באפריל 1936 פרץ בארץ-ישראל "המרד הערבי הגדול״, שלוּוָה גם בשביתה כללית. שלוש סיבות הביאו לפריצת מרד זה:

א) מספר העולים הרב שהגיע לא״י בשנות השלושים הראשונות (ב-1935 עלו לארץ למעלה מ-60,000 עולים), גידול שיעור הריבוי הטבעי בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ, וגידול הון היישוב כתוצאה מעליית בעלי הון מגרמניה הנאצית.

ב) מצבה הבינלאומי של בריטניה היה אותו זמן בשפל המדרגה. היא הייתה נתונה בין שלוש מעצמות תוקפניות - גרמניה, איטליה ויפן, לכן זקוקה הייתה לתמיכתו של העולם הערבי, ולכן לא הרשתה לעצמה להסתבך ולדכא את המרד בכוח הזרוע.

ג) המדינות הפשיסטיות - גרמניה ואיטליה - אהדו ותמכו בתנועות הלאומיות הערביות.

ב-18.5.1936 הודיע בפרלמנט הבריטי שר המושבות, כי תוקם ועדה מלכותית בראשותו של הלורד פיל, שתבדוק את בעיות א״י. תוך כדי חקירת הוועדה, באוקטובר 1936, פנתה ממשלת בריטניה לממשלות הערביות העצמאיות וביקשה מהן להביא לסיום השביתה. זוהי הפעם היחידה שממשלת בריטניה ביקשה מדינות זרות להתערב בענייניה הפנימיים של ארץ מנדט, ובצעדה זה הכירה באופיו הכל-ערבי של הסכסוך בא״י. ראשי מדינות ערב פנו לוועד הערבי העליון וביקשו מהם שתיפָסק השביתה,
וב-10/11/1936 הופסקה השביתה.

כתמורה, הודיע שר המושבות הבריטי בפרלמנט ב-15/11/1936, כי ״הנציב העליון נתבקש לראות את כושרה הכלכלי של הארץ ראייה שמרנית״ (על פי ה״ספר הלבן״ משנת 1922 היה הקריטריון לקביעת מספר העולים ״מדעי אובייקטיבי״ – "יכולת הקליטה הכלכלית" של הארץ. קריטריון זה הבטיח שעניין העלייה לא יהיה תלוי במצב המדיני, ובכך רמז על אפשרות של מיפנה מכריע במדיניות הבריטית.

בפברואר 1937, אחרי חקירות מקיפות, פירסמה ״ועדת פיל״ את המלצותיה. המלצותיה התחלקו לשני חלקים:

א) פתרון ארעי - צמצום העלייה והפסקת ההתיישבות היהודית.

ב) פתרון קבע - חלוקת הארץ לשלוש יחידות עצמאיות:

  1. יחידה יהודית - שתכלול את הגליל המערבי, עמק יזרעאל, והשפלה.

  2. יחידה בריטית - שתכלול את המקומות הקדושים (יפו, נצרת, צפת, עכו, טבריה וירושלים) וכן את אזור אילת.

3. יחידה ערבית - שתכלול את שאר חלקי הארץ.

לא הערבים ולא מתנגדי הציונות בבריטניה קיבלו תוכנית זו. מדינה יהודית, ולו הזעירה ביותר, טומנת בחובה סכנת התפתחות רבת מידות, טענו.

עם פרסום דו״ח הוועדה חודשו פרעות הערבים, אך למרות זה לא שוּנה הקו האנטי-ציוני שבמדיניות הבריטית. שתי סיבות היו לכן:

1( בחוגי המדיניות הבריטית רווחה הדעה כי ביטחון קווי התחבורה של הקיסרות במזרח-התיכון (בייחוד תעלת סואץ) מותנה בשקט שישרור בעולם הערבי.

2) באותה עת רווחה הדעה, כי הגורם המכריע באזור היא תנועת השחרור הערבית, ולכן יש להגיע עמה לפשרה בכל מחיר, ולו גם על חשבון הפקרת היהודים ללאומנות הערבית.

כדי לפייס את הערבים עשו הבריטים שני דברים:

א) החליפו את הנציב העליון, סיר ארתור ווקופ, שהיה עצמאי מדי לטעמם, בהרולד מק-מייכל, שהיה עצמאי פחות, ולכן גם מוכן היה לנקוט בקו נוקשה יותר כלפי הציונות מקודמו.

ב) ב-28.2.1938 מינה שר המושבות ועדה שתחקור את מסקנות והמלצות ועדת פיל. ועדה זו, אשר בראשה עמד סר ג׳ון וודהד, ואשר תוצאת חקירתה היו ידועות מראש, קבעה כי תוכנית החלוקה נטולת כל סיכוי. אחרי פרסום דו״ח הוועדה, הודיעה ממשלת בריטניה כי התוכנית להקים שתי מדינות בא״י אינה ניתנת לביצוע.

לפיכך החליטה הממשלה לכנס "ועידת שולחן עגול" כדי להגיע לפתרון מוסכם. עד 8.2.1939 התכנסו בארמון סנט-ג׳יימס שבלונדון ב״כ הסוכנות היהודית, ערביי א״י והארצות הערביות (מצרים, תימן, עירק, סעודיה עבה״י).

ההצעה שהביאה ממשלת ה״מ לפני באי הוועידה הייתה להפוך את א״י תוך 10 שנים למדינה עצמאית, קשורה בקשרים הדוקים עם ״ארץ האם״ - בריטניה, לצמצם את העלייה ל-75,000 איש, ולהתיר עלייה נוספת רק בהסכמת הערבים. שני הצדדים - היהודי והערבי, לא קיבלו אח התוכנית, וב-17.3.1939 ננעלה הוועידה.

כתוצאה מכישלון הוועידה הגיעה ממשלת ה״מ למסקנה, כי בלתי-אפשרי להגיע לפתרון שיהיה מקובל על שני הצדדים, ולכן פרסמה ב-17.5.1939 ״ספר לבן״, שעיקרי תוכניתו היו:

א) הגבלת העלייה ל-75,000 במשך 5 שנים, והתרת עלייה נוספת רק בהסכמת הערבים.

ב) איסור קניית קרקעות על יהודים בהרי שומרון, והגבלת קנייתן בנגב ובגליל.

ג) הפיכת א״י למדינה עצמאית תוך 10 שנים.

״הספר הלבן״ היווה מכה אנושה ליישוב, והחריף את היחסים בינו לבין השלטונות. ארגון הנוטרים שהוקם בחסות הבריטים פסק להתרחב ואף החל להצטמצם. ״ההגנה״ החלה ליצור כוח עצמאי מחתרתי תחת פיקוח המוסדות וללא שום קשר עם הבריטים (כפי שהיה לפני פרסום ״הספר הלבן״), וארגון ההעפלה התעצם מאוד. אך למרות זאת לא השתנה הקו היסודי במדיניות הציונית, הקו שדגל בפתרון בעיות א״י תוך כדי שיתוף פעולה עם הבריטים. ארבע סיבות היו לכך:

א) סברו שבתקופת המלחמה תזדקק בריטניה לכוח האדם היהודי שבא״י לשם ביצור כוחה במזרח-התיכון.

ב) קיוו שידידי הציונות בבריטניה, שהגיעו לעמדות רמות בזמן המלחמה, יצליחו לקעקע יסודות ״הספר הלבן״.

ג) טענו שניתן לרכוש את ארה״ב (שאנגליה הייתה מאוד תלויה בה), ובייחוד את יהודֶיה, לעניין א״י.

ד) לחץ פליטֵי אירופה עשוי היה להביא לשינוי בדעת הקהל הבריטית.

אולם מדיניות הבריטים בשני העניינים הבאים הבהירו לציונים הבהר היטב, כי אין שום תקווה לשינוי במדיניות ״הספר הלבן״.

א) אי-היענות השלטונות לבקשת היהודים הארץ-ישראלים להתנדב למלחמה נגד הנאצים. מתוך 130,000 מתנדבים רק 24,000 התקבלו לשורות הצבא. הם גם סירבו (כמעט עד סוף המלחמה) לארגן יחידה יהודית במסגרת הצבא הבריטי.

ב) התנהגותם כלפי פליטי אירופה - למרות הידיעות על הנעשה באירופה, סירבו הבריטים להעניק לפליטים סרטיפיקטים (רשיונות עלייה) מעבר למכסת ה״ספר הלבן״. שלוש פרשיות הקשורות לעניין זה עוררו ביישוב תגובה שלילית חריפה במיוחד:

1. פרשת ״פטריה״ - ספינה שהועברו אליה 1771 מעפילים כדי להגלותם לאי מאוריציוס. ב-25/10/1940 פוצצו כוחות ״ההגנה״ ספינה זו כדי למנוע גירוש המעפילים. שעליה. 202 איש קיפחו חייהם באסון זה.

2. פרשת ״גולי מאוריציוס״ - ב-8/2/1940 גורשו 1584 מעפילי האונייה "אטלנטיק" לאי מאוריציוס, דבר שעורר תגובות נזעמות בדעת הקהל האנגלית.

3. פרשת ״סטרומה״ - אוניית מעפילים מרומניה, שהגיעה בדצמבר 1941 לאיסטנבול ולמרות תחנוני המוסדות סירבו הבריטים לתת סרטיפיקטים ל-769 נוסעיה. ב-23/2/1942 גירשו התורכים את האונייה, ולמחרת טבעה וכל נוסעיה, פרט לאחד, נספו.

אירועים אלה גרמו לשינוי חריף בקו הפעילות הציונית. ב״ועידת בילטמור״, שהתכנסה במלון ניו-יורקי
ב-9/5/1942, הוחלט לדרוש להפוך את א״י ממדינת מנדט לקהיליה ("קומונוולת") יהודית, ולגייס כוחות למאבק מדיני תעמולתי נגד בריטניה. ב״החלטת בילטמור״, שנוסחה ע״י מאיר וייסגל, נאמר: ״סדר העולם החדש עם בוא הניצחון על יסודות השלום, הצדק, והשוויון לא ייתכן בלתי אם תיפתר בו שאלת חוסר המולדת של העם היהודי פתרון מוחלט״.

הפתרון המוצע כלל שלושה חלקים:

א) לפתוח את שערי א״י לעלייה יהודית.

ב) למסור לסוכנות היהודית את השלטון על העלייה ולהעניק לה את כל הסמכות הדרושה לפיתוח הארץ ובניינה לרבות פיתוחן של כל אדמות הבור הבלתי נושבות.

ג) לכונן את א״י כ"קומונוולת יהודי מעורה במיבנה הדמוקרטי החדש של העולם".

בגלל המלחמה נדחה המאבק על הגשמת החלטה זו. תקופת סוף המלחמה הייתה תקופה של חידוד יחסים מתמיד בין היישוב ובין השלטונות. שלוש סיבות הביאו לחידוד יחסים זה:

א) ניצחון הצבא הבריטי באל-עלמיין, שהביא לחיסול הסכנה הגרמנית שריחפה על א״י, הביא גם לחיסול הברית ההדוקה בין ״ההגנה״ ובין השלטונות, ברית שנכרתה על רקע סכנה זו.

ב) ב-1/4/1944 נסתיימה התקופה הראשונה של ה״ספר הלבן״, שאחריה עמד להתחיל שיתופם של תושבי הארץ, יהודים כערבים, בתפקידי השלטון כדי להכשיר את הארץ לשלטון עצמי. אולם הממשלה הכריזה כי אין השעה כשרה לשינויים אלה, ומשטר ה״ספר הלבן״ נמשך כבראשונה.

ג) ב-6/11/1944 נרצח הלורד מוין, השר לענייני המזה״ת, ע״י שני חברי לח״י. המעשה עורר תגובות נזעמות בבריטניה, והחריף יחסי היישוב-הממשלה.

מבוא כללי

עם תום מלחמת העולם השנייה הפכה עצמאות ישראל מיעד ערטילאי ליעד ממשי שניתן להשיגו. בספרו ״בשער האומות״, מונה משה שרת (שרתוק), מי שעמד אז בראש המערכה המדינית של היישוב בתוקף תפקידו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות, את הגורמים לשינוי זה:

א) מחצו ההומם של אסון יהודי אירופה הפגין את גורלו הטרגי של העם היהודי, עם ללא קרקע וללא מולדת, חישל את הנהגת התנועה הציונית לצאת למאבק למען חיסול טרגדיה זו, ועורר את מצפון האנושות המזועזעת.

ב) גידולו של היישוב העברי בא״י, בבניין ובמשק, עשהו בשל לקבלת עצמאות.

ג) מלחמת העולם החישה את תהליך חיסולם של המשטרים האימפריאליסטים באסיה, ״ופתחה את הריבונות״ לחלק עולם זה, וברור שא״י לא תישאר אי של שלטון זר בתוך ים של עמים עצמאים.

ד) סגירת שערי הארץ בפני עקורי השואה ע״י השלטון המנדטורי, הגבירה את שנאת היישוב לשלטון הזה.

ה) עם סיום המלחמה הועמד מחדש גורל עמים להכרעה.

בחלק הראשון של עבודתי אנסה לתאר ולהסביר את התהליך שהביא לעצמאות ישראל, תהליך שראשיתו אי-שם וסופו בכ״ט בנובמבר 1947. תחילתו של תיאורי עם סיום מלה״ע השנייה וסופו בהכרזת או״ם. אתרכז בעיקר בצד המדיני של התהליך.