באותו זמן נעשה ניסיון לשמירה על אנונימיות של פעולות צה״ל מעבר לגבול, כלומר, מראית עין שאלה היו פעולות אזרחים. כך, למשל, כינס בן-גוריון את הממשלה ב-9 בפברואר 1953 על פי תביעת שרת, ודיווח לאחר מעשה על כניסתם של ״אזרחים ישראליים״ לקולג' הערבי שליד ארמון הנציב [בשטח ההפקר] בירושלים בלילה שבין 6 ל-7 בפברואר. בן-גוריון טען, שההחלטה להכניס אזרחים לקולג' הערבי התקבלה במטכ״ל בהסכמת משרד החוץ, אך בלי ידיעת שר החוץ וגם בלי ידיעת ראש הממשלה ושר הביטחון, אבל השיטה נכונה: רק אם יעמידו היהודים את האו״ם בפני עובדות, כפי שהערבים מעמידים, ישיג האו״ם פשרה שהירדנים יפנו את ״אוגוסטה ויקטוריה״, אשר אותה תפסו במלחמת העצמאות. אחרת תמיד יתפשרו על חשבון ישראל. אמת, שהירדנים עלולים להגיב בכיבוש הר הצופים, אך בן-גוריון לא נבהל וביקש מהממשלה אישור להגיב במקרה של כיבוש הר הצופים במלחמה בירושלים.[i] בתחילת 1953 התווכח לבון לא פעם עם בן-גוריון, ושאל אותו האם שקל שביצוע פעולות גמול עלול להוביל להסלמה צבאית, והאם לא גרמו כבר הפעולות שנעשו נגד כפרים ירדניים למיקוש הרכבת בישראל.[ii] לבון פיקפק אם ישראל תוכל לעמוד נגד סנקציות כלכליות שהמימשל הרפובליקני, שאיננו אוהד ישראל, עלול להטיל בתגובה על תוקפנות צה״ל מעבר לגבול.

עמ' 162–165

בישיבת ממשלה נוספת ב-31.5.1953, בעקבות ירי על רכבת ישראל, השתלטות ערבים על משלטים בתחום ישראל וניסיונות גניבה של מסתננים מקלקיליה, הציע בן-גוריון שימוש בכוח צבאי, אך שרת התנגד והממשלה החליטה לייפות כוחו של שר החוץ למסור הודעה לראש מטה המשקיפים של האו״ם, הגנרל ריילי.[iii] שרת לא חשף בפני ועדת החוץ והביטחון את המחלוקת בממשלה.[iv]

(...)

        כל ההתרחשויות האלו באו בעקבות ביקור מזכיר המדינה האמריקאי הטרי, ג׳ון פוסטר דאלס, במזרח התיכון ובישראל, לאחר שמעליית הרפובליקנים לשלטון בראשית 1953 חששה ישראל מהקו הפרו-ערבי של המימשל הרפובליקני, שנשיאו אייזנהאור לא נבחר בקולות יהודים.[v] שרת הציע להבהיר לאמריקאים, שישראל לא תסכים לשינויים טריטוריאליים ולהחזרת הפליטים, בעוד שבן-גוריון רצה להתמקד בשכנוע האמריקאים שבמזרח התיכון רק ישראל מסוגלת להילחם נגד ברית המועצות.[vi] ייתכן שהפגנת כוחו של צה״ל בגבולות שימשה לבן-גוריון כאמצעי להוכיח לדאלס מהי יכולתו של צה״ל.[vii]

       בן-גוריון דיווח לממשלה על הדיון בוועדת החוץ והביטחון רק לאחר תביעה תקיפה של משה שרת לקיום דיון מיוחד בממשלה, ולאחר עימותים בין שר החוץ וראש הממשלה על דרכי קבלת ההחלטות ועל אופי התגובות. שרת אומנם שיקר לנציגי מעצמות המערב בישראל, כאילו פעולות הגמול באו בתגובה על התקפה של כוחות ירדנים על כוח ישראלי בטריטוריה ישראלית,[viii] אבל תבע מבן-גוריון שיופסק הנוהג של תגובות ללא החלטת הממשלה ואף ללא ידיעת שר החוץ.

מעשי הרצח מגבול ירדן, שחלק מהם באו כנקמה על מבצעי ״שפיפון עלי דרך״ ב-25-17 במאי 1953, גברו, ובעיני בן-גוריון החמיר המצב במיוחד כשנורו יריות על מכוניות בדרך לירושלים. ב24- במאי הוא הציע להגיב ב״אקט מלחמתי״ ולכבוש את טול כרם או שיח׳ ג׳ראח, ונתקל בהתנגדותו של שרת.[ix] בן-גוריון הבטיח, שלפני כל פעולה הוא יביא את הנושא לדיון בממשלה.[x]

(...)

שרת לא התנגד עקרונית לפעולות גמול, אבל תבע מעורבות הממשלה בהכרעות על פעולות הגמול. גם שרת היה רוצה ״להכריח את השלטונות של הצד שכנגד לצאת למערכה״

נגד הפיגועים בישראל. גם הוא היה שמח, אם ״הלגיון ייכנס לכפרים אלה וייעשה בהם שפטים״, כלומר, יבצע מאסרים ויטיל קנסות על הכפרים שמהם יוצאים המחבלים, אבל שרת חשש, שאם ישראל תגביר את פעולות הגמול יגברו הפיגועים. מצד שני הוא היה מוכן לעשות לפעמים פעולות גמול להעלאת המורל בספר הישראלי.

שרת חשב שיש לשלב אמצעים, ומאחר שנחתם הסכם מפקדים עם ירדן והאו״ם והמעצמות הבטיחו לפעול, שרת ביקש לדחות את התגובה לימים אחדים כדי לתת לאו״ם לפעול.

השר לבון טען, שהוויכוח בין בן-גוריון לשרת על דחייה לכמה ימים איננו חשוב, כי הוא משוכנע שהמעצמות לא ילחצו באורח אפקטיבי על הערבים. הוא גם פיקפק אם ממשלת עבר הירדן יכולה להפסיק את הטרור, כי גם ישראל עצמה לא הצליחה לבלום את הטרור היהודי. מצד שני, לבון חשש שהמשך המצב בגבול טומן בחובו סכנה לעצם קיום המדינה:

"זה לא רק הסְפַר והפחד בסְפַר. אני צריך להגיד את האמת. הפחד הוא דבר אנושי מאוד. חדלים מלנסוע בערב בכבישים בכל הארץ. אנשים נמנעים מלעשות דברים שונים. אני יודע על כמה מקרים שיהודים מארצות שונות רצו לבקר בארץ, ומשפחותיהם שלחו להם מברקים להימנע מלבוא עכשיו... מצב שאם הוא נמשך כך, הוא הופך את המדינה למעין מבצר סגור, כמעט למצב הדומה למצבנו הקודם. כל יישוב, כל בניין וכל גוש סגור בתוך עצמו. זה כאילו מנתק הרציפות של המדינה כדבר שלם. אנו עלולים להתמוטט מבחינה זו. קו הפעולה של הערבים עלול להיות יעיל. אם יתמידו פה במשך תקופה ארוכה, זה עלול להיות יעיל יותר מאשר מלחמה גלויה.[xi]

לבון, אשר לא האמין שפעולות צבאיות יחסל את התופעה, הזהיר מאשליות: ״עלינו לדעת שיש פה עניין עם מחלה לזמן ארוך ולא עניין שייפסק״, אך חלק על דעתו של שרת, שייתכן שהמעצמות עשויות לסייע להשקטת הגבול. ״... אני מקבל דעתו של שר הביטחון, שהכרחית פעולה מתמדת״, אמר, מתוך אי-אמון גמור בתועלת שבפעולת המעצמות בירדן. לבון חשב, כי על התוכנית נגד ההסתננות להיות ״משולבת ולא חד-צדדית, ז״א שלא נראה את העיקר באיזה דבר אחד. פעם היה זה הצבא, אחר-כך חיל הספר, עכשיו יהיה זה צבא בלי מדים, בלי שם, כך זה לא מוכרח להיות״. הוא המליץ על שימוש ״בכל האמצעים העומדים לרשותנו״ בשילוב של משטרת הגבולות [משמר הגבול], היישובים[xii] והצבא. לבון לא הבין מדוע סירב בן-גוריון לתת לשרת שהות של מספר ימים לפעולה דיפלומטית, למרות שאיננו מאמין שזה ימנע טרור.[xiii] הוויכוח בין שרת לבן-גוריון על כמה ימים ששרת מבקש איננו ״ויכוח רציני״, פסק לבון. בן-גוריון תבע, שהממשלה תסמיך אותו לפעול מייד והוא מוכן לדווח בכל יום א׳ לממשלה מה קורה, בתנאי שהממשלה לא תחליט בכל פעם אם לבצע פעולות גמול, אלא תסכים לנוסחה כוללת, לפיה ״יש להעניש את הכפרים השונים. אם ימשיכו - להעניש יותר. זה יפסיק דבר זה במידה רבה״.

כאשר הציג בן-גוריון את הצעתו מול הצעת שרת, הוסיף לבון: ״יש עוד הצעה. אני אנסח אותה. הצעתי היא להסמיך ידי שר הביטחון לעשות את הפעולות שיראה אותן כדרושות החל ביום שני של השבוע הבא, זאת אומרת שהפעולות ייעשו אחרי עבור הזמן שאותו ביקש שר החוץ. אין אנו חוזרים לדון על צעדי שר החוץ ותוצאותיהם אלא ביום שני יוכלו לפעול'״.

שרת לא היה בטוח, שהוא יכול להסתפק בהצעת הפשרה של לבון ושאל: ״אני רוצה לדעת אם משרד החוץ יידע מראש על הפעולות״.

התגובה של בן-גוריון הייתה פסקנית: ״לא אתייעץ עוד עם שר החוץ. לא אתייעץ עם חברי הממשלה. אביא דו״ח לממשלה בכל יום ראשון״.

שרת הכריז שהוא מצטרף להצעת לבון, אך בן-גוריון חזר על עמדתו שאיננו מוכן להתייעץ יותר עם הממשלה אלא רק לדווח. מייד לאחר ההתנגשות עם שרת, הודיע בן-גוריון לממשלה הנדהמת, שהוא יוצא לחופשה ״לשישה חודשים לפחות״, ועליהם לקבוע מייד ״ממלא מקום לראש הממשלה וממלא מקום לשר הביטחון״. הוא איים עליהם, ש״אם לא תוכלו לעשות זאת ביום א׳ אגיש התפטרות מהממשלה. דבר זה הוא לפי פקודת הרופאים. אני מוכרח לקבל חופשה. יהיו שני אנשים שימלאו את שני התפקידים או איש אחד״.[xiv]

קשה להניח, שהסיבה היחידה להחלטה הפתאומית על הפרישה הייתה ״פקודת הרופאים״. השרים, שהכירו את תרגילי האיום בהתפטרות של בן-גוריון, חשו שהתנגדות שרת לדעת בן-גוריון - ששר הביטחון לבדו קובע את פעולות הגמול - מילאה תפקיד מסוים בהחלטת בן-גוריון לצאת לחופשה. אבל לא פחות מכך תרמה התייצבות לבון נגד בן-גוריון. בן-גוריון הודיע לשרים, שלישיבה הבאה הוא לא יבוא, ואם לא יקבעו לו ממלאי-מקום - ילך לנשיא. השרים ביקשו שידון עימם אחר-הצהריים בדבר החלפתו אך הוא סירב,[xv] ולאחר כמה ימים גיבש את החלטתו לפרוש לחופשה תוך התייעצות עם שרי מפא״י, והדגיש שהסיבה לבקשת החופשה היא ״הכרח נפשי״, ואיננה נובעת מחילוקי הדעות על מדיניות החוץ והביטחון.[xvi]

החלטת בן-גוריון לפרוש לשדה-בוקר באה כתגובה על ניסיונו של שרת להיות שותף בשיקולים ובהחלטה על פעולות הגמול, בעוד שהממשלה החליטה להניח את הסמכות הזו בידי בן-גוריון. האיום של בן-גוריון הועיל, והממשלה השאירה בידיו את הסמכות הבלעדית של ההחלטה על פעולות הגמול גם במשך חופשתו החל מיולי 1953.

פעולות הגמול לקראת קיביה (עמ' 170, 171)

ב-14 באוגוסט 1953 כתב משה שרת, ממלא מקום ראש הממשלה ושר החוץ, ללבון:

"ביני לבין ראש הממשלה ושר הביטחון נקבע נוהג של מסירת הודעה מראש על כל מעשה תגובה רציני כלפי אחת מהארצות השכנות ועל כל צעד נמרץ כלפי האוכלוסייה הערבית של המדינה. נוהג זה לא נשמר לגבי העוצר והחיפוש בטירה, וכן לגבי הפעולות שבוצעו בליל 12 בחודש זה. לכן עלי לבקשך להודיעני מכאן ואילך מראש ובעוד מועד על כל פעולה רצינית מהסוגים שציינתי, העומדת להתבצע על פי הוראותיך ובאישורך.[xvii]

שרת הגזים בדבר התיאום שזכה לו מבן-גוריון. בן-גוריון סירב להתחייב ליידע את שר החוץ מראש על הפעולות שצה״ל עומד לבצע. כאשר עידכן משרד הביטחון את משרד החוץ, היה זה רק לאחר מעשה.[xviii] לבון ידע, שבן-גוריון וצמרת משרד הביטחון מזלזלים בשרת[xix] ולא תמיד מיידעים אותו ביחס לפעולות, וההטעיה שלבון הוטעה על-ידי משה דיין רק הפחיתה אצלו את הנכונות לשתף את שרת במידע על עקיפתו. כזה היה המצב גם בעת פעולות הגמול ב-12 באוגוסט 1953.[xx]

גם הרמטכ״ל וגם לבון המשיכו להתייעץ עם בן-גוריון משהתבקשה הכרעה על פעולה צבאית.[xxi] כשיצא בן-גוריון ל״חופשה״ ביולי 1953, שאלו מזכירו, נחמיה ארגוב, האם לקבל ממנו אישורים על ביצוע פעולות גמול. בן-גוריון השיב בחיוב[xxii] וגם הודיע בממשלה, שהרמטכ״ל יוכל לבוא ולשאול אותו בכל עניין ״למרות שיש ממלא מקום״.[xxiii] בעת שהרמטכ״ל מקלף היה בחופשה, בן-גוריון כתב ביומנו: ״באו אצלי נחמיה ומשה דיין ומסרו על רצח שלושה חיילינו בסביבת בית גוברין. אמרתי דעתי לעשות פעולה נמרצת בכוח גדול בעבר השני - אבל עליו לקבל הסכמת המ״מ שלי״.

למעשה ב-11 באוגוסט 1953, בעודו בחופשתו, הציע בן-גוריון למערכת הביטחון לכבוש את אזור חברון: ״עכשיו מצרים מסובכת ולא תתערב בדבר. ולא נחזיר השטח עד שנקבל ערבות [צ״ל ערבויות] בטוחות למניעת ההסתננות״.[xxiv] הצעה זו של בן-גוריון ״הייתה הראשונה בסדרה של מה שנראה כדפוס אצלו, בשעה שלא הוא נשא בנטל האחריות״.[xxv]

הפעולה שעליה התלונן שרת לפני לבון כונתה ״נקם ושילם״. היא באה בעקבות התקפה שערכו ערבים מירדן על מחנה צה״ל בבית-גוברין שבה נהרגו, כאמור, שלושה חיילים, כדיווח לבון לממשלה.[xxvi] המשימה הייתה ״פיצוץ 15-10 בתים בכל כפר ופגיעה בתושבים״.[xxvii]

ההוראה הכללית של המיבצע נוסחה במילים זהות כמעט לאלו שיופיעו בפקודת אג״ם לקראת מבצע קיביה, שתידון להלן. אבל בניגוד לקיביה, במבצעי ״נקם ושילם״ אירעו כישלונות צבאיים רבים אשר המעיטו, באורח יחסי, את מספר האבדות באוכלוסיית הכפרים שנתקפו. ״הכוחות הפושטים כשלו במשימתם, שהייתה להסב לערבים הרוגים רבים יותר והרס רב יותר״.[xxviii]

בתואר ״המ״מ שלי״ התכוון בן-גוריון ללבון, כפי שמסר בממשלה, שהרמטכ״ל יוכל לשאול אותו למרות שיש ״ממלא מקום״. העובדה שמ״מ ראש-הממשלה היה משה שרת לא שינתה לגבי האישור לפעולות הגמול כי, כזכור, הממשלה הסמיכה לגביהן את שר הביטחון. לא ברור מתי דיברו דיין ונחמיה ארגוב עם לבון בקשר לפעולות האלו, אבל הם קיבלו אישור לעריכתן מבן-גוריון. אומנם נקבע עכשיו שלבון יישב בוועדת השרים לחוץ וביטחון[xxix] יחד עם שרת, אך לא הייתה מסורת של דיווח עדכני לוועדה זו.

עמ' 175-173

ההחלטה על הפעולה [בקיביה בתגוגה לרצח ביהוד] נידונה והתקבלה על-ידי מקלף ודיין עם בן-גוריון ולבון בעת צפייה בתמרון בצפון. לדברי מקלף, בן-גוריון הורה לו ״להרוס את הכפר ולהרוג את תושביו״.[xxx] על ההחלטה לערוך פעולת גמול הודיע פנחס לבון ב-13 באוקטובר בערב לשרת. שרת לא התנגד אבל למחרת, ב-14 באוקטובר, ביום שלקראת ליל הפעולה, שינה שרת את דעתו, כי נודע לו שהירדנים עושים מאמצים לתפוס את האשמים, וגם חרגו ממנהגם ותמכו בגינוי הרצח ביהוד בישיבה של ועדת שביתת הנשק. שרת ניסה לשכנע את לבון, ללא הצלחה, שיבטל את הפעולה או ידחה אותה. לבון דיבר עם בן-גוריון, ושניהם הסכימו שיש לבצע את פעולת הגמול כפי שתוכנן. בתגובה שרת שלח לבן-גוריון פתק שהוא מתפטר ממילוי מקומו.[xxxi] ההוראות שניתנו לאריק שרון מפקד הפעולה היו: כיבוש הכפר, פיצוץ בתים וגרימת ״מקסימום אבדות בנפש״. לאחר הפעולה, כשחקר הרמטכ״ל איך נקטלו בקיביה כ-70 נפש - איש ואישה, זקן וילד, התברר ששלוש המילים המובאות כאן נכללו בהוראה שיצאה מאג״ם של פיקוד המרכז, בשונה מההוראה של אג״ם מהמטכ״ל, שבה דובר רק על הרס בתים ופגיעה בתושבים, כמו בפקודות קודמות. שרון העתיק את המילים ״מקסימום אבדות בנפש״ מפקודת המיבצע של פיקוד המרכז, שעליה חתום ממלא מקום אג"ם אלכס שרון (קצין אג"ם אז היה דוד אלעזר).[xxxii]

(...)

ב-17 באוקטובר, לאחר הפעולה, קבע בן-גוריו  שעל מעשי תגובה יחליט שר הביטחון בידיעת ראש-הממשלה ושר החוץ.[xxxiii] כלומר, גם לאחר קיביה סבר בן-גוריון ששר הביטחון מוסמך להחליט על פעולת גמול. בפתיחת הדיון בממשלה ב-18 באוקטובר 1953 על הפסקת העבודה באזור גשר בנות יעקב, ועל פעולת קיביה, בהשתתפות הרמטכ״ל מרדכי מקלף, נהג בן-גוריון כאילו לא הייתה לו נגיעה אישית בנושא: ״אני הייתי בחופשה ואיש אינו חייב לשאול אותי אם לעשות מעשה תגמול או לא. אילו נשאלתי הייתי אומר לעשות״,[xxxiv]

בן-גוריון לא אמר שלא נשאל, אך גם לא הודה שנשאל, ודבריו השאירו על שרת רושם ברור שבן-גוריון מתחמק מאחריות. התנהגות זו חייבה את לבון, שלא רצה להתעמת עם בן-גוריון בממשלה, להימנע מלאזכר את העובדה שבן-גוריון אכן נשאל. בתום הדיון הציע שרת, שיפורסם גילוי-דעת על הפעולה ולהביע צער על המעשה.

בן-גוריון היטעה את הממשלה כאילו את פעולת קיביה ביצעו כוחות לא סדירים, וטען כי כל עוד ממשלת עבר הירדן לא קיבלה אחריות ל״בלתי סדירים״ שלה, אשר רוצחים את אזרחי ישראל, גם ממשלת ישראל איננה מקבלת אחריות ל״בלתי סדירים שלנו״. הוא הבטיח לממשלה, שגם להבא תושבי הספר הם שיבצעו את פעולות הגמול. בן-גוריון טען, שיש ״לעמוד על הנוסחה שזה אינו הצבא, להכחיש זאת בכל התוקף״.

בן-גוריון דחה את טענת שרת, שאיש לא יאמין לגירסה הישראלית שאנשי הספר ביצעו את פעולת קיביה ואמר שיש להדגיש שביישובי הספר יש כלי נשק ולוחמים והם שביצעו את הפעולה. היו שרים שמתחו ביקורת על הרג ילדים, שהיה צורך להוציאם מהבתים לפני הפיצוץ. במיוחד היה תקיף השר פנחס רוזן, שמחה על ביצוע פעולת גמול בלא דיון בממשלה, בטענה שהחלטת הממשלה בעניין מעשי תגובה שהתקבלה ב-11 ביוני, ״לייפות את כוחו של שר הביטחון לאשר, לאחר תחילת השבוע הבא, מעשי תגובה על פגיעות ורציחות שמבצעים אנשים הבאים מעבר לקווי שביתת הנשק ישראל ירדן״[xxxv] לא הייתה תקפה עוד בימים לקראת קיביה. הוא תמך בעמדת בן-גוריון, ש״יש להכחיש את השתתפותו של הצבא בפעולה ותמך בעמדתו של שרת שיש להביע צער על המעשה״....

שפירא מתח ביקורת על מקבלי ההחלטה [קיביה], אבל תמך בהכחשת השתתפות צה״ל בפעולה. הוא ״התרעם על קבלת ההחלטה על פעולה צבאית בלא דיון בממשלה״. אין ערך רב לממשלה אם אינה יודעת על פעולה כזאת ואינה מחליטה עליה, אמר. כיוון שבן-גוריון השאיר את הרושם, שהוא בכלל לא ידע על ההכנות לפעולה, ליגלג שפירא על השר ״הגדול״ לבון, ממלא-מקומו של שר הביטחון: ״אין הוא רשאי לקבל עליו אחריות כזאת להכריע בין מלחמה ובין שלום״. התפקיד הזה מוטל על הממשלה, ו״האומה לא מסרה הכרעה זו בידי איש אחד ואסור לו לקבל עליו אחריות זו״

עמ' 176

כמו לבון גם שרת, שלבון הבהיר לו כי הוא נועץ בבן-גוריון בעניין הפעולה, לא גילה זאת לשרים בדיון בממשלה בעקבות קיביה, כי בכך היה מציג בגלוי את בן-גוריון כמתחמק מאחריות.[xxxvi] שרת התאכזב הן מבן-גוריון שלא נטל אחריות על קיביה בממשלה, והן מלבון, שבכלל לא אמר מאומה על העמדות של שרת ובן-גוריון ביחס למיבצע, אלא רק נטל על עצמו את האחריות, כאמור.[xxxvii] שרת, אשר יכול היה במקום לשלוח התפטרות כממלא מקום ראש הממשלה, כפי שעשה ערב קיביה, לכנס את הממשלה ולעצור את המיבצע, הבהיר שלא כינס את חברי הממשלה משום שלא שיער את גודל הפעולה, וכשחשב לכנס ישיבת ממשלה כבר הונעו גלגלי המיבצע. באותה ישיבה החליטה הממשלה לפנות אל מועצת הביטחון בקובלנה על הפרות חוזי שביתת הנשק מצד מדינות ערב, ובייחוד על שורת רציחות שהתבצעו בישראל כשהרוצחים באו מגבול ירדן, וכן ״שראש הממשלה יכין הודעה מטעם הממשלה על המצב באזור הספר עם ירדן ויביא אותה לפני הממשלה״.

מהדיון בממשלה ברור, כי כל השרים הבינו היטב שצה״ל הוא שעשה את הפעולה למרות דברי בן-גוריון, אך בעוד שלבון העניק גיבוי לצבא בנוכחות הרמטכ״ל, שרת, שביקר את הפעולה, הביע השערה ״שייתכן שלשר הביטחון הייתה הפתעה, כאשר באים ואומרים לו: תהיה פעולה, ואין אומרים לו שתהיה פעולה אחרת מאשר הייתה עד עכשיו״. על כל פנים, אילו הוא, שרת, היה מעלה על הדעת את אופייה של פעולת קיביה, הוא היה ״מוציא את חברי הממשלה אפילו ממיטותיהם״.[xxxviii]

עמ' 177

בעקבות נאום ראש-הממשלה, קיבל רחבעם זאבי מהמטכ״ל הוראה להשמיד את העותקים של פקודות המבצע. אבל שמר בתיק עותק אחד מכל דף, חתם את התיק בשעווה אדומה וכתב עליו: ״תיק זה הינו העתק יחידי בצה״ל. העותקים הנוספים הושמדו לאחר נאום שר הביטחון לפי הוראות קצין הביטחון״.[xxxix]

אפשר שזאת הייתה אחת הסיבות, ששרת התקשה להשיג דו״ח קרבי על קיביה, למרות שביקש מהרמטכ״ל, ואף שאל את נחמיה ארגוב, מדוע לא שלחו לו דו״ח קרבי.[xl]

ב-20 באוקטובר 1953 חזר לבון על השקר הפומבי של בן-גוריון בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. שרת נדהם מן ״השקט הקר״ של לבון.[xli] ״כפי שידוע לכם מנאומו של ראש הממשלה״, אמר לבון, ״הפעולה הוצאה לפועל על ידי מתיישבי הספר. מה שאני יכול לומר לכם בעניין זה, זה רק מתוך ידיעות שקיבלתי ממקורות אלה״.

הוא הוסיף שאין ברירה אלא להמשיך בביצוע פעולות גמול, למרות שאינן פותרות אח הבעיה. ח״כ יצחק בן-אהרון, שכמו כל חברי הוועדה הבין שדברי לבון על המתיישבים שביצעו את הפעולה הם פורמליים, מתח ביקורת על הטבח ומחה על שמייחסים אותו למתיישבים, שהם ״לא פחות קדושים מאשר צה״ל״, וגם מחה על השם הרע שבן-גוריון הוציא למדינה, ״שכל קבוצת אנשים יכולה ליטול נשק וללכת להשמיד כפרים״.[xlii]

לעומתו, תמך יצחק טבנקין בפעולת קיביה וביטא דעת רבים בישראל,[xliii] שחשבו כי שפת האימים של קיביה היא ״השפה היחידה המובנת לערבים״.[xliv] ואילו בגין, שחייב את הפעולה, ליגלג על הממשלה שהציגה את קיביה כפעולה של ״מתיישבים פורשים״. בגין קבע, שבהסבר זה על קיביה ״הוצאתם לעז על מדינת ישראל, באומרכם כי במדינת ישראל קיימים צבאות פרטיים היכולים, כאשר הם מתרגשים מאוד, לקחת נשק ביד ועל אחריותם לבצע מבצעים צבאיים״, ומי יודע - אולי טוב הדבר שהעולם לא האמין לכם.[xlv]

עמ' 182-179

ביולי 1954 ביקר משה דיין בארצות-הברית וקבע שם, שקיביה הועילה להשקטת הגבול עם ירדן.[xlvi] אפילו שרת לא היה משוכנע, ש״גירסה נפסדת״ זו של דיין היא ״כוזבת״.[xlvii] לבון ושרת הסכימו, כמעט בלי צורך להידבר ביניהם, כי מחד גיסא יש להביע ״צער עמוק״ על הקורבנות, אך מאידך גיסא אסור להתחייב בפני המעצמות והאו״ם שישראל תימנע בעתיד מביצוע פעולות גמול.[xlviii]

שרת לא הוציא מכלל אפשרות, שקיביה אומנם הרתיעה את הערבים מהסתננות, כפי שגם פעולות גמול אחרות הרתיעו,[xlix] ולבון סבר, שקיביה אומנם הרתיעה, אך אין לקבל אותה כשיטה.[l] הוא סלד מהניסיון לעשות מקיביה מופת. בסקירה על הביטחון השוטף בשנים 1954-1953, אשר חוברה בלשכת הרמטכ״ל והוכנה עבור שנתון הממשלה, נכתב, שהודות למבצע קיביה חלה ירידה משמעותית בהסתננות האלימה מירדן. לבון הורה למחוק את הקטע הזה. לאחר מכן נדהם להיווכח, שהקטע שנמחק התפרסם בשנתון הממשלה. התברר, שעורך שנתון הממשלה העיר לראש הלשכה על הנזק ההסברתי הצפוי מהפסקה, אך נאמר לו, שהיא אושרה על ידי שר הביטחון. לבון העיר על כך לרמטכ״ל.[li]

לאחר מעשה טען ראש אג״ם משה דיין, שהתכנון של פעולת קיביה כפי שנעשתה היה שלו, ואילו היה יודע את חומרת התוצאות המדיניות, היה דואג למנוע הרג המוני, במיוחד של נשים וילדים לא מפני שיש לו לב רחמן, אלא בגלל הנזק המדיני. בעקבות קיביה התחולל מפנה בפעולות הגמול, ונקבע כי על יחידות צה״ל לתקוף גברים חמושים או אובייקטים צבאיים בלבד, ולא אוכלוסייה בלתי לוחמת. השינוי נעשה בהסכמתו המלאה של משה דיין, בגלל הרושם הנורא של מבצע קיביה,[lii] בלחץ הדרג המדיני, שרת ולבון, ומעל לכל - בגלל רצונו להעלות את רמת הלחימה של צה״ל נגד צבא סדיר.[liii]

קיביה על כתפי לבון

(...)

כעבור שנים, בעת פיטורי שרת מממשלת בן-גוריון ב-18 ביוני 1956, הזכיר השר משה חיים שפירא את קיביה בישיבת הממשלה. בן-גוריון שיסעו בקריאה, כי אין הוא אחראי לקיביה, שכן היה אז בחופשה. שרת המודח הגיב בהפתעה ורמז, שאם כך הדבר, אזי הוא הוטעה. הרמז היה ברור - אם הוטעה, המטעה היה לבון. בן-גוריון כתב מייד פתק לשרת, כי אומנם שאלו לדעתו, והוא ענה שהוא מחייב מעשה גמול, אך איש לא נועץ בו לגבי מהות הגמול וממדיו.[liv] חילופי הדברים הודלפו ל"מעריב". ב-19 ביוני 1956 דיווח העיתון על ״דרמה אישית ומתח מדיני בישיבה הסוערת של הממשלה״ בעניין הדחת שרת, ובין היתר דווח שבן-גוריון טען, שבימי קיביה הוא לא כיהן כראש-הממשלה, כי היה בחופשה ממושכת״. שרת, על פי "מעריב", הגיב שהוא היה ב״חופשה קצרה...״.[lv] לבון זיהה את כוונת בן-גוריון להטיל עליו לבדו את האשמה הנוראה והוא קיבל התקף לב חמור.[lvi]

לימים, כשפרצה ״הפרשה״, כתב בן-גוריון את המשך העלילה ביומנו, ב-13 באוקטובר 1960, לפיה דיין סיפר לו, שהוא עצמו כתב את הפקודה ונתן אותה לאריק שרון, וכשנשאלו שאלות בממשלה זכור לו שלבון, ממלא מקום שר הביטחון, ״מחק פסוק אחד מהפקודה״.[lvii] קשה לדעת אם אלה דברי דיין לדיוקם, אך הם אינם הולמים את העובדות.

ראשית, דיין פסח על ההבדל בניסוח שהיה בין הפקודה מהמטכ״ל וההוראה שבאה מפיקוד המרכז, שבה היו כלולות המילים ״מקסימום אבידות בנפש״. אם פקודת המטכ״ל הועברה לשרת, לא היה צורך למחוק או לזייף בה דבר.

שנית, בן-גוריון היה מעורב בהכרעה על קיביה, וגם חזר מייד אחר-כך לתפקידו בממשלה. ללבון לא הייתה שליטה במסמכים, בהיות בן-גוריון שר הביטחון - מסיבה זאת שרת ביקש את הדו״ח הקרבי ממקלף ומנחמיה ארגוב ולא מלבון.

(...)

מייד לאחר מות משה שרת, השתמש בן-גוריון באורח סלקטיבי בציטוט מדברי עצמו בפרוטוקול הממשלה, כדי ליצור רושם שלא ידע מראש על פעולת קיביה:[lviii]

״כשהייתי בתמרונים שמעתי ברדיו רמאללה ביום 15 באוקטובר 1953 על התקפה ישראלית על הכפר קיביה, שבה השתתפו כשש מאות חיילים. שאלתי מייד את המפקדים שנכחו בתמרון מה הדבר, והם אמרו שהודעה זו היא מגוחכת וחסרת יסוד״.

בממשלה הוא פשוט אמר, שהיה בתמרונים ״כאשר שמעתי את הודעת רדיו רמאללה שהודיעו ש-600 איש השתתפו בפעולה. שאלתי מייד ואמרו לי שזה מגוחך״.[lix] אומנם גם בממשלה הוא היתמם, כאילו לא ידע כמה חיילים השתתפו בפעולה, אבל לא העז לומר בפירוש שלא ידע ושלא נשאל.

(...)

ב-1965 מסרו מחוגי רפ״י לאריה דיסנצ׳יק, ששרת תבע מלבון את העתק פקודת המיבצע, ואז אפרים עברון, מזכירו של לבון, הגיע אליו לצפת ולבון הורה לו למחוק את המשפט המרשיע מהפקודה ולהגישה לשרת. אלא שעברון היה עדיין בחו״ל באוקטובר 1953, והחל לשמש כמזכירו של לבון רק מינואר 1954.[lx] בתגובה להאשמות אלה השיב לבון, שבן-גוריון היה בחופשה באותה תקופה רק מבחינה פורמלית, ״וביום האומלל יום המבצע ישב בן-גוריון כל היום במשרדו בירושלים ואף שוחחתי איתו פעם ופעמים. למחרת המבצע יצאנו בן-גוריון ואני מתל-אביב לביקור בפיקוד הצפון.[lxi]