התנועה הציונית תלתה תקוות רבות בשינוי המדיניות הבריטית עם עליית הלייבור לשלטון. מפלגת הלייבור הייתה כל השנים בין תומכיה הנלהבים של הצהרת בלפור, וממבקריה החריפים של המדיניות שנמנעה מלממש הצהרה זו.

בוועידת הלייבור בבלקפול בדצמבר 1944 קיבלה המפלגה פה אחד הצעת החלטה שנוסחה ע״י אחד מראשי המפלגה, יו דלטון, בה נאמר:

״הבה נעודד את הערבים לצאת מן הארץ, במידה שהיהודים נכנסים לתוכה... לערבים שטחים נרחבים משלהם, אין הם צריכים לתבוע שלא תינתן ליהודים רשות כניסה לאזור הקטן של ארץ-ישראל, שכל שטחו כשטחה של וויילס, ולא עוד אלא שעלינו לבדוק שוב את האפשרות של הרחבת גבולות ארץ-ישראל הנוכחיים ע״י הסכם עם מצרים, סוריה, ועבה״י״.

חצי שנה אח״כ, במאי 1945, ערב הבחירות, נאם שוב יו דלטון בוועידת הלייבור, ובין השאר אמר:

״אנו סבורים שהעלייה היהודית לא״י יש להתירה ללא ההגבלות הקיימות המעכבות אותה, וכבר הכרזנו ברורות, שאין זו שאלה שיש לראותה כאחת מאלה שממשלת בריטניה לבדה צריכה להיות אחראית להן... לפי דעתי יש לנקוט צעדים מתוך התייעצות עם ממשלות ארה״ב וברה״מ, כדי לראות שמא נוכל להשיג תמיכה משותפת במדיניות שתיתן לנו מדינה יהודית מאושרת, חופשית ופורחת, בא״י״.

הוועידה קיבלה דברים אלה ללא שום הסתייגות.

אח״כ באו הבחירות ומפלגת הלייבור ניצחה ועלתה לשלטון. אחד הדברים הראשונים שעשתה עם הגיעה לשלטון היה להקים ועדת-מישנה ממשלתית, שתפקידה לחקור את בעיית א״י בכלל ואת שאלת מיכסות העלייה בפרט. בראש הוועדה עמדו שר החוץ ארנסט בוין, ושר האוצר סר סטאפורד קריפס. הוועדה שמעה את נציגי משרדי המלחמה, החוץ, והמושבות, וכן את ראשי ממשלת א״י, שהקו המרכזי בטיעוניהם היה:

הערבים הם המפתח לשמירה על עמדתה של בריטניה במזה״ת,

סכנות איומות צפויות אם יתקפח רצונם הטוב של הערבים ע״י קבלת ההשקפה הציונית,

אסור לעשות דבר שירחיק לב הערבים מאנגליה.

קו זה היכה בתדהמה את הוועדה, כי היה היפוכו הגמור של הקו הציוני, שמיעט, ואפילו זלזל, בחשיבות הגורם הערבי באזור. באוקטובר 1945, ערב יום כיפור תש״ו, פירסמה ועדת-המישנה את מסקנותיה לאמור:

א) עלייה יהודית במכסה של 1,500 לחודש.

ב) תיקונים קלי ערך בחלוקת שלושת האזורים לגבי קניית קרקע.

ג) מועצה מחוקקת ופיתוח שלטון עצמי בארץ.

עם פרסום התוכנית ואישורה (ברוב לא גדול, אומנם) ע״י הקבינט, הובהר כי מדיניות ה״ספר הלבן״, שהונהגה ב-1939, תימשך גם להבא. בתוך מפלגת הלייבור עצמה קמו כוחות רבים שהתנגדו לתוכנית ועדת המישנה, אולם אף הם לא העזו לצאת חוצץ נגד מדיניות הממשלה. בארץ הביא אישור מדיניות ״הספר הלבן״ ע״י הלייבור לגל הפגנות ומעשי טרור (הברחת 300 ממעפילי מחנה המעצר בעתלית ב-9/10/1945, ניתוק קווי מסילת הברזל במקומות רבים בארץ ב-1/11/1945 ופיצוץ תחנות משמר החופים בסידני עלי ובגבעת אולגה) -  ולטרור נגדי (עוצר, חיפושים, ומעצרי המונים).

פרט למה שהזכרתי, היו עוד מספר סיבות לשינוי הדרסטי במדיניות הלייבור.

א) כל עוד הייתה הלייבור מפלגת אופוזיציה, שתפקידה לטוות תוכניות ולבקר מעשי אחרים, אך לא לפעול, יכלה להרשות לעצמה לדבר בשם ערכים הומניים-ליברלים, אך כשהגיעה לשלטון חייבת הייתה להתחשב בגורמים שאולי לא עלו בקנה אחד עם מערכת ערכיה, אך היו מחויבי המציאות.

ב) מבנה מפלגת הלייבור - המפלגה הייתה מורכבת משני אגפים עיקרים - האגף הפוליטי (300,000 חברים), והאיגודים המקצועיים (כ-3 מיליון חבר). בשאלת א״י, היו האיגודים המקצועיים, שבראשם עמד ארנסט בוין, ושהיה בכוחם להפיל כל הצעת החלטה שאינה לרוחם, ניטרליים משום שההחלטות נוסחו בקווים כללים ולא מחייבים. אך עם עלות הלייבור לשלטון, שינו עסקני האיגוד המקצועי, בעקבות מנהיגם, דעתם בשאלה הציונית.

ג) ללייבור לא הייתה שום תוכנית מוגדרת למדיניות בינן-לאומית, ולכן מעצבי מדיניות העולם היו ראשי משרדי החוץ והמושבות ולא ראשי המפלגה. אנשים אלו ראו במזה״ת את מושבתה החיונית ביותר של בריטניה בגלל כמה גורמים:

א) בגלל היותו צומת דרכים ראשוני בחשיבות (תעלת סואץ, המפרץ הפרסי).

ב) הוא האזור אשר הגן על הודו - ״פנינת הכתר״.

ג) הוא האזור אשר יבלום את ההתפשטות הסובייטית.

לדעתם של מעצבים אלו, רק ברית עם הערבים תאפשר את הישארות הבריטים באזור חיוני זה, והחזקת א״י הוא תנאי הכרחי לאי-התנגשות עם הערבים.

עוד שלוש סיבות גרמו להם לקבוע כי הישארות הבריטים בא״י חיונית:

א) הצורך להגן על תעלת סואץ.

ב) עליית ערך הנפט העלתה ערך נמל חיפה.

ג) כדי לקנות את לב הערבים היה צורך להעתיק בסיסים בריטים ממצרים לא״י.

ד. אחרון בסדר ובחשיבות - שר החוץ הבריטי ומעצב המדיניות הבריטית באזור היה ארנסט בוין, שלא אהד במיוחד יהודים, ושהיה מושפע מדי מעוזריו, ובייחוד מהרולד בילי, שלא צידדו ברעיון ״הבית הלאומי״.