פרק ב׳ - יחסי יהודים וערבים במזה״ת ובא״י
מזהה  307
שם הספר  2004 המאבק המדיני בסוף ימי המנדט
מספר פרק  16
שם הפרק  פרק ב׳ - יחסי יהודים וערבים במזה״ת ובא״י


מבוא

 

הבעיה הערבית הייתה מאבני הנגף העיקריות בדרך להקמת מדינה יהודית. בא״י ישבו אותה עת למעלה ממיליון ערבים אשר התנגדו בעקיבות ובתקיפות לרעיון הקמת מדינה יהודית בארץ, ואפילו יהא שטחה של מדינה זו מצומצם ביותר. שותפים לערביי א״י בהתנגדותם למדינה עברית היו מדינות ערב, אשר הקיפו את א״י.

בפני משה שרת עמדה משימה קשה ביותר - להוכיח כי זכותם של היהודים להקים מדינה עברית אינה סותרת ואינה מתנגשת עם שום זכות ואינטרס ערביים. בפרק זה אנסה להראות כיצד הוכיח זאת.

 

יסודות יחסי היהודים ערבים

 

אין הסכסוך בין שני העמים, היהודי והערבי, סכסוך רגיל בין שני חלקי אוכלוסייה, כמו הסכסוך שהתרחש בקנדה בין שני הלאומים היושבים בה (במאה הי״ט). הבעיה היא ״אם יקום הסדר מדיני חדש לשם תיקונו של מעוות ישן נושן״. הבעיה אינה רק בין תושבי א״י. היא ניצבת בעיקר ״בין העם היהודי ובין העולם כולו״, אך ״היהודים והערבים הם שני הצדדים הנוגעים בדבר בראש וראשונה״.

שרת קובע מספר עיקרים, שלדעתו צריכים להנחות כל דיון בשאלת יחסי יהודים וערבים בא״י, ואלה הם:

       א) זכותם של היהודים להיכנס לא״י אינה תלויה בהסכמת הערבים, אם כי                                                                           הסכמה זו הייתה רצויה מאוד -

״עוקץ הבעיה היא זכות הכניסה - זכותם של היהודים להיכנס לא״י, מעולם לא גרסו היהודים כי זכות זו תלויה בהסכמתם של הערבים״, אם כי ״אין כוונת הדברים כי היהודים אינם מעוניינים חיונית להשיג את הסכמת הערבים לשובם לארץ״.

ב) ״לעולם קטן העוול שייעשה לערבים מהעוול שייעשה ליהודים, כי במידה ותקום מדינה אחידה (ערבית למעשה) תהיה זו מכת מוות לעם היהודי כולו, ובמידה שתקום מדינה יהודית בא״י - בכולה או בחלק ממנה - יהיה בזה עוול מועט לחלק פעוט מהעם הערבי כולו - במקרה של מדינה אחידה יהיו 700,000 יהודים כלולים במדינה ערבית, במקרה של חלוקה לפי קו דו״ח הרוב, יהיו כלולים במדינה היהודית 4-5 מאות אלף ערבים...

במקרה הראשון תישלל זכות ההגדרה העצמית מכל העם היהודי שבא״י.

במקרה השני ייהנו מזכות ההגדרה העצמית 2/3 מהיישוב הערבי.

שלישית, במקרה הראשון ירגישו היהודים כי הם הוכנסו למלכדת מוות... במקרה השני ימצא המיעוט הערבי במדינה היהודית ערובה יעילה ביותר לביטחונו...

רביעית, במקרה הראשון מיעוט מפותח ביותר במסורתו הדמוקרטית... ימצא עצמו כפוף ואנוס לרוב קדמוני... במקרה השני מיעוט קטן... ימצא עצמו צמוד לרוב אשר עניין חיוני יהיה לו לסייע למיעוט להתעלות עד לרמתו.

חמישית, במקרה הראשון תיפסק לחלוטין כל עלייה יהודית, ובעיית היהודים בני בלי בית באירופה תיתקע במבוי סתום ללא כל תקווה, במקרה השני תמציא המדינה היהודית פתרון נרחב יותר ומהיר יותר לבעיה מזה שניתן להשיגו ע״י צירוף כל יתר ההצעות המנסרות בעולם יחד״.

במקום אחר מגדיר שרת עיקר זה כך:

״אם תתקבל תוכנית החלוקה, אזי מתוך 33 מיליון הערבים שבמדינות הערביות ובא״י יהוו 400 אלף מיעוט במדינה היהודית, שתהא מוקפת מדינות ערביות משלושה עברים. לעומת זה, מתוך 11 מיליון היהודים שנותרו בעולם כולו, רק קרוב ל-700 אלף יהוו בתחילה רוב בארץ אחת ויחידה בעולם, ללא כל סיכוי כי איזה קהילה יהודית שהיא תיהפך לרוב בזמן מן הזמנים ובאיזו ארץ מן הארצות. יותר מתשעים אחוז של העם היהודי יישארו אפוא במעמד של מיעוט, בעוד שקצת יותר מאחוז אחד של העם הערבי יהווה מיעוט, ואף זה ייהנה ממעמד מיוחס״.

ג) בעיית א״י היא בעיה חשובה לערבים, אך ליהודים היא חשובה יותר, כי לגביהם זו שאלת חיים ומוות, ואילו לערבים זו שאלה של כבוד: ״לאמיתו של דבר, אין שום כוח חיים מאחורי ההתנגדות הזאת (הערבית) - שום עניין של חיים ומוות, בשביל העולם הערבי זה עניין של כבוד״.

 

האומה היהודית במסגרת המזה״ת

 

כדי שאומות העולם תכרנה בזכותו של העם היהודי על א״י, ותאשרנה זכות זו, היה על שרת להוכיח כי האומה היהודית אינה מהווה חריג במסגרת המזה״ת, וכי אין בהקמתה משום פגיעה באינטרסים הערבים האזורים. שרת האיר בעיה זו ממספר אספקטים ואנסה בפרק זה למצותם.

אין המזה״ת הומוגני, יושבות בו אומות שונות ומגוונות, ולכן -

״אין אנו משמיעים צליל צורם בתוך המקהלה שמסביב לנו״; ״המזרח התיכון הוא שעטנז של לאומים והוא שסוע ע״י ניגודים דתיים ולאומים. סיסמת האחדות היא כנה ומוצדקת רק בקרב אלה המאוחדים באמת, אבל היא משמשת גם מכשיר בידי הרוב להשתלטות על יסודות שאינם בני עורו״.

האחדות שמנסה העולם הערבי להשליט באזור היא -

״מלאכותית ולא תוכל להאריך ימים״. לדעת שרת, ״העיקרון המנחה צריך להיות אוטונומיה רחבה, מרחבית ועדתית - התאמה הדדית ושיתוף פעולה ללא הקרבת מישהו למען חברו״. עפ״י עיקרון זה ״המשקף נאמנה את המציאות הלאומית של הים התיכון - א״י העברייה תהווה לנצח נצחים חלק של המזרח התיכון״.

שרת טען, כי מבחינה מדינית-משפטית אין שום מניעה שמדינה עברית תקום בא״י, והוכחתו זו מתחלקת למספר סעיפים.

א) המנדט, שהוא המסמך הבינלאומי היחיד בעל תוקף חוקי הדן בבעיית א״י, אושר בשעתו בחבר הלאומים גם תודות לתמיכתן של מצרים ועיראק -

״למעשה, לא פחות מ-47 מתוך 57 החברות עכשיו באו״ם, היו כלולות בחבר הלאומים בשעתו. מצרים ועיראק נמנו עם ה-57. נציג מצרים הצהיר בכנס המיוחד של העצרת, כי בשעה שהצטרפה ארצו לחבר הלאומים היא הביעה הסתייגות בעניין המנדט הארץ-ישראלי. עיון מדוקדק ברשומות חבר הלאומים לא גילה סימן כלשהו להסתייגות כזאת. עיראק הצהירה בהצטרפה לחבר הלאומים, כי מלוא תמלא את כל ההתחייבויות הכרוכות בחברות בחבר הלאומים. הצהרה זו ודאי שכללה כבוד המנדט הארץ-ישראלי״.

ב) אפילו סר הנרי מק-מהון, נציב עליון בריטי במצרים בתקופת מלה״ע הראשונה, אשר נתן לשריף חוסיין הבטחת אנגליה בדבר עצמאות עמי ערב, הצהיר כי ״מעולם לא נכללה א״י בהבטחות שהוא נתן לערבים וכי הדבר הובן היטב בשעתו ע״י המלך חוסין המנוח״.

ג) עפ״י ההסכם שנחתם ב-4.1.1919 בין וייצמן לאמיר (אח״כ המלך) פייצל, הרי -

״אם ישיגו הערבים את עצמאותם כפי שדרשנו בתזכירנו למשרד החוץ הבריטי ב-4/1/1919, כי אז הנני מסכים למה שכלול בסעיפי המסמך הזה ("הצהרת בלפור"), אבל אם יחול שינוי כלשהו, אזי לא אהיה קשור או כפות לשום מילה והחוזר ייחשב כבטל ומבוטל ואי-אפשר לראותני כאחראי״, אמר פייצל.

ב-1946, 27 שנים אחרי חתימת הסכם זה, זכו כל ארצות המזה״ת, פרט לא״י, בעצמאות.

ד) כל ההידברויות בין מנהיגים יהודים למנהיגים ערבים, וכאלה היו רבות, נכשלו בגלל חוסר נכונות הערבים לפשרה.

ה) האנגלים, אשר נתנו לעם היהודי את "הצהרת בלפור", נתנו באותה עת הבטחות גם לערבים בדבר עצמאותם: ״האנגלים נתנו דעתם על ההשליה ההדדית והמזיגה של שתי מגמות בהסדר המזרח-תיכוני

פתיחת הסיכוי להקמת קהילייה יהודית בא״י,וסלילת הדרך לעצמאות ערבית בארצות אחרות ששוחררו מעול הקיסרות העותמאנית. אין עצמאות ערבית ועצמאות יהודית סותרות אחת את השנייה, אלא להיפך, משלימות אחת את השנייה״.

ו) למרות הטענה הרווחת, כי כל הערבים מתנגדים למדינה היהודית, הרי יש ערבים, ואפילו מנהיגים חשובים ביותר, אשר קידמו בברכה את תהליך היאחזותם מחדש של היהודים בא״י. בין אלה ראויים לציון המלך חוסיין, אשר כתב על תהליך ייהוד הארץ -

״עיקר שורשו של אותו חיזיון אי אפשר שנעלם מעיני אלה המחוננים בראייה לעומקם של דברים, הם יודעים כי הארץ ההיא (א״י) היא מולדת קדושה ואהובה לבניה הקמאים״.

הנסיך פייצל אמר ב-6/2/1919 כי הוא דורש את עצמאותם של כל שטחי המזה״ת, פרט לא״י שהיא בעיה מיוחדת. גם ג'מיל מרדם, ר״מ סוריה ב-4719,  אמר ב-13/2/1919: ״אם יהוו היהודים את הרוב בא״י, להם יהיה השלטון״.

כל העוקב בעין פקוחה אחרי צורת שיבתם של היהודים לארצם, רואה כי אין בשיבה זו שום סכנה, להיפך, ברכה טמונה בה. היהודים אינם חוזרים לאסיה כזרים, ״שאיפתם היא להשתלב במבנה החדיש של אסיה השבה לתחייה. הם בן אסיה עתיק יומין החוזר לביתו. עם זה הם נושאים נפשם לתרום את חלקם לעבודה הגדולה של בניין הגשרים בין אסיה החדשה לבין יתר חלקי תבל״ (אך הם יוכלו לתרום חלקם רק ״על יסוד שוויון המעמד״).

 

הערבים בא״י ואפשרות קליטתם במדינה העברית (כלכלית)

 

למרות הטענות המושמעות, לא הביא מפעל ההתיישבות היהודי שום נזק לערבים. רק ברכה צמחה להם ממנו. קשה למצוא מפעל התיישבות כה גדול, שהתנהל תוך התחשבות כל כך מרובה באוכלוסייה הקיימת -

״איננו סבורים כי היו הרבה מפעלי התיישבות בעולם, שהתנהלו מתוך התחשבות גדולה יותר ביישוב הקיים כמו התנחלות היהודים מחדש בא״י״.

אף כפר ערבי לא נושל (הישג חסר תקדים) ונעשה הכל כדי שמספר הכפרים שהועתקו ממקומם יהיה קטן ככל האפשר -

״אנו טוענים כי תמיד השתדלנו להזיז ככל האפשר פחות, אבל במקרה שאי-אפשר היה להימנע בו מהזזה, הקפדנו כי הנוגעים בדבר לא יקופחו עקב עקירתם ממקום מגוריהם.״

ובכלל, לא הביא מפעל ההתיישבות היהודי לידי יצירת איכרים חסרי קרקע -

״הנני להוסיף, כי חקירות ממשלתיות שנערכו בעבר הוכיחו, כי התיישבות חקלאית של יהודים לא הביאה ליצירת מעמד של ערבים חסרי קרקע. במקרים מסוימים קנינו קרקע מידי בעלי אחוזות אשר היה צורך להעביר את אריסיהן למקום אחר. כל אלה יושבו על קרקע מחדש ולא יצאו מכלל עובדי האדמה, במשך כל פעולותינו בשדה רכישת קרקע להתיישבות. בכל מקום שקנינו שטחים ניכרים מידי איכרים בעלי קרקע, לא נעלם אף כפר ערבי אחד ממפת הארץ. בדרך כלל, הייתה מדיניותנו לא להניח ללא קרקע איכרים ערבים שמידיהם קנינו קרקע... אנו סבורים כי לא יקל למצוא בתולדות ההתיישבות בעולם דוגמה למפעל התיישבות רחב-ממדים שהתנהל מתוך התחשבות כה מרובה בטובתה של האוכלוסייה הקיימת ובייחוד בטובתו של מעמד האיכרים״.

מפעל ההתיישבות היהודי הביא לגידולו של המפעל הערבי הן בכמות והן באיכות -

״על אף כי יותר ממיליון וחצי דונם עברו מידי ערבים לידי יהודים, לא זו בלבד שגדל מספרם של האיכרים הערבים, אלא הם נעשו מושרשים בקרקע יותר משהיו קודם ונכסיהם באדמת הארץ נתרבו: יותר בתים, יותר אילנות, יותר בארות, יותר בהמות, יותר כלי עבודה״.

ובמקום אחר הוא אמר:

״מפעל הבניין היהודי הוא המניע העיקרי של ההתקדמות הערבית, כאשר הוכח הוכחה מכרעת פעמים אין ספור״, וההוכחה לכך - ״אם תבדקו,תמצאו כי הן והרווחה עומדים ביחס ישר למכירת קרקע ליהודים, והסיבה פשוטה - מכירת עודף קרקע יצרה את ההון הדרוש למימון המעבר מחקלאות נחשלת למתקדמת״.

גם השוק העירוני היהודי גרם להתפתחות החקלאות הערבית -

״קרקעות מסוימות, שהיו קודם לכן מחוץ לתחום כדאיות העיבוד, התחילו הערבים עצמם לעבד אותם כדי ליהנות מהביקוש המוגבר למוצרים חקלאיים שנוצר ע״י השוק העירוני היהודי״.

עוד עובדה המעידה על רוב הטוב הכלכלי שמשפיע היישוב העברי על הערבי היא העובדה, ששכר העובדים במשק היהודי גבוה משכר עמיתיהם במשק הערבי -

״הננו מציעים להשוות הערבים העובדים אצל היהודים עם זה של הערבים העובדים אצל ערבים או אצל הממשלה - ולהיווכח כי ברוב המקרים שכר הראשונים גבוה יותר.״

ובכלל, אין להשוות את מספר המועסקים היהודים אצל הערבים למספר המועסקים הערבים אצל היהודים

״לעומת כל יהודי יחיד המועסק כעובד שכיר במשק הערבי, יש לפחות מאה - לא 10 לא 25 ולא 50, אלא 100, המועסקים ע״י יהודים״.

התעצמות המשק העברי גרמה לשתי תופעות בשטח התעסוקה -

א) ״גבר הביקוש לידיים עובדות של ערבים.

ב) ״היעדר כל הגירה ערבית מא״י, ולעומת זה זרימת עבודה זולה לא״י מהארצות השכנות״.

עניין אחר שהעסיק מאוד את שרת הוא עניין רמת חיי הערבי בכלל, והפער בין רמת חיי הערבי לרמת חיי היהודי בפרט. למדינה העברית יהיה אינטרס חיוני להעלות רמת חיי הערבי (״יהיה זה אינטרס ישיר בשבילנו לשקוד על העלאת רמת חיים הערבית לכדי רמתנו שלנו״) מכמה סיבות:

א) ״הן חיֹה נחיה בבית זכוכית לאחר קום המדינה היהודית, כשעינם של שכנינו פקוחה עלינו בחשדנות חריפה ורבים מתחקים עלינו בעירנות רבה. גם יהיו לנו בני תערובת משלנו, אם מותר לי להתבטא בארצות קרובות ורחוקות״.

ב) ״נהיה מעוניינים ביותר ברווחתם של הערבים לטובתנו לבל יחתרו תחת רמת חיינו, אלא להיפך, ישמשו לקוחות טובים למוצרינו התעשייתיים״.

ג) ״עניין חיוני אחר הוא למנוע זרימת כוח עבודה זול מהארצות השכנות... טובתו של היהודי מחייבת להעלות את רמת ערביי א״י, הערבים שיחיו במדינה היהודית, עד לרמתם של היהודים, למען יהא זה עניינו של הערבי להתנגד להסתננות עבודה זולה, נחשלה, ובלתי מאורגנת״.

ד) ״היהודים מעוניינים להגן על רמת חייהם מפני סכנת פלישתם של עוני, של בערות, של קיפוח חברתי. השיווי כלפי מעלה הוא לדידם תהליך של הגנה עצמית״.

ה) ואחרון, בסדר, אך לא בחשיבות, הוא השיקול המוסרי -

״היהודים באים לחיות בארץ הזאת. זהו ביתם. אין הם רוצים לראות בתוך הבית הזה ומסביב לו עוני, בערות, דיכוי חברתי. רצונם לטהר את אוויר הארץ מכל ההשפעות המזוהמות הללו, יען זהו האוויר שהם עצמם וילדיהם אחריהם חייבים לנשום״.

לאלה הטוענים כי במדינה עברית ילך מצבם של הערבים ויורע, אומר שרת -

״וכך מצטייר לעינינו חזון בלהות של המוני ערבים מנושלים ומובטלים הזורמים מהמדינה היהודית לחפש עבודה בארצות רחוקות, אבל עיקרו של דבר, שלא מתנהל שום נישול והיפוכו המפתיע של התהליך הכלכלי לא יעלה על הניסיון המובהק של העבר״.

 

לסיכום: אליבא דשרת היה תהליך יישובה מחדש של א״י ע״י יהודֶיה תהליך שכולו חיוב (מן הבחינה הכלכלית) - ההתיישבות היהודית סיפקה לערבים מקורות מימון ועזרה להם לפתח שיטות ייצור, המשק העירוני היהודי סיפק להם שוק ומקורות תעסוקה, והמדינה היהודית העתידה לקום תעלה רמת חייהם ותשפר מצבם הכלכלי.

 

אפשרות השתלבות הערבים בא״י מבחינה לאומית

 

הנושא בו אגע עתה הוא חבית מלאה חומרי נפץ. בסעיף זה אנסה להראות כיצד הוכיח שרת כי אפשר ליישב הניגודים בין שאיפותיהם הלאומיות של היהודים ושל ערביי א״י - משימה קשה לכל הדעות.

לדעת שרת אין לאום ״ערבי ישראלי״. הערבים הם חלק מהאומה הערבית, א״י ״לא הולידה שום עם״ פרט ״לעם היהודי אשר נולד בא״י ודמותו עוצבה בה״, אך מאחר שהערבים בא״י הם עובדה קיימת ואין שום כוונה לנשלם (לפחות לא בנאומים מעל במות בין-לאומיות) הרי הוא מנמק מדוע דו-קיום יהודי-ערבי בא״י אפשרי.

אין שום מניעה, שיהודים וערבים לא יחיו ביחד. אין באופיים תכונה המונעת אותם מלקיים יחסים תקינים ואפילו טובים -

״הם יכולים לחיות יחד, ואכן הם חיים יחד למעשה. אין זה עניין של שמן ומים אשר לא יתערבו, הם מעורבים אלה עם אלה בחיי יום-יום ומסתדרים כשכנים. אין לך דבר הטבוע באופיו של כל אחד מהם שישמש מעצור לקשרי רעות וליחסי שכנות טובה״.

התרחבות היישוב העברי, והעימות בינו לבין הערבי, יצרו יחסי ידידות טובים ונאמנים בין שני העמים -

״סורו לכל יישוב יהודי חדש, שהוקם ע״י הסוכנות היהודית באחד האזורים הנידחים של הארץ, מקום אשר תושביו הקודמים לא ראו מעולם פני יהודי ורק את שִמעוֹ שָמעוּ, וראו כיצד מתרקמים היחסים. אין היהודים והערבים מתבדלים אלה מאלה או לוטשים עיני זעם זה כלפי זה. על הרוב מתגלית מאליה במקרים כאלה רוח טבעית של ידידות. ודאי, יש שפורצים סכסוכים על גבולות השטח הנרכש, אבל סכסוכים כאלה מתגלים גם בין הערבים לבין עצמם. בדרך כלל מתגברות רוחות השלום״.

ההוכחה לידידות זו היא התנהגות ערביי א״י במהומות תרצ״ו-תרצ״ט -

״מעטים היו היישובים היהודים שהותקפו ע״י שכניהם הקרובים, ברוב המקרים הובאו פועלי האון ממרחקים, בעוד השכנים הקרובים הזהירו לעתים קרובות את היהודים על הסכנה הנשקפת להם״.

כל עוד ״הסכסוך המדיני מטיל צילו על הכל,״ מופרעים גילויי שיתוף הפעולה בין שני העמים אך גם בעיצומו של סכסוך זה קיים שיתוף פעולה בין

״מגדלי הדרים שפועלים למעשה בעצה אחת, במסגרות מאורגנות פחות או יותר ובצורות ביטוי פומביות פחות או יותר״. בערים המעורבות, ״כשאין סכסוכים מדיניים מקלקלים בהן את השורה, מתנהל שיתוף הפעולה ללא חיכוכים יתרים, ובמלוא היעילות״. שיתוף הפעולה בין שני העמים בולט במיוחד בחיפה, שם ״נחל שיתוף הפעולה העירוני הצלחה למופת הן בהנהגתו של ראש עירייה ערבי, והן בהנהגתו של יהודי״.

ו״אם גילויו של שיתוף הפעולה הם כה בולטים בעוד הסכסוך במלוא תוקפו״, הרי כאשר ״עוקץ הבעיה הוא הסכסוך המדיני בין היהודים והערבים בא״י יְיוּשב, נקל לשער עד כמה מלא יותר ויעיל יותר יהיה שיתוף הפעולה״.

על דעתו זו חוזר שרת גם בנאומו לפני הוועדה המדינית של האו״ם -

״יש בידי לקבוע, כי שום דבר הטבוע באופיים של הערבים ילידי הארץ מזה, והיהודי העולה מזה, אינו עומד לשטן על דרך שיתוף הפעולה והידידות ביניהם״.

לדעת שרת -

״אנו מביניים היסב את הלאומיות הערבית״, אך כניגוד להבנה זו הוא מציג שאלה רטורית - ״אבל המבינים הערבים את לאומיותנו?״ והוא מפרט: ״כשאתה מקשיב לדבריהם של נציגי הוועד הערבי העליון אינך יכול אלא לתמוה אם הם מסוגלים בכלל לראות אח העובדות כמות שהן, ולהבין את המתחולל לעיניהם״. חוסר הבנתם מתבטא בעיקר בטענתם ״כי הארץ הזאת חייבת להישאר ערבית, ואילו היהודים חייבים להסתפק במעמד של מיעוט אשר יסמוך על חסדיו של אדוניו הערבים״.

רצונו של היישוב היהודי להתקרב לערביי הארץ מתבטא במספר מעשים -

״בקרב היישוב היהודי מושקע מאמץ רב בלימוד העולם הערבי וברכישת הציוד הדרוש להרחבת מישורי המגע. השפה הערבית נלמדת בכל בתי-הספר התיכונים. הסוכנות היהודית מפרסמת סקירה חודשית על המתרחש בעולם הערבי. מתפרסם ידיעון חודשי בערבית, המיועד להעמיד את הציבור הערבי על המתרחש בחיי היישוב היהודי״,

כניגוד למעשים אלה הוא מפנה תשומת לב הוועדה ״לעובדה, כי אין אף בי״ס ערבי אחד בכל הארץ - אף לא בי״ס ממשלתי אחד מאיזה מין שהוא - בו נלמדת השפה העברית״.

אין מטרת היישוב היהודי להתבולל בין שכניו הערבים, ואין זה רצונו. אך ״אין מצידנו שום נטייה להתבודדות, לא כלכלית ולא חברתית. כדי שמפעלו של היישוב יצליח חייב הוא להתערות במפעל היישוב הערבי״.

אף אם לפני מעשה לא יסכימו הערבים לכינונה של מדינה יהודית, הרי ״ממש כשם ש-650,000 היהודים היושבים כיום בארץ נתקבלו כעובדה קיימת ע״י שכנינו הקרובים והרחוקים, כך סופה של המדינה היהודית להתקבל״.

המדינה היהודית שתוקם תוכיח -

״שהמחשבה כי רווחתם של ערביי א״י וכן עצמאותן ושלמותן של הארצות השכנות עלולות להיות נתונות בסכנה בגלל יצירת מדינה יהודית, אינה אלא פרי דמיון חולני״. גם בעבר היו פחדים, וגם אז נתבדו - ״אך לפני שנים מעטות הועלו חזונות אימים בדבר העתיד להתרחש בארץ אם עוד כ-200,000 יהודים ייכנסו לתוכה - הערבים ינושלו אז מאדמתם, יהפכו ללהקות של ארחי-פרחי חסרי קורת גג, וישלחו ידם בשוד כחוטפי-דרכים שאומנותם בכך - ואפילו יגורשו מהארץ או ישועבדו לחלוטין״, וכ״שם שנמוגו כל מדורי בלהות אלה, כך ייעלמו החששות הרווחים עדיין״. אסור שחששותיהם של הערבים, ש״ייתכן שהם כנים מבחינה נפשית״ אך ״הם בלתי מושכלים, יכריעו נגד הצורך הדוחק שהעולם עומד לפניו היום, ונגד שיקולי הצדק הבינלאומי״.

מה יהיה מעמדו של המיעוט הערבי במדינה העברית? שרת נותן לשאלה זו תשובה ברורה וחד-משמעית -

״א״י כמדינה יהודית אין פירושה שום יתרון מעמד ליהודים פרט לבחינה אחת והיא זכות הכניסה. בפנים המדינה ישרור שוויון זכויות מוחלט לכל התושבים בלי הבדל גזע או דת. בכלל זה זכאות לכל המשרות עד לגבוהה ביותר״. אין להניח כי הערבים שיחיו במדינה היהודית ידוכאו או יקופחו ״בהיות המדינה היהודית מוקפת מדינות ערביות מכל שלושת העברים״.

 

לסיכום - אין שום סיבה שלא יהיה שיתוף פעולה בין יהודים לערבים. לולא ה״סכסוך המדיני״ היו היחסים בין שני העמים, שהם טובים גם בעיצומו של סכסוך זה, מצוינים. אין לערבים מה לחשוש מפני מדינה יהודית  שתפתחם, תקדמם ותשמור על זכויותיהם.

 

גורל הארץ - והפתרונות שהוצעו בקשר לכך

 

ארבע אפשרויות עמדו אותה עת לגבי גורל א״י, במידה שיוחלט על פינוי המנדט הבריטי משטחה.

אלה הן ארבעת האפשרויות:

א) אי-קבלת החלטה – ואז -

״עם הסתלקות שלטון המנדט מהארץ תפרוץ בה בהכרח התנגשות דמים״. סכסוך זה, אשר יהיה חריף מכל סכסוך שיפרוץ בעטיה של החלטה איזושהי, עלול לגרום לכך ש״ארץ אחר ארץ תסתבך בלי משים ולא במתכוון״.

ב) חלוקת הארץ לשתי מדינות הקשורות ביניהן בקשר פדרטיבי - החלטה כזאת תשאיר -

״הבעיה ללא פתרון. זה יביא לידי התנגשות מתמדת של מגמות מנוגדות, אשר תקעקע את מיבנה המדינה עד היסוד. לשם מניעת התפוררות כזו לא תהיה ברירה מלהציב בראש הפדרציה גורם שלישי, כביר כוח, אשר ממילא ייהפך לכלי קיבול בשביל ריכוז השלטון. לגבי כל הבעיות הדינמיות שתתעוררנה יהיה הגורם השלישי בעל הדעה המכרעת. משמעו של הסדר זה יהיה שלילת העצמאות״.

פדרציה לא רק שלא תספק את ״כמיהת העם היהודי להוויה ממלכתית״, אלא גם תמשיך צורך במינוי ועדות חקירה חדשות לבדיקת המצב. כלומר, פתרון פדרטיבי כמוהו כחוסר פתרון.

ג) הפיכת א״י למדינה אחידה דו-לאומית - שרת מתנגד לפתרון זה מכמה סיבות:

א) אין שום מדינה בעולם שבה ״אתה מוצא שתי עדות שוות מעמד מאוזנות זו מול זו״. אין היגיון באכיפת הסדר כזה על א״י, אם במדינות שבהן ״אין פילוגים כה יסודיים, אף לא ניגודים כה חותכים״ אין פתרון כזה בר ביצוע.

ב) כדי שהפתרון יהיה מעשי, עליו להתבסס על ההנחה כי ״שני הרצונות הקיבוציים הקיימים כאן יפעלו בדרך כלל מתוך התאמה הדדית״, אולם מאחר שלגבי ״העניינים העיקריים יתקיימו פה זמן רב, מי יודע עד מתי, שתי חטיבות לאומיות, כל אחת בעלת רצון קיבוצי משלה״, הרי ״תנאים מוקדמים אלה אינם קיימים ולכן הרעיון כולו תלוי על בלימה״.

ג) ״דו-לאומיות מתעלמת מבעיית העם היהודי בתור עם המפוזר ברחבי עולם, ומעבירה את הוויכוח לשטח שאין לו שום קשר עם המציאות. כיום אין קיים בסיס לשיתוף פעולה בתוך א״י, ודו-לאומיות אינה אלא מנציחה אח השלטון הבריטי בתור גורם מאזן״.

ד) ממשלתה של מדינה אחידה, המושתתת על רוב ערבי, תמצא עצמה עומדת ״מול ההחלטה התקיפה של כל גבר ואישה ונער בקרב היהודים היושבים בארץ״ - החלטה נחושה לא להיות מיעוט הנשלט ע״י רוב ערבי, והחלטה כזו תסכל כל אפשרות קיום תקין של מדינה זו.

ה) מדינה עברית עצמאית בכל שטח א״י, או בחלק ממנה. מובן מאליו, ששרת רצה כי כל א״י תוכרז כמדינה עצמאית, אך ברור היה לו כי תוכנית כזאת לא תתקבל על דעת אומות העולם, ולכן סמך ידו על התוכנית שקבעה כי בא״י תקומנה שתי מדינות עצמאיות - יהודית וערבית (תוכנית החלוקה).

״הקורבנות הכרוכים בתוכנית החלוקה בשביל העם היהודי הם כבדים מכדי כל אפשרות להפריז בהערכתם. התוכנית מחייבת לוותר על קרוב למחצית הארץ. אשר לגאולת כולה היו מכוונות התפילות של דורות כה רבים״

בין השטחים (אשר נשארו מחוץ לתחומי המדינה היהודית עפ״י תוכנית החלוקה -

״שטחים ואתרים עטורי הילה של זיכרונות קודש, מחוזות עתירי הבטחה לעתיד ואפילו קבוצות שלמות של יישובים יהודים המפגינים את ניצחון המאמץ החלוצי על מכשולים ללא גבול״. בייחוד ״חריפה הפגיעת של הוצאת ירושלים מכלל המדינה היהודית״.

עפ״י תוכנית החלוקה, צריכה המדינה היהודית להיות קשורה בברית כלכלית עם שכנתה הערבית. גם בתוכנית זו יש משום קורבן מצד הראשונה (היהודית), משום ״שהאחדות באה להטיל מעמסה כבדה על אוצרה, והגבלה מסוימת על עצמאותה״ (של המדינה היהודית). אך היהודים, שהיו מעדיפים ״מערכת הסכמים הדדים חופשיים״ על פני ״אחדות כלכלית כפויה״, מוכנים לקבל גם תנאי זה ובלבד שהתוכנית בכללה תתקבל.

בכלל, היהודים קיבלו את תוכנית החלוקה מאחר שראו בה ״סיפוק המינימום ההכרחי״ של תביעותיהם - לתוכנית אשר תכלול פחות ממה שיש בתוכנית החלוקה לא יסכימו, ויותר ממה שיש בה לא יקבלו - כך ״שהצעת פשרה זו, הכרוכה בקורבנות כבדים״, היא התוכנית הריאלית היחידה שאותה הסכימו היהודים לקבל.

 

בעיית עבר-הירדן

 

בינואר 1946 הפכה עבר-הירדן, שבותקה ״זמנית״ ״מא״י עפ״י ה״ספר הלבן״ של צ'רצ'יל (1922), למדינה עצמאית. מעשה זה של ממשלת ה״מ חמור משתי בחינות:

א) מתן עצמאות לעבה״י ושלילתה מא״י, שהיא מדינה יותר מפותחת ויותר ״בשלה״ לעצמאות, הוא מעשה חסר שחר -

״מתן עצמאות לעבה״י והודאה בארץ דלת האוכלוסין והנחשלת הזאת כמדינה עצמאית וכחברה באיגוד האומות המאוחדות - באה כסתירה משוועת להתנגדות שהובעה לקבלת תביעתנו-אנו להכרת א״י כמדינה יהודית״.

ב) מעולם לא ראתה הציונית את ניתוק עבה״י מא״י כ״הלכה לדורות״, וגם בהסדרים שהסדירו ניתוק זה נאמר בפירוש כי הוא זמני. כאשר בוטל תקפם של סעיפים ידועים של המנדט הארץ-ישראלי, הם הסעיפים בדבר ה״בית הלאומי״ וכל הנובע מזה, נאמר בפירוש בהצעה שהוגשה ע״י ממשלת ה״מ ל״חבר הלאומים״ בספטמבר 1922, שזהו ביטול זמני. אנו קיווינו תמיד להסדר שיאפשר ״התיישבות יהודית בעה״י, ומפעלי פיתוח משותפים לא״י ולעבה״י, שיאפשרו גם התיישבות יהודית וגם שיפור המצב״ (של עהה״י).

 

הלקח מפרשה זו, אומר שרת, הוא חיזוק תביעתנו להכיר בא״י כבמדינה יהודית.

העתקת קישור