטון הזר רוצה להכניסו בהם - וסתירה זו, שהיא אחד מגורמי המשבר המתחולל, ״חייבת להתיישב״. בדבריו לפני ועדת או״ם מנסח שרת מסקנה זו במתינות רבה: ״לפניכם אומה בהתהוותה, חטיבה מדינית וכלכלית עצמאית למעשה. כמה משורשי המשבר המתחולל כיום נעוצים בניגוד בין מצבנו העובדתי ומצבנו הרישמי״.

ובדבריו בארץ הוא מנסחם ביתר תוקף: ״אנחנו הגענו בא״י לדרגה כזאת של עצמאות מעשית, שהסתירה בין ההוויה הממשית של העצמאות שלנו, ובין הכבלים שבהם רוצה להכניסנו השלטון הזר, היא ללא נשוא. אך משני המקומות משתמעת דרישה ברורה - להשוות בין שתי העצמאויות האלו, הרישמית והמעשית. רק בצעד אחד תהיה פשוט השוואה אמיתית ומספקת - במתן עצמאות מדינית ליהודי א״י״.