הערות

קיצורים: אה״ע - ארכיון העבודה; אי״ט - ארכיון יד טכנקין; אמ״ע - ארכיון מפלגת העבודה; אצ״מ - ארכיון ציוני מרכזי; את״ה - ארכיון תולדות ״ההגנה״.

[1] המובאה היא מתהילים קכד, ב, ה.

[2] י׳ עילם, ממלאי הפקודות, ירושלים 1990, עמ׳ 125-93; ש״ב בית-צבי, הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה, תל-אביב תשל״ז, עמ׳313-301; מ׳ מרדור, שליחות עלומה, תל-אביב תש״ז, עמ׳ 77-35; י׳ סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, ג, 1, תל-אביב תשל״ג, עמ׳157-152 ; ב׳ חבס, פורצי השערים, סיפור קורותיה של עלייה-בית, תל-אביב תשי״ז, עמ׳261, 283-274.

[3] ד׳ בן-גוריון, זיכרונות, ו, תל-אביב תשמ״ז, עמ׳ 67, 269-268, 327-326. פרוטוקול התייעצות על המצב המדיני, 26.2.1939, אמ״ע.

[4] פרוטוקול מרכז מפא״י, 9.4.1940, אמ״ע; ש׳ דיין, בימי חזון ומצור, תל-אביב, תשי״ג, עמ׳ 119-111; סלוצקי (לעיל הערה 2), עמ׳ 145-133; א׳ ברנר, לצבא יהודי עצמאי, תל-אביב, תשמ״ה עמ׳ 22.

[5] פרוטוקול התייעצות על המצב המדיני, 26.2.1939, אמ״ע.

[6] פרוטוקול מרכז מפא״י, 9.4.1940, אמ״ע. שנה קודם לכן תבע גולומב מחבריו לא להחליש את הכוחות ״... על-ידי הכנסת רוח רעה, לפיה ישכאילו בתוכנו חברים שאינם נכנעים ומוכנים לכל, ואחרים שהם נכנעים... לכולנו אותה חרדה, אותו כישרון לאי-כניעה ואותה נכונות״. פרוטוקולמרכז מפא״י, 22.3.1939, אמ״ע.

[7] י׳ לופבן ״דרכי ציון״, ״הפועל הצעיר״, 10.5.1940.

[8] פרוטוקול הוועד הפועל, 25.4.1940, אה״ע.

[9] א״ל אבנרי, מוולוס עד טאורוס, תל-אביב תשמ״ה, עמ׳ 278; סלוצקי (לעיל, הערה 2),עמ׳ 152; ד׳ עופר, דרך בים, ירושלים 1988,עמ׳ 50.

[10] נ׳ בתל, המשולש הארץ-ישראלי, ירושלים 1979, עמ׳ 78.

[11] ב׳ וסרשטיין, בריטניה ויהודי אירופה 1945-1939, תל-אביב תשמ״ג, עמ׳ 61-52; אבנרי (לעיל הערב 9), עמ׳ 286-284.

[12] פרוטוקול הוועד הפועל, 7.11.1940, אה״ע; פרוטוקול הוועדה הפוליטית של מפא״י, 21.11.1940, אמ״ע.

[13] פרוטוקול הוועד הפועל הציוני המצומצם, 10.11.1940, אצ״מ. קפלן אמר בישיבת הנהלת הסוכנות: ״לפני חצי שנה ויותר, בעת הוויכוחהגדול אצלנו (על דרכי המחאה נגד ״חוק הקרקעות״ - מ״ח), אמרנו שאנחנו נילחם באופן חריף נגד פוליטיקה זו, רק ניזהר שדרכי מלחמתנו לא יהרסו את היישוב, אולם בינתיים חל שינוי עצום במצב בעולם כולו ובארץ-ישראל, מבלי ויכוחים גדולים כאלה באנו לידי מסקנה כי הדרך העיקרית להתאבקותנו - היא הגיוס, הקמת כוח יהודי. הוא היה רוצה לדעת אם החברים מתכוונים לחזור למצב שהיינו בו בפברואר ובמארס שנה זו, ולדרך שדברנו אודותיה״. פרוטוקול הנהלת הסוכנות, 8.11.1940, אצ״מ.

[14]. פרוטוקול הוועד הפועל הציוני המצומצם, 10.11.1940, אצ״מ.

[15] עופר (לעיל, הערה 9), עמ׳ 52; וסרשטיין (לעיל, הערה 12), עמ׳ 62.

[16] ״שביתת מחאה של היישוב בארץ״, מתיק המזכירות, בית-השיטה, 20.11.1940, בתוך: י׳ כפכפי, שנות המחנות העולים, ב,תל-אביב תשמ״ה, עמ׳ 261-260.

[17] פרוטוקול הוועדה הפוליטית של מפא״י, 21.11.1940, אמ״ע.

[18] מרדור (לעיל, הערה 2), עמ׳ 63, 67.

[19] הדברים נאמרו ב-11.1940.22. ראו: ב׳ כצנלסון, כתבים, ט, תל-אביב תש״ח, עמ׳ 352.

[20] מכתב י׳ גלילי למ״ג אסירי ה״הגנה״ 19.11.1940, בתוך: ״יומנו של נח דגוני״, את״ה, חטיבה 80, תת-חטיבה 301, תיק 4 (כל התיאוריםהמבוססים על מקור זה הושמטו מספרו של נ׳ דגוני, דפים מן הכלא, תל-אביב תשל״ו); סלוצקי (לעיל, הערה 2), עמ׳ 221-217. גלילי התייחסבמכתבו למאמרו של מ׳ סמילנסקי, ״מן ההווי״, הארץ, 19.11.1940.

[21] מכתב גלילי למ״ג, שם.

[22] מרדור (לעיל, הערה 2), עמ׳ 56.

[23] שם, עמ׳ 56, 58; סלוצקי (לעיל, הערה 2), עמ׳ 154. במסגרת המאבק ב״הספר הלבן״, אישרה הנהלת

הסוכנות ב-5 ביוני 1939 את הקמת יחידות הפו״ם (פעולות מיוחדות). זו הייתה מסגרת מצומצמת בתוך ה״הגנה״, בפיקודו של יצחק שדה,והיא סרה למרותו הישירה של בן-גוריון ונועדה לבצע פעולות יזומות נגד ערבים, בריטים ואף מלשינים יהודים. עם שינוי הנסיבות הפוליטיות,לנוכח פרוץ מלחמת העולם השנייה, חדל הפו״ם לפעול. אף ששרתוק, מאירוב וקליינבוים שינו את שם משפחתם במרוצת שנות הארבעים ייעשה שימוש בשמם החדש לאורך המאמר כולו, כדי לא להכביד על רצף הדברים.

[24] עופר (לעיל, הערה 9), עמ׳ 55. מדברי אביגור אצל עופר עולה ששרת לא ידע על ההחלטה. הם מצטיירים כניסיון בדיעבד לגונן על שמוהטוב של שרת. לא נראה כי ״הנורמה״ של עקיפת שרת בידי המערכת הביטחונית, ששררה בשנות החמישים, הייתה אפשרית בראשית שנותהארבעים, בעת שארבעת הגיסים היו שותפים למערכת קבלת ההחלטות בנושאי ביטחון. שאול אביגור עצמו כתב זמן רב קודם לעדותו לעופר,כי ״המוסדות הלאומיים החליטו לחבל באונייה״. ראו: ש׳ אביגור, עם דור ההגנה, ב, תל-אביב 1970, עמ׳ 195. ביטוי זה מרמז ששרת אישר אתהפעולה, כפי שגם עולה מעדות מ׳ מרדור, ידיעות אחרונות, 7.11.1980. לגבי מערכת קבלת ההחלטות בשאלות פוליטיות-ביטחוניות באותהעת, ראו: ראיון עם א׳ ציזלינג, 3.9.1950, את״ה, חטיבה 106, תיק 118.7; ב׳ רפטור, ללא-הרף, ב, תל-אביב תשל״ג, עמ׳ 72-71; י׳ באואר,דיפלומטיה ומחתרת, תל-אביב 1966, עמי 86-84; חבס (לעיל, הערה 2), עמ׳ 280; אבנרי (לעיל, הערה 9), עמ׳ 290; ברנר (לעיל, הערה 4),עמ׳ 46-44; סלוצקי (לעיל, הערה 2), עמ׳153 , 219-218; י׳ הלר, במאבק למדינה, ירושלים תשמ״ה, עמ׳ 40-38; עילם (לעיל, הערה 2), עמ׳102-94; א׳ שאלתיאל, תמיד במרי, תל-אביב תש״ס, עמ׳ 109. בן-גוריון אמר לסנה: ״אני יודע שאתה בעד מדינת יהודים, והיא לא תקום בלימאבק מזוין עם הבריטים. צריך היה לעשותו עכשיו. לא נתנו לי. יש יותר מדי ׳ציוניסטים׳ בא״י - גרינבוים שלך, שפרינצק - הם ציוניסטיםמהגולה״. עדות מ׳ סנה, את״ה, חטיבה 80, תת-חטיבה 158, תיק 2.

[25] שלוש-עשרה שנה לאחר הפיצוץ הביע השבועון ״העולם הזה״ ביקורת על העובדה שעד אז טרם נמסרה הודעה רשמית בדבר נסיבותהמאורע, ועל כך שהאנשים שהורו עליו וביצעוהו לא התייצבו בפני הציבור. באותה עת כבר שקד מרדור על ספרו שליחות עלומה (לעיל, הערה2), שנכתב למעשה תחת חסותם של גלילי ואביגור, שניים מהשותפים למערכת קבלת ההחלטות ב״הגנה״, אשר פיקדה על החבלה ב״פטריה״.כאשר יצא לאור ספרו של מרדור, בשנת 1957, התרעם שרת על אביגור מכיוון שלא מצא לנחוץ להיוועץ בו קודם לחשיפת התעלומה. ראו:העולם הזה, 26.11.1953; מרדור, שם, הקדמה, ועמ׳ 67; מ׳ שרת, יומן אישי, ז, תל-אביב 1978, עמ׳ 2120; סלוצקי (לעיל, הערה 2), עמ׳1633.

[26] מכתב משה שרת לרבי חיים בלוך, 28.3.1962, אצ״מ, S 65/378. נח דגוני רשם ביומנו, ביום שבו ביקר דב הוז את אסירי המ״גבכלא מזרעה: ״מוסרים, שכשנודע מקרה ״פטריה״ למשה שרתוק' התבטא: אף על פי שלא ידעתי על הפעולה הזו, הריני שמח שהיאנעשתה כאילו עשיתיה במו ידי״. יומן דגוני, 28.12.1940 (לעיל, הערה 21). ניתן להסיק מרישום זה שאחד האסורים העלה את השאלה.הוז ידע לבטח על חלקו של שרת בפרשה, אבל נהג כאביגור וגונן על גיסו ועל המערכת שבראשה עמד, בלי לפגום בעמידתו לצד האקטיביסטים.

[27] עדות ד״ר ב׳ לובוצקי, ״תיק ׳פטריה׳״, מכון ז׳בוטינסקי; עדות בלתי מזוהה לש׳ אביגור, 9.5.1957, את״ה, חטיבה 80, תיק 46; ד׳ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, ג, תל-אביב 1981, עמ' 70-68. במלאות חצי יובל לאסון ״פטריה״ יצאו עיתוני הימין בהתקפה בוטהנגד תנועת העבודה על התנהגותה בפרשה. ישראל אלדד הרחיק לכת, כדרכו. הוא כתב כי אילו היו ״הפורשים״ אחראים לחבלה, ״כל מיהים התיכון לא היו יכולים לטהרנו מהדם״; י׳ אלדד, ״ספינות נטבעו, קברניטים נטבעים״, הבוקר, 26.11.1965. ראו גם: חרות,6.12.1965 ,23.11.1965.

[28] ראו: 171 .J. Marlowe, The Seat of Pilate, London 1959, p.

[29] דבר, 27.11.1940; הבוקר, 2.12.1940. הסיוע הערבי לא נזכר, כמדומני, בכל המחקרים שעסקו בנושא וכך גם במרבית עיתונות התקופה.אלשי״ך (י׳ כהן) רמז במאמרו, ״קבר האחים החדש״, ״הפועל הצעיר״, 2.12.1940, כי ״אזרחים רבים, יהודים ושאינם יהודים״, סייעו בהצלה.ארתור רופין הציע בישיבת הנהלת הסוכנות להשתדל אצל הערבים שיפנו לבריטים בבקשת רחמים על הפליטים. מנחם אוסישקין שלל נמרצותאת ההצעה בנימוק של השפלת הכבוד הלאומי. יצחק גרינבוים פסק הלכה משלו: ״... דם יהודי נשפך, וכשדם נשפך אין מדברים באותה שפהבה דיבר זה עתה ד״ר רופין, ואין פונים אל הערבים״. פרוטוקול הנהלת הסוכנות, 28.11.1940, אצ״מ. את טלטלות ההפלגה, מוראות החבלהוייסורי המאסר שהתנסו בהם מעפילי ״פטריה״ תיארו שניים ממעפיליה: ג׳ שטינר, ״פטריה״, תל-אביב תשכ״ה; ס, ורסנו, במעלה הדרך, גבעתחביבה 1991.

[30] סלוצקי (לעיל, הערה 2), עמ׳ 155.

[31] פרוטוקול הנהלת הסוכנות, 28.11.1940, אצ״מ.

[32] צ״מ, ״לחוף מולדת״, צרור מכתבים, 3.12.1940, עלון מס׳ 93 (158), עמ׳ 1.

[33] אלשי״ך, (לעיל, הערה 30). הדגשה שלי - מ״ח.

[34] רפטור (לעיל, הערה 25), עמ׳ 71. הוויכוח בין שפרינצק לרפטור נערך לפני כינוס מרכז מפא״י ב-27.11.1940. למשמעותו של אותוכינוס ראו בהמשך. רפטור היה חבר הנהלת ״סולל בונה״ ומבכירי הפעילים של ה״הגנה״ בחיפה.

[35] ד׳ נמרי, סיפורו של דוידקה, תל-אביב תשל״ד, עמ׳ 102.

[36] סלוצקי (לעיל, הערה 2), עמ׳ 156; וסרשטיין (לעיל, הערה 12), עמ׳ 69-66; אבנרי (לעיל, הערה 9), עמ׳ 298-297.

[37] בנימין הוכדורף, שהיה עד ראייה לגירוש עולי ״אטלנטיק״ תיאר את תחושותיו בעקבות האירוע: ״קישינוב, פרעות אוקראינה הן לא כלום,לעומת הפוגרום הזה בעתלית, יען כי כאן התעללו והתאכזרו באנשים המסכנים, הנרדפים, המוכים והסובלים ביותר בעולמנו העכור. אי הביאליק, אי המשורר שיישא את זעקת הנאנקים הללו לרחבי העולם? אי הנביא, המקונן שיישא את קללתו על ראשי מחוללי הרצח הנבזי הזה?יזדעזע כל ישראל וכל אדם באנושות״. את״ה, חטיבה 14, תיק 320.

[38] פרוטוקול הוועד הפועל, 9.12.1940, אה״ע.

[39] כצנלסון (לעיל, הערה 20), עמ׳ 376-372. דברי כצנלסון היו המשך ישיר לנאומו במועצת מפא״י בחודש יוני: ״גם עתה סבור אני, שאילונהגנו אחרת ממה שנהגנו, בטרם בא ההרכב החדש של הקבינט, לא היינו מרעים את מצבנו, כפי שחששו החוששים, ואפשר היינו נמצאים עתהבמצב פוליטי אחר. לא יצרנו שום עילה שתביא את הממשלה החדשה לידי בדיקת ענייננו. וד״ל״. פרוטוקול מועצת מפא״י, 15.6.1940, אמ״ע.ביום שבו נאם כצנלסון במועצת ההסתדרות, גינה לובה לויטה באסיפה אחרת את ״הפוליטיקה של תולעת יעקב״, שהזרם המתון דגל בה, וטעןשחוכמתו ותוכניתו הפוליטית לימי מלחמת העולם מתמצות בגישה ״נמוך מעשב, שקט ממים״; ל׳ לויטה, ״מלחמתנו״, מבפנים, ז, פברואר1941, עמ׳ 87-83.

[40] אה״ע, חטיבה 16.4, מס׳ זמני 30.

[41] הדברים נאמרו באסיפה לציון עשור ל״פטריה״: י׳ טבנקין, ״יום זיכרון - יום דין״, על המשמר, 1.12.1950. יצחק שדה סיפרבשיחותיו ״מסביב למדורה״ בשנת 1944: ״יום רדף יום ולילה רדף לילה... ומיום ליום ומלילה ללילה גדל ועצם המספר עד שעלה לסךהכל שאפילו רואי השחורות, ואנחנו כולנו רגילים כל כך לראות שחורות, נדהמנו: 212״; י׳ שדה, ״ארבע שנים לאסון ׳פטריה׳״ כתבים, ב,תל-אביב, תשמ״ט, עמ׳ 129-126.

[42] אצ״מ, J 1/4026.

[43] פרוטוקול מרכז מפא״י, 15.12.1940, אמ״ע; א׳ שפירא, ברל, ב, תל-אביב תש״ם, עמ׳ 603. חודשיים קודם לכן התפרץ לוביאניקר כלפיכצנלסון, וטען כי עייף מ״׳הצדקתי׳ שלו לגבי התרחשויות העבר, ולעזאזל הצדק ההיסטורי!״ ראו: פרוטוקול מרכז מפא״י, 20.10.1940, אמ״ע.

[44] פרוטוקול מרכז מפא״י, 15.12.1940, אמ״ע.

[45] שם.

[46] שם.

[47] הכרה זו הייתה מקובלת גם על המתונים. כך, לדוגמה, גרס קפלן: ״...אין עלינו להיבהל מקורבנות ולקראת זאת עלינו לחנך אתהציבור״, גם אם השעה אינה כשרה לכך עתה, לנוכח מלחמת העולם. פרוטוקול הנהלת הסוכנות, 16.3.1941, אצ״מ.

[48] פרוטוקול מרכז מפא״י, 15.12.1940, אמ״ע.

[49] שם.

[50] פרוטוקול הנהלת הסוכנות, 15.12.1940 ו-,28.11.1940 אצ״מ. פרוטוקול הוועד הפועל הציוני המצומצם, 14.1.1941, אצ״מ.אברהם קצנלסון סיפר במרכז מפא״י: ״באחת הישיבות אמר חבר, שאילו שאלו אותו מלכתחילה על מעשה ׳פטריה׳, אולי היה מסכים לו,אבל אילו ידע שהדבר יהיה כרוך ב-200-150 קורבנות, היה מתנגד ושולל את המעשה. אז חשבנו שמספר הקורבנות אינו עולה על עשרותאחדות - ועצם נקיטת המספר של 200-150 פגע בי קשה. כלום מעפילים זה ׳בשר תותחים׳? ועשרה אנשים אינם קורבן עצום? היכוליםאנו ככה להתייחס למותם של 200-150 קורבנות. במחזה ׳האם׳ יש ביטוי כזה: האנשים האלה הרי מתו למישהו... ״. פרוטוקול מרכז מפא״י, 9.1.1941, אמ״ע. הכוונה למחזה מאת מקסים גורקי.

[51]. פרוטוקול הנהלת הסוכנות, 28.11.1940, אצ״מ.

[52] מכתב מ׳ סמילנסקי לדוד זכאי, 15.12.1940, ארכיון גנזים, א-161/73958. לפני שחתם את שמו, נפרד סמילנסקי ״בלב שבור וראש רצוץ״. כרוז האצ״ל, אצ״מ, S 25/2633.

[53] פרוטוקול הוועד הפועל הציוני המצומצם, 14.1.1941, אצ״מ. סנה סבר כי מה שאירע בעתלית היה ״פוגרום בצורה החריפה ביותר״. הוא טען כי מעשה כזה מחייב תגובה חריפה. גרינבוים הסתייג מההשוואה לפוגרום, וסנה הגיב שדור שחונך בידי גרינבוים עצמו אינו יכול להשלים עם מעשה כזה. הוא הזכיר סיפור שסיפר פעם גרינבוים: ״כל אישה רכת לב יכולה לגזור דג חי, כי הוא שותק, ולכן אין רחמים על הדג, לוקחים דג חי וגוזרים אותו לגזרים. אנחנו איננו יכולים להיות בבחינת דג שותק״, שם.

[54] בחבלי-מלחמה, דברי חברים במועצת האיחוד העולמי בעיינות, 17.12.1940; פרוטוקול מרכז מפא"י, 9.1.1941, אמ״ע; כצנלסון ״מה לפנים״, 10.1.1941, כתבים ה, תל-אביב תש״ז, עמ׳ 23 (בעקבות התרעומת של שפרינצק יום קודם לכן, הוא חידד את הרטוריקה של קביעתובעיינות. הציטוט של דברי כצנלסון הוא ממקור זה); שפירא (לעיל, הערה 44), עמ׳ 609-604.

[55] פרוטוקול מרכז מפא״י, 9.1.1941, אמ״ע.

[56] ״עם המעפילים״ בתוך: ל׳ דרור (עורך), ספר השומר הצעיר, ב, מרחביה 1961, עמ׳ 61. לפי תוכנו וגם בהסתמך על הגורם שהביאו לדפוס,ברור שמקור הכרוז בחוגי ״ההגנה״.

[57] פרוטוקול הוועדה הפוליטית של מפא״י, 12.12.1940, אמ״ע.

[58] שם. אלשי״ך (לעיל, הערה 30). כך תיאר לימים ישראל כהן את רגע הסטירה: ״אחד מן ״ההגנה״ נכנס למערכת ״הפועל הצעיר״וסטר על לחיו של עורך ״הפועל הצעיר״, לופבן. אני הייתי אז בחדר והייתי שקוע בכתיבה וקריאה ועד שהספקתי לראות מה אירע, והנההבחור הזה ברח״. ראיון עם י׳ כהן, המדור לתיעוד בעל-פה, המכון ליהדות זמננו, 60 (114) א'. גם אז, בחלוף למעלה משלושים שנה,נרתע כהן מלנקוב בשם המתנכל, אם כי הוסיף שחלה למשך ימים אחדים בעקבות המעשה. הפחד לא פג.

[59] אי״ט, חטיבה 15, ארכיון יוסף חריט, מכל 3, תיק 3, עמ׳ 27-26.

[60]. עדות עמוס בן-גוריון למחבר, 5.1.2000. עמוס ״גדל פרא״ כניסוחו של טבת, אך קשה לפטור את המעשה במשובת נעורים, לנוכחהעובדה ששותפו להתנכלות, מרדכי כהן, היה בן שלושים ושבע. כהן נספה באסון ״כ״ג יורדי הסירה״. עמוס התגייס לצבא הבריטי כחודש לאחר תקרית הסטירה. לפרטים הביוגרפיים על עמוס בן-גוריון, ראו: ש׳ טבת, קנאת דוד, ג, ירושלים-תל-אביב 1987, עמ׳261 , 365.

[61] אבנרי (לעיל, הערה 9), עמ׳ 303. דוסטרובסקי כתב לוועדת החקירה: ״כוונתי היחידה הייתה להביע בדרך פרטית שאין אחריותמשהו עליה את המחאה כנגד עלבון יוקד שאי אפשר היה להשיב עליו בפומבי. ראיתי חובה גדולה לעצמי להגיב על המקרה. לטפולאשמת רצח על חבר, להודיע אותה בפומבי, בידיעה ברורה כי לנאשם אין כל אפשרות להוכיח את צדקתו - זהו עניין שהפרט הנעלב באשר הוא אדם, אינו יכול לעבור עליו בשתיקה, ובייחוד כשידיו כבולות, ובייחוד כשחבריו מפקדיו מחשים, מתוך חוסר יכולת להגיב(בנוסח הראשון נכתב במקום ארבע המילים האחרונות: ״ואינם משיבים״ - מ״ח) בדרך ציבורית מתאימה״. המכתב וההודעהלדוסטרובסקי בדבר פסק הדין מצויים באי״ט, חטיבה 15, ארכיון ישראל גלילי, מכל 48, תיק 1. המכתב מנקה באופן גורף מכל אשמהאת יתר המעורבים בהחלטה על הפעולה.

[62] י׳ כהן, פנים אל פנים, תל-אביב תשל״ט, עמ׳ 248. האקטיביסטים תבעו לפטר את לופבן מעריכת ״הפועל הצעיר״. ציזלינג דרש זאת עוד קודם לפרסום המאמר של ישראל כהן. ראו: פרוטוקול מרכז מפא״י, 27.11.1940, אמ״ע. לאחר מכן הצטרף אליו גם אליהו גולומב. פרוטוקול מרכז מפא״י, 15.12.1940, אמ״ע. גולומב ערך את השבועון יחד עם לופבן בשנותיה הראשונות של מפא״י.

[63] פרוטוקול הוועדה הפוליטית של מפא״י, 12.12.1940, אמ״ע.

[64] דבריו של גלילי הושמטו מפרוטוקול ישיבת מרכז מפא״י שנערכה ב-15.12.1940. הם מצויים באת״ה, חטיבה 50, תת-חטיבה פ80,תיק 7; אבנרי (לעיל, הערה 9), עמ׳ 303.

[65] פרוטוקול מרכז מפא״י, 15.12.1940, אמ״ע; שפירא (לעיל, הערה 44), עמ׳ 603. הנושא הראשון שבן-גוריון התייחס אליו עם שובו ארצההיה הכאת לופבן. הוא הביע את צערו על המעשה, ״בלי כל סייגים ותנאים״, והוסיף: ״חבר המכה את חברו, עושה דבר מגונה, אבל אם זה נעשה על-ידי כוח מאורגן, אשר מלכתחילה נוצר כדי להשתמש בכוח, הרי הדבר חמור פי כמה״. פרוטוקול מרכז מפא״י, 19.2.194, אמ״ע.

[66] אבנרי (לעיל, הערה 9), עמ׳ 303. רטנר היה פרופסור לאדריכלות בטכניון וכיהן כראש ״המפקדה הארצית״ הראשון של ״ההגנה״,בשנים 1939-1938. בוועדה שהקימה מפא״י היו חברים גולומב, יוסף ברץ וציזלינג. גולומב התפטר מן הוועדה ובכך מנע את המשךעבודתו לאחר ש״מצאה״ את המבצעים אך לא את האחראים (כנזכר לעיל - בראשם עמד, כנראה, גולומב עצמו). פרוטוקול מרכז מפא״י,15.12.1940, אמ״ע.

[67] יומן דגוני, 28.12.1940 (לעיל, הערה 21). למען הסר ספק יודגש כי הבוז כלפי הסיוע של האנגלים להצלת הטובעים שיקף אתתחושת ההתמרמרות כלפי האנגלים, על שהחזיקו אותם בכלא, ולאו דווקא התנכרות למעשה ההצלה עצמו. כך גם עולה בבירורמרישומים נוספים ביומן דגוני. זאת ועוד, היפוך היוצרות, כאילו הבריטים מצילים יהודים ואילו היהודים הורגים אותם, חרה היטב לאנשיהשורה ב״ההגנה״.

[68] מכתב סנטור וברגמן לכצנלסון, 1.2.1941, ומכתב התשובה של כצנלסון, ללא תאריך, בית הספרים הלאומי, ארכיון ברגמן, 1502-40, 1628, ARC. ה׳ ברגמן היה מאנשי ההגות של תנועת העבודה, פילוסוף וממייסדי האוניברסיטה העברית ובית הספרים הלאומיוהאוניברסיטאי בירושלים. פרוטוקול  הוועדה לאיחוד הנוער, 29.9.1942, אמ״ע, 2-7-1942. גם מאירסון סברה שחוסר הפרסום ב״דבר״ הוא ״בושה״. פרוטוקול הוועד הפועל,23.1.1941, אה״ע. וראו על עניין ירושלים, להלן.

[69] מכתב סדן לכצנלסון, אין תאריך, אה״ע, IV-104-71-2-28A. בעקבות רצח פעיל אגודת ישראל, ד״ר ישראל יעקב דה-האן, בידי ״ההגנה״ב-30 ביוני 1924, ניסה כצנלסון למנוע ממשה בילינסון לפרסם מאמר תגובה ב״קונטרס״ על המעשה. ואולם המאמר התפרסם ועורר תרעומתמצד אברהם תהומי, שנחשב כמי שביצע את החיסול בשליחות ״ההגנה״. ראו: ש׳ נקדימון וש׳ מייזליש, דה האן - הרצח הפוליטי הראשון בארץישראל, תל-אביב 1985, עמ׳ 249-248, 265. בנקמה על הריגת נוטר סמוך ללוביה, פשט כוח של ״ההגנה״ על הכפר ב-20 ביוני 1939. במבצעחובבני להפליא מבחינה מקצועית, בפיקודו של שלמה שמיר ובהשתתפות כמה מבכירי הארגון בעתיד - יגאל אלון יוסי הראל ודוד שאלתיאל -נהרגו שלושה ערבים שספדו בביתם למת ושלושה נוספים נפצעו. להתקפה (וכן להתקפה מקבילה של האצ״ל) יוחדו ב״דבר״ מאמרי מערכתנזעמים, שפורסמו יום אחר יום. על לוביה נאמר כי מעשה זה, ״... כזכר כל המעשים המתועבים שקדמו לו, ידון לדיראון את מבצעיו המחריבים -יהיו אשר יהיו״. ראו: ״דבר״, 21.6.1939 ו-22.6.1939. צבי ברנר, שהשתתף בהתקפה על לוביה, סיפר כי נסע לכצנלסון כדי לברר מדוע תקף״דבר״ את הפעולה. בדרך הוא פגש את יהושע גלוברמן, ממפקדי ״ההגנה״, והלה הניא אותו מכוונתו: ״תפקידו לכתוב ותפקידך לפעול״. עדותצ׳ ברנר, את״ה, 57.7. שלמה שמיר סיכם: ״לא נותר לנו אלא לבלוע אף גלולה מרה זו ולשתוק״. עדות ש׳ שמיר, את״ה, חטיבה 80, תת-חטיבה144, תיק 4. חודשים אחדים לפני פרשת ״פטריה״ נשמע אקורד הסיום בעימות בין טבנקין לכצנלסון, שהביא לגניזת ספר שערך האחרון על״הקיבוץ והקבוצה״. שלמה לביא ודוד מלץ כתבו למזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות והזכירו כי ברדיצ׳בסקי התריע על גניזת דברי מחשבהכעל ״עריצות רוחנית״, ותהו: ״הניתן רשות למישהו לאחוז בדרכים המובילות לגניזת דברים שהם בניגוד לדעה המקובלת עליו?״ ״מכתב גלוי״מאת לביא ומלץ, כ״ח שבט ת״ש, אה״ע, 208-1-2084-IV; שפירא (לעיל, הערה 44), עמ׳ 522-518.

[70] ר׳ בנימין, ״משהו״, מאזנים, יב, 2 (טבת תש״א), עמ׳ 181-180. ר׳ בנימין גם ניחם אישית את לופבן על התקרית והלה ענה לו:״איני יודע מה שמעת וכיצד שמעת. אם כוונתך למעשה בריוני ידוע - שמעת נכון. אך לא אני האובייקט של הצער. בי לא נדבק מאומה. ישלהצטער על העניין, שאינו אלא אחד הגילויים של סגנון-חיים ידוע המשחרר בתוכנו. לאן אנו הולכים?״ מכתב לופבן לר׳ בנימין  ט״זבטבת תש״א, אצ״מ. A 357/40.

[71] ד׳ סדן, ״צנזורה״, ״דבר״, 17.11.1948. המאמר הוקדש לפעילותו של ר׳ בנימין נגד הצנזורה ביישוב. היחסים בין לופבן לכצנלסון נותרו מתוחים מאז הוויכוח על עריכת ״דבר״ ב-1925. לאחר פטירתו של לופבן, סקר אבא סיקרא (אב״א אחימאיר) את היחסים בין השניים במאמר שפורסם בגיליון הראשון של העיתון חירות, ״לתולדותיה של שנאה ציבורית אחת״, 30.10.1948. שמו של סעיף ג במאמר הנוכחי הינו פרפרזה לכותרת מאמרו של אב״א אחימאיר.

[72] י׳ טבנקין, דברים, ג, תל-אביב 1974, עמ׳ 28-27; יוזיק, ״על מעשה ׳פטריה׳ ״ נאום ב״מועצת מפעלי המחנות העולים״,6.12.1940, בתוך: כפכפי (לעיל, הערה 17), עמ׳ 262. יוסף ברץ סיפר במרכז מפא״י, כי חברי ״גורדוניה״ נכחו באסיפת נוער שנערכה ביום השביתה, בעקבות הגירוש מעתלית. הם התרשמו שנאומו של ריפתין, שהיה דמגוגי ועורר פתוס ומחיאות כפיים, היה בבחינת נאום שאחריו מוכרחות להיות תוצאות לא רק כלפי הממשלה אלא גם כלפי פנים. פרוטוקול הוועדה הפוליטית של מפא״י, 12.12.1940, אמ״ע.

[73] י׳ לופבן, ״עם עשרים שנות ההסתדרות״, ״הפועל הצעיר״, 27.12.1940.

[74] פרוטוקול מרכז מפא״י, 27.11.1940, אמ״ע.

[75] מ׳ אביזוהר, בראי סדוק, תל-אביב תש״ן, עמ׳ 333-332; שפירא (לעיל הערה 44), עמ׳ 625-618; י׳ ישי, סיעתיות בתנועת העבודה:סיעה ב׳ במפא״י, תל-אביב תשל״ח, עמ׳ 84-82; ד׳ זית, חלוצים במבוך הפוליטי, ירושלים תשנ״ג, עמ׳ 97-96.

[76] ברנר (לעיל, הערה 4), עמ׳ 46.

[77] השוו: פרוטוקול מרכז מפא״י, 19.3.1941, אמ״ע; מכתבו של שפרינצק לבתו נעמי, 7.1.1941, אה״ע,  .IV-104-127-15

[78] שם. מכתבה של נעמי שפרינצק לאביה לא אותר.

[79] פרוטוקול מועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת השלושה, 17.1.1941, אי״ט, ארכיון הקיבוץ המאוחד, חטיבה 5, מיכל 6, תיק 1. חייםשטורמן, מראשוני ״השומר״ וחבר קיבוץ עין חרוד, נהרג במארב ערבי בעמק בית שאן ב-15.9.1938. ראו גם: ר׳ כצנלסון-שזר, אדם כמושהוא, תל-אביב תש״ן, עמ׳ 371-369.

[80] ״על קברו של יצחק בן-יעקב״, דבר, 22.12.1941.

[81] א׳ כפכפי, אמת או אמונה, ירושלים תשנ״ג, עמ׳ 21 ,16, 42, 50.

[82] ״מעשה מחפיר״ וכן ״דבר המערכת״ דבר, 9.1.1941; פרוטוקול הוועד הפועל, 23.1.1941, אה״ע.

[83] פרוטוקול מרכז מפא״י, 15.1.1941, אמ״ע.

[84] פרוטוקול הוועד הפועל, 23.1.1941, אה״ע.

[85] צ"מ, ״ציוני שעה״, צרור מכתבים, 28.3.1941, ה, מס׳ 100 (165), עמ׳ 2-1. מאה חמישים ושש גופות נמשו מ״פטריה״ והובאולקבורה, אבל מספר הקורבנות, כאמור, היה גדול בהרבה.

[86] ״חוזר למחנות״, 6.12.1940, בתוך: כפכפי (לעיל, הערה 17), עמ׳ 263.

[87] חבס (לעיל, הערה 2), עמ׳ 280. יוסף אבידר כתב על החבלה ב״פטריה״: ״ראינו בכך הצלחה גדולה לסיכול המדיניות הזדונית והבלתי אנושית של הרולד מק-מייכל״. י׳ אבידר, בדרך לצה״ל, תל-אביב 1970, עמ׳ 171.

[88] י׳ טלמון, ״צורותיה של האלימות בהיסטוריה״, בעידן האלימות, תל-אביב תשל״ז, עמ׳28 .

[89] ראו דברי שרת בפרוטוקול מרכז מפא״י, 15.12.1940, אמ״ע.

[90] עדות י׳ אבידר, את״ה, חטיבה 106, תיק 4325. וכן ראו: אבידר (לעיל, הערה 88), עמ׳ 171.

[91] חליפת המכתבים בין מ׳ מרידור לש׳ אביגור, ינואר 1950, בתוך: ג׳ ריבלין (עורך), עלי-זית וחרב, תל-אביב תשנ״א, עמ' 105.

[92] פרוטוקול הוועד הפועל, 9.12.1940, אה״ע. מאיר יערי אמר באסיפת הנבחרים ב-11.11.1940: ״איננו מחליטים פה על הצעדים שישלעשות... אבל אם ועדה מיוחדת צריכה להחליט על פרטי הדברים, הרי דבר אחד אני רוצה לומר פה: לא כמו עד עכשיו... אנחנו בעד המסקנותהלוחמות ביותר שאפשר להסיק״. אצ״מ, J1/7216.

[93] ב׳ כצנלסון, ״עם הספר״, בימי אבל השישה, טבת תש״א, בתוך: י׳ היילפרין (עורך), ספר הגבורה, א-ב, תל-אביב תש״י, עמ׳ ט-יב.

[94] א׳ שפירא, חרב היונה, תל-אביב תשנ״ב, עמ׳ 343-342.

[95] פרוטוקול מועצת מפא״י, 14-16.4.1939, אמ״ע. לוז היה חבר דגניה ב׳ ונמנה עם ראשי חבר הקבוצות ולימים כיהן כיושב ראשהכנסת.

[96] פרוטוקול הוועדה הפוליטית של מפא״י, 12.12.1940, אמ״ע.

[97] פרוטוקול מרכז מפא״י, 15.12.1940, אמ״ע.

[98] פרוטוקול מרכז מפא״י, 15.12.1940, אמ״ע. לדברי גלילי ראו: את״ה, חטיבה 80, תת-חטיבה פ50, תיק 7. הירש לקרט, חבר ה״בונד״, התנקש בחייו של פון ואל, מושל פלך וילנה, שבפקודתו התעמרו קוזאקים ואנשי צבא הצאר בחברי פרולטריון יהודי שהפגינו ב-1 במאי. בהתנקשות שבוצעה ב-9.5.1902, נפצע פון ואל קל. לקרט נלכד והוצא להורג בתלייה ב-10.6.1902. ראו: ז׳ איבינסקי, מהפכה וטרור, תל-אביב תש״ן, עמ׳ 116-115.

[99] שם, עמ׳ 181-178. פנחס דשבסקי ביצע ב-17.6.1903 ניסיון התנקשות כושל בחייו של פבל קרושיואן, שנחשב לראש המסיתים לפרעות ביהודי קישינב באפריל 1903. על מערכת היחסים בין כצנלסון לגלילי, ראו: שפירא (לעיל, הערה 44), עמ' 457-456, 643.

[100] ב׳ ברוכוב, ״הטרוריסט והשומר״, מאי 1916, בתוך: מ׳ זינגר, בראשית הציונות הסוציאליסטית, חיפה [חש״ד], עמ׳ 408-406. עלון הפלמ״ח, ספטמבר 1946, חוברת 45, עמ׳ 17.

[101] פרוטוקול מרכז מפא״י, 9.1.1941,15.12.1940, אמ״ע. ליבנה היה פובליציסט והוגה דעות. הוא נמנה עם האקטיביסטים המובהקיםבמפא״י וכיהן אז כעורך ביטאון ״ההגנה״ - ״מערכות״. על אגדת שרה אהרונסון ראו: ב׳ מלמן, ״אגדת שרה: מִגדר, זיכרון וארץ ישראליות1990-1917״, ציון, סה (תש״ס), עמ׳ 378-343.

[102] וסרשטיין (לעיל, הערה 12), עמ׳ 72.

[103] פרוטוקול הנהלת הסוכנות,16.3.1940, אצ״מ.

[104] פרוטוקול מרכז מפא״י, 19.3.1941, אמ״ע. בכינוס פעילים שנערך בחיפה, במארס 1941, אמר שפרינצק: כי ״לרגלי הוויכוח החדש שצץ - הלוואי שלא יהיה לנחלת הציבור - הולך ומתלקח טמפרמנט כמו בימי ״פטריה״ והספר הלבן, והזקנים נעשים צעירים והטמפרמנט אצל הזקנים הוא כל כך סוער כשצריך להתווכח ולריב עם מישהו! ״. אה״ע, 166-104-127-IV.

[105] מכתב י׳ בכר למ׳ שרת, 13.11.1941, אצ״מ, S 25/2633; ״דבר״, 3.11.1941; ״שנה לאסון פאטריה״, המשקיף, נובמבר 1941, מכון ז׳בוטינסקי, תיק ״פטריה״.

[106] י״ג (=ישראל גלילי), ״עם ׳ספר הגבורה׳ ״, מבפנים, ז מאי 1941,עמ׳ 138-131.

[107] פרוטוקול מועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת חיים, 26-28.12.1941, אי״ט, ארכיון הקיבוץ המאוחד, חטיבה 5, מיכל 6, תיק 4; א׳פראנק, ״לפרשת פאטריה״, מבפנים, טו, פברואר 1951, עמ׳ 81-74.

[108] ריבלין (לעיל, הערה 92), עמ׳ 106-103; אביגור (לעיל, הערה 25), עמ׳ 37; ב׳ חבס, הספינה שניצחה, תל-אביב תש״ט, עמ׳ ד.חבס הייתה הראשונה שהעלתה על הכתב את סיפור המפגש בין אביגור לכצנלסון, כפי הנראה בהסתמך על מכתב אביגור למרדור. ראו:חבס (לעיל, הערה 2), עמ׳ 282. סלוצקי מצטט ממכתב אביגור, אך נמנע מלציין את ההשוואה שעשה כצנלסון בין ״פטריה״ לתל-חי. ראו:סלוצקי (לעיל, הערה 2), עמ׳ 155. המשפט שהושמט בספר תולדות ״ההגנה״, צוטט לראשונה בפומבי בידי ד׳ הכהן, במדורו ״עתלספר״, ״כאן חיפה״ - תוספת לעיתון מעריב, 19.12.1980.

[109] פרוטוקול מרכז מפא״י, 15.1.1941, אמ״ע; פרוטוקול הוועד הפועל, 23.1.1941, אה״ע.

[110] שם. בעקבות מקרה הסטירה, הכריז לופבן במרכז מפא״י כי רק פעם אחת בחייו חשש מהתנקשות: בימי המלחמה ברביזיוניסטים.פרוטוקול הוועדה הפוליטית של מפא״י, 12.12.1940, אמ״ע. זו, ניתן להבין במשתמע, הייתה הפעם השנייה.

[111] מ׳ טבנקין, ״עם העלבון״ מבפנים, ז, פברואר 1941, עמ׳ 88. ראו גם: שפירא (לעיל, הערה 95), עמ׳ 475-474.

[112] [אין שם מחבר]. ״משה על הר נבו״, ״מנגד״, במעלה, 8.12.1940; מיכאל, ״דו-שיח בחוף המולדת״, שם.

[113] ״חבר / ׳אינטרנציונל׳״, בתוך: כפכפי (לעיל, הערה 17), עמ׳ 260.

[114] ראיון עם ש׳ אביגור, את״ה, חטיבה 80, תת-חטיבה פ299, תיק 30.

[115] שם. לביטוי ״אחרונים על החומה״ ראו: י״ח ברנר, ״דפים״, כתבים, ג, [חמ״ד] תשמ״ה, עמ׳ 109.

[116] הדברים נאמרו באפריל 1942. טבנקין (לעיל, הערה 73), עמ׳ 59. במועצת הקיבוץ המאוחד, שנערכה ב-17.1.1941 בקיבוץ גבעתהשלושה, הבטיח טבנקין כי ״פטריה״ ב׳ תבוא ויהיה מי שיעלה אותה, אף שכבר היה ידוע מה עלה בגורלן של ״פטריה״, ״אטלנטיק״ו״סלבדור״. אי״ט, ארכיון הקיבוץ המאוחד, חטיבה 5, מכל 6, תיק 1. ציזלינג אמר שאין ספק כי מעשה ״פטריה״ היה מניע ליתר פעילותולהרחבת העלייה - לאחר מלחמת העולם השנייה, ראוי להוסיף. ראו: ראיון עם ציזלינג, את״ה, 3.9.1950, חטיבה 106, תיק 118.7.

[117] ד׳ רמז התבטא בנוסח דומה בישיבת הוועד הפועל, ב-29.1.1942, אה״ע.

[118] דברי גלילי במועדון ״מדורה״, 7.6.1957, אי״ט, חטיבה 15, ארכיון ישראל גלילי, מכל 171, תיק 1.

[119] פרוטוקול ועידת האיחוד של ״גורדוניה״ ו״מכבי הצעיר״ במשמרות, 21-22.3.1941, ארכיון חבר הקבוצות, ארכיון גורדוניה, מכל 52, תיק11.

[120] כינוס פעילים בחיפה, מארס 1941, אה״ע, 104-127-166-IV.

[121] ה״ה (=י׳ כהן), ״מפרקי הימים״ ״הפועל הצעיר״, 28.11.1950.

[122] לגבי ההשוואה לגורלו של ר׳ יהודה הלוי, ראו דברי ל׳ שקולניק (אשכול) בוועד הפועל, 7.11.1940, אה״ע. וכן מכתב ששלח א׳ציזלינג לבניו באותם הימים, המופיע בספרו, עין-חרוד וירושלים, תל-אביב תשמ״ח, עמ׳ 73.

[123] לויטה, ״מלחמתנו״ (לעיל, הערה 40), עמ׳ 83. ראו בהקשר זה: ר׳ כהן, ״היסטוריה כמשל: פרנץ ורפל ו׳הגורל הארמני׳ בתקופתהשואה״, ציון, סב (תשנ״ז), עמ׳ 385-369.

[124] ל׳ ומ׳ זגגי, ״איש-המידות״, בתוך: ג׳ חנוך (עורך), יצחק בן-יעקב - פרקי חייו, תל-אביב תש״א, עמ׳ 70.