הממשלה הייתה חייבת לרַצות את דעת הקהל בישראל, שתבעה גמול, אך שרת רצה למצות תחילה את אפשרויות התגובה המדינית.[i] הוא תבע מהמעצמות להטיל את האשמה על ירדן, וממזכיר האו״ם דאג המרשלד - לגנות את ירדן גינוי חד-משמעי בוועדת שביתת הנשק.[ii] אבל הוועדה לא יכלה לפסוק ביחס לזהות הרוצחים, וראשה, קומנדר א״ה האצ׳יסון, רמז לא פעם, אם כי לא באופן רישמי, על האפשרות שהרוצחים הם ערבים ישראלים, או אפילו פרובוקטורים מאצ״ל ולח״י. משלא נענתה הוועדה לתביעת ישראל, יצא נציג ישראל במחאה מהישיבה, והודיע על החרמת ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית.

לבון ודיין שמרו על מגע עם בן-גוריון.[iii] לבון תבע מבן-גוריון להשתתף בדיונים המדיניים במפא״י, כדי לשנות את הקו המדיני של הינזרות מפעולות גמול. כוונתו הייתה שבן-גוריון ישפיע במוסדות המפלגה, כדי ״לחשק״ את שרת, ולחייבו למדיניות תקיפה יותר כלפי הרצחנות הערבית. אך בן-גוריון לא האמין שניתן יהיה לשכנע את שרת באמצעות המוסדות הפוליטיים הנבחרים, אלא בהפעלת לחץ על-ידי איום בהסתלקות. הוא הציע לשרת להמשיך ב״קואליציה״ המסורתית ביניהם, גם בהיותו מחוץ לממשלה: ״בן-גוריון נתכוון כי לדעתו חייב שרת להתייעץ איתו בכל דבר חשוב, לעמוד עמו בקשר מתמיד, להשתמש בכל הזדמנות כדי ללמוד את דעתו ולנהוג לפי זה״.[iv]

          שרת לא הסכים לקבל תכתיבים, ובן גוריון. שלכאורה היה אזרח רגיל, איים להסתלק מכל אחריות לתפקוד הממשלה.[v] הוא טען שלא יוכל לתת גיבוי למעשי הממשלה, כאשר שרת מדרדר את המדינה במדרון הפייסנות שיגרום ״בכייה לדורות״,[vi] רמז לפחדנות הממשלה במלחמת העצמאות, שהתנגדה להצעת בן-גוריון לכיבושים בגדה המערבית. אכזבתו של בן-גוריון הפכה עד מהרה ליריבות בין שדה-בוקר לירושלים.

האווירה בארץ. במיוחד בעקבות רצח מעלה העקרבים, הייתה רחוקה מהמדיניות שדגל בה שרת. ח״כ יצחק בן-אהרון הציע בוועדת החוץ והביטחון להיכנס לירדן ולתפוס את הרוצחים. לעומתו, חברי-הכנסת יוצאי האצ״ל, שמעולם לא גרסו נקמה ברוצחים דווקא, הציעו שצה״ל יבצע ״עשרות קיביות״. אם צה״ל לא יפעל, איימו, הם יקחו לידיהם את ביצוע הנקמה בנוסח קיביה.[vii] ח״כ מנחם בגין האשים את ראש-הממשלה ושר החוץ שרת, שהביקורת הפומבית שמתח בשעתו על הטבח הישראלי בקיביה גרמה לטבח מעלה העקרבים, כהזמנה לרצח יהודים.[viii]

עמ' 195, 196

בעל כורחו הסכים לבון עם החלטת שרת שלא להגיב על מעלה עקרבים ולהמתין. כאן נמצא בין הפטיש והסדן: דיין התלונן בוועדת החוץ והביטחון על הממשלה ועל שר הביטחון, וקבע שמאז שבן-גוריון עזב לא עושים בצה״ל דבר, חוץ מקיצוצים בתקציב ובכוח-האדם.[ix] ואז אירע רצח חבלני במושב כסלון. לבון ושרת החליטו על תגובה צבאית מצומצמת באזור כפר נחלין; שתכוּוַן נגד הלגיון והמשמר הלאומי בירדן ולא כלפי אזרחים.[x] שרת הסביר לשגרירי ישראל בלונדון ובוושינגטון, כי אישר פעולת גמול לצורך הרמת המוראל הלאומי אשר ירד עד לשפל. הוא טען שהפעולה בנחלין גרמה ״הקלה עצומה ו[...] הרימה ואיזנה רוח היישוב״.[xi] בעיתון הובאה עדותו של חניך ״השומר הצעיר״, שקודם לכן היה מזועזע מפעולת קיביה, שבעקבותיה נדמו הצנחנים בעיניו לאצ״ל. עכשיו התפעל מפעולת נחלין, שבה עשו הלוחמים כל מאמץ לא לפגוע בנשים וילדים. גם בנו של שרת, חיים, אמר לאביו, שנחלין מסמנת מפנה חשוב בצה״ל - הימנעות מהרג נשים וילדים.[xii]

(...)

שוב נמצא לבון בין הפטיש - צה״ל לסדן - שרת ומשרד החוץ. מצד אחד, הוא מחה על רוח ההצטדקות של אנשי משרד החוץ כלפי המעצמות, ובמיוחד על ייחוס פעולות הגמול לאזרחים. כך, למשל, אמר השגריר אליהו אילת לשר החוץ הבריטי אנתוני אידן, כי אזרחים ישראלים הם שעשו את הפעולה בנחלין, כדוגמת גרסתו של ראש הממשלה הקודם לעניין קיביה.[xiii] לבון ראה בכך השתמטות של ראש-הממשלה ומשרד החוץ מאחריות למבצע. מצד שני, הצביע לבון על ההבדל בין פעולת קיביה לפעולת נחלין. פעולת נחלין הייתה פתיחה לדרך שנייה - לחימה נגד כוחות לוחמים ולא נגד אוכלוסייה אזרחית.[xiv]

לבון ביקר את שרת, שהזדעזע מהשקר של בן-גוריון בעקבות פעולת קיביה, וחזר עליו בעצמו. לבון הדגיש, שהוא מטיל ״הגבלות די חמורות שמבחינה צבאית אינן קלות כלל וכלל [...] לא לפגוע בנשים וילדים״. עם זאת, אילו מעשי הרצח היו נעשים רק כלפי ישראל, ״המעצמות לא היו נוקפות אצבע. עכשיו שהוא משני הצדדים הן חושבות מה לעשות״.[xv] לכן יש להגיב בשיקול הדעת, מאחר ש״עוד תקופה די ארוכה נצטרך לשלב את שני האמצעים הפוליטי והצבאי״:

מה אנחנו צריכים לעשות? ניתן להסתננות ללכת? כולם יגידו: לא! מה נעשה? נארגן הסתננות פרטית שלנו אצ״ל, לח״י, כי זה הרי מותר? איך תיאר את תפיסת האמריקאים שרת? בכסלון באו שניים, אולי שלחו אותם, אולי לא, אולי רצו לשדוד צינור, אולי במקרה נתקלו בשומר, ירו, נהרג. אתם, מה אתם עושים? אתם שולחים חיילים. מה אנחנו צריכים לעשות? נארגן אצ״ל ולח״י ואז נהיה משולבים במזרח-התיכון ונהיה יפים וטובים והגונים כמוהם? זוהי הדרך? נחליט עליה! אני חושב שלא נחליט עליה. אם לא זו הדרך, לנו אין דרך אחרת מאשר תגובה בכוח המאורגן שלנו.[xvi]

שרת גם הוא חייב לעתים פעולות תגמול, אך לא האמין בכוח ההרתעה שלהן. הוא ראה בהן רק אמצעי להרמת המורל: ״אם אנו מתחשבים במה שאומרים בלונדון, וושינגטון וניו-יורק, עלינו קודם כל להתחשב במה שאומר יוסף מזרחי ושלמה אלקבץ״, שנשלחו על-ידי הממשלה, שלא מרצונם, לחיות ליד הגבול.[xvii] הוא הסכים עם לבון, שאין ליצור אצ״ל ולח״י, אך לא שלל הפעלת חוליות שאינן צה״ל, בתנאי שההוראות יבואו מהדרג המדיני. שרת גם העיר, כי לא תמיד הצבא מדווח את כל האמת. מי כמו לבון ידע, שהביקורת של שרת על אי-דבקות בהוראות הדרג המדיני וחוסר דיוק בדיווח היא אכן נכונה.