המושב המיוחד של עצרת או״ם והקמת ועדת או״ם
מזהה  303
שם הספר  2004 המאבק המדיני בסוף ימי המנדט
מספר פרק  12
שם הפרק  המושב המיוחד של עצרת או״ם והקמת ועדת או״ם

 

ב-2/4/1947 פנתה ממשלת ה״מ לטריגווה לי, המזכיר הכללי של האו״ם, וביקשה ממנו שיעלה את שאלת א״י בכנס העצרת הבא, שעמד להיפתח בסתיו 1947. כדי להקל על הדיון בכנס הציעה הממשלה הבריטית לקיים כנס מיוחד שיכונס ללא דיחוי, והמזכיר הכללי קיבל ההצעה. כאשר נודע לסוכנות על כינוס מושב מיוחד של העצרת שמטרתו לדון על עתיד השלטון בא״י, נפגש ראש המחלקה המדינית משה שרתוק עם טריגווה לי וביקש ממנו שני דברים:

א) אם תיבחר ועדת או״ם לחקירת שאלת א״י, אל יהיו בה נציגי מדינות ערב.

ב) בוועדה זו ישתתף ב״כ הסוכנות.

ב-28/4/1947 נפתח הכנס המיוחד של העצרת. הסוכנות היהודית והוועד הערבי העליון הוזמנו, על-פי בקשתם, להשתתף בדיוני הוועדה המדינית של עצרת זו, שבראשה ישב לסטר פירסון, נציג קנדה באו״ם (אח״כ שר החוץ של קנדה ובשנים 1963-1968 ראש ממשלת קנדה). את העניין היהודי העלו בפני הוועדה יושבי-ראש הנהלת הסוכנות דוד בן-גוריון ואבא הילל סילבר וראש המחלקה המדינית משה שרתוק.

ערב נעילת הכנס המיוחד, תוך דיון על מינוי ועדה לענייני א״י וסמכויותיה (ב-14/5/1947), נאם בכנס אנדרי גרומיקו, נציג בריה״מ, ונאומו היה משום הפתעה עצומה. בנאומו דיבר על הצורך בביטול המנדט הבריטי על א״י ועל הצורך בהפיכתה למדינה עצמאית לחלוטין, מדינה יהודית-ערבית. אך במידה שאי-אפשר יהיה להפכה למדינה אחת, אמר, אין מנוס מחלוקתה לשתי מדינות עצמאיות לחלוטין, יהודית וערבית. נאום זה, שעמד בניגוד לכל הציפיות והרס את תחזיות משרד החוץ הבריטי, היה מיפנה חשוב ביותר בתולדות המאבק הציוני, מיפנה שעל סיבותיו ותוצאותיו אעמוד אח״כ.

למחרת, ב-15/5/1947, ננעל הכנס המיוחד של העצרת בהחליטו על מינוי ועדה מיוחדת לחקירת בעיות א״י בוועדה זו, שנקראה  ראשי התיבות P.O.C.S.N.U (אונסקו"פ), היו 11בחברים נציגי 11 מדינות (אורוגוואי, גואטמלה, הודו, אירן, הולנד, קנדה, אוסטרליה, צ׳כיה, יוגוסלביה, פרו, ושוודיה). בראשה עמד השופט סנדסטרום, חבר בית הדין העליון של שוודיה.

 

עבודת ועדת האו״ם

 

באמצע יוני 1947 יצאה ועדת אונסקו"פ לארץ-ישראל, ואחרי שסיירה בה שמעה את ב״כ הסוכנות היהודית שעדיה העיקרים היו:

א) ד״ר חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית לשעבר - הצביע על הטרגדיה הגדולה של העם היהודי הנע ונד בין הגויים ומעורר בקרבם את האינסטינקטים האפלים ביותר. הוא טען שהיהודים ניסו להתיישב בארצות רבות ונכשלו, ורק בא״י החזיק מפעל ההתיישבות היהודית מעמד. כן טען שתוכנית החלוקה היא הפתרון הצודק ביותר לבעיית שני העמים.

ב) דוד בן-גוריון, יו״ר הנהלת הסוכנות - דיבר על הטרגדיה הגדולה של העם היהודי, עם ללא מולדת וללא שורשים, ותיאר את הקשרים האמיצים בין העם למולדתו. בן-גוריון הוקיע בחריפות את מדיניות ה״ספר הלבן״ וטען שבמידה שלא יינתן לעם היהודי מעמד ממלכתי עלולה לבוא עליו שואה גדולה.

ג) אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות - דיבר על הישגיו הגדולים של היישוב בחקלאות, בתעשייה ובפיתוח הארץ, ועל התוכניות הגדולות בשטחים אלו, תוכניות שמטרתן להקל על קליטת העלייה.

ד) משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית - תיאר בפני הוועדה את מצבה הגיאוגרפי של הארץ ואת תוכניות הפיתוח שלה. שרתוק תיאר כיצד בולמת מדיניות ״הספר הלבן״ תוכניות פיתוח אלו, ועמד על עיוותי ״הספר הלבן״ גם בשטחי חיים אחרים.

ה) פרופ׳ יהודה ל. מגנס, נשיא האוניברסיטה העברית - דיבר על הצורך בהקמת מדינה אחידה, דו-לאומית, שלשני העמים יהיו בה זכויות שוות ,הוא דרש להעלות לארץ יהודים עד שמספרם ישתווה למספר הערבים.

כן הופיעו בפני הוועדה פרץ ברנשטיין והרב יהודה לייב פישמן-מימון, שניהם חברי הנהלת הסוכנות.

בביקורה בארץ הייתה הוועדה צריכה לשמוע גם את נציגי הוועד הערבי העליון, אך סגן יו״ר הוועד, ג'מאל חוסייני, שלח לוועדה מכתב ובו הודיע שהאו״ם חייב היה להציב על סדר יומו את שאלת ביטול המנדט כמו שהוא, ללא קשר לבעיית פליטי אירופה או לבעיות אחרות. מאחר שלא עשה כך, יחרים הוועד הערבי העליון את הוועדה והערבים יילחמו בכל הצעה שלא תראה בא״י מדינה ערבית.

את ממשלת המנדט ייצג בוועדה סר הנרי גרני, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, אשר תיאר את מדיניות ממשלתו בארץ.

אחרי שמיעת העדויות בארץ עברה הוועדה לצופאר שבלבנון, שם העידו בפניה נציגי מדינות ערב העצמאיות. בין העדים הערבים היו:

א) שר החוץ הלבנוני חמיד פרנגיה - לדעתו יש לגרש את כל תושבי הארץ שהגיעו אליה אחרי 2/11/1917, כי הם הגיעו אליה על סמך הצהרת בלפור שאינה חוקית, כלומר כמחצית תושבי הארץ (היהודים) חייבים גירוש. במדינה הערבית שתקום, אמר, תהיה לשון החובה ערבית, והממשלה תשמור שמוסדות דתיים יהיו רשאים להקים מוסדות חינוך משלהם. הוא הכחיש קיומה של אנטישמיות בארצות ערב.

ב) עאדל ג'מאלי, שר החוץ העיראקי - גם לדעתו הפתרון הצודק היחידי לבעיית א״י הוא הקמת מדינה ערבית, מדינה שהיהודים יהוו מיעוט בה ושאלת העלייה תוכרע ע״י הרוב הערבי. הוא טען שבמידה שקיימת באירופה אנטישמיות - הנאצים עוררוה.

ג) פואד חמזה, נציג ממשלת סעודיה - אמר כי הקמת מדינה יהודית בא״י היא שאלה היפותטית, אך במידה שזו תקום לא תהיה לערבים ברירה אלא להתנהג ברוח מגילת או״ם.

אחרי שמיעת העדויות בצופאר, יצאו חלק מחברי הוועדה לרבת-עמון כדי לשמוע את דברי מלך ירדן עבדאללה. המלך טען, שבא״י יש די יהודים ולמרות צערו על מה שקרה ליהודים באירופה אין הוא מוכן לקלוט יהודים לא בא״י ולא בעבר-הירדן. בסוף דבריו אמר שחלוקת הארץ תגרום מהומות במזרח התיכון.

מרבת-עמון יצאה הוועדה לז׳נווה, וחלק ממנה יצא לסיור במחנות העקורים. ב-17/8/1947 החלה לנסח את מסקנותיה ושבועיים אחר-כך, ב-31/8, חתמו חבריה על מסקנותיה והמלצותיה בקשר לעתיד הממשל בא״י.

 

דו״ח ועדת האו״ם

 

דו״ח הוועדה התחלק לשלושה חלקים:

א) 11 מסקנות, שכל 11 חברי הוועדה סמכו ידיהם עליהן.

ב) המלצה הקוראת לחלוקת א״י לשתי מדינות - יהודית וערבית. על המלצה זו סמכו ידיהם 7 מחברי הוועדה: נציגי צ׳כיה, הולנד, שוודיה, אורוגוואי, קנדה, גואטמלה ופרו.

ג) המלצה הקוראת לייסד בא״י מדינה פדרלית יהודית-ערבית. על המלצה זו סמכו ידיהם 3 מחברי הוועדה: נציג הודו, איראן ויוגוסלביה (נציג אוסטרליה נמנע).

 

ואלה 11 המסקנות שהתקבלו פה אחד:

א) סיום המנדט בהקדם האפשרי.

ב) מתן עצמאות לא״י בהקדם האפשרי.

ג) תקופת מעבר קצרה ככל האפשר.

ד) המוסד שיוטל עליו המינהל של א״י בתקופת המעבר יהיה כפוף לאו״ם.

ה) בנוגע לאינטרסים הדתיים ולמקומות הקדושים: קיום קדושת המקומות הקדושים ומתן גישה אליהם בהתאם לזכויות הנוכחיות; אי-פגיעה בזכויות הנוכחיות של העדות הדתיות; הנהגת שיטה מתאימה ליישוב אובייקטיבי של סכסוכים בין עדות; צירוף תנאי מפורש לחוקה או לחוקות של המדינה או המדינות שייכונו בא״י.

ו) על עצרת או״ם ליזום מייד ולהגיש הסכם בינלאומי בדבר הטיפול ביהודים העקורים באירופה, שכרבע מיליון מהם נמצאים במחנות העקורים, כדבר דחוף וחשוב.

ז) חוקה דמוקרטית, מיסודה של המדינה או המדינות כתנאי קודם למתן עצמאות. ערובה בחוקה לזכויות היסוד של האדם ולזכויות המיעוטים.

ח) תנאי קודם למתן עצמאות הוא צירוף עקרונות היסוד של מגילת או״ם לחוקה או לחוקות, ובכלל זה החובה להסדיר סכסוכים בינלאומים בדרכי שלום ולהימנע מאיומים באלימות או בשימוש בה ביחס לכל מדינה.

ט) קיום האחדות הכלכלית כתנאי הכרחי לקידום הארץ ולפיתוחה.

י) קריאה למדינות שיש להן זכויות יתר בא״י לוויתור על זכויות אלו.

יא) קריאה אל עמי א״י לשתףנשיתוף פעולה גמור עם האו״ם במאמציו לתכן תוכנית צודקת וניתנת להגשמה של המצב החמור בא״י, ולהימנע ממעשי אלימות.

לפי תוכנית זו תחולק א״י לשלושה אזורים:

א) המדינה היהודית - הגליל המזרחי, עמק יזרעאל, רוב שפלת החוף, כל נפת באר שבע והנגב. סה״כ כ-62% משטח א״י.

ב) המדינה הערבית - הגליל המערבי, הרי שומרון, הרי יהודה, שפלת החוף הדרומית. סה״כ כ-38% משטח א״י.

ג) העיר ירושלים בשלטון האו״ם.

שתי המדינות, היהודית והערבית, תקבלנה עצמאותן ב-1/9/1949 ולפני כן על שתיהן לקבוע לעצמן חוקות, למסור הודעה בנוגע לערובות מסוימות, ולחתום על חוזה לשיתוף פעולה כלכלי, כדי שייווצר איחוד כלכלי בא״י.

אסיפה מכוננת של כל צד תמנה ממשלה זמנית שתמסור הודעה על ערובה לחרויות היסוד ולאי-הפליה, ותחתום על החוזה הכלכלי. לאחר דברים אלו תהפוכנה שתי המדינות לעצמאיות וריבוניות. במידה שרק אחת המדינות תקיים תנאים אלו, תחליט עצרת או״ם מה לעשות.

במשך תקופת המעבר (1/9/19491/9/1947) צריכה בריטניה, בהשגחת או״ם, להמשיך ולשלוט בארץ.

אשר לעלייה - במשך תקופת המעבר יעלו לארץ 150 אלף עולים. במידה שתקופה זו תימשך למעלה משנתיים תהיה מכסת העלייה 60 אלף לשנה. הסוכנות תהיה אחראית על ארגון העלייה.

ההגבלות על רכישת קרקע והעברתה לגבולות המדינה היהודית יבוטלו בתקופת המעבר.

תושבי הטריטוריות יבחרו להם אספה מכוננת (זכות הבחירה לכל ואישה בני 20 ומעלה), שתפקידה לנסח את החוקה.

החוקה תחייב הגנת המקומות הקדושים וזכויות המיעוטים. היא תערוב לכך שלא תהיה הפליה מטעמי דת, גזע ולשון, תדאג לחינוך יסודי ותיכוני לכל המיעוטים, ותקיים חופש מעבר בין שתי המדינות. לאחר קבלת העצמאות יהיה כל אזרח א״י אזרח המדינה בה הוא יושב, אלא אם יבחר לעבור למדינה האחרת.

 

המלצות המיעוט על פדרציה

 

שלוש מדינות: איראן, הודו ויוגוסלביה הצביעו על הקמת מדינה פדרלית שבירתה ירושלים, כעל הפתרון הצודק ביותר.

 

תגובות על דו״ח הוועדה

 

דו״ח הוועדה התפרסם ימים מספר אחרי אישורו ב-3/9/1947, אך הוא הובא לידיעת נציגי הסוכנות כבר
ב-
25/8/1947. בוועד הפועל הציוני, שישב אותה עת בציריך, אושר דו״ח הרוב למרות מגרעותיו הבולטות (ניתוק ירושלים, אי-כלילת הגליל בא״י, האחדות הכלכלית הכפויה), וכל הכוחות התרכזו מעתה למאבק על אישורו הסופי של דו״ח זה בעצרת או״ם.

הוועד הערבי העליון הודיע שהוא מתנגד לשתי הצעות ההחלטה - גם להצעה הקוראת לחלק את א״י לשתי מדינות, וגם להצעה הקוראת להקים בה מדינה פדרטיבית.

 

עצרת או״ם - 16/9-29/11/1947

 

ב-16/9/1947 נפתחה עצרת או״ם, ועם פתיחתה נבחר ד״ר א. ארניה לנשיא העצרת (ד״ר ארניה היה אז שגריר ברזיל באו״ם. אח״כ היה שר החוץ של ברזיל). כן נבחרה ועדת ״אד-הוק״ (ועדה המקבילה לוועדה המדינית ושווה לה במעמדה). ליו״ר הוועדה נבחר ד״ר הרברט אוואט, שר החוץ של אוסטרליה, ולסגנו נבחר הנסיך סווטי מסיאם. תפקידה של הוועדה היה לדון בדוחו״ת ועדת P.O.C.S.N.U.

דו״ח הרוב בוועדה שיבש לחלוטין את חשבון משרד החוץ הבריטי, שקיווה שהוועדה תנציח את שלטון המנדט בארץ, אך העובדה ששתי חברות נכבדות בחבר העמים הבריטי, קנדה ואוסטרליה, תמכו בחיסול המנדט (קנדה אף תמכה בתוכנית החלוקה) הביאה את בווין ועוזריו למסקנה כי הקיץ הקץ על המנדט, וב-26/9/1947 הודיע שר המושבות קריץ'-ג׳ונס  בוועדת ״אד-הוק״, כי ממשלת ה״מ סומכת ידיה על ההמלצה שיש לחסל את המנדט בהקדם האפשרי, אך היא תעזור לביצוע תוכנית האו״ם רק במידה ששני הצדדים, היהודי והערבי, יסכימו עליה (הוא אמר זאת אחרי שהיה ברור לכולם, לרבות ארנסט בווין, שאין שום פתרון שיתקבל על דעת שני הצדדים).

ב-29/9 הודיע בוועדה ג'מאל חוסייני בשם הוועד הערבי העליון, כי הערבים דוחים הן את דו״ח הרוב והן את דו״ח המיעוט, והזהיר שהערבים יילחמו בשני הפתרונות. מספר ימים אח״כ, ב-4/10, הופיע בפני הוועדה נציג הסוכנות ד״ר אבא הילל סילבר, אשר טען שזכותם של היהודים להקים מדינה בכל א״י המערבית, אך מאחר שברור לסוכנות שתוכנית כזאת לא תתקבל, היא מקבלת את תוכנית החלוקה למרות שתוכנית זו הוא קורבן כבד מאוד. כן אמר סילבר, כי במידה שהבריטים לא יסכימו להשליט חוק וסדר בתקופת המעבר, יעשו זאת היהודים בכוחם הם. ב-11/10 הודיע נציג ארה״ב באו״ם, הרשל ג׳ונסון, כי ממשלתו תומכת בתוכנית החלוקה פרט לכמה הסתייגויות קלות, ותושיט עזרה כספית כדי לממשה. כן הציע ג׳ונסון שהאו״ם יקים כוח בינלאומי שישליט סדר בא״י בתקופת המעבר. יומיים אח״כ דיבר בוועדה ב״כ ממשלת בריה״מ, סמיון צרפקין, שהודיע שממשלתו תומכת בתוכנית החלוקה.

את דבר ממשלות ערב הביא לוועדה זפרוללה חאן, ראש משלחת פקיסטן באו״ם. הוא ביסס את העניין הערבי על כמה יסודות:

א) היסוד המשפטי - להצהרת בלפור ולמנדט אין כל תוקף חוקי, בריטניה אינה רשאית להעניק את שאינו שלה. המנדט נוגד ברוחו ובלשונו למגילת או״ם הקובעת את עֶקרון ההגדרה העצמית של העמים. מאידך גיסא, אין המנדט מבטיח ליהודים יותר מכפי שהשיגו כבר, היינו מקלט לכמה מבני עמם בא״י. לאו״ם אין כל סמכות לקבוע החלטות בעלות תוקף משפטי ולקבוע הסדרים טריטוריאליים. החלטה כזאת נוגדת למשטר הבינלאומי, לזכויות הטבעיות של כל עם ולמגילת האו״ם שהכירה בזכויות אלו. יש להעביר החלטה זו לביה״ד הבינלאומי.

ב) היסוד ההיסטורי - היהודים אינם אלא יוצאי חלציהם של הכוזרים. מכל מקום, הם תושבי הארץ זמן קצר בלבד, בעוד שהערבים היו תושביה במשך 1,300 השנים האחרונות. לאן נגיע אם נתחיל לסובב את גלגלי ההיסטוריה אחורנית?

ג) היסוד הדמוקרטי-פורמלי - לפי עקרונות הדמוקרטיה רשאי כל עם להכריע מה יהיה גורל הטריטוריה בה הוא יושב. בא״י יש רוב ערבי ברור וניכר. יש להניח לתושביה לפסוק באורח דמוקרטי מה יהיה גורלה, ללא התערבות מבחוץ.

ד) היסוד המדיני-מעשי - ההסדר שנקבע ע״י הוועדה אינו ניתן לביצוע. הגבולות הם אבסורדיים, המשטר הוא מלאכותי, זהו ניסיון שנידון מראש לכישלון. ההחלטה על חלוקה תביא למאבק צבאי, המסכן את שלום העולם ואת שלום היישובים היהודים בארצות ערב.

ה) היסוד הלאומי - הלאומנות הערבית הצעירה מתעוררת אחרי שנות תרדמה ממושכות. היא פורצת ועולה ברוח איתנים בדרכה לשחרור לאומי ולאחדות. כאן היא נתקלת בפולש היהודי שחדר לארץ לא לו. טבעי הדבר שהיא נאבקת נגדו.

ו) היסוד הכלכלי - הברית הכלכלית אי-אפשר לבצעה על אפם ועל חמתם של הערבים. המדינה הערבית כשלעצמה אינה בת קיום מבחינה כלכלית.

ז) היסוד האידאי - הציונות והמפעל היהודי הינם ברייה מלאכותית, נטולת שורשים ועתיד, כיוון שאינם מושרשים במציאות היסטורית לאומית ופוליטית כלשהי.

כן דיברו בוועדה ד״ר חיים וייצמן ומשה שרתוק.

עם סיום הנאומים הודיע היו״ר אוואט כי מונחות על שולחנו 17 הצעות החלטה בקשר לבעיית א״י, וכדי לפשט את הבעיה הודיע על הקמת שתי ועדות משנה:

א) ועדה א׳ - מורכבת מנציגי 9 מדינות המצדדות בחלוקה (ארה״ב, בריה״מ, קנדה, צ׳כיה, אורוגואי, גואטמלה, ונצואלה, פולין ודרום-אפריקה). תפקידה לטפל בדו״ח הרוב. בראש הוועדה הועמד נציג פולין ק. פרושינסקי.

ב) ועדה ב׳ - מורכבת מנציגי 9 מדינות המצדדות בתוכנית להקמת מדינה פדרלית בא״י (נציגי אפגניסטן, סוריה, סעודיה, תימן, לבנון, מצרים, עיראק, פקיסטן וקולומביה). תפקידה לטפל בדו״ח המיעוט. בראש הוועדה הועמד נציג קולומביה באו״ם.

בוועדה א׳ ישבו נציגי הסוכנות, ובוועדה ב׳ נציגי הוועד הערבי העליון.

ועדה ב׳, אשר נציג קולומביה התפטר ממנה והיא נשארה על טהרת המוסלמים, סיימה את דיוניה מהר והוציאה מתחת ידיה תוכנית למדינה ערבית עם מיעוט יהודי בעל זכויות מועטות.

בוועדה א׳ היו מספר חילוקי דעות. המחלוקת העיקרית הייתה בשאלת הגבולות. משרד החוץ האמריקאי, שעימו היה לסוכנות מאבק מר, ראה בתוכנית החלוקה עוול משווע לערבים. האמריקאים, בהשפעת הבריטים, ראו בעיקרון הרציפות המרחבית של מדינות ערב עיקרון מרכזי, ולכן רצו להוציא את אילת מהמדינה היהודית, ואילו הסוכנות עמדה על הכללתו של חבל ארץ חיוני זה במדינה היהודית. עניין זה כמעט הביא למשבר, ורק הודות להתערבותו האישית של הנשיא טרומן - אחרי שיחה עם ד״ר וייצמן ואליהו אילת - הובטחה הכללת אילת באזור היהודי (אך כתמורה נאלצנו לוותר על אזור באר-שבע-ניצנה). מחלוקת אחרת הייתה על נמל התעופה לוד, אשר בסופו של דבר הוכלל אף הוא בתחומי המדינה היהודית. כן הצליחה הסוכנות להכליל בתחומי א״י היהודית את מחנה צריפין (סרפנד) ואת רכסי הגלבוע, ולהרחיב תחומי המדינה באזורי ים המלח והשומרון. אך בחשבון כולל הקטינה הוועדה את שטח היהודי בא״י ב%-7 - מ-62% משטח ארץ-ישראל ל-55% משטחה.

בעניין כאוב מאוד נאלצה הסוכנות לוותר ולסגת - עניין ירושלים. הסוכנות הציעה להכליל את ירושלים בתחומי המדינה היהודית ולחברה במסדרון צר עם שאר חלקי הארץ, אולם הודעת הוותיקן כי תתמוך בהקמת מדינה יהודית בחלק מארץ הקודש בתנאי שירושלים תהיה בינלאומית - ברור היה לוותיקן שבינאום ירושלים פירושו של דבר ירושלים תחת שלטון נוצרי - ועמידתו התקיפה של כל העולם הנוצרי, כולל חלקיו הפרוטסטנטים, מאחרי עמדה זו, אילצה את הסוכנות לסגת ולהסתפק בערובות למעמד היישוב היהודי בעיר ולזכויות היהודיות במשטר הבינלאומי.

עוד נקודה שסביבה התנהלו ויכוחים רבים הייתה הברית הכלכלית העתידה להיכרת בין שתי המדינות שתוקמנה. עיקרי ברית זו, שתוכננה רק כדי שהמדינה ערבית תוכל גם היא ליהנות מהישגי שכנתה היהודית, היו שניים:

א) המדינה היהודית צריכה להפריש למדינה הערבית חלק מתשלומי המכס אשר ייגָבו בה, וכן עליה להקציב לה סובסידיות. שיעורי המכס והסובסידיות יגיעו עד אחוז מסוים מהכנסות המדינה היהודית (ז״א ש״תקרת״ התשלומים תהיה יחסית באחוזים, ותגדל עם גידול הכנסות המדינה היהודית).

ב) צריכה לקום מועצה כלכלית יהודית-ערבית, אשר תפקח על כל הכרוך בשאלות המכס והסובסידיות.

לאנשי הסוכנות היו שני ערעורים רציניים על ברית זו:

א) הם ראו בתשלומי המכס והסובסידיות רע הכרחי, אך רצו לקבוע ״תקרה״ מוחלטת לסכום התשלומים האלו (כלומר,  שייקָבע סכום מסוים למקסימום התשלומים, סכום שלא יגדל אף אם יגדלו הכנסות המדינה היהודית).

ב) הם רצו עצמאות מוחלטת בכל שאר תחומי הכלכלה (פרט למכס). בנאומו לפני הוועדה הציג דוד הורוביץ את טענות הסוכנות בקשר לברית:

א) יש למנוע שהמדיניות הכלכלית של המדינה היהודית תוכתב ע״י המדינה הערבית, שהמיבנה, הצרכים, והאינטרסים שלה שונים מהאינטרסים של המדינה העברית.

ב) ברית-כלכלית הדוקה מדי תפריע לתוכניות המלחמה של המדינה היהודית בחרם הערבי, ובמקרה כזה תהיה המדינה היהודית נטולת הגנה כלכלית.

ג) במידה שהסכומים אותם תצטרך המדינה היהודית לתת למדינה הערבית יהיו גדולים מדי, לא תוכל המדינה היהודית לעמוד בנטל. ובכלל, אין זה הוגן שהערבים, שכל השנים התנגדו לתוכניות הפיתוח הכלכליות של היהודים, ייהנו מפירות תוכניות אלה.

בעקבות נאומו של הורוביץ הוקמה ועדת מישנה מיוחדת בראשותו של נציג גואטמלה באו״ם חוזה גרסיה-גרנדוס. ועדה זו תיקנה תיקונים רבי חשיבות בברית הכלכלית:

א) היא קבעה ״תקרה״ לסכום שהמדינה הערבית תקבל מהמדינה היהודית.

ב) הוטל על המועצה הכלכלית להגן על האינטרסים המסחריים של שתי המדינות.

ג) הובטחה עצמאות המדינה היהודית במדיניות המטבע שלה.

השאלה השלישית שעליה נסב הוויכוח הייתה שאלת הביצוע, אך הפעם היה זה ויכוח בין נציג ארה״ב באו״ם, הרשל ג׳ונסון, ובין סמיון צרפקין מבריה״מ. ג׳ונסון טען שעל הבריטים, בעזרת ועדה שתהיה מורכבת מנציגי שלוש אומות שתהיה אחראית בפני עצרת או״ם, לשלוט בא״י בתקופת המעבר שצריכה להסתיים
ב-
1/7/1948, ואילו צרפקין טען שעל הבריטים לעזוב את א״י כבר ב-1/1/1948, ובתקופת המעבר ישלוט בא״י חיל מיליציה יהודי-ערבי, שוועדה שתמונה ע״י מועצת הביטחון תפקח עליו.

כדי לחסל מחלוקת זו, שאיימה לחסל את שיתוף הפעולה בין ארה״ב ובריה״מ, נוסדה ועדה בת 4 חברים (ג׳ונסון, צרפקין, פירסון וגרנדוס). ועדה זו הצליחה לפשר בין שני הצדדים, וב-10/11/1947 הגישה את תוכניתה:

על הבריטים לעזוב את א״י ב-1/5/1948.

תקופת המעבר שנקבעה בתוך ועדת או״ם לשנתיים, תקוצר עד לחודשיים,

והמדינות, הערבית והיהודית, צריכות לקום עד 1/7/1948.

הפיקוח על החוק והסדר בתקופת המעבר יהיה בידי ועדת או״ם, שתהיה מורכבת מנציגי 5-3 מדינות התומכות בחלוקה.

ועדה זו, שתהיה אחראית בפני מועצת הביטחון, תדאג שהמיליציה היהודית והמיליציה הערבית ישליטו חוק וסדר, והיא תמנה מועצות ממשלה זמניות שינהלו את הבחירות לאסיפות המכוננות.

ב-13/11/1947 הודיע נציג בריטניה באו״ם, סר אלכסנדר קדוגן, כי ממשלתו תסתלק מכל מעשה העלול לערב אותה בכל צורה שהיא בביצוע תוכנית החלוקה.

ב-19/11/1947 סיימה ועדת מישנה א׳ את כתיבת הדו״ח שיוגש לוועדת אד-הוק.

ב-24/11/1947, אחרי דברי הרשל ג׳ונסו  שהביע את תמיכתה הנמרצת של ממשלת ארה״ב בתוכנית החלוקה כפי שעובדה ע״י ועדת מישנה א׳, דיברו ב״כ ממשלות ערב ואיימו בדם ואש במידה שתוכנית החלוקה תתקבל. בדברי משה שרתוק הסתיימו דיוני ועדת ה״אד-הוק״.

 

ההצבעות בוועדת ה״אד הוק״

 

ההצבעות בוועדה החלו עם הודעתו של היו״ר אוואט (ב-24/11/1947) כי הניסיון לפשר בין שני הצדדים נכשל וכי הובאו להצבעה שתי הצעות החלטה - של ועדת מישנה א׳ (הקוראת לחלוקה), ושל ועדת מישנה ב׳ (הקוראת לייסוד מדינה אחידה).

תחילה התנהלו ההצבעות על מסקנות ועדת משנה ב׳, אשר המלצותיה התחלקו לשלשה ראשים:

א) ראש א׳ - כָּלל שורה של שאלות שיש להפנותן אל ביה״ד הבין-לאומי בהאג. כל סעיפיו, פרט לאחד, נדחו ברוב ניכר. הסעיף יוצא הדופן היה הסעיף שהוצע בו לבקש חוות דעתו של ביה״ד בהאג אם בכלל רשאי האו״ם לאכוף הסדר כלשהו לגבי השלטון בא״י - בעד סעיף זה הצביעו 20, נגדו 20 ו-13 נמנעו.

ב) ראש ב׳ - מציע פתרון לבעיית הפליטים במופרד מבעיית ארץ ישראל. גם ראש זה נדחה (בעדו הצביעו 16 ונגדו 16).

ג) ראש ג׳ - חייב את הפיכת א״י, עם סיום המנדט, למדינה אחידה (לא פדרלית). ראש זה גם קבע את עיקרי החוקה שעל מדינה זו לחוקק. בעד ראש זה הצביעו 12, נגדו 29, ו-14 נמנעו.

למחרת, ב-25/11/1947, ניגשה הוועדה להצביע על תוכנית ועדת משנה א׳, תוכנית החלוקה.

בעד תוכנית החלוקה הצביעו 25, נגדה 13, ו-17 נמנעו (בין הנמנעות: צרפת, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג, יוגוסלביה, מקסיקו, ניו-זילנד וארגנטינה).

התוכנית התקבלה, מאחר שבוועדה די היה ברוב פשוט, ולא ברוב של 2/3 כדי שסעיף יתקבל.

 

אישור תוכנית החלוקה בעצרת או״ם

 

ההצבעה על תוכנית החלוקה עמדה להתקיים בעצרת ב-28/11. לפני ההצבעה התנהל ויכוח על התוכנית ובין המדברים היה הרשל ג׳ונסון מארה״ב, אשר הביע את תמיכתו הבלתי מסויגת בתוכנית החלוקה. ערב ההצבעה דרש נציג צרפת באו״ם, אלכסנדר פארודי, להשהות את ההצבעה כדי למצוא הצעה של פשרה שתתקבל על דעת שני הצדדים. הצעתו נתקבלה והעצרת התכנסה שוב ב-29/11 כדי להכריע. עם פתיחת הישיבה הציע נציג לבנון באו״ם כמיל שמעון תוכנית \פשרה, אך הצעתו הורדה מסדר היום עקב התנגדותם הנמרצת של גרומיקו וג׳ונסון, שראו בכל התוכנית אמצעי של השהייה. אח״כ ניסה שמעון לדחות את ההצבעה באמצעים פרוצדורליים, אך היו״ר ארניה דחה כל טיעוניו.

בהצבעה שמית שנערכה נמנו 33 קולות בעד תוכנית החלוקה (היו אלה קולותיהן של אוסטרליה, בלגיה, בוליביה, ברזיל, בילורוסיה, קנדה, קוסטה-ריקה, צ׳כיה, דניה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, צרפת, גואטמלה, האיטי, איסלנד, ליבריה, לוכסמבורג, הולנד, ניו-זילנד, ניקרגואה, נורבגיה, פנמה, פרגואי, פרו, פיליפינים, פולין, שבדיה, אוקראינה, דרום-אפריקה, ברית-המועצות, ארצות-הברית, אורוגואי וּונצואלה).

13 קולות נמנו נגדה (אפגניסטן, קובה, מצרים, יוון, הודו, פרס, עיראק, לבנון, פקיסטן, סוריה, סעודיה, תורכיה ותימן).

10 מדינות נמנעו מנקיטת עמדה (ארגנטינה, צ׳ילה, סין, קולומביה, סלוודור, חבש, הונדורס, מקסיקו, בריטניה ויוגוסלביה). מדינה אחת נעדרה מההצבעה (סיאם).

הצעת החלוקה זכתה ל-7 קולות יותר מהרוב הנדרש של 2/3, ולפי דברי משה שרת: ״העם שמע את תקיעת השופר הגדול, אשר בישר את גאולתו באישור העולם המאורגן״.

 

הסיבות להצלחה בהצבעה על תוכנית החלוקה, וערכה של הצלחה זו

 

מספר סיבות הביאו להצלחה הגדולה בהצבעה על תוכנית החלוקה:

א) האחדות הרוסית-אמריקאית - זו הפעם הראשונה שבעניין בינלאומי כה חשוב היו שתי המעצמות האדירות בעולם, ארה״ב ובריה״מ, בדעה אחת. מה היו הסיבות לתמיכת ארה״ב בנו כבר ציינתי. הסיבות לתמיכת בריה״מ בתוכנית היו:

א) רצונה לדחוק את בריטניה מאחת הטריטוריות החשובות שלה.

ב) היא קיוותה שהצלחת המאבק האנטי-אימפריאליסטי הראשון במזה״ת ידחוק את רגלי בריטניה מהאזור ויחסום את החדירה האמריקאית אליו.

ג) השואה, אשר התחוללה גם על אדמת ברה״מ, גרמה לאהדה מסוימת של הרעיון הציוני שם.

ד) בריה״מ רצתה אותה תקופה לרכוש את אהדתה של יהדות העולם.

ב) כל ארבעת הדומיניונים הבריטים (קנדה, אוסטרליה, ניו-זילנד ודרום-אפריקה) נתנו ידם לתוכנית החלוקה, למרות שבדרך כלל הצביעו בשאלות בינלאומיות כבריטניה, ולטובת האינטרסים הבריטים, ולמרות שתמיכתם בתוכנית הביאה אותם להתנגשות עם בריטניה.

ג) תמיכת צרפת בתוכנית. צרפת היססה רבות בטרם נתנה ידה לתוכנית החלוקה. לצרפתים היו סיבות רבות להתנגד לחלוקה:

א) הצרפתים ציפו לגל אנטי-אימפריאליסטי, שישטוף את המזה״ת במידה שתקום שם מדינה יהודית.

ב) בצרפת היו קתולים רבים, שלא רצו לראות ״בארץ הקודש״ מדינה יהודית.

ג) הם רצו להשתלב ביחסי החוץ שלהם עם בריטניה, אך לבסוף גברו הסיבות אשר על-פיהן הייתה צרפת צריכה לתמוך בחלוקה:

א) רצונה לראות במזה״ת גורם בלתי מוסלמי חזק (נוסף על המרונים, שמעמדם הלך ונתרופף).

ב) רצונה לנקום בבריטניה אשר דחקה את רגליה מהלבנט.

ג) הם פחדו שהצלחה ערבית בא״י תערער את מעמדם בצפון-אפריקה.

ד) תמיכתו של רוב הגוש הדרום-אמריקאי הגדול במספרו בתוכנית - גוש זה, שלא היה מעורב ישירות בסכסוך בא״י, תמך בתוכנית החלוקה משתי סיבות:

א) השואה - הם הזדעזעו בתוקף מהשואה, אשר חייבה בתוקף ובדחיפות הקמת מדינה יהודית בא״י.

ב) הזדהותם עם המפעל החלוצי ההולך ומוקם בא״י.

ה) קבוצת אישים גדולה, ובראשם המזכיר הכללי של האו״ם טריגווה לי ויו״ר ועדת אד-הוקהרברט אוואט, ראתה באי-מציאת פתרון למצב הודאה באוזלת ידו של האו״ם לפתור סכסוכים בינלאומיים, ואחת הסיבות שתמכו בחלוקה הייתה שזו הייתה התוכנית היחידה שהיה לה סיכוי סביר לזכות ברוב הדרוש של 2/3..

בספרו ״בשליחות מדינה נולדת״, מונה דוד הורוביץ, מראשי המשלחת היהודית ללייק-סכסס, שתי סיבות לחשיבותה של החלטת כ״ט בנובמבר:

א) לולא החלטה זו לא היו הבריטים מְפַנים את צבאם מהארץ, ולא היו מחסלים משטרם בה.

ב) בזכות ההחלטה הייתה התמיכה באויבינו ״מוגבלת ומצועפת״. במידה שהאו״ם היה מקבל החלטה אחרת, שלא היינו מסוגלים לקבלה, הייתה העזרה לאויבינו רבה הרבה יותר, והגיוני מאוד שעזרה זו הייתה עלולה לשנות כליל את גורל מערכת תש״ח.

העתקת קישור