פרק 21 - בין שרת לבין דיין ופרס (עמ' 186)
מזהה  290
שם הספר  1108 לבון - אנטי משיח - ביוגרפיה
מספר פרק  08
שם הפרק  פרק 21 - בין שרת לבין דיין ופרס (עמ' 186)


 

כאלו היו התוכניות גם לפני שנכנס לבון לתפקידו כשר הביטחון, ועוד יותר לאחר התפטרותו. עם זאת, בעיקרו של דבר, למרות השפעתן על היחס הספקני לגבולות שביתת הנשק מ-1949, לא תוכניות המגירה גרמו להתנגשות המתמדת במשולש הרמטכ״ל-שר-הביטחון-ראש-הממשלה, בתקופת ממשלת שרת ב-1954. המחלוקות היו בתחומי הביטחון השוטף. לבון נמצא בין הפטיש - הרמטכ״ל האקטיביסטי דיין, לסדן - ראש-הממשלה המתון שרת, שראה בהסתלקות בן-גוריון הזדמנות למיפנה במדיניות, בלי להתחשב בדעת שר הביטחון לבון.[i]

כניסתו של שרת לתפקיד ראש הממשלה ללא ברכת בן-גוריון הפורש הייתה בעייתית. בן-גוריון תמך במינוי לוי אשכול לראשות הממשלה, אך זה סירב בכל תוקף ליטול על עצמו את תפקידי ראש הממשלה ושר הביטחון.[ii] חבורת הצעירים בצמרת, שנחשבה ל״כנופייתו״ של בן-גוריון,[iii] חששה מאוד לחילופים בגלל הערצתם לבן-גוריון ולמדיניותו האקטיביסטית ואי- האמון שרחשו לשרת ולאנשי משרד החוץ.[iv] לבון התלבט לפני שקיבל את תפקיד שר הביטחון, למרות היחסים הידידותיים שהיו לו אז עם בן-גוריון, בין היתר משום שאחותו חוה הזהירה אותו, שלא יתנו לו להצליח.

 

נהלי אישור פעולה (עמ' 188)

 

לדעת יהושפט הרכבי, הוא ולבון לא היו קיצוניים מדיין, אך לבון גם לא היה מתון: ״השקפתו הכללית הייתה זהה עם השקפתי, שטובתנו באי-שקט ואי-יציבות של העולם הערבי״.

לבון קיבל את הרשימה של ״ביצועים אפשריים״, שלדברי הרכבי כללה, בין השאר, פגיעה בבניין השגרירות הבריטית בעמאן ועוד זוועות מפוצצות מסוג זה.[v] לבון לא אישר את הרשימה הברוטלית. מצד שני, הוא אישר את פיצוץ בניין הוועד הערבי העליון בביירות - על פעולה זו אפילו שרת לא התלונן, כשנודע לו על כך. בדיעבד סבר הרכבי, שלבון היה צריך לשלול מייד את הפעולה בגשר מעאן. כאמור, לאחר הרהור שני החליט הרכבי בעצמו שאין בה טעם.[vi]

חילוקי דעות נתגלעו בין לבון לדיין ביחס לפעולות בכינרת. הסורים פגעו בסירות הישראליות בכינרת - שטח ישראלי ריבוני, ומשקיפי האו״ם לחצו על ישראל לא לדוג קרוב מדי לחוף המזרחי.[vii] ב-3 בפברואר נתן דיין הוראה, ״סעדיה״ מס׳ 1, שקבעה כי ״מגמת המטכ״ל היא להגיב באופן תוקפני על כל מקרה של פגיעה בדיג הישראלי [...] במקרה של פגיעה באש על דייגים או סירת משטרה [...] תונחת מכת אש אווירית וארטילרית על עמדות החוף הסוריות בגזרה זו״.[viii]

דיין קבע בלי ליידע את שר הביטחון, לא כל שכן לבקש אישור להוראה, שבתגובה ליריות ולהפגזות הסוריות על ספינות הדיג בכינרת יופעלו התותחים והמטוסים. שרת ביקש להימנע אפילו מתגובה ארטילרית.[ix] לבון היה נחוש לפעול נגד הסורים אם ישובו להפגיז סירות ישראליות בשטח הכינרת - אבל רק בסיוע תותחים. לבון הורה לדיין לבטל את הפקודה המשתפת מטוסים בתגובה, כי הפעלת חיל האוויר פירושה הכרזת מלחמה.[x] הוא גם הורה שלא להעמיד את חיל האוויר בכוננות למכת אש אווירית. אחד מקציני חיל האוויר הבכירים, אל״מ דניאל שמשוני, חלק גם הוא על הוראת דיין להנחית מכה אווירית על מטרות סוריות שבטווח תותחי צה״ל. לטענתו, שיתוף חיל האוויר בפעולה רק יוכיח לאו"ם ולמעצמות, שהפעולה הייתה מתוכננת מראש. שמשוני המליץ על שימוש בתגובה ארטילרית במקרה הצורך.[xi]

 

עמ' 189, 190

בפרשה זו הוכיח לבון לשרת שהתקיפות משתלמת, ולדיין הוכיח , שאפשר להצליח גם ללא הפעלת מטוסים. בעתיד יחשבו פעמיים לפני שיופעל חיל האוויר, ובכל תקופת לבון זה לא יקרה, ככל הנראה.[xii] לימים, ניסה דיין להאשים את לבון בחוסר ידיעה מקצועית אלמנטרית, כאילו ״היו אלפי מקרים שחיל האוויר הועמד במצב של כוננות״.[xiii] לבון הפריך קביעה זו.[xiv]

זלמן ארן, שר ההסברה, הודאג מהאקטיביזם של לבון ודיין, הממונים על מערכת הביטחון דאז. בביקורו אצל בן-גוריון בשדה-בוקר, הביע ארן את חששותיו לפני בן-גוריון, שהשיב לו, כי משה דיין מתנגד לרוב התוכניות של לבון. אבל הוא חייל ועליו למלא פקודות, אם כי הוא מנסה לבטל אותן. עוד יעץ בן-גוריון לארן, להקים ועדת שרים מצומצמת להתייעצות בבעיות חוץ וביטחון, שחברים יהיו בה: משה שרת, לבון, ארן וגולדה מאיר, ואולי גם אשכול. הצעתו בוצעה, אך רק כעבור זמן. לאחר ששמע מפי בן-גוריון על ״האקטיביזם המזיק״ של לבון, אמר ארן לשרת, כי ללבון יש תקופות של ״ליקויי שיקול דעת וכשר הביטחון הוא מהווה סכנה חמורה״.[xv]

נראה כי מעבר לכך שלבון היה אקטיביסט יותר מארן או שרת, ארן שאב את העדויות התומכות בהגדרות אלו מהרגלי השתייה של לבון, ומחרושת השמועות שנרקחה נגדו על-ידי הכפופים לו. אלה חתרו נגדו משום שחששו מפני מעורבות היתר שלו בענייני משרד הביטחון וצה״ל.[xvi]

העימות בכינרת התחולל במקביל למהומות שפרצו בסוריה, שבהן דיכא שליט סוריה אדיב שישקלי את הדרוזים. הדרוזים בגליל סערו, והיה מי שסבר שאסור לישראל להחמיץ את ההזדמנות להתערב בסוריה באמצעות הדרוזים. לבון ושרת היו בדעה, כי יש לתת קצת נשק לדרוזים בחשאי ולארגן כנופיות, בתנאי שלא יפעלו מגבול ישראל, ובוודאי שאין ליזום פעולה של צה״ל.[xvii] ח״כ מנחם בגין קרא לנצל את המאורעות לכיבושים, בשיתוף עם מעצמה מעוניינת, וגינה את היסוסי הממשלה.[xviii] ואכן, דיין נפגש עם חברים מרכזיים ב״חירות״ והבטיח להם, שישראל תדאג להבטיח את השליטה בחוף המזרחי של הכינרת, בהזדמנות זו של התערערות המשטר בסוריה. פגישה זו נערכה ללא ידיעתם של לבון ושרת.[xix]

לבקשת לבון נועדו שרי מפא״י עם דיין, אשר גולל לפניהם שתי תוכניות צבאיות: האחת, לפרוץ את ההסגר של המצרים, לאחר שלא אפשרו שיט ישראלי במפרץ אילת, והשנייה, לנצל את הזעזועים בסוריה, במקרה שעיראק תיכנס לסוריה, ולתפוס שטחים חיוניים בחופי הכינרת המזרחיים. כך יוסר האיום הסורי על הדיג הישראלי. לבון תמך בתוכניות אלה. שרת התנגד להן, בנימוק ששישקלי שולט במצב.[xx]

אך שרת טעה. ב-25 בפברואר פרץ מרד גלוי נגד שישקלי. לבון ניסה לשכנע את שרת לכבוש מייד את עמדות הסורים השולטות על האזור המפורז מעל צפון מזרח הכינרת. שכן היה חשש, שעיראק תיכנס לסוריה, ויגבר האיום על שליטת ישראל בכינרת. יש לזכור, כי ישראל תמיד שמרה לעצמה את הזכות להגיב אם תתקרב עיראק לגבולה. שרת סירב, אך הסכים לדון על התוכנית עם בן-גוריון. למחרת ברח שישקלי מסוריה, ובאותה עת פרצו מהומות במצרים. בן-גוריון בא לביתו בתל-אביב לקיים התייעצות בשבת, 27 בפברואר. לבון, בעצה אחת עם דיין, הציע להכניס את צה״ל לשטח המפורז הישראלי-סורי בצפון, ולנתק את רצועת עזה ממצרים בדרום. בן-גוריון הסכים לכניסה לאזור המפורז הישראלי-סורי, אך לא למצרים. הוא גם הציע לעורר את המרונים בלבנון, שיכריזו על מדינה נוצרית אשר תכרות ברית עם ישראל.[xxi] לבון לא הגיב על התוכנית הזו. שרת סירב לכל ההצעות.

לבון סבר, כי שרת מתמקד רק בדיפלומטיה וזו שגיאה, כי במציאות המזרח-תיכונית הכרחית ״מזיגה בין הזרוע הפוליטית לזרוע של הכוח״.[xxii] אולם שרת לא קיבל את דעתו וגם לא את ניתוחו - שהתאמת - בדבר הבחישה העיראקית בסוריה.[xxiii] ואילו האמריקאים נשמו לרווחה לאחר שנבלמה בישראל הכוונה לנצל את המשברים בסוריה ובמצרים.[xxiv]

תוכניות לנצל הזדמנויות כדי לשנות את מפת המזרח-התיכון לא היו נחלת ״חירות״ בלבד,[xxv] והתנגדו להן רק מתונים כשרת. כך, למשל, בעת המשבר עם שישקלי המליץ היועץ לשעבר לענייני ערבים, יהושע פלמון, ששהה בחו״ל, להשתמש בהזדמנות זו לצורך ״קריעת דרום סוריה, אשר הדרוזים והצ׳רקסים מהווים בו רוב מכריע [...] או לפחות קריעת אזור הר החרמון״.[xxvi]

בן-גוריון המשיך ללחוץ על שרת בדבר תמיכה בהקמת מדינה נוצרית בלבנון.[xxvii] ראש אמ״ן בנימין גיבלי נפגש עם ערי ז׳בוטינסקי בעניין המרונים, כשהוא עוקף את לבון ושרת.[xxviii] ואכן, מייד לאחר סילוק לבון ימליץ דיין לבן-גוריון להיפגש עם ערי ז׳בוטינסקי יחד עם גיבלי, כדי לדון בהתקשרות עם המרונים בלבנון.[xxix] שרת וארן היו מורגלים באקטיביזם של בן-גוריון, שחתר לכינון מדינה נוצרית בלבנוןצשתאפשר לכלול את הליטאני בגבולותיה. אך הם התייחסו בחומרה ללבון, לאחר שעבר ממתינות מדינית לתמיכה בניצול הזדמנויות לפעילות תוקפנית - לשיפור הגבול מבחינה ביטחונית. הם גם ניזונו מהשמועות שהפיצו עליו דיין, ובעיקר מנהל משרד הביטחון, שמעון פרס.



[i] העימות על מדיניות הביטחון בין שרת ללבון, ראה אפי עברון לנחמיה 18.2.1954, א.צ. 19/74/78.

[ii] נחמיה ארגוב לבנימין 20.11.1953, א.צ. 77/282/16.

[iii] אפרים עברון לנחמיה ארגוב, 9.7.1953, א.צ. א.צ. 19/74/78.

[iv] אפרים עברון לנחמיה ארגוב, 3.11.1953, א.צ. א.צ. 19/74/78.

[v] מכתב הרכבי פורסם בשלמותו מתוך עותק מודפס של הרכבי שנשלח לאייל כפכפי, בדבר 16.10.1994.

[vi] פרוטוקול ועדת אולשן; הרכבי, פרשיות בפרשה, אוניברסיטת תל-אביב 1993, עמ׳ 43.

[vii] שרת, יומן אישי, עמ׳ 358.

[viii] אריה שלו, שיתוף פעולה בצל עימות, עמ׳ 285.

[ix] דניאל שמשוני לראש אג״ם/מטכ״ל, 15.2.1954 א.צ. 922/75/1321.

[x] ממשה״ב 28.1.1954, א.צ. 6/1170/83. דניאל שמשוני לראש אג״ם/מטכ״ל, 15.2.1954 א.צ. 922/75/1321. עד אז ישראל הפעילה, כנראה, רק פעם אחת מטוסים להפצצת אל חמה לאחר התקרית שבה נהרגו ע״י הסורים 7 שוטרים ישראלים בדרך לאל חמה, בהחלטת הממשלה, כאשר שרת שכב בבית-החולים. הקטע ״התנקשות הצבא הסורי במשטרה הישראלית״ חסוי עד היום, ממשלה לט/שי״ג 5.4.1951, למרות הציטוטים שמביא אריה שלו, שיתוף פעולה בצל עימות, עמ׳ 173. השווה חו״ב 11.5.1951, עמ׳ 17. ככל הנראה, בקרב תל אל מוטילה שבא בעקבות התקרית, נמנעה הפעלת חיל האוויר, ובגין טען בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ששיקולים אלה עלו לישראל בקורבנות רבים, חו״ב 5.6.1951, דבריו נמחקו מפרוטוקול הכנסת. יו״ר ועדת החו״ב, זלמן ארן, הכחיש את טענת בגין. בתל אל מוטילה לא הפציצו, כי עמדות האויב היו סמוכות מדי לחיילי צה״ל, חו״ב 12.6.1951.

[xi]  מכתב הרכבי פורסם בשלמותו מתוך עותק מודפס של הרכבי שנשלח לאייל כפכפי, בדבר 16.10.1994.

[xii] בפקודת המבצע סעדיה מס׳ 4 סומנה מסגרת בולטת סביב המילה ״לסיוע״, שהופיעה פתאום לפני המילה ״לחילוץ״, לגבי כוננות האוויר והמטוסים, א.צ. 250/11/55. הוראת מבצע מס׳ 7, 9.4.1954 יוסף איתן לפיקוד צפון, הוראה מבצעית ״צב״ מס׳ 1, אוקטובר 1954. בין היתר כתוב ״מטוסי קרב לצורכי חילוץ״, א.צ. 922/75/132.

[xiii] חו״ב 3.1.1961, מאיר ארגוב ללבון, 3.1.1961, א״ל.

[xiv] לבון לארגוב, 9.1.1961, א״ל.

[xv] יוב״ג, 27.2.1954; שרת, יומן אישי, עמ׳ 378.

[xvi] בשלב זה אפי עברון עדיין לא חש בערעור היחסים בין דיין ופרס ללבון ותיאר אותם כיחסי עבודה מושלמים לעומת החתרנות ההדדית שאפיינה את היחסים של הצוות הקודם של צמרת הביטחון לפני שנכנס לבון לתפקידו. אפי עברון טען שהיחסים הגרועים בצוות הקודם שיתקו את כושר ההחלטה של המשרד, בעוד שכעת הדברים מוחלטים ומתבצעים כי השר איננו דוחה החלטות ״ואינו מתחמק מנשיאה באחריות״. אפי עברון לנחמיה ארגוב 18.2.1954, א.צ. 19/74/78.

[xvii] חו״ב 2.2.1954; ממשה״ב 11.2.1954, 3.2.1954, א.צ. 6/1170/83.

[xviii] פרוטוקול מרכז ״חירות״, 25.2.1954, 11.3.1954, 11.4.1954, מכון ז׳בוטינסקי 9/0/4.

[xix] פרוטוקול מרכז ״חירות״, 25.2.1954, מכון ז׳בוטינסקי 9/0/4.

[xx] שרת, יומן אישי, עמ׳ 332.

[xxi] השווה רונן ברגמן, ״הדחה בצמרת המוסד״, מוסף הארץ 3.1.1997.

[xxii] ממשלה, 28.2.1954, א״ל.

[xxiii] לבון חזר וקבע בפני שרת ב-9.3.1954, כי איננו מקבל את הערכת הרכבי ועומד על דעתו, שיד העירקים הייתה בהפיכה בסוריה, וראה נג׳אר, ״הוועידה הדיפלומטית הצרפתית בטהרן״, 20.4.1954, ג״מ 24753.

[xxiv] Russell to the Department of State, 18-19 March, 1954, Frus, pp. 1489-1494.

[xxv] ניסוח קלאסי של השקפת ״חירות״, דברי ח״כ אריה אלטמן, חו״ב 27.3.1953.

[xxvi] פלמון מלונדון, פברואר 1954, ג״מ ב1/ 2569.

[xxvii] שרת, מי חתר להתערבות צבאית בלבנון?

[xxviii] ילה״ר, 7.12.1954, א.צ. 127/73/1. על תוכנית ״חירות להתערבות בלבנון, ואולי גם בסוריה, להקמת ממשלה שתכריז, אפילו לשעה, על ׳ידידות כלפי ישראל׳״, חו״ב 5.8.1952.

[xxix] ממשה״ב 3.3.1955, א.צ. 890/73/822.

העתקת קישור