מאיר חזן

אוי ארצי מולדתי - פרשת ״פטריה״

(מתוך: "ציון" - רבעון לחקר תולדות ישראל, שנה ס״ו, חוברת ד׳ תשס״א)

(המאמר מבוסס על פרק מתוך: מאיר חזן, "המתינות בסוגיות ביטחוניות ומדיניות בהפועל הצעיר ובמפא״י בשנים "1948-1918, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת תל-אביב, בהנחייתה של פרופ׳ אניטה שפירא, הנמצא בכתובים)

קיצורים במאמר: אה״ע - ארכיון העבודה; אי״ט - ארכיון יד טכנקין; אמ״ע - ארכיון מפלגת העבודה; אצ״מ - ארכיון ציוני מרכזי; את״ה - ארכיון תולדות ״ההגנה״.

באבן המצבה המונחת בבית הקברות הישן של חיפה, למרגלות קברי המעפילים שנהרגו בפיצוץ האונייה ״פטריה״ בנמלה של העיר ב-25 בנובמבר 1940, חרוט: ״בקום עלינו אדם... אזי עבר על נפשנו המים הזֵידונים״.[[1]] המאמר שלפנינו מוקדש לבחינת הסוגיות והדילמות הנרמזות בשתי מילות מפתח הנכללות במובאה זו, שלא נבחרה מן הסתם בהיסח הדעת - ״אדם״ ו״זדון״.

פרשת ״פטריה״ מורכבת משני אירועים: החבלה באונייה ״פטריה״, והגירוש בכוח של מעפילי ״אטלנטיק״ ממחנה עתלית. האירוע הראשון נבע ממעשה יזום של האגף האקטיביסטי במפא״י. באירוע השני ניכר לחצו של האגף המתון במפלגה. הצטרפותם יחדיו עוררה ויכוח נוקב בעל היבטים פוליטיים, מוסריים וחינוכיים. הפולמוס הטעון, שרגש ביישוב ובמפא״י בימי ״פטריה״, גלש גם לכתיבה ההיסטורית. יגאל עילם כינה את הפרשה ״עקדת יצחק״, שכן היישוב היהודי השתמש במעפילים, באמצעות האקטיביסטים, לצורך השגת יעדיו הפוליטיים. שבתאי ב׳ בית-צבי התנסח באורח דומה. חיבוריהם יצאו חוצץ נגד דבריהם של מוניה מרדור, של ״ספר תולדות ההגנה״ ושל ברכה חבס, שראו בפרשה את ״סמל המרד העברי״ ואת אחד מתאריכי המבחן לגיבוש כוחו.[[2]] התיאור והניתוח של הפרשה המוצגים במאמר זה יתמקדו בזיהוי נושאי המחלוקת בין אקטיביסטים למתונים, בליבון האקלים הרעיוני והפוליטי שבו נפלה ההכרעה לפוצץ את האונייה, ובבחינת המשקעים שהותיר האסון. המאמר שם יתר דגש ממה שהוענק עד כה במחקר על ההתבוננות בנקודת התצפית ״המתונה״ על פרשת ״פטריה״ וספיחיה, תוך הארת זוויות שטרם נחשפו כדבעי לגבי השקפות האקטיביסטים ומהלכיהם.

חיים יהודיים בארץ ישראל יהיו תכלית ותנאי להגשמת החזון הציוני. האפשרות להעלות יהודים לארץ צומצמה באורח קריטי לנוכח התקנות המגבילות שנכללו ב״ספר הלבן״, שפרסמה ממשלת בריטניה במאי 1939, והתפשטות מלחמת העולם השנייה לזירת הים התיכון בשנת 1940. זמן מה לפני כן, על רקע המבוי הסתום ש״ועידת השולחן העגול״ נקלעה אליו בלונדון בפברואר 1939, החלה להתפצל המערכת הפוליטית ביישוב לקטבים מנוגדים בסוגיית דרכי המאבק נגד נסיגת הבריטים מהתחייבותם לכונן בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. חשיבות מיוחדת נודעת לבחינת המחלוקת שהתרחשה במפא״י בהקשר הנדון, שכן מנהיגיה לא נהנו מהחירות לקיים דיונים מופשטים, המצטיירים לעתים כבעלי זיקה רופפת בלבד לתנאי המציאות. בתורת הגוף הדומיננטי ביישוב ובהנהלת הסוכנות היהודית, הוטל על שליחיה הכורח לקבל החלטות המצטיינות בממד אופרטיבי. הדבר חִייב אותם לבחון שוב ושוב את השקפותיהם על פי האילוצים המשתנים תדירות. מכאן נובעת הבחירה למקד את תשומת הלב של הדברים שלהלן בעימות הפנימי שהתנהל במפא״י בפרשת ״פטריה״.

במפא״י בלטו באותה עת שתי גישות יסוד בפרשת השימוש בכוח. התפיסה האחת כונתה ״מתונה״ והאחרת ״אקטיביסטית״. האקטיביסטים תבעו לנהל מאבק בשלטון הבריטי. לעומתם, המתונים נקטו איפוק בהגדרת יעדי התנועה הציונית ובהתמודדות על הגשמתם, תוך הטלת סייגים חמורים בפני השימוש בכוח. מוצאן של הגישות הסותרות בלבטים ובסערה הנפשית שפקדו את תנועת העבודה בימי הפולמוס סביב הגיוס ל״גדודים העבריים״ במחצית הראשונה של שנת 1918, אם כי ניצניהן ביצבצו כבר בראשית ימיה של העלייה השנייה. המתונים זוהו במרוצת שנות הארבעים כזרם פוליטי מובהק בתוך מפא״י, המצוי במסלול של התנגשות נמשכת עם ההשקפות האקטיביסטיות של בחירי המפלגה. בראש האקטיביסטים עמדו דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, אליהו גולומב, אהרון ציזלינג, דב הוז, שאול מאירוב (אביגור) וישראל גלילי. בראש המתונים עמדו אליעזר קפלן, דוד רמז, יוסף שפרינצק, פנחס לוביאניקר (לבון) ויצחק לופבן.

שני מכתמים שנוצרו כבר בתחילתו של העימות בין האקטיביסטים למתונים סימלו את הדרכים המנוגדות. רמז, המזכיר הכללי של ההסתדרות, קרא לנהל ״התאבקות קונסטרוקטיבית״, ואילו בן-גוריון, שכיהן כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, הטיף ל״ציונות לוחמת״.[[3]] ברם, למרות הדיבורים הרמים, המחאות ופעולות צבאיות בודדות שנועדו להביע את התמרמרות היישוב, הקהתה ההימצאות על סִפה של מלחמת עולם את הממד האופרטיבי של הוויכוח. המחלוקת הפכה לבעלת דגש קונקרטי מובהק רק לאחר שהבריטים החלו ליישם את ״הספר הלבן״ עם פרסום ״חוק הקרקעות״ בשלהי פברואר 1940. או-אז נקלעה מפא״י לעימות חריף שהביאה לסף פילוג. לאחר ששכך קמעא פֶּרץ הזעם הראשוני, התברר שהגישה האקטיביסטית אינה מתורגמת לפעילות צבאית כתביעתו של בן-גוריון.[[[4]

יקשה להבין לאשורה את המחלוקת בין המתונים לאקטיביסטים במפא״י בלי להביא בחשבון את העובדה שבמפלגה רווחה מגמה מתמשכת להחליק ניגודים בתחום המאבק, להקהותם ולעמעמם במידת האפשר. בתורת ויכוח שהשֶמא בו עולה לאין ערוך על הבָּרי, חייבה סוגיית השימוש בכוח הסתמכות מתמדת על יכולת אבחנה מדוקדקת ומעודנת בבחירת אמצעי המאבק, יעדיו ותזמונו. בקרב המתונים, רמז היה המייצג הבולט של המגמה שקראה למפא״י לגבש עמדה משותפת בסוגיית המאבק. עם פרוץ הפולמוס, כשהגה את הביטוי ״התאבקות קונסטרוקטיבית״ העריך רמז כי ״למעשה נגיע בוודאי לאותו שביל יחיד שיסתמן לכולנו מתוך תנאי המצב המסובך, ולא תהיינה דרכים שונות״].[5]] הוא שינה במידת-מה את דעתו בתקופת העימות על ״חוק הקרקעות״. באותה שעה סבר כי ״הרבה שנים היה לנו חיתוך דיבור אחד. לא שהדעות היו שוות. מאז הספר הלבן נשתנה חיתוך הדיבור, מישהו צריך לשמוע מהשני: כניעה - ונעשה קשה לעבוד יחד״. אף עתה, טען, ״... אין שתי דעות. יש קשת שלמה של צבעים ביחס לתוכן המעשי של העניין והמציאות עדיין יכולה להוביל את שתי הדעות האלה לידי תוכן ממוזג״.

רמז לא ראה מניעה לעבוד יחד אם גולומב עומד בקצה האחד של קשת הצבעים והוא עצמו בקצה האחר.][6][ התיאור של רמז לגבי המיקום של גולומב ושלו על הקשת הפוליטית במפא״י לקה עובדתית. הם ניצבו סמוכים זה לזה, אם כי משני צדי הקשת. סַמָניה בקצוות היו טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, ולהבדיל מבחינת עוצמתו ומעמדו, לופבן, עורך שבועון המפלגה ״הפועל הצעיר״. מסקנותיהם מימי המאבק ב״חוק הקרקעות״ נַגדו תכלית הניגוד. במצבים ידועים התברר שהן הלמו יותר את המציאות. לופבן ביסס את משענתו על האמונה ב״יש״, והדגיש את דרך הבניין ואת יחידותה בהתרפקו על השבועה הנאמרת בטקס קצירת העומר: ״דרך זו, דרך זו, דרך זו. מגל זה, מגל זה, מגל זה!״[[7]] אף טבנקין דגל בעשייה, אבל מסוג אחר לחלוטין:

"אם לא נניח על המאזניים את הכרעת אותם החברים שרוצים לעשות, הרי תמיד יכריעו אלה שאינם רוצים לעשות. לא הנחתי מעילה ברצון הציבור, אלא שיש חוסר הכרח לעשות, יש ברירה לעשות או לא לעשות - והיא בעוכרינו... אם לא נעשה את המעשה הכללי, נצטרך לעשות מעשים ספרטיים, אפילו בניגוד לוועד הלאומי. הלא לאוץ׳ שלנו יביא את ההמונים למעשים ספרטיים".][8][

הכרזת טבנקין נאמרה בדיון שהתקיים בוועד הפועל של ההסתדרות ב-25 באפריל 1940. אזהרתו התבררה כהרת גורל בחלוף חצי שנה בדיוק.

האוניות ״מילוס״, ״פאסיפיק״ ו״אטלנטיק״ הפליגו מנמל טולצ׳ה שברומניה בהסכמה ובסיוע של ה״גסטאפו״. הן אורגנו בידי ברתולד שטורפר תחת לחצו של אדולף אייכמן, שתבע מנציגי קהילות יהודיות במרכז אירופה להגדיל את מספר המהגרים היוצאים מתחומי הרייך.][9][ שיירת האוניות הגיעה לחופי ארץ ישראל בנובמבר 1940. היו אלה ימי ״הקרב על בריטניה״. אירופה המערבית נכבשה במלואה בידי הנאצים. בארצות הברית פעלו כוחות אנטי-מלחמתיים רבי עוצמה. ברית המועצות שקעה בביסוס שליטתה בארצות שהוקנו לה בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בריטניה עמדה לבדה מול החזית הנאצית, שעשתה באירופה כרצונה כמעט. מטוסים גרמניים תקפו לילה לילה את ערי בריטניה. בעיר חיפה הטמינו יהודים פצצה באונייה רעועה - ״פטריה״ שמה -  ובה כאלף תשע מאות פליטים יהודים שהבריטים אסרו את כניסתם לארץ. התאריך היה 25 בנובמבר. אחד-עשר ימים קודם לכן הפציצו הגרמנים את העיר האנגלית קובנטרי. שליש מבתיה נהרס וחמש מאות חמישים וארבעה מתושביה נספו.[[10]] ב-9 בספטמבר תקפו מטוסים איטלקיים את תל-אביב. מאה ושבע נפשות נהרגו.[11] כמאתיים שישים ושבעה איש קיפחו את חייהם כתוצאה מטביעתה של ״פטריה״. זה היה עוד אסון אחד, עוד שפיכות דם המונית בשנים שבהן התמודדו העולם בכלל והיהודים בפרט עם אירועים חמורים מאלה לאין ספור. ואולם, זה היה האסון הגדול ביותר במאה שנות הגשמת הציונות בארץ ישראל. לא לפני כן ולא אחרי כן התנסו מעצבי המדיניות הציונית באירוע כה טרגי, אירוע שהם היו האחראים הישירים לו. מנהיגיה של התנועה הציונית, חיים וייצמן ובן-גוריון, נמצאו הרחק מזירת ההתרחשות, בלונדון ובניו-יורק.

ב״פטריה״ התרחשה תאונה. מסוג התאונות המתרחשות לא פעם בשעת מאבק המלווה בהפעלת אמצעים כוחניים. מה שהחל כתאונה, עלול היה להפוך לשיטה ולהצטרף לכלל מורשת הנושאת בחובה מסר סמוי לנוער ולדורות הבאים, לגבי דרכי המאבק בשעות מצוקה. הדבר לא קרה. ואולם, האפשרות הזאת נצררה בקורות ״פטריה״.

א. טרגדיה בחוף חיפה

בראשית נובמבר הגיעו לנמל חיפה שתיים משלוש אוניות השיירה ששיגר שטורפר: ״פאסיפיק״ ו״מילוס״. ב-4 בנובמבר הועלו אנשיהן לאונייה ״פטריה״. כעבור שלושה ימים נודע כי בכוונת הבריטים להעבירם לאי מאוריציוס. רעיון הגירוש הבשיל בלונדון, במהלך שנת 1940, כאחד האמצעים למאבק בעלייה הבלתי לגאלית. הנציב העליון, הרולד מק-מייקל (MacMichael), הציע לממשו כלפי השיירה הנוכחית לאחר שנודע לבריטים על צאתה בחודש ספטמבר.][11][

הוויכוח הראשון על אודות ״פטריה״ נערך בישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות שהתכנסה ב-7 בנובמבר. האקטיביסטים טענו, שמדובר באירוע טרגי. הביטוי לא כוּוַן לבואן של האוניות מאירופה, הנתונה תחת שלטון נאצי. הטרגדיה מבחינתם נבעה מהגעת המוני יהודים לחופי הארץ מבלי שיתירו להם לדרוך על אדמתה. מסקנתם הייתה שראוי לסכל מגמה זו בתקיפות. המתונים כפרו במידת הטרגיות של האירוע. הם סברו כי מן הדין להשלים עם המציאות ולהימנע מצעדים חריפים. השקפתם התבססה על ההערכה, שניתן להבין את המדיניות הבריטית לנוכח נסיבות המלחמה המיוחדות והשאיפה לרצות את עמי ערב, במיוחד בשעה שבריטניה נזקקת לכל קורטוב של סיוע במלחמתה נגד גרמניה. לכך הצטרפו השמועות המציקות כי באוניות מצויים מרגלים גרמנים, בבחינת ״גיס חמישי״. בדיעבד הן התבררו כעורבא פרח. גורל יהדות אירופה ואחריתם של מעפילי ״פטריה״ הפכו לאחר מלחמת העולם השנייה את הטענה שמדובר באירוע טרגי למובנת מאליה. ואולם בנובמבר 1940 טרם שרר המסד להסכמה. בסוף הדיון נערכה הצבעה וברוב קולות הוחלט לפעול לארגון שביתה כללית ביישוב. לראשונה התקבלה החלטה מסוג זה בהכרעת רוב ומיעוט, בגוף שנועד מיסודו להתייעצות.[[12]]

בכינוס הוועד הפועל הציוני המצומצם אמר קפלן, שאין זו אסיפה של יהודים חשובים השומעים מידע, מתרגשים, מתמרמרים ומתחרים זה בזה בהשמעת מליצות. הם אחראים לפוליטיקה הציונית, וזו מצריכה שיקול דעת וּויתור על הכרזות החלטיות בנוסח ״לא נזוז״ אם אין אמונה גמורה בהגשמתן. קפלן הצהיר כי בתקופת המלחמה מותרים גבולות צרים למאבקים פוליטיים, והזכיר את הבחירה להתרכז ביצירת כוח על ידי התגייסות לצבא הבריטי והשתתפות במלחמה לצדו, שפירושה דחיית המאבק ב״ספר הלבן״. הוא הציע להפעיל לחץ פוליטי לגאלי בארץ ובלונדון, תוך שילוב המונים במחאה, כגון עצומה שתבטא כי מדובר בתחושת הציבור הרחב. לדעתו, השאלה המרכזית הייתה אם שביתות והפגנות יועילו או יזיקו ליעדים הציוניים בשעה זו. קפלן הבהיר: ״לא אקח עלי את האחריות לומר אם זה יועיל או יזיק ל-2,000 האנשים שנמצאים על פני הים״.[[13]]

ואולם, הגורם המכריע היה הרקע שבו נשמעו דבריו. המתונים התקשו לתת מענה מספק לתביעות ולתחושות הסוערות שרווחו בחוגים רחבים, לנוכח התמורה במדיניות הבריטית. קפלן הודה כי ברור לו שיכנו אותם ״פשרנים״ והמשלימים״ ועוד כהנה וכהנה, אך ״האם אנו יכולים לצאת מתחום הדברים האלה ולאחוז בצעדים אחרים?״[[14]] כעבור שבועיים ניתן מענה כואב לשאלה זו, שהוא קיווה שהציג אותה באורח רטורי בלבד.

הוועד הלאומי החליט לקיים שביתה כללית ב-20 בנובמבר. ממשלת המנדט הודיעה ביום השביתה שנוסעי האוניות יגורשו לאחת המושבות הבריטיות וייוותרו בה במעצר עד גמר המלחמה. הם לא יורשו להיכנס לארץ ישראל גם לאחריה. פעולה דומה תינקט נגד קבוצות אחרות שינסו להגיע בדרך זו.[[15]] ההתחבטויות בשאלת ״פטריה״ רק החריפו ברחבי היישוב ובמוסדותיו בעקבות ההחלטה הבריטית. הד לטיבם של הלבטים מצוי בעלון קיבוץ בית השיטה, שפורסם ביום השביתה: ״אין אנו נלחמים על מנת לאבד את עצמנו לדעת, אלא על מנת לזכות בחיים... דווקא על-פי התהום אסור לאבד את העשתונות... נדע במלחמה זו על קיומנו לא ללכת שולל אחר סיסמאות של מיואשים״.[[16]] מתוכן המאמר ניתן להניח, כי בקיבוץ המאוחד היו מי שסברו שכוונת הגירוש מחייבת תגובה תקיפה ורעיונות מבצעיים, שמשמעם נקיטת אמצעים העלולים לעלות בחיי אדם. אהרון ציזלינג, נציג הקיבוץ המאוחד ב״מפקדה הארצית״ של ״ההגנה״, הציע בוועדה הפוליטית של מפא״י להכריז על שביתה נוספת. המחלוקת הקשה ניכרה בהתבטאויותיהם של המשתתפים. רמז אמר בסכמו את הוויכוח: ״אני מעלה את עניין שביתת הרעב בצורה המסורתית של תענית ציבור ביום הפלגת האונייה. מתכוון אני לפגוע בדמיון היהודי בחוץ-לארץ״.

מהמשך דבריו ניכר שלא ההזדהות בעצמה העסיקה אותו, אלא החשש שבהיעדרה ״... עלולים להיות ביטויים אחרים, פחות ציבוריים, שיכולים להסתיים בתוצאות מסבכות״.[[17][

בתום הישיבה סוכם למסור את ההכרעה בדבר שביתה שנייה לשיקול דעתם של חברי מפא״י בהנהלת הוועד הלאומי. שביתה לא הוכרזה. ביטוי אחר, לא פחות ציבורי ובעל תוצאות שהמילה ״מסבכות״ ממעיטה מערכן, היה גם היה. בשעה שבמוסדות מפא״י דיברו, עסקו אחרים, בשליחות חברי מפא״י, במעשים. בבוקרו של אותו יום הועלה מוקש ל״פטריה״. תקלה במנגנון ההפעלה שלו מנעה את הפיצוץ.[[18]] ואולם ההכנות נמשכו במלוא היקפן. למחרת אמר כצנלסון, בנאום לרגל פתיחת בית ארלוזורוב: ״שילוח יהודי-עולה מחוץ הארץ הרי זה לפי הרגשתי מעשה-רצח לגבי הפרט והתקלסות אכזרית בַּכלל״.[[19]] האונייה ״אטלנטיק״ הגיעה לחיפה ב-24 בנובמבר. מאה ושלושים מנוסעיה הועברו ל״פטריה״.

ארגון ״ההגנה״ נקלע להתמודדות בפרשת ״פטריה״ בעודו נתון בעיצומו של משבר קשה. סביב פעולותיו התנהל, כניסוחו של גלילי, ״מחול שדים שטני״. המחלוקת התמקדה בהרכב הפריטטי של ״המפקדה הארצית״. כתוצאה ממנה התחולל קרע עמוק בין המפלגות שייצגו את ״החוגים האזרחיים״ לבין מפלגות ההסתדרות. בראשית נובמבר התפטר ישראל רוקח, ראש עיריית תל-אביב, מראשות ״כופר היישוב״. ב״חוגים האזרחיים״ התנגדו לפיתוח ״ההגנה״ מארגון מקומי לכוח ארצי. משה סמילנסקי, מראשי התאחדות האיכרים, ביטא בבהירות עמדה זו. הוא טען ב-19 בנובמבר, כי ״הַשֶלח רק לעת-הצורך, רק לזמנים קשים, המעטים והחולפים... כל שֶלח אם קבוע ועומד הוא... ייהפך מתוך קביעתו, מעצמו לכלי-זינו של ׳השטן׳ ״.[[20]]

תיאור התנהגות האקטיביסטים בימי ״פטריה״ ילקה בחסר ללא הבנת המציאות שבה חשו שהם פועלים. ביום שבו פורסם מאמרו של סמילנסקי שלח גלילי מכתב לעצירי המ״ג בכלא מזרעה. לאחר שפירט בפניהם את פרטי המשבר עם ״החוגים האזרחיים״ ועמד בהרחבה על מאמרו של סמילנסקי מאותו בוקר, כתב: "מובן שעל הרקע הכללי של היישוב: גיאות אויבי הפועלים; גילוי הדעת של רוטנברג; המלחמה של הממשלה בסוכנות; הופעת אלמנטים של התכחשות ציונית פה ושם - כל אלה מעמידים אותנו במצב של מצור. כל זה בזמן שהאויב מאיים, כשהממשלה מגשימה בתוקף את ״הספר-הלבן״.[[[21]

תחושת המצוקה שהעיקה על החוגים האקטיביסטיים נמנית עם הגורמים שדחפו אותם לפוצץ את ״פטריה״. העובדה שהמעשה הפך ל״כלי זינו של השטן״ הייתה טרגדיה שאיש לא חפץ בה. הכוונה, התוכניות וההכנות המבצעיות לעכב את הפלגת ״פטריה״ באמצעות הפעלת מוקש החלו לכל הפחות שבוע לפני מועד הפיצוץ, ב-18 בנובמבר.][22][ הצוות שעסק בכך השתייך ל״פעולות מיוחדות״ (=פו״ם) במחצית השנייה של 1939. מפקד מבצע החבלה באונייה היה יצחק שדה. מוניה מרדור פעל כאחראי בשטח. שאול אביגור שימש ממונה מטעם ״ההגנה״.[[23]]

מי הורה על הפיצוץ? קיימות בעניין זה גירסאות אחדות. משותפת להן הדעה שההחלטה לא נפלה בגוף שהיה בעל סמכות פורמלית להורות על פעולה בעלת השלכות כה מורכבות, ללא קשר לתוצאותיה בדיעבד.

דליה עופר, הנשענת על ראיון עם אביגור, סבורה כי גולומב, גלילי וציזלינג, בתמיכת כצנלסון, אישרו את הפעולה. היא רואה בדרך קבלת ההחלטה עדות לשימוש שנעשה ב״ההגנה״ לקידום הגישות האקטיביסטיות, הן במפא״י הן בתנועה הציונית, בזמן שלא היה להן רוב. דברים אלה אינם משקפים בפועל, כפי שנראה להלן, את המקרה של ״פטריה״. יחד עם זאת, נודעת חשיבות לכך שבחוגי האקטיביסטים חשו צורך לנהוג באותה שעה כאילו התרחשה הפרשה מחוץ לתחומי המערכת הלגיטימית של קבלת ההחלטות, וכך גם הציגו את התנהגותם ברבות הימים. ניתן ללמוד מכך שרווחה בקרבם סברה, שמתוקף מעורבותם היומיומית בנושאים ביטחוניים, מוקנית להם הזכות לקבוע בעצמם מה הם צורכי האומה בעִתות משבר ומבחן.

דרך אחרת להתבונן בשאלת האחריות הינה לברר אם היה גורם כלשהו במערכת קבלת ההחלטות, הפורמלית והריאלית, אשר היה יכול מתוקף משרתו, ידיעתו, אחריותו וסמכותו האישית להתערב ולבטל את ביצוע החבלה? היחיד שהיה מסוגל לכך היה משה שרתוק (שרת). הוא כיהן באותה עת כיושב ראש ועדת הביטחון היישובית, ובהיעדרו של בן-גוריון מהארץ היה הנציג המדיני הבכיר של היישוב. אם נצרף לתפקידו את קשריו המשפחתיים עם אביגור, גולומב והוז, הרי שהיו בידיו הכלים למנוע את הפיצוץ, במידה שלא היה מתיישב עם עמדותיו. אדם אחר שניצב בצומת קריטי, ואולי היה יכול להטות את הכף בהכרעה לחבל ב״פטריה,היה משה קליינבוים (סנה). לנוכח הקרע בין מפלגות ״האזרחים״ לבין מפלגות ההסתדרות בנוגע ל״ההגנה״, התקיימה ב״ההגנה״ מזכירות מצומצמת. חבריה היו סנה, ציזלינג ויעקב רייזר, מהנדס בהכשרתו ונאמנה של הנהלת הסוכנות, שכיהן כראש ״המפקדה הארצית״. סנה ייחד ל״ההגנה״ את כל זמנו. כמי שייצג לבדו, בצמרת קבלת ההחלטות, את אחד משני פלגיו הפוליטיים של הארגון, לאחר שבא חודשים אחדים קודם לכן מאירופה השסועה, היו לו אוטוריטה ורקע אנושי-מוסרי וציבורי להתייצב נגד החבלה. סנה לא הותיר אחריו מידע ישיר לגבי עמדתו בנושא. מברכת הדרך שנתן לו בן-גוריון ערב כניסתו לתפקידו, ואף לפי המשך דרכו ב״ההגנה״ ברור שהוא נמנה עם חוג האקטיביסטים.][24][

את המענה המוסמך ביותר בסוגיית האחריות לאישור החבלה ב״פטריה״ נתן שרת.][25] [במישור הביוגרפי יקשה לתאר כהלכה את השקפותיו, את עמדותיו ואת דרכו הפוליטית בשנות הארבעים והחמישים ללא נתון מהותי זה, שנדמה כי מעמסתו הקרינה על אורחות התנהלותו מאז. מבחינת הפרשה שבה עסקינן, המענה שיובא להלן שופך אור חד-משמעי על הגורם שנשא באחריות לפעולה. עם זאת, ראוי להקדים ולומר, ולו למען מילוי חובת הזהירות המתבקשת בעניין כה רגיש, שמדובר במסמך אשר חובר עשרים ושתיים שנה לאחר האירוע. אף נמענו של המכתב מעורר תמיהה. לא ברור מדוע דווקא אז מצא שרת לנכון לחשוף את הקצה העליון של שרשרת הפיקוד בפרשת ״פטריה״. שרת כתב:

עלי לאשר ולקיים את העובדה... כי אכן בפקודת החתום מטה, ומכל מקום באישורו, טובעה האונייה ״פטריה״ בשעתה... גם מעולם לא סיפרתי את המעשה בפומבי. אבל היו לי הזדמנויות לציין בחוגים מצומצמים, כי טיבוע ״פטריה״ נעשה באישור המוסד הלאומי העליון שפעל באותה שעה, הווה אומר, המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אשר החתום מטה עמד אז בראשה... אילו נשאלתי מעל במה ציבורית - אם בעל-פה ואם בכתב - לתפקיד שמילאתי באותה פרשה, לא הייתי מכחד את האמת... לא הייתי מתפאר במעשה זה, שנמצא כרוך בדמים מרובים, אבל הייתי מציינו לא כדבר שצריך להצטדק עליו, אלא כעניין של מילוי חובה ועמידה באחריות... אומנם האישור ניתן לתוכנית של גרימת חבלה לאונייה גרידא, ולא למעשה שיהיו כרוכים בו קורבנות אדם, אבל במקרים כאלה לא תמיד אפשר לראות את הנולד וכל המאשר את הפעולה נושא באחריות לתוצאותיה הצפויות והבלתי צפויות. בתקופת כהונתי כראש המחלקה המדינית של הסוכנות, ואחר-כך כחבר ממשלת ישראל, הייתי שותף להחלטות רבות שבעטיין קיפחו אנשים את חייהם. אין מנוס מתוצאות כאלה במערכה מדינית של עם העומד על נפשו, אשר בה נתבעים ועומדים בניו להקריב חייהם למען עתידו.][26][

שרת העמיד את עצמו בדיעבד במרכז קבלת ההחלטה. מבחינה פורמלית הדבר נכון, אם כי ראוי לזכור שכמייצגה הרשמי של הנהלת הסוכנות, הוא לא היה יכול להיות מזוהה, ולו ברמז, עם מעורבות בפעולת טרור. מבחינה מעשית לא הייתה החבלה יוצאת אל הפועל ללא גיבויָם של כצנלסון, של שלושת גיסיו ושל הקיבוץ המאוחד.

תוכניות לפגוע ב״פטריה״ הוכנו גם באצ״ל. כוונתם הייתה לירות לעברה טורפדו מאונייה סמוכה. דוד רזיאל, מפקד הארגון, שהה בחיפה והופתע מהפיצוץ. בתחילה הורה שלא יסופר לאיש כי אין זה מבצע של האצ״ל. האירוע התרחש זמן קצר לאחר פרישת הלח״י מהארגון ושאלות של יוקרה מילאו אז תפקיד נכבד. לאחר שהחל להתבהר מספר הקורבנות, שמחו חוגי האצ״ל לספר שידם לא הייתה במעל.][27][ למרות זאת, מאחר שפעולה בדפוס זה תאמה את הלוך המחשבה הרווח באצ״ל, נטו הבריטים לייחס להם את האחריות לחבלה גם בחלוף השנים.][28][

בשעה תשע בבוקר של יום שישי, 25 בנובמבר, התפוצץ מטען חומר הנפץ שהועלה ל״פטריה״ בסיוע אנשי קשר באונייה, והיא החלה לטבוע במהירות בניגוד לכוונתם המקורית של מתכנני הפעולה. המעפילים ברובם המכריע ניצלו בעזרת אנשי ביטחון בריטים, וכן בסיוע סירות ערביות שחשו למקום.][29][ המספר המדויק של החללים ב״פטריה״ אינו ידוע. ההשערה היא שנספו בה כמאתיים שישים ושבע נפשות.][30][ בעקבות האסון הותר לניצולי ״פטריה״ להישאר בארץ. עם זאת, הנציב העליון העיר לשרת: ״צריך היה לתלות את האיש שעשה זאת על עץ גבוה, כיוון שברור כי זה לא היה מקרה אסון״.][31][

העיתונות התנועתית של מפא״י הגיבה בשתי דרכים סותרות על פרשת הטביעה. ב״צרור מכתבים״ של הקיבוץ המאוחד נאמר: ״כל הארץ לנו גרדום! ביום 25 בנובמבר 1940 התפוצצה אוניית-המעפילים... מה התפוצץ שם עוד?... השליות? תעתועי הבטחות? הישענות על חסדי נדיבים? או אולי חושל שם משהו חדש שצורף באין-הברירה היהודי מאז ומתמיד...[[32]] בשבועון ״הפועל הצעיר״ כתב ישראל כהן: ״ביום מר ונמהר אחד הטביעה יד זדונית את האונייה וגרמה לפציעת אנשים ולמיתתם״.][33][

למחרת האסון קידם שפרינצק את ברל רפטור, בבואו לישיבת הוועדה הפוליטית של מפא״י, בהתרגשות ובזעם: ״מי החליט על כך?״ ״לא אני החלטתי״, השיב רפטור, ושפרינצק התריס בחוסר אמון: ״חיפה שלכם! ואתה לא יודע?!״[[34]] רפטור, למותר לציין, ידע גם ידע, שכן היה מעורב בהכנות לחבלה.[[35]] האנקדוטה שהביא רפטור בזיכרונותיו נועדה לא רק להנצחת קוריוז של התנגחות אישית. היא מייצגת את קורטוב הזלזול שרחשו מקצת חוגי האקטיביסטים במפא״י כלפי דעותיהם ועמדותיהם של המתונים, באותה עת כמו גם בחלוף הימים.

ב-27 בנובמבר, ״כמעשה של חסד״, התיר הקבינט הבריטי לניצולי ״פטריה״ להישאר בארץ. הוויכוח על מבצע החבלה הושהה עד שנתבדו התקוות הקלושות שהבריטים יתירו לאנשי ״אטלנטיק״ להישאר בארץ. תוכנית ״ההגנה״ להפעיל המונים ולהשתמש בנשק חם למניעת הגירוש [לאי מאוריציוס] נפסלה. מודעותם של המתונים לאפשרות שיינקט צעד מעין זה, לנוכח החבלה ב״פטריה״, גרמה כפי הנראה למעורבות אינטנסיבית שלהם לסיכול פעולה בדפוס דומה. סמיכות הזמנים ל״פטריה״ הייתה קרובה מדי גם בעיני אחדים מן האקטיביסטים. ההכרעה שהתקבלה הבליטה את החשש מאירוע נוסף שילוּוֶה בשפיכות דמים המונית, הפעם תוך התנגשות ישירה עם הבריטים. הצעות פעולה פחות חריפות נדחו בידי אנשי ״ההגנה״ כחסרות משמעות.[[36]] הבריטים גירשו את מעפילי ״אטלנטיק״ למחנה עתלית ב-9 בדצמבר. המעפילים התנגדו באופן פסיבי ומאבקם בכוחות הצבא הבריטי היה מר ומכאיב. התחושה כי הגירוש היה משום השפלה ועלבון ליישוב היהודי שניצב מנגד צרבה קשות.[[37]] מה שנדמה היה כאקטיביות-יתר בעניין ״פטריה״, הפך להתאפקות מוגזמת במקרה של ״אטלנטיק״. שתי התגובות כאחת הורו במהותן על מרחב התמרון הצר שעמד לרשות הציונות לניהול מאבק בעל משמעות בתקופה של מלחמת עולם. התחליף למאבק פוליטי-צבאי היה עימות אידיאולוגי פנימי. בנסיבות הנתונות זו הייתה בחירה סבירה. היא תיעלה עוצמות רגשיות נזעמות לנתיבים שנזקם בעיתוי הנוכחי נתפס כסביל יותר מנקודת המבט של הגשמת הציונות.

בכינוס מיוחד של הוועד הפועל, שהתקיים ב-9 בדצמבר, הוצע לקטוע את דיוניה הסדירים של מועצת ההסתדרות ולארגן למחרת שביתה בכל הארץ. בתום הישיבה הוחלט שכצנלסון יישא דברים בפני המועצה, ולאחר מכן היא תתפזר לשבוע ימים כאות אבל ומחאה.[[38]] כצנלסון קבע, שיום הגירוש הוא ״יום מר בתולדות הציונות״, היום המר ביותר בכל שנות השלטון הבריטי בארץ. המילה ״מר״ עברה כחוט השני לאורך נאומו. זו הייתה התחושה שביקש כצנלסון להנחיל ולהטמיע בשומעיו. הוא הורה, כי לכל עם יש סמלי ייסורים אשר רק הוא מבינם. כזו היא העלייה עבור היהודים. ואולם, התהליך שבו הופכת אידיאה ממספר מילים מופשטות, מ״איזם״, לאידיאה החודרת לעצמות, מצריך זמן רב. תנועה משלמת מחיר יקר אם היא מאחרת לגלם את האידיאה שלה בערכים מוחשיים. כצנלסון ראה בגירוש עולי ״אטלנטיק״ עדות לאיחור מעין זה. הוא סבר שניתן היה לנסות למנוע את הגירוש, וטען כי ״הנכונות להסתכן יש שהיא מצילה מסכנות!״. המחלוקת בתנועת העבודה נכנסה לשלב חדש כשקרא כצנלסון קריאת תיגר מפורשת כלפי תומכי הקו המתון: ״ייתכן כי אילו הייתה תנועתנו אחרת, לא היה גורלם של אנשי ״פטריה״ צריך להיות כאשר היה״.][39][

נאומו של כצנלסון שרטט את קו השבר בין סיום שני חלקיה של פרשת האונייה ״פטריה״, הטביעה והגירוש, לבין ראשית מחזור נוסף בוויכוח על מהות הכוח, אופני השימוש בו והשלכותיו, במהלך הגשמת הציונות. בכרוז ״משמר היישוב״ (כינוי סתר שמאחוריו עמדו חוגי ״ההגנה״) שפורסם ביום נאומו של כצנלסון במועצת ההסתדרות נאמר: ״האסון המזעזע ב׳פטריה׳ השיב את גזירת הגלות והגירוש של ממשלת א״י אחור״.[[[40] כלומר, לכאורה היה גם פן חיובי לחבלה ולתוצאותיה.

השלילה והחיוב שנשתרגו זה בזה, לנוכח הקורבנות הרבים, הכבידו מאוד את הנטל הרגשי שרבץ על המוסדות הפוליטיים של היישוב ושל תנועת העבודה בבואם לנתח ולהעריך את משמעותה של פרשת ״פטריה״. ברי היה להם, שהחותם שאירוע כזה הותיר אחריו לא יתפוגג במהרה. מעשה הגירוש החצין את הטראומה של פיצוץ האונייה והניח לה לפרוץ החוצה. תחושת ההלם לנוכח האירועים הייתה ניכרת. כותרת שחורה בעמוד הראשון של העיתונים דיווחה לקוראים כמה גופות התגלו באותו יום, כמה מהן זוהו ומי הובא לקבורה. לימים אמר טבנקין: ״לא בבת אחת נתגלתה לנו כל הטרגדיה של ׳פטריה׳. יום יום, במשך ימים נמשו גוויות ומספרן הלך וגדל. היינו במצב שרצינו לקלל את הים הזה; כאילו לא רק פעם אחת התפוצצה ׳פטריה׳ אלא יום יום״.[[41]]

התכתבות מזעזעת התנהלה בין ראשי הקהילה בחיפה למוסדות היישוב בדבר מימון הוצאות הקבורה של החללים שנמשו מן הים. ההתמקחות הגיעה לידי כך שבאחד הימים הועסקו ערבים בהעברת הגוויות לקבורה.[[42]]

ב. ״פטריה״ מלכתחילה ובדיעבד

בחודש שלאחר הגירוש, ולאחר נאומו של כצנלסון, נועדו מוסדות מפא״י לסידרה של דיונים מהרוגשים ומהמתוחים בתולדות המפלגה. הנושאים שהיו שנויים במחלוקת יופרדו לצורך הניתוח, אבל מובן שהם היו מיקשה אחת. בישיבת מרכז מפא״י, שכונסה ב-15 בדצמבר, חלק שרת על קביעת כצנלסון שניתן היה למנוע את הגירוש. הוא הזכיר את התנגדותו להצעות הפעולה שהעלה בן-גוריון בשעת הוויכוח על התגובה ל״חוק הקרקעות״. קפלן שלל שימוש במונחים נוסח ״להיכנע״, ״להרכין ראש״, ״לעבור בשתיקה על התעללות ועלבון״. הוא ראה בהם מונחים השאולים מתחום הרגש, שאינם מתאימים לסוגייה שבה נחוץ שהשכל יקבע. לוביאניקר [פנחס לבון] ניגח את כצנלסון בטענה ש״אסור לנו לסמוך על רוח-הקודש של אדם״. הוא סבר שהשאלה פשוטה מאוד: ״אם תהיינה מאורעות בארץ או לא. נוער רותח ושורה מאורגנת ורותחת ואוניות הבאות כל חודש והגנה עליהן - מוכרחים להביא לידי מאורעות״,[[43]] כלומר, לידי התנגשות חזיתית עם הערבים.

הוויכוח התלהט סביב השאלה איזה יום היה קשר יותר - יום הפיצוץ ב״פטריה״ או יום הגירוש מעתלית. כצנלסון, גולומב וזלמן אהרונוביץ (ארן) גרסו, שיום מר כיום שילוח מעפילי ״אטלנטיק״ לא ידע היישוב מראשית הכיבוש הבריטי. לעומתם, לופבן ראה בחבלה ב״פטריה״ את היום הקשה ביותר בשלושים ושתיים שנות חייו בארץ.[[44]] מעבר להתנצחות העקרה בצבצה המחלוקת אם החבלה ב״פטריה״ הייתה טעות או אם היה משגה בעמידה מנגד לנוכח הגירוש מעתלית.

אבחנה אחת שהעלה שרת דחפה את הפולמוס סביב ״פטריה״ אל פי התהום. הוא סבר כי ״מן ההכרח הוא להבחין בין יחסנו לאסון ׳פטריה׳ מלכתחילה לבין יחסנו אליו בדיעבד״.[[45]] רבדים אחדים נטמנו בצמד המילים הללו – "מלכתחילה" ו"בדעבד":

(א) היכן מתקבלות ההחלטות על פעולות מבצעיות בעלות השלכות מדיניות והאם אין מעמידים את חברי המוסדות הבכירים בפני עובדות מוגמרות?

(ב) מהי מידת הנכונות להציג ברגע זה מטרות פוליטיות ולבצע מעשים הכרוכים בשפיכת דם יהודי?

(ג) האם מסתמן קִצה של הציונות הקונסטרוקטיבית וקרב זמנן של ״קפיצת הדרך״ וההבקעה ההיסטורית?

שרת חתר לגבש הסכמה: ״אילו נשאלנו למפרע, אם מותר לעכב את הפלגת האונייה ולהשאיר את המעפילים בארץ במחיר של קורבנות כאלה - ברור לי שאין בתוכנו איש שהיה עונה תשובה חיובית״.][46][

במפא״י הייתה מקובלת ההכרה, שבמערכה להגשמת הציונות נופלים וייפלו קורבנות וזהו מחיר השאיפה לעצמאות יהודית.][47][ החידוש היה בהבלטתו של הנתיב המלווה בקורבנות כדרך העיקרית לקידום היעדים הציוניים בזמן הזה. תביעתו של בן-גוריון מימי העימות נגד ״הספר הלבן״ ובעקבות ״חוק הקרקעות״, לנהל מאבק הכרוך בשפיכות דמים, שבה ועלתה בעקיפין על סדר היום. אחד המרכיבים שהרתיע בזמנו רבים מלצדד בתוכניתו - מאבק המונים הכולל קורבנות דמים - זכה עתה במשתמע לגיבוי מצד חבריו האקטיביסטים. גיבוי זה לא היה בהכרח בבחינת המרת קו. הוא ביטא בעיקר מגמה לגונן על השקפתם הבסיסית לנוכח מוראות התאונה הכואבת.

לעומת זאת, רֶמז טרח להחזיר את חבריו לנקודת המוצא הציונית שלהם. השאלה לדעתו לא הייתה ״מה לעשות, אלא מה אין לעשות. אגיד עכשיו דברים אחדים - ילדותיים... חינכנו את עצמנו - אנחנו היינו אז נוער - לא על תורה של התנגשות ברחוב עיר עם שוטרים וחיילים, אלא על גבורה של התיישבות, של הליכה למקומות מרוחקים, על גבורה של חיים קשים, חיים חלוציים... ואחת משתיים: או שכל הדרך משובשת מתחילתה, או שהקפיצה היא טעות״.[[[48]

רמז הזהיר מפני קפיצת הדרך, מפני הזינוק אל השימוש בכוח כערך שעל פיו יישק דבר. דרך זו, התריע, מוליכה לאין מוצא מלבד קידוש השם. שפרינצק הצטרף אליו בקובעו כי שיטה זו, נוסח ״פטריה״ ו״אטלנטיק״, ״עלולה למנוע מאיתנו, את הפטריה (את המולדת)״. לא בנאום נרגש ולא בהלהבת הנוער תושג המטרה. שפרינצק הכריז במפגיע שאינו גורס את הדרך המתבטאת באמירה: ״היישוב לא ישקוט!״ ״אני רוצה כי ישקוט״, הוא דרש ריסון. ״השאלה ׳במה מדליקין׳ היא שאלה היפוקרטית בשביל היהודים. מדליקים בכל דבר ובכל רגע - אין כלל קושי להשרות אי-שקט...״.][49][

שפרינצק ביטא למעשה את אחת הבעיות הבסיסיות של העמדה המתונה בסוגיית השימוש בכוח. מציאות פוליטית של מחלוקת מתמשכת מזמנת מטבעה, מדי פעם בפעם, אירועים המזינים את הרצון ואת האמונה שניתן לשנות את המציאות באמצעים כוחניים. מכשלה זו בלטה במיוחד בעתות משבר. הסגנון הרטורי, הפולמוסי והמסעיר של המתונים בפרשת ״פטריה״ נבע לא רק מאופיים של הדוברים. הוא גם הושפע מהצורך לפצות על היעדרם של אישים הדוגלים בגישה המתונה בקרב בעלי עמדות המפתח בתחום הביטחון, שבהם ניכרה, באורח טבעי, בעיקר דעתם של הדוגלים בדרך האקטיביסטית. יצירת עימותים קשים במוסדות הפוליטיים נועדה לגרום להתחשבות בעמדותיהם, אף שדעתם כמעט שלא יוצגה בעת קבלת ההחלטות האופרטיביות. בדרך שבה בחרו המתונים להתמודד עם המצב הייתה תועלת כל עוד דובר באירועים חריגים בתוך שגרת החיים. ואומנם, התמשכותה של מלחמת העולם השנייה הבטיחה, למצער, כי אלה יהיו פני המציאות בשנים הקרובות. עם סיומה עתידים היו המתונים להתמודד עם תנאים שונים לחלוטין במאבקם נגד פעולות כוחניות המיועדות לשמש כלי בעימות המדיני על גורל הארץ.

קולות חריפים שהצדיקו את החבלה ב״פטריה״, על השלכותיה מבחינת חיי אדם, נשמעו גם מחוץ למפא״י. יצחק גרינבוים קבע: "אנו כולנו העומדים ליד ההגה אין אנו רגילים עוד לשלוח אנשים למות. אבל צריך להתרגל גם לזה. נצטרך לנהוג כך או שנעזוב כל העמדות. אין ברירה,.. ומי שאומר לעצמו: אילו היו שואלים אותי קודם ואני הייתי יודע מה יהיה מספר הקורבנות, לא הייתי נותן - בימים האלה אדם כזה אינו יכול לעמוד על יד ההגה. אני אומר את הדברים האלה בפה מלא.][50][

דברים קשים אלה לגבי החובה המוטלת על המנהיגות הפוליטית של היישוב היהודי בזמן מלחמה היו בבחינת חידוש הרה משמעות. ניתן להניח שידיעה זו, שגרינבוים ביטא ב״פה מלא״, הייתה גם נחלתם של אישים אחרים בצמרת מקבלי ההחלטות. ואולם הקודים, המושגים והלך הרוח הנפשי שעל בסיסם ניהלו את השיג והשיח שלהם עם ציבורם, מנעו אותם מלומר דברים כה מפורשים.

ורנר סנטור, נציג הלא-ציונים בהנהלת הסוכנות, שנודע במתינותו המופלגת, טען כי מעבר למשפטו-הוא לגבי החבלה, הרי לעצם המעשה יש ערך רב מאוד. הוא השווה אותו ״למעשי היהודים בימי הביניים, כשהם הלכו להיהרג על קידוש השם. הטרגדיה היא איומה, ואנו לא מעוניינים להסתיר כלל שיהודים עשו מה שעשו״.[[51]] סנטור, בניגוד לרמז, לא מצא כל פסול בתופעה שיהודים בארץ ישראל, במאה העשרים, מתים באופן שניתן להקבילו ל״קידוש השם״. לרמז צרמה רתימת הביטוי ההיסטורי הגלותי להצדקת מעשים שאותם גינה. הוא סבר שהציונות לא קמה לשם שמים ולגאווה במוות.

מבין האישים המעורבים במערכותיו הפוליטיות של היישוב, השמיע משה סמילנסקי את ההערכה המחמירה ביותר על אירועי ״פטריה״. סמילנסקי מצא בפרשה עדות לאובדן הרגש בקרב מקבלי ההחלטות. הוא טען שמוטב היה להסביר לאומללים באוניות שבשעת מלחמה נגד השטן הכרח להיכנע, לקבל את הדין הקשה ולנסוע למושבה רחוקה עד יעבור זעם. לחבלה ולהתנגדות במחנה ההסגר היה לדעתו ״רק פירוש אחד: מרד, מרד נגד צד אחד במלחמה פירושו עזרה שלא מדעת לצד השני... ״

הצד השני היו הנאצים. בכרוז שפרסם האצ״ל נאמר כי גירוש המעפילים ״הוא הגשמת התוכנית הנאצית ל׳פתרון שאלת היהודים׳ בביצוע בריטי״.[[52]]

השימוש בנאציזם הפך למטבע עובר לסוחר המשרת את שני עברי המתרס לצורך הטחת האשמות חסרות שחר.

נאומו הבוטה של משה סנה בוועד הפועל הציוני המצומצם היה ציון דרך במחלוקת בתוך הממסד היישובי בנוגע לפרשת ״פטריה״. התנקזו אליו שלושת הרבדים שהעלה שרת. סנה הכריז שהוא יודע כי ישנם אנשים המתנגדים בכל נפשם למעשה ״פטריה״ (שפרינצק קטע אותו: ״לכתחילה ובדיעבד״), והוויכוח עצמו אינו חדש. הוא טען, לקול מחאתם של קפלן ושל יצחק בן-צבי, שתם זמנה של הציונות הקונסטרוקטיבית, והציונות חייבת להשתמש בכוח שצברה לשם הכרעה פוליטית. גולומב אמר באותו דיון כי יש זמנים שבהם הפגנת המטרה היא העיקר. בתקופה זו, כששאלת גורל העמים עומדת לדיון, חובה להעמיד את המטרה המדינית במלוא היקפה: עלייה, התיישבות המונים ומדינה עברית.[[53]]

קדם לשניים במספר ימים ברל כצנלסון. כצנלסון לא נטל חלק פעיל בדיונים שנערכו בפרשת ״פטריה״. הוא שיקע את עצמו בעיצוב מענה לאובדן העצות ולחוסר הישע שאליהם נקלעה יהדות אירופה על רקע חידלונם של המאמצים להיחלץ מאימתה המתפשטת של מלחמת העולם השנייה. מציאות זו הניעה אותו לפַתח השקפה שאין לדחות יותר את מועד ההכרזה על המטרה הסופית של הציונות. כצנלסון הכריז שהגיעה השעה ״... להרים את הדגל של פתרון שאלת היהודים, של מדינה יהודית״.

לוביאניקר ערער עליו והזהיר מפני יצירת ״תמונה של קפיצת דרך״ בפתרון הבעיה היהודית. הוא הסכים כי הגיעה תקופת ההכרעה, אך ״פתרונה יבוא מתוך זיגזגים מרובים, מתוך צרות גדולות... וזה יהיה פתרון אשר יבוא במשך תקופה ארוכה מאוד עם ירידות ועליות״.[[54]]

לגבי הנושאים שעמדו על סדר היום, הסתפק כצנלסון בהודעה שאין לו עניין להשתתף בוויכוח המבקש להציג את פרשת ״פטריה״ כעימות בין מוקירי חיי אדם לאלה המוזילים אותם. בתגובה הצליף בו שפרינצק על הכרזת רעיון המדינה היהודית כמטרה המפורשת של הציונות, בפומבי, קודם הבאתה לבירור בפורום מצומצם. כצנלסון התריס לעומתו' כי יקבל אם המפלגה תנזוף בו. שפרינצק השיב שאין בכוונתו לנזוף במישהו, אבל ״...אפשר גם לנזוף, מדוע לא? הלוואי והטרור היה מסתפק בנזיפות בלבד. אעדיף לקבל נזיפות פעמיים ביום ובלבד שלא לקבל מכות ...״[[55]]

ג. לדמותה של סטירה ציבורית אחת

בכרוז בלתי לגאלי' שפורסם בחתימת ״הנאמנים״ בעקבות גירוש מעפילי ״אטלנטיק״, נכתב בין היתר: ״יסולקו אלה, הכובלים את יכולת ההגנה של היישוב העברי!...״][56]] ראשי הקו המתון במפא״י, קפלן ושפרינצק, שוחחו ביניהם בצאתם ממועצת ההסתדרות שבה נאם כצנלסון עם היוודע דבר הגירוש. שפרינצק אמר כי יכול להיות שאנו נכנסים לתקופה של מלחמת איש ברעהו. אם אכן קיימים בינינו בוגדים, אם אכן אפשר היה לעכב את שילוח המעפילים והיה מי שמנע זאת - הרי שנגד אלה צריך להילחם, וגם קל יותר להילחם.][57][

ואומנם, שלושה ימים לאחר מכן, ב-12 בדצמבר, התפרצו למשרדי מערכת שבועון ״הפועל הצעיר״ עמוס בן-גוריון, בנו של יושב ראש הנהלת הסוכנות השוהה בחו״ל, ומרדכי (מוטקה) כהן. עמוס סטר על פניו של עורך השבועון, יצחק לופבן, עקב מאמרו של ישראל כהן שנזכר לעיל. צמד המתנכלים נמלט לעבר בית הוועד הפועל של ההסתדרות. יוסף אירליכט רדף אחריהם ותפס את מוטקה בפתח הבניין. עמדו שם יוסף חריט ויצחק שדה, והם הורו לו להניח את הלכוד לנפשו.][58][ חריט, איש ״השומר״ לשעבר, היה זה שבחר את שני המבצעים. לדבריו, גולומב היה ״הרוח המכרעת״ בפעולה.][59][ שדה תדרך אותם בנוכחותו של גלילי. עמוס בן-גוריון העיד לימים, כי נבחר לפעולה משום שהוגיה חפצו שהסטירה תינתן ללופבן, אבל תצלצל, באמצעות מעניקה, אצל בן-גוריון, ששהה כזכור בארצות הברית.][60][ ייתכן שהבחירה בו גם נועדה לשמש עירבון שלא יאונה רע למוציאים לפועל. יעקב דוסטרובסקי (דורי), רמטכ״ל ״ההגנה״, הוא שנשא באחריות להחלטה שהאחראי למאמר ״שווה מכת לחי״.][61][ נראה שדוסטרובסקי נטל על עצמו את העול מאחר שהצטייר כדמות חפה מהטיות פוליטיות, לעומת המעורבים האחרים במעשה. אם הכוונה הפוליטית של העומדים מאחורי פעולת הסטירה הייתה לגרום לחילופי גברי בעריכת ״הפועל הצעיר״' הרי שהדבר כמעט צלח בידם. לופבן וכהן התפטרו מהשבועון אך שוכנעו לחזור בהם.][62][