בראשית נובמבר הגיעו לנמל חיפה שתיים משלוש אוניות השיירה ששיגר שטורפר: ״פאסיפיק״ ו״מילוס״. ב-4 בנובמבר הועלו אנשיהן לאונייה ״פטריה״. כעבור שלושה ימים נודע כי בכוונת הבריטים להעבירם לאי מאוריציוס. רעיון הגירוש הבשיל בלונדון, במהלך שנת 1940, כאחד האמצעים למאבק בעלייה הבלתי לגאלית. הנציב העליון, הרולד מק-מייקל (MacMichael), הציע לממשו כלפי השיירה הנוכחית לאחר שנודע לבריטים על צאתה בחודש ספטמבר.[1[

הוויכוח הראשון על אודות ״פטריה״ נערך בישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות שהתכנסה ב-7 בנובמבר. האקטיביסטים טענו, שמדובר באירוע טרגי. הביטוי לא כוּוַן לבואן של האוניות מאירופה, הנתונה תחת שלטון נאצי. הטרגדיה מבחינתם נבעה מהגעת המוני יהודים לחופי הארץ מבלי שיתירו להם לדרוך על אדמתה. מסקנתם הייתה שראוי לסכל מגמה זו בתקיפות. המתונים כפרו במידת הטרגיות של האירוע. הם סברו כי מן הדין להשלים עם המציאות ולהימנע מצעדים חריפים. השקפתם התבססה על ההערכה, שניתן להבין את המדיניות הבריטית לנוכח נסיבות המלחמה המיוחדות והשאיפה לרצות את עמי ערב, במיוחד בשעה שבריטניה נזקקת לכל קורטוב של סיוע במלחמתה נגד גרמניה. לכך הצטרפו השמועות המציקות כי באוניות מצויים מרגלים גרמנים, בבחינת ״גיס חמישי״. בדיעבד הן התבררו כעורבא פרח. גורל יהדות אירופה ואחריתם של מעפילי ״פטריה״ הפכו לאחר מלחמת העולם השנייה את הטענה שמדובר באירוע טרגי למובנת מאליה. ואולם בנובמבר 1940 טרם שרר המסד להסכמה. בסוף הדיון נערכה הצבעה וברוב קולות הוחלט לפעול לארגון שביתה כללית ביישוב. לראשונה התקבלה החלטה מסוג זה בהכרעת רוב ומיעוט, בגוף שנועד מיסודו להתייעצות.[[ii]]

בכינוס הוועד הפועל הציוני המצומצם אמר קפלן, שאין זו אסיפה של יהודים חשובים השומעים מידע, מתרגשים, מתמרמרים ומתחרים זה בזה בהשמעת מליצות. הם אחראים לפוליטיקה הציונית, וזו מצריכה שיקול דעת וּויתור על הכרזות החלטיות בנוסח ״לא נזוז״ אם אין אמונה גמורה בהגשמתן. קפלן הצהיר כי בתקופת המלחמה מותרים גבולות צרים למאבקים פוליטיים, והזכיר את הבחירה להתרכז ביצירת כוח על ידי התגייסות לצבא הבריטי והשתתפות במלחמה לצדו, שפירושה דחיית המאבק ב״ספר הלבן״. הוא הציע להפעיל לחץ פוליטי לגאלי בארץ ובלונדון, תוך שילוב המונים במחאה, כגון עצומה שתבטא כי מדובר בתחושת הציבור הרחב. לדעתו, השאלה המרכזית הייתה אם שביתות והפגנות יועילו או יזיקו ליעדים הציוניים בשעה זו. קפלן הבהיר: ״לא אקח עלי את האחריות לומר אם זה יועיל או יזיק ל-2,000 האנשים שנמצאים על פני הים״.[[iii]]

ואולם, הגורם המכריע היה הרקע שבו נשמעו דבריו. המתונים התקשו לתת מענה מספק לתביעות ולתחושות הסוערות שרווחו בחוגים רחבים, לנוכח התמורה במדיניות הבריטית. קפלן הודה כי ברור לו שיכנו אותם ״פשרנים״ והמשלימים״ ועוד כהנה וכהנה, אך ״האם אנו יכולים לצאת מתחום הדברים האלה ולאחוז בצעדים אחרים?״[[iv]] כעבור שבועיים ניתן מענה כואב לשאלה זו, שהוא קיווה שהציג אותה באורח רטורי בלבד.

הוועד הלאומי החליט לקיים שביתה כללית ב-20 בנובמבר. ממשלת המנדט הודיעה ביום השביתה שנוסעי האוניות יגורשו לאחת המושבות הבריטיות וייוותרו בה במעצר עד גמר המלחמה. הם לא יורשו להיכנס לארץ ישראל גם לאחריה. פעולה דומה תינקט נגד קבוצות אחרות שינסו להגיע בדרך זו.[[v]] ההתחבטויות בשאלת ״פטריה״ רק החריפו ברחבי היישוב ובמוסדותיו בעקבות ההחלטה הבריטית. הד לטיבם של הלבטים מצוי בעלון קיבוץ בית השיטה, שפורסם ביום השביתה: ״אין אנו נלחמים על מנת לאבד את עצמנו לדעת, אלא על מנת לזכות בחיים... דווקא על-פי התהום אסור לאבד את העשתונות... נדע במלחמה זו על קיומנו לא ללכת שולל אחר סיסמאות של מיואשים״.[[vi]] מתוכן המאמר ניתן להניח, כי בקיבוץ המאוחד היו מי שסברו שכוונת הגירוש מחייבת תגובה תקיפה ורעיונות מבצעיים, שמשמעם נקיטת אמצעים העלולים לעלות בחיי אדם. אהרון ציזלינג, נציג הקיבוץ המאוחד ב״מפקדה הארצית״ של ״ההגנה״, הציע בוועדה הפוליטית של מפא״י להכריז על שביתה נוספת. המחלוקת הקשה ניכרה בהתבטאויותיהם של המשתתפים. רמז אמר בסכמו את הוויכוח: ״אני מעלה את עניין שביתת הרעב בצורה המסורתית של תענית ציבור ביום הפלגת האונייה. מתכוון אני לפגוע בדמיון היהודי בחוץ-לארץ״.

מהמשך דבריו ניכר שלא ההזדהות בעצמה העסיקה אותו, אלא החשש שבהיעדרה ״... עלולים להיות ביטויים אחרים, פחות ציבוריים, שיכולים להסתיים בתוצאות מסבכות״.[[vii][

בתום הישיבה סוכם למסור את ההכרעה בדבר שביתה שנייה לשיקול דעתם של חברי מפא״י בהנהלת הוועד הלאומי. שביתה לא הוכרזה. ביטוי אחר, לא פחות ציבורי ובעל תוצאות שהמילה ״מסבכות״ ממעיטה מערכן, היה גם היה. בשעה שבמוסדות מפא״י דיברו, עסקו אחרים, בשליחות חברי מפא״י, במעשים. בבוקרו של אותו יום הועלה מוקש ל״פטריה״. תקלה במנגנון ההפעלה שלו מנעה את הפיצוץ.[[viii]] ואולם ההכנות נמשכו במלוא היקפן. למחרת אמר כצנלסון, בנאום לרגל פתיחת בית ארלוזורוב: ״שילוח יהודי-עולה מחוץ הארץ הרי זה לפי הרגשתי מעשה-רצח לגבי הפרט והתקלסות אכזרית בַּכלל״.[[ix]] האונייה ״אטלנטיק״ הגיעה לחיפה ב-24 בנובמבר. מאה ושלושים מנוסעיה הועברו ל״פטריה״.

ארגון ״ההגנה״ נקלע להתמודדות בפרשת ״פטריה״ בעודו נתון בעיצומו של משבר קשה. סביב פעולותיו התנהל, כניסוחו של גלילי, ״מחול שדים שטני״. המחלוקת התמקדה בהרכב הפריטטי של ״המפקדה הארצית״. כתוצאה ממנה התחולל קרע עמוק בין המפלגות שייצגו את ״החוגים האזרחיים״ לבין מפלגות ההסתדרות. בראשית נובמבר התפטר ישראל רוקח, ראש עיריית תל-אביב, מראשות ״כופר היישוב״. ב״חוגים האזרחיים״ התנגדו לפיתוח ״ההגנה״ מארגון מקומי לכוח ארצי. משה סמילנסקי, מראשי התאחדות האיכרים, ביטא בבהירות עמדה זו. הוא טען ב-19 בנובמבר, כי ״הַשֶלח רק לעת-הצורך, רק לזמנים קשים, המעטים והחולפים... כל שֶלח אם קבוע ועומד הוא... ייהפך מתוך קביעתו, מעצמו לכלי-זינו של ׳השטן׳ ״.[[x]]

תיאור התנהגות האקטיביסטים בימי ״פטריה״ ילקה בחסר ללא הבנת המציאות שבה חשו שהם פועלים. ביום שבו פורסם מאמרו של סמילנסקי שלח גלילי מכתב לעצירי המ״ג בכלא מזרעה. לאחר שפירט בפניהם את פרטי המשבר עם ״החוגים האזרחיים״ ועמד בהרחבה על מאמרו של סמילנסקי מאותו בוקר, כתב: "מובן שעל הרקע הכללי של היישוב: גיאות אויבי הפועלים; גילוי הדעת של רוטנברג; המלחמה של הממשלה בסוכנות; הופעת אלמנטים של התכחשות ציונית פה ושם - כל אלה מעמידים אותנו במצב של מצור. כל זה בזמן שהאויב מאיים, כשהממשלה מגשימה בתוקף את ״הספר-הלבן״.[[[xi]

תחושת המצוקה שהעיקה על החוגים האקטיביסטיים נמנית עם הגורמים שדחפו אותם לפוצץ את ״פטריה״. העובדה שהמעשה הפך ל״כלי זינו של השטן״ הייתה טרגדיה שאיש לא חפץ בה. הכוונה, התוכניות וההכנות המבצעיות לעכב את הפלגת ״פטריה״ באמצעות הפעלת מוקש החלו לכל הפחות שבוע לפני מועד הפיצוץ, ב-18 בנובמבר.][xii][ הצוות שעסק בכך השתייך ל״פעולות מיוחדות״ (=פו״ם) במחצית השנייה של 1939. מפקד מבצע החבלה באונייה היה יצחק שדה. מוניה מרדור פעל כאחראי בשטח. שאול אביגור שימש ממונה מטעם ״ההגנה״.[[xiii]]

מי הורה על הפיצוץ? קיימות בעניין זה גירסאות אחדות. משותפת להן הדעה שההחלטה לא נפלה בגוף שהיה בעל סמכות פורמלית להורות על פעולה בעלת השלכות כה מורכבות, ללא קשר לתוצאותיה בדיעבד.

דליה עופר, הנשענת על ראיון עם אביגור, סבורה כי גולומב, גלילי וציזלינג, בתמיכת כצנלסון, אישרו את הפעולה. היא רואה בדרך קבלת ההחלטה עדות לשימוש שנעשה ב״ההגנה״ לקידום הגישות האקטיביסטיות, הן במפא״י הן בתנועה הציונית, בזמן שלא היה להן רוב. דברים אלה אינם משקפים בפועל, כפי שנראה להלן, את המקרה של ״פטריה״. יחד עם זאת, נודעת חשיבות לכך שבחוגי האקטיביסטים חשו צורך לנהוג באותה שעה כאילו התרחשה הפרשה מחוץ לתחומי המערכת הלגיטימית של קבלת ההחלטות, וכך גם הציגו את התנהגותם ברבות הימים. ניתן ללמוד מכך שרווחה בקרבם סברה, שמתוקף מעורבותם היומיומית בנושאים ביטחוניים, מוקנית להם הזכות לקבוע בעצמם מה הם צורכי האומה בעִתות משבר ומבחן.

דרך אחרת להתבונן בשאלת האחריות הינה לברר אם היה גורם כלשהו במערכת קבלת ההחלטות, הפורמלית והריאלית, אשר היה יכול מתוקף משרתו, ידיעתו, אחריותו וסמכותו האישית להתערב ולבטל את ביצוע החבלה? היחיד שהיה מסוגל לכך היה משה שרתוק (שרת). הוא כיהן באותה עת כיושב ראש ועדת הביטחון היישובית, ובהיעדרו של בן-גוריון מהארץ היה הנציג המדיני הבכיר של היישוב. אם נצרף לתפקידו את קשריו המשפחתיים עם אביגור, גולומב והוז, הרי שהיו בידיו הכלים למנוע את הפיצוץ, במידה שלא היה מתיישב עם עמדותיו. אדם אחר שניצב בצומת קריטי, ואולי היה יכול להטות את הכף בהכרעה לחבל ב״פטריה,היה משה קליינבוים (סנה). לנוכח הקרע בין מפלגות ״האזרחים״ לבין מפלגות ההסתדרות בנוגע ל״ההגנה״, התקיימה ב״ההגנה״ מזכירות מצומצמת. חבריה היו סנה, ציזלינג ויעקב רייזר, מהנדס בהכשרתו ונאמנה של הנהלת הסוכנות, שכיהן כראש ״המפקדה הארצית״. סנה ייחד ל״ההגנה״ את כל זמנו. כמי שייצג לבדו, בצמרת קבלת ההחלטות, את אחד משני פלגיו הפוליטיים של הארגון, לאחר שבא חודשים אחדים קודם לכן מאירופה השסועה, היו לו אוטוריטה ורקע אנושי-מוסרי וציבורי להתייצב נגד החבלה. סנה לא הותיר אחריו מידע ישיר לגבי עמדתו בנושא. מברכת הדרך שנתן לו בן-גוריון ערב כניסתו לתפקידו, ואף לפי המשך דרכו ב״ההגנה״ ברור שהוא נמנה עם חוג האקטיביסטים.][xiv][

את המענה המוסמך ביותר בסוגיית האחריות לאישור החבלה ב״פטריה״ נתן שרת.][xv] [במישור הביוגרפי יקשה לתאר כהלכה את השקפותיו, את עמדותיו ואת דרכו הפוליטית בשנות הארבעים והחמישים ללא נתון מהותי זה, שנדמה כי מעמסתו הקרינה על אורחות התנהלותו מאז. מבחינת הפרשה שבה עסקינן, המענה שיובא להלן שופך אור חד-משמעי על הגורם שנשא באחריות לפעולה. עם זאת, ראוי להקדים ולומר, ולו למען מילוי חובת הזהירות המתבקשת בעניין כה רגיש, שמדובר במסמך אשר חובר עשרים ושתיים שנה לאחר האירוע. אף נמענו של המכתב מעורר תמיהה. לא ברור מדוע דווקא אז מצא שרת לנכון לחשוף את הקצה העליון של שרשרת הפיקוד בפרשת ״פטריה״. שרת כתב:

עלי לאשר ולקיים את העובדה... כי אכן בפקודת החתום מטה, ומכל מקום באישורו, טובעה האונייה ״פטריה״ בשעתה... גם מעולם לא סיפרתי את המעשה בפומבי. אבל היו לי הזדמנויות לציין בחוגים מצומצמים, כי טיבוע ״פטריה״ נעשה באישור המוסד הלאומי העליון שפעל באותה שעה, הווה אומר, המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אשר החתום מטה עמד אז בראשה... אילו נשאלתי מעל במה ציבורית - אם בעל-פה ואם בכתב - לתפקיד שמילאתי באותה פרשה, לא הייתי מכחד את האמת... לא הייתי מתפאר במעשה זה, שנמצא כרוך בדמים מרובים, אבל הייתי מציינו לא כדבר שצריך להצטדק עליו, אלא כעניין של מילוי חובה ועמידה באחריות... אומנם האישור ניתן לתוכנית של גרימת חבלה לאונייה גרידא, ולא למעשה שיהיו כרוכים בו קורבנות אדם, אבל במקרים כאלה לא תמיד אפשר לראות את הנולד וכל המאשר את הפעולה נושא באחריות לתוצאותיה הצפויות והבלתי צפויות. בתקופת כהונתי כראש המחלקה המדינית של הסוכנות, ואחר-כך כחבר ממשלת ישראל, הייתי שותף להחלטות רבות שבעטיין קיפחו אנשים את חייהם. אין מנוס מתוצאות כאלה במערכה מדינית של עם העומד על נפשו, אשר בה נתבעים ועומדים בניו להקריב חייהם למען עתידו.][xvi][

שרת העמיד את עצמו בדיעבד במרכז קבלת ההחלטה. מבחינה פורמלית הדבר נכון, אם כי ראוי לזכור שכמייצגה הרשמי של הנהלת הסוכנות, הוא לא היה יכול להיות מזוהה, ולו ברמז, עם מעורבות בפעולת טרור. מבחינה מעשית לא הייתה החבלה יוצאת אל הפועל ללא גיבויָם של כצנלסון, של שלושת גיסיו ושל הקיבוץ המאוחד.

תוכניות לפגוע ב״פטריה״ הוכנו גם באצ״ל. כוונתם הייתה לירות לעברה טורפדו מאונייה סמוכה. דוד רזיאל, מפקד הארגון, שהה בחיפה והופתע מהפיצוץ. בתחילה הורה שלא יסופר לאיש כי אין זה מבצע של האצ״ל. האירוע התרחש זמן קצר לאחר פרישת הלח״י מהארגון ושאלות של יוקרה מילאו אז תפקיד נכבד. לאחר שהחל להתבהר מספר הקורבנות, שמחו חוגי האצ״ל לספר שידם לא הייתה במעל.][xvii][ למרות זאת, מאחר שפעולה בדפוס זה תאמה את הלוך המחשבה הרווח באצ״ל, נטו הבריטים לייחס להם את האחריות לחבלה גם בחלוף השנים.][xviii][

בשעה תשע בבוקר של יום שישי, 25 בנובמבר, התפוצץ מטען חומר הנפץ שהועלה ל״פטריה״ בסיוע אנשי קשר באונייה, והיא החלה לטבוע במהירות בניגוד לכוונתם המקורית של מתכנני הפעולה. המעפילים ברובם המכריע ניצלו בעזרת אנשי ביטחון בריטים, וכן בסיוע סירות ערביות שחשו למקום.][xix][ המספר המדויק של החללים ב״פטריה״ אינו ידוע. ההשערה היא שנספו בה כמאתיים שישים ושבע נפשות.][xx][ בעקבות האסון הותר לניצולי ״פטריה״ להישאר בארץ. עם זאת, הנציב העליון העיר לשרת: ״צריך היה לתלות את האיש שעשה זאת על עץ גבוה, כיוון שברור כי זה לא היה מקרה אסון״.][xxi][

העיתונות התנועתית של מפא״י הגיבה בשתי דרכים סותרות על פרשת הטביעה. ב״צרור מכתבים״ של הקיבוץ המאוחד נאמר: ״כל הארץ לנו גרדום! ביום 25 בנובמבר 1940 התפוצצה אוניית-המעפילים... מה התפוצץ שם עוד?... השליות? תעתועי הבטחות? הישענות על חסדי נדיבים? או אולי חושל שם משהו חדש שצורף באין-הברירה היהודי מאז ומתמיד...[[xxii]] בשבועון ״הפועל הצעיר״ כתב ישראל כהן: ״ביום מר ונמהר אחד הטביעה יד זדונית את האונייה וגרמה לפציעת אנשים ולמיתתם״.][xxiii][

למחרת האסון קידם שפרינצק את ברל רפטור, בבואו לישיבת הוועדה הפוליטית של מפא״י, בהתרגשות ובזעם: ״מי החליט על כך?״ ״לא אני החלטתי״, השיב רפטור, ושפרינצק התריס בחוסר אמון: ״חיפה שלכם! ואתה לא יודע?!״[[xxiv]] רפטור, למותר לציין, ידע גם ידע, שכן היה מעורב בהכנות לחבלה.[[xxv]] האנקדוטה שהביא רפטור בזיכרונותיו נועדה לא רק להנצחת קוריוז של התנגחות אישית. היא מייצגת את קורטוב הזלזול שרחשו מקצת חוגי האקטיביסטים במפא״י כלפי דעותיהם ועמדותיהם של המתונים, באותה עת כמו גם בחלוף הימים.

ב-27 בנובמבר, ״כמעשה של חסד״, התיר הקבינט הבריטי לניצולי ״פטריה״ להישאר בארץ. הוויכוח על מבצע החבלה הושהה עד שנתבדו התקוות הקלושות שהבריטים יתירו לאנשי ״אטלנטיק״ להישאר בארץ. תוכנית ״ההגנה״ להפעיל המונים ולהשתמש בנשק חם למניעת הגירוש [לאי מאוריציוס] נפסלה. מודעותם של המתונים לאפשרות שיינקט צעד מעין זה, לנוכח החבלה ב״פטריה״, גרמה כפי הנראה למעורבות אינטנסיבית שלהם לסיכול פעולה בדפוס דומה. סמיכות הזמנים ל״פטריה״ הייתה קרובה מדי גם בעיני אחדים מן האקטיביסטים. ההכרעה שהתקבלה הבליטה את החשש מאירוע נוסף שילוּוֶה בשפיכות דמים המונית, הפעם תוך התנגשות ישירה עם הבריטים. הצעות פעולה פחות חריפות נדחו בידי אנשי ״ההגנה״ כחסרות משמעות.[[xxvi]] הבריטים גירשו את מעפילי ״אטלנטיק״ למחנה עתלית ב-9 בדצמבר. המעפילים התנגדו באופן פסיבי ומאבקם בכוחות הצבא הבריטי היה מר ומכאיב. התחושה כי הגירוש היה משום השפלה ועלבון ליישוב היהודי שניצב מנגד צרבה קשות.[[xxvii]] מה שנדמה היה כאקטיביות-יתר בעניין ״פטריה״, הפך להתאפקות מוגזמת במקרה של ״אטלנטיק״. שתי התגובות כאחת הורו במהותן על מרחב התמרון הצר שעמד לרשות הציונות לניהול מאבק בעל משמעות בתקופה של מלחמת עולם. התחליף למאבק פוליטי-צבאי היה עימות אידיאולוגי פנימי. בנסיבות הנתונות זו הייתה בחירה סבירה. היא תיעלה עוצמות רגשיות נזעמות לנתיבים שנזקם בעיתוי הנוכחי נתפס כסביל יותר מנקודת המבט של הגשמת הציונות.

בכינוס מיוחד של הוועד הפועל, שהתקיים ב-9 בדצמבר, הוצע לקטוע את דיוניה הסדירים של מועצת ההסתדרות ולארגן למחרת שביתה בכל הארץ. בתום הישיבה הוחלט שכצנלסון יישא דברים בפני המועצה, ולאחר מכן היא תתפזר לשבוע ימים כאות אבל ומחאה.[[xxviii]] כצנלסון קבע, שיום הגירוש הוא ״יום מר בתולדות הציונות״, היום המר ביותר בכל שנות השלטון הבריטי בארץ. המילה ״מר״ עברה כחוט השני לאורך נאומו. זו הייתה התחושה שביקש כצנלסון להנחיל ולהטמיע בשומעיו. הוא הורה, כי לכל עם יש סמלי ייסורים אשר רק הוא מבינם. כזו היא העלייה עבור היהודים. ואולם, התהליך שבו הופכת אידיאה ממספר מילים מופשטות, מ״איזם״, לאידיאה החודרת לעצמות, מצריך זמן רב. תנועה משלמת מחיר יקר אם היא מאחרת לגלם את האידיאה שלה בערכים מוחשיים. כצנלסון ראה בגירוש עולי ״אטלנטיק״ עדות לאיחור מעין זה. הוא סבר שניתן היה לנסות למנוע את הגירוש, וטען כי ״הנכונות להסתכן יש שהיא מצילה מסכנות!״. המחלוקת בתנועת העבודה נכנסה לשלב חדש כשקרא כצנלסון קריאת תיגר מפורשת כלפי תומכי הקו המתון: ״ייתכן כי אילו הייתה תנועתנו אחרת, לא היה גורלם של אנשי ״פטריה״ צריך להיות כאשר היה״.][xxix][

נאומו של כצנלסון שרטט את קו השבר בין סיום שני חלקיה של פרשת האונייה ״פטריה״, הטביעה והגירוש, לבין ראשית מחזור נוסף בוויכוח על מהות הכוח, אופני השימוש בו והשלכותיו, במהלך הגשמת הציונות. בכרוז ״משמר היישוב״ (כינוי סתר שמאחוריו עמדו חוגי ״ההגנה״) שפורסם ביום נאומו של כצנלסון במועצת ההסתדרות נאמר: ״האסון המזעזע ב׳פטריה׳ השיב את גזירת הגלות והגירוש של ממשלת א״י אחור״.[[[xxx] כלומר, לכאורה היה גם פן חיובי לחבלה ולתוצאותיה.

השלילה והחיוב שנשתרגו זה בזה, לנוכח הקורבנות הרבים, הכבידו מאוד את הנטל הרגשי שרבץ על המוסדות הפוליטיים של היישוב ושל תנועת העבודה בבואם לנתח ולהעריך את משמעותה של פרשת ״פטריה״. ברי היה להם, שהחותם שאירוע כזה הותיר אחריו לא יתפוגג במהרה. מעשה הגירוש החצין את הטראומה של פיצוץ האונייה והניח לה לפרוץ החוצה. תחושת ההלם לנוכח האירועים הייתה ניכרת. כותרת שחורה בעמוד הראשון של העיתונים דיווחה לקוראים כמה גופות התגלו באותו יום, כמה מהן זוהו ומי הובא לקבורה. לימים אמר טבנקין: ״לא בבת אחת נתגלתה לנו כל הטרגדיה של ׳פטריה׳. יום יום, במשך ימים נמשו גוויות ומספרן הלך וגדל. היינו במצב שרצינו לקלל את הים הזה; כאילו לא רק פעם אחת התפוצצה ׳פטריה׳ אלא יום יום״.[[xxxi]]

התכתבות מזעזעת התנהלה בין ראשי הקהילה בחיפה למוסדות היישוב בדבר מימון הוצאות הקבורה של החללים שנמשו מן הים. ההתמקחות הגיעה לידי כך שבאחד הימים הועסקו ערבים בהעברת הגוויות לקבורה.[[xxxii]]