עוד בשהותו בבריטניה [ב-1940], השתתף  לבון, יחד עם חברים אחרים ובהם משה שרת, בניסוח הצעת החלטה מטעם ״פועלי ציון״ בבריטניה, לוועידת הלייבור ה-39 בבורנמות במאי 1940, ובה הזדהות עם העם היהודי, קורבן הנאציזם, שאלפים מבניו כבר נרצחו, ו״מיליונים נעקרו משורשיהם״. ההצעה התקבלה ברוב מוחלט. ההחלטה הניחה, כי ״לאחר המלחמה יעמוד העולם בפני נדידת המוני יהודים, בממדים שלא ידעו כמותם״, ונקבע בה שכדי לחסל את הסיבה לסבל ולהבטיח את קיומו ואת התפתחותו החופשית של העם היהודי, תהיה דרושה תמיכה בינלאומית להמשך גידולו של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל על-ידי עלייה והתיישבות. ההחלטה הדגישה את תמיכת הוועידה בהתחייבויות המיוחדות שקיבלה בריטניה הגדולה, אשר נוסחו בהצהרת בלפור ובקבלת המנדט, וגם אישרה את הצהרות הוועידה הקודמת של הלייבור נגד ״הספר הלבן״[i] ועידה פרו-ציונית זו של הלייבור חיזקה את נאמנותו של לבון כלפי אנגליה בזמן המלחמה, למרות שהממשלה המשיכה במדיניות ״הספר הלבן״. לבון המליץ למפלגתו לטפח את הידידות עם הלייבור ולחזק את וייצמן, שהוא ״מפתח הזהב״ היחיד ללבות השמרנים הבריטים.[ii]

הברוטליות של ״קידוש השם״: ״פַטריה״ (עמ' 70)

ב-24 בנובמבר [1940] הגיעה ארצה אוניית המעפילים ״אטלנטיק״ ו-130 מנוסעיה הועברו גם הם ל״פטריה״. כדי למנוע את השטת האונייה עם הפליטים היהודים למאוריציוס, שתלו אנשי ה״הגנה״ מוקש באונייה. המוקש התפוצץ והאונייה טבעה עם 267 יהודים. ככל הנראה, ״נפלה ההכרעה על פיצוץ ״פטריה״[iii] על-ידי שאול אביגור, ישראל גלילי ואליהו גולומב, וברל כצנלסון אישר את הפעולה. לא ברור אם הם נועצו גם במשה שרת, ראש המחלקה המדינית.[iv] המטרה להפגין כי טוב המוות ליד חופי הארץ משילוח לאי מאוריציוס, נחשפה בדברי ברל כצנלסון ערב טביעת ״פטריה״: ״שילוח יהודי עולה מחוף הארץ הרי זה לפי הרגשתי מעשה רצח״.[v]

אידיאולוגיה זאת מסבירה מדוע לא היססו לסכן את חיי המעפילים. משקל המוקש המתוכנן היה 10 ק״ג חומר נפץ, אך בפועל הונחו 3 ק״ג, שגם הם הטביעו את האונייה. ניתן לשער, שמתכנני הפיגוע באונייה הביאו בחשבון את האפשרות שהאונייה תטבע, שכן לפני שהופעל המוקש קראו סדרני הפליטים לכל הנוסעים לעלות על הסיפון וכך חשבו להציל את חייהם. קצין בריטי סיכן נפשו וירד אל מנוע הקיטור כדי למנוע את התפוצצותו, והצליח - אך שילם על כך בחייו.

עמ' 72, 73

לאחר הטביעה, כאשר יום יום צפו גופות נוספות ונפלטו אל החוף, התכנס מרכז מפא״י ב-15.12.1940. אליעזר ליבנה, מהאידיאולוגים של האקטיביסטים ב״הגנה״, טען ש״פטריה״ ו״אטלנטיק״ יכולות לשמש ליישוב סמל גבורה, ״סמל חינוכי ולאומי״: ״השאלה היא, האם תדע המפלגה לעשות ממאורע ׳פטריה׳ ו׳אטלנטיק׳ את אשר ידעה לעשות מתל-חי?״[vi]

לבון נחרד מן ההשוואה בין ״פטריה״ לבין תל-חי וטען, כי בעוד שבתל-חי החליטו האנשים להתגונן, הרי ב״פטריה״ ״האנשים לא ידעו, לא העלו על דעתם, לא חשבו על כך, לא שאלו אותם״.[vii]

משה שרת התנבא, שההיסטוריה היהודית תתאר את האסון כך: ״בער ב[מעפילים] להט כזה להיכנס לארץ; והיה להט כזה מצד היישוב בארץ להכניסם הנה - עד אשר בשעה שנעלו בפניהם את השערים, קמה סערה וקם נחשול כזה של התרגשות עד שקרה מה שקרה ב׳פטריה׳ ״.

לבון הגיב בלגלוג מר על ״הטזיסים בשביל ההיסטוריון״,[viii] שהמציא שרת. גם לבון ידע, שאפשר ליצור אגדה במקום לתאר את האמת ההיסטורית, אבל הוא צידד, גם מטעמים חינוכיים, בכתיבת היסטוריה הצמודה לעובדות.

(...)

הוויכוח על ״פטריה״ לא יסתיים. הוא ישוב ויתלקח, על פי הנסיבות. בן-גוריון שיבח את מעשה פטריה כ״פעולה ציונית״,[ix] ואחד מיריביו המרים ביותר של לבון, מנהיג ״הקיבוץ המאוחד״ יצחק טבנקין, תיאר בסוף 1943 את פרשת ״פטריה״ ברוח המחתרת שאסרה לקרוא לדברים בשמם המפורש: ״'פטריה' עמדה בחופי הארץ, וכשרצו לגרשה אמרנו: לא יהיה כדבר הזה - ואנשיה צללו״.[x]

מבצעי הפיצוץ ב״פטריה״ לא טרחו, ככל הנראה, להביא את יו״ר המחלקה המדינית בסוד התוכנית, ולדעת לבון היה שרת חייב לתבוע חקירה ולברר מי נתן את ההוראה לשים מוקש בבטן האונייה המלאה אדם, ומי בכלל מוסמך להחליט על מעשים כאלה.