לבון תבע, שהנטל הכלכלי יוטל על העשירונים העליונים. בתחום זה, כמו בתחומים אחרים, התנגש לבון עם משה שרת בעת ששניהם מילאו את מקום בן-גוריון, שרת כממלא-מקום ראש הממשלה ולבון כממלא מקום שר הביטחון. הוויכוח התעורר בעקבות ההתמרדות של כמה מראשי העיריות של מפא״י נגד שר הפנים ישראל רוקח:בידי מי הסמכות לקבוע את מס הרכוש בעיריות. השר רוקח רצה להקל מהמס על העשירונים העליונים על חשבון רוב הציבור.[i] לבון סירב להרשות לרוקח לכפות על ראשי העיריות ממפא״י מדיניות מיסים רגרסיבית, ותמך בטיעוניהם ואף זכה לתמיכה בממשלה מכל השרים חברי מפא״י וגם משר הפנים הקודם, משה חיים שפירא ומשר המשפטים פנחס רוזן, שקבע כי שר הפנים חרג מסמכותו בהתערבות בענייני העיריות ובהפעלת סנקציות נגדן.[ii] אך שרת שמט את הקלפים מידי לבון. בלי להידבר עימו ולא עם ראשי העיריות ממפא״י, הציע שרת בישיבת הממשלה, כי ״חובת העיריות לפעול במסגרת החוק ולהישמע להוראות שר הפנים״.

תדהמת לבון גברה, כי שרת החליט למעשה על כניעה לשר הפנים רוקח למרות הבהרת שר המשפטים, כי במסגרת החוק הקיים שר הפנים אינו רשאי להורות לרשויות המקומיות כיצד לנהוג והוא יכול רק לסרב לאשר את תקציביהן. לבון עוד ניסה להציל משהו יחד עם השר יוסף סרלין, שעמו הייתה ללבון לשון משותפת, אבל לאחר שההצעה הוגשה על-ידי שרת, ברור היה ללבון ״שהעניין אבוד... מבחינה ציבורית נתנו מכה קשה לעיריות שלנו״.

לבון האשים את שרת בחוסר לויאליות לחבריו למפלגה, ראשי העיריות, ולמדיניות מיסים פרוגרסיבית,[iii] והתפטר במחאה מוועדת השרים לענייני פנים.[iv]

לבון ביקר את שרת גם על הבזבוז בשירות החוץ. זמן קצר לפני שובו של לבון לממשלה, שר הכלכלה קפלן הביא לדיון את תביעת שרת לקניית בית למענו, דירת שרד של שר החוץ בירושלים, בסכום עתק של 150,000 ל״י, כי חשש מהד לא טוב בציבור בגלל הראוותנות.[v] בפברואר 1953 התלונן שרת בממשלה, שלא יוכל לעמוד בתביעות לקיצוץ בתקציב, ולהיפך, על הממשלה להקציב לו עוד לעניינים חיוניים ביותר לקשרי החוץ של המדינה.[vi] במרס 1953 דיווח עמוס אילון ב"הארץ" על דירות הפאר של הנספחים הצבאיים ושל הסגל הדיפלומטי בבירות אירופה, על תנאי החיים המרווחים של קצינים הלומדים בחו״ל ועל שכר הקצינים הישראלים הפועלים בחו״ל, אשר היה גבוה משכר מקביליהם בצבאות אירופיים. שרת ערך בדיקה פנימית, אבל טען שאילון סילף את המציאות.[vii] כאשר בן-גוריון הורה לאשכול להקציב ללימודי הארכיאולוגיה של יגאל ידין בחו״ל סכומים מיוחדים, הוא קיבל לכך עידוד משרת.[viii]

כאשר נתמנה לבון כשר הביטחון בממשלת שרת בינואר 1954, הוא צמצם את תקציבי נספחויות צה״ל ופישט את התקציב.[ix] לבון שאף לקצץ בלימודי הקצינים ועובדי משרד הביטחון בחו״ל במידה שאינם לימודים צבאיים חיוניים לצה״ל. אבל ראש הממשלה שרת, שסירב לקצץ בתקציב משרד החוץ, ולא פעל בנחישות נגד אנשים ממשרדו שנתנו מופת של בזבוז ראוותני,[x] לא סייע ללבון ליצור אווירת חיסכון במשרד הביטחון.

למעשה, ראש הממשלה שרת התערב מאחורי גבו של שר הביטחון לבון נגד מאמץ הצמצומים, כי עקרונית דגל ב״הרחבת האופק״ של הקצינים הגבוהים בצה״ל באמצעות לימודים בחו״ל.[xi] ב-28 בפברואר 1954 פירסם משרד הביטחון נהלים מחמירים ביחס לנסיעות לחו״ל ואופן אישורן.[xii] לבון גזר, שיש להפסיק את הנוהג של לימודים בחו״ל בתחומים לא צבאיים. ביחס לאלוף מרדכי לימון הוחלט, כי ״אם יחליט לימון להמשיך בחיל הים... תאופשר לו השתלמות בקורס ימי קצר בחו״ל והשכלה כללית בבית-ספר גבוה בארץ״. אם ימשיך את שירותו בצה״ל מחוץ למסגרת חיל הים, תאופשר לו השתלמות בביה״ס הגבוה לכלכלה בתל-אביב.[xiii]

אבל, לאחר בקשות הן ממשפחת מוקה לימון והן מקצינים בחיל הים, שרת עקף את שר הביטחון לבון ואיפשר למוקה לימון לימודי מינהל עסקים בארה״ב.[xiv]

(...)

במחצית השנייה של 1953, כאשר לבון מילא עדיין את מקום שר הביטחון בן-גוריון, היה ברור לו שראש הממשלה החליט לפרוש, אך העריך שפרישת בן-גוריון תהיה קצרה. החברים בוועדה המדינית התחננו בפני בן-גוריון שיישאר בתפקידו, היללו וקילסו אותו, ואילו לבון ביקש מהם להיות ענייניים. לא הצלחנו לשכנע את בן-גוריון ויש להיענות לבקשתו, טען, כי ממילא יפרוש רק לזמן קצר. לבון הניח, שבן-גוריון ישוב לחיים הפוליטיים בחודשים שלקראת הבחירות בקיץ 1955.[xv] לבון, שהתנגד לכניסת ״הציונים הכלליים״ לממשלה, קיבל ברוח טובה את כניסתם לממשלה בהתאם לרצונו של ראש-הממשלה שרת: ״לי יש הרי דעה, שכל הממשלה הזאת היא לחצי שנה, והם לא יספיקו לאכול את השומן של הממשלה והמדינה במשך חצי שנה״.[xvi]

שרת חלק עליו. הוא התנגד לראות בממשלתו מעין ממשלת מעבר עד שיחזור בעל-הבית משדה בוקר לשלטון.[xvii]

לבון אמר בגלוי, שגולדה היא אחת המועמדות לראשות הממשלה,[xviii] אשר אותה העדיף, כנראה, על פני שרת.[xix] אך לאחר בחירתו ניגש לבון אל שרת, לחץ את ידו ואמר: ״אל תדאג, הכל יהיה כשורה, ובלבד שהגויים לא יפריעו״. שרת השיב ללבון חד וחלק: ״העיקר שהיהודים לא יפריעו״.[xx]

לבון נועד להיות אחד מהם, אך שרת התכוון גם לבן-גוריון.[xxi]

עמ' 147

לבון שתק. שרת, שראה עצמו חייב לסייע לבן-גוריון, צידד בדיין, למרות שלדעתו ״משה דיין איננו איש צבא ואיננו איש משמעת. הוא לוחם פרטיזן נועז... אין לו מושג ואין לו כל עניין בניהול המשק הצבאי״.

הממשלה החליטה להעביר את ההכרעה לוועדת השרים לענייני ביטחון. אבל באותו יום כבר סוכם עם שרת איך להודיע על חילופי הרמטכ״לים: האם לפרסם כי מקלף הולך בגלל שבן-גוריון הולך? בוועדת השרים יוסף ספיר התנגד בתוקף לחילופים, כי חשש שדיין יהיה רמטכ״ל מפלגתי. בן-גוריון הסכים להפגיש את השרים עם מקלף, כדי להשתכנע שהוא פורש מרצונו.[xxii] ואז רמז מקלף לשרת, שלבון הוא שאיננו רוצה שמקלף יישאר.[xxiii] בישיבה נוספת של ועדת השרים  נאלץ שרת לגלות, כי הנימוק של מקלף הוא שלבון איננו רוצה בו. לבון מילמל משהו, אך לא הכחיש, ואז הוחלט ברוב קולות על מינויו של משה דיין.[xxiv] שרת לא הבין, שבן-גוריון הוא שמינה את בן-טיפוחיו משה דיין, למורת רוחו של לבון.[xxv] בפרישתו הניח בן-גוריון מאחוריו את נאמניו ועושי דברו, דיין ופרס.