מבוא

בפרק זה של העבודה אנסה לתאר את עיקרי השקפת עולמו של משה שרת (אז שרתוק) בשאלת זכותו של העם היהודי להקים מדינה עברית בא״י.

אליבא דשרת, מתמצה זכות זו בארבע נקודות:

א) ייחודו של הקשר בין העם היהודי לא״י.

ב) מדינה יהודית בארץ-ישראל - הפתרון השלם היחידי לבעיית האנטישמיות.

ג) ההכרה הבינלאומית בזכות העם היהודי על א״י.

ד) רק מדינה יהודית תבטיח לעם היהודי שוויון זכויות בזירה הבינלאומית.

ייחודו של הקשר בין העם היהודי לא״י

עצם בעיית ארץ-ישראל מקורה בייחוד הקשר בין העם היהודי לארצו:

״החזון ההיסטורי הכביר של שיבת ציון הוא מיוחד במינו, משום שמעמדו של העם היהודי כעם בן בלי בית, ועִם זה הקשור קשר בל יינתק לארץ מכורתו, אף הוא יחיד במינו הינהו. חיזיון זה הוא שעשה את שאלת א״י לבעיה בינלאומית, ושום בעיה אחרת בדומה לה לא נתעוררה כלל. ... אילמלא התקוות של מיליוני יהודים נטולי-בית ועקורי-שורש באירופה, בארצות המזרח, ובארצות אחרות, אילמלא התקוות והמאמצים של מיליוני יהודים בעולם כולו להקים מחדש את ביתם הלאומי עד היותו למדינה יהודית, כי אז לא היה עומד או״ם בפני בעיית א״י כפי שהוצגה לפניו עכשיו״.

לגבי היהודים, א״י אינה רק משאת נפש. שאלת קיומה של מדינה יהודית כאן היא לגביהם שאלה של חיים ומוות, וגם עובדה זו מייחדת קשר העם היהודי לארצו

״אם על יסוד ימי קדם תוכר זכותם של היהודים לשוב לארץ-ישראל, הרי עלול הדבר לשמש תקדים ואז יהיה צורך לשנות את מפת העולם כולו, ונמצא סידרו חוזר לתוהו-ובוהו. כלום תובעים צאצאי הרומאים, למשל, זכות כניסה חופשית לאנגליה, כלום זהו עניין של חיים ומוות עבורם?״

על רעיון זה חוזר שרת גם בדבריו לפני ועדת או״ם, שם הוא אומר: ״עומדת כאן על הפרק שאלת מעמדו המדיני של העם היהודי בעולם. השאלה היא אם תינתן אחת ולתמיד לעם היהודי האפשרות להשתחרר ממארת גורלו של בן בלי בית, ולקנות לעצמו אחיזה של ממש אי-שם על פני כדור הארץ. דבר זה ייתכן רק בארץ הזאת״. בכלל, אליבא דשרת חייבת א״י את קיומה עצמאי על מפת העולם להיותה מולדת העם היהודי:

״הארץ הקטנה הזאת חבה קיומה כיחידה בפני עצמה במפת העולם ובדברי הימים ... כי זו הייתה מולדת העם היהודי״.

ארבע הוכחות מביא שרת לקשר בין העם והארץ:

א) גידולו המהיר של היישוב בארץ -

״היה יישוב פעוט בארץ ב-1880. בראשית שנות השמונים החלה תנועת השיבה של ימינו... ומאז נמשך התהליך כמעט ללא הפסק״. והסיבה לתהליך זה - ״היהודים האמינו תמיד  כי זכותם הבלתי ניתנת להפקעה היא להתיישב מחדש בא״י״, ו״אין דבר אשר יעקור מלבם של יהודים את הביטחון כי זכותם היא לשוב ולהשתקע״.

ב) מעולם לא פסק יישוב יהודי בא״י -

״על אף כל הגירושים והאיסורים, התאמצו היהודים לקיים את אחיזתם הממשית באדמת הארץ, והכפר פקיעין, בגליל הוא ״מופת נוגע עד הלב לדבקותם של היהודים בקרקע הארץ״.

ג) מעולם לא פסקו ניסיונות היהודים להתיישב בארץ -

״נעשו תמיד ניסיונות מצד יהודים שישבו בחו״ל לשוב ולהיאחז בארץ. הייתה זו שלשלת כמעט בלתי פוסקת בכל... דור ודור״.

ד) לולא חשו היהודים עצמם כבני הארץ לא היה בכוחם להתגבר על הקשיים שעמדו בפניהם -

״אותן קבוצות קטנות של יהודים, שהיו חדשים בארץ, בלתי מורגלים בחייה, טירונים בעבודה חקלאים, זרים לכל עמל כפיים, ראו עצמם חופשיים להתיישב באשר חפצו או באשר יכלו, ונראו כעשויים לבלי-חת, משום שכולם הרגישו כי שבו הביתה, הארץ הזאת הייתה ארצם״.

מדינה יהודית בא״י - הפתרון השלם היחידי לבעיית האנטישמיות

כבר רמזתי בפרק הקודם, כי על פי שרת שאלת א״י היא שאלה של חיים ומוות לעם היהודי - רק במידה שתקום מדינה יהודית, אשר תפתור שאלת היהודים בכלל ואת שאלת עקורי אירופה בפרט, רק אז יוכל העולם לומר כי היטלר הובס -

״באים יהודים ואומרים בכל התוקף, כי אם הם יישארו במצבם הנוכחי באירופה, או מאותה בחינה בארצות המזרח, כי רק אז פירוש הדבר כי היטלר לא נחל תבוסה. הם חוזרים ומכריזים, כי הניצחון שנחלו בעלות הברית על היטלר איננו יכול להיות שלם, אלא אם כן יביא לידי תקומת ישראל״.

אך ורק בא״י, ולא בשום מקום אחר, תיפתר בעיית פליטי אירופה -

״כן שאל נציג הודו״, אמר שרת, ״אם העקורים יהיו נוחים לטמיעה בא״י. התשובה היא כן. הם יהיו נוחים בהחלט לטמיעה בקרב היישוב היהודי באותה ארץ, הציבור היחיד בעולם שיש לו משק משלו וחיי תרבות עצמאיים, ושהינו מוכשר ודרוך לקבלם ולקולטם. הוא שאל אם לא יהיו נוחים יותר לטמיעה בגרמניה - התשובה היא לאו. אי-אפשר להתיישב בבית קברות, אף לא לבנות בית בעיי מפולת״.

אין תחליף לא״י, וגם אם היה היו היהודים דוחים אותו -

״איש לא הציע תחליף לא״י, אך גם אילו נמצא תחליף הם מסרבים לשמש כלים וחפצים העוברים מיד ליד, הם קוראים לעולם כי יבין כי הם בני עם אשר לו רצון לאומי משלו. אדיר חפצם ללכת לארץ היחידה בה ירגישו כי הם בביתם, הן כיחידים והן כלאום״.

גם בחוץ לאירופה, בעיקר בארצות המזרח, יש קהילותנאשר למרות שאינן עקורות, מצבן בכי רע, גם בעייתן של קהילות אלה תיפתר אך ורק בתחומי א״י -

״ברוב הארצות האלו דינם של יהודים הוא כדין אזרחים ממדרגה שנייה או שלישית, הם שרויים בפחד מתמיד מפני התגעשויות של קנאות פרועה, אשר דוגמאות טרגיות שלהן אירעו הן בשנים האחרונות והן בעבר רחוק יותר. גורלם מתנדנד בין סובלנות מעורערת ובין רדיפה פעילה... תקוותיהם וחלומותיהם מכוונים אך לציון, ואין לנוער שלהם משאת נפש אחרת זולת השאיפה להצטרף לבוניה... לפי הכרתנו יכולה הבעיה הזאת לבוא על פתרונה הגמור והחיובי רק בא״י״.

עלייתה של גולת אירופה תפתור בעיה עתיקת יומין - בעיית האנטישמיות. נדמה לי, כי בהוכיחו כי שבעיה זו עתיקת יומין, שרת מנסה לסתור את בווין שאמר בנאומו המפורסם ב-13/11/1945 כי היטלר והנאציזם הביאו לעולם בעיה זו. למרות שגילה של יהדות אירופה נכבד למדי, אין ״קדמות הגולה ערבות לביטחון״. לדוגמה - למרות שיהודים יושבים בפולין מאז המאה הי״א, הרי הם ״היו קורבן לשחיטות איומות״ במאה הי״ז, במאה הי״ט שוב נפרעו בהם פרעות, ו״במלחמת העולם השנייה באה השואה שסתמה עליהם את הגולל״.

מסקנתו של שרת מדוגמה זו (ואחרות) היא -

״שעצם גילה המופלג (של יהדות אירופה) ... אינו בא אלא להדגיש את אי-הביטחון ההיסטורי שלוקים בו חיי העם היהודי בארצות פזוריו״. ובמקום אחר הוא אומר: ״א״י היא הארץ היחידה בה יש לעם היהודי סיכוי להגיע אל המנוחה והנחלה על יסוד שוויון המעמד עם יתר אומות העולם״.

ההכרה הבין-לאומית בזכות העם היהודי על א״י

לא רק היהודים הכירו בזכותו של העם היהודי להקים מדינתו בא״י. הכירו בזכות זו גם גורמים אחרים, לא יהודים. המנדט, אם כי דבר זה לא מוזכר בו במפורש, מכיר בזכות זו -

״שלא כמנדטים אחרים סוג א׳, אשר מטרתם המפורשת הייתה להכשיר את הארץ לעצמאות, לא נכלל סעיף כזה במנדט הארץ-ישראלי, אבל מובן מאליו כי בסופו של דבר חייבת הארץ להגיע לעצמאות ודין המנדט להסתיים״.

המנדט, שהינו תוצאתו הרשמית של הצהרת בלפור, הינו מסמך אשר אושר בפורום בין לאומי, ולכן הינו בעל תוקף בין לאומי -

״המנדט הארץ-ישראלי היה כתב ברית גלוי שנכרת בגלוי בין 52 אומות שהיוו אז את חבר הלאומים, והוא נתאשר פומבית ע״י ארה״ב. פירושו של דבר, שהעולם המאורגן הכיר פעם בזכות שהעם היהודי מעוניין שיכיר בה שנית״.

(גם הוועדה המלכותית לא״י, ועדת פיל, הכירה בזכות זו).

בנאומו לפני ״הוועדה המקבילה״ של עצרת או״ם, מנסה שרת להוכיח כי גם על פי מגילת או״ם זכות היהודים למדינה, לא רק מאחר שלפי סעיף 80 המנדט הוא חוק לאו״ם , כי ״עוד לא הוחלף בכתב הלכה מוסמך אחר״,

אלא גם בגלל שלוש סיבות אחרות:

א) בתחילת מגילת או״ם נאמר:

״אנו, עמי האומות המאוחדות, חדורי החלטה להציל את הדורות הבאים ממארת המלחמה, אשר פעמיים בימי חיינו גרמה צער לא יתואר למין האנושי״. מאחר ש״מארת המלחמה״ משמעה בשביל העם היהודי היה ״השמדה סיטונית, ומאחר ״שהצער שלא יתואר״ שנגרם למין האנושי כולל את סבלם של מאות אלפי הניצולים, מאמין שרת כי אין דרך יעילה להציל את שארית העם ״ממארת ההשמדה ומצער הנדודים... ״ בלתי אם ע״י הקמת מדינה יהודית בא״י.

ב) במגילת    או״ם נאמר כי -

״הכרזת או״ם מאשרת מחדש את האמנה בזכויות אנוש היסודיות, בערכה ובכבודה של אישיות האדם, בשוויון הזכויות של הנשים והגברים ושל כל האומות כגדולות כקטנות״. על סעיף זה אומר שרת: ״כבודו וערכו של היהודי כאדם אי-אפשר להם לבוא על מלוא ביטויים״, אלא ״אם יובטח קיומו הלאומי, ותינתן לו האפשרות להתכנס לפחות בפינה אחת ויחידה על פני כדור הארץ אשר הוא יכול לראותה כשלו״.

ג) בסעיף א׳ של המגילה כתוב -

״על האו״ם להביא בדרכי שלום ובהתאם לעקרונות הצדק והמשפט הבינלאומי, לידי התאמתם או יישובם של סכסוכים בינלאומים או של מצבים העלולים לגרום להפרת השלום״. מאחר שלעם היהודי, על-פי ״עֶקרון שוויון הזכויות, וההגנה של העמים״ זכות מלאה להגדרה עצמית - ״אנו מוכנים לתאם את זכותנו להגדרה עצמית עם זכותם של אחרים״.

לסיכום - ״אין אנו מוצאים במגילה דבר המערער את תוקף תביעתנו, אנו מוצאים בה דברים רבים לחיזוקה״.

מדינה יהודית - תנאי הכרחי לביטול נחיתות העם היהודי בזירה הבין-לאומית

לעם היהודי מעמד נחות, נחות ביחס לאומות העולם בכלל ולאומות הערביות בפרט. נחיתות זו ״אינה פרי זדון, אלא תוצאה ישירה של הליקוי במעמדנו״.

בוועידות ובעצרות בינלאומיות, שם נחתך גורלו של העם היהודי וגורלה של המדינה היהודית, לכל זכות לקום ולהביע דעתם, לנוגעים בדבר ולאלה שאינם נוגעים בדבר. רק לנציגי העם היהודי עצמו אין זכות לומר דברים. כך היה בחבר הלאומים שהתכנס בז׳נווה ב-1937, שם ערכו הערבים התקפות חזיתיות על היהודים - ו״איש לא ענה על התנפלויות אלו, איש לו השיב לחורפינו דבר... רק נציג יהודי יכול היה להדוף אותה, אך כיוון שנציג יהודי נעדר, הופקר ענייננו ללא קרוב וגואל״.

כך היה בוועדה השישית, שם כל אחד ״קם על רגליו ופסק באוזני כל את פסוקו, מה שמגיע ומה שאינו מגיע ליהודים בא״י, ורק אנו... נצטווינו להחריש״.

נחיתות זו בולטת גם באו״ם, שם אומנם ״פגם זה תוקן בחלקו״, אך ״לא נוכל להסתפק בנוכחות שהוענקה לנו בחסד. אנו חייבים לתבוע השתתפותנו בזכות״.

בוועדה המקבילה יש ליהודים זכות דיבור, אך זכות זו באה להם רק לאחר גמר הוויכוח - ״שומה עלינו להפנות תשומת לב לאי-השוויון בין האפשרויות הקיימות בשביל התקפה מזה והתגוננות מזה״, אומר שרת, ואי-שוויון זה ״בולט עוד יותר בעצרת, אשר דלתותיה נעולות לפנינו לגמרי״.

והמסקנה - רק מדינה יהודית תבטיח לעם היהודי שוויון זכויות בזירה הבינלאומית.