ישראל וירדן 1948–1951 (עמ'
249)
מנהיגי ישראל,
ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושר החוץ משה שרת, הכירו בכך שעבדאללה חותר בכנות לשלום,
אך הם עצמם, מודעים למחיר הכרוך בו, לא היו נלהבים לקראתו. בדוחו על פגישתו עם
עבדאללה ב-5 במאי 1949, אמר שרת:
״עבר-הירדן אמרה:
אנו מוכנים לשלום מייד. אנו אמרנו: ודאי, גם אנו רוצים בשלום, אבל אי אפשר לרוץ.
צריכים ללכת״.
ישראל ומצרים 1948–1952 (עמ'
253)
ב-1954-1953
החליפו ראש הממשלה שרת (בן-גוריון פרש זמנית)
ונאצר מסרים חשאיים - אלה של נאצר הגיעו לא-חתומים - שהביעו רצון ב״פתרון של
שלום״, אך לא הושגה שום התקדמות לקראת פתרון שכזה ואף לא לקראת משא ומתן פורמלי
גלוי. נאצר נקט עמדה מעורפלת. כרוב הערבים חש השפלה אישית בשל תבוסת 1948 (הוא
עצמו היה לכוד ב״כיס פלוג׳ה״ שכותר בידי צה״ל), וזעם על הופעת מדינה יהודית בלב
העולם הערבי, המבתרת את רציפותו הטריטוריאלית. ב-1953 כתב כי פלסטין ״היא בית
שנגזל מבעליו באופן לא-חוקי״, וכי ישראל היא ״יציר כפיו של האימפריאליזם״. אבל
בתוך כך הוא כיבד את עוצמתה של ישראל והבין כי לא תיעלם מהמזרח התיכון, לפחות
בעתיד הקרוב. בינואר 1955 הוא פירסם את השקפותיו בכתב עת האמריקני "פורין אפרס":
״מדיניותה של
ישראל תוקפנית וחותרת להתפשטות [---] אולם איננו רוצים לפתוח בשום עימות. במסגרת
המדיניות הקונסטרוקטיבית שגיבשנו, כדי לשפר את מצבם של בני עמנו, אין מקום למלחמה.
לפנינו עשייה רבתי במצרים. [---] מלחמה תגרום לנו לאבד [---] הרבה ממה שאנו חותרים
להשיגו״.
התגובות
הישראליות (עמ' 260, 261)
אפשר שהגירוש
ההמוני האכזרי ביותר אירע בסוף מאי 1950, כאשר יותר מ-100 חשודים בהסתננות גורשו
אל מעבר לגבול ירדן באזור הערבה. רובם הגיעו לבסוף למקום מבטחים, אך כ-30 מהם מתו
מהתייבשות ותשישות. הפרשה עוררה גינויים לישראל בעיתונות הבינלאומית, ולצה״ל -
בתוך מפלגות מפא״י ומפ"ם. משה דיין, מפקד פיקוד דרום, הרחיב את הדיבור על
המדיניות כלפי ההסתננות בהגיבו על ביקורת שהשמיע שר החוץ שרת על התנהגות צה״ל כלפי
מסתננים מגורשים (אך בו-בזמן גם אמר: "אם ישנה אפשרות להקטין את המיעוט הערבי
[במדינת ישראל] [---] להניע איזה כפר, איזה ציבור, איזה מספר ערבים לעזוב את הארץ,
לשלוח אותם בדרכי שלום, יש לעשות זאת [---]).
[---]
בנוסף לאמצעים אלה, החלה ישראל,
כבר בשלהי 1948, לנקוט מדיניות של פשיטות גמול שעמדה על שלוש תכליות:
נקמה (״יש לפרק את הזעם [של הציבור]״, אמר שרת
ב-1955), ענישה והרתעה.
(עמ'
263, 264)
שר החוץ שרת רשם ביומנו ב-15 באוקטובר [על פעולת
הגמול נגד הכפר קיביה]: ״תגובה בהיקף
ובכוח מחץ כזה עוד לא הייתה. התהלכתי בחדרי אנה ואנה אובד עצות ומדוכא עד היסוד מהרגשת
חוסר אונים". שרת ניסה, לא-דווקא בנחרצות, למנוע בעד הפעולה, אך אילו ידע
מראש שיהיה ״הרג רב כזה״ - כתב - ״הייתי מרעיש עולמות״.
עמ'
265, 266
בשלהי 1953יצא
בן-גוריון לחופשה. בדצמבר הוא הודיע על התפטרותו והלך לקיבוץ שדה בוקר שבלב הנגב.
ב-26 בינואר 1954 הושבע שרת לראש ממשלה (בהשאירו בידו את תיק החוץ). תיק הביטחון
נמסר לפנחס לבון, שהחזיק בו עד פברואר 1955 אז חזר בן-גוריון לממשלה כשר הביטחון.
שסע פוליטי עמוק
נפער בהדרגה בין האקטיביסטים בראשות בן-גוריון, שנתמך בידי הצבא ושירותי המודיעין,
ובין המתונים שבראשות שרת, שנתמך אך ורק בידי פקידי משרד החוץ. חסידי מדיניות "היד
הקשה" נהנו מתמיכת רוב הציבור, אם כי פעמים מספר עמד הרוב בממשלה לימין שרת
במאמציו למנוע בעד ביצוע תוכניות כיבוש או בעד מבצעי תגובה מעבר לגבול.
ב-1957 הגדיר
שרת שתי גישות:
גישה אחת
[ה״אקטיביסטית״] אומרת, שהערבים מבינים רק לשון של כוח [---] מדינת ישראל צריכה, מזמן
לזמן, להוכיח בעליל כי היא חזקה והיא מסוגלת ונכונה להשתמש בכוח באופן מוחץ ויעיל
מאוד. אם לא תוכיח זאת, יבלעו אותה. היא עלולה להימָחות מעל פני האדמה. אשר לעניין
השלום - אומרת גישה זו - הוא בין כה וכה מפוקפק: על כל פנים, רחוק מאוד. אם יבוא
השלום, הוא יבוא רק אם ישתכנעו שאי-אפשר להכריע את המדינה הזאת [---] אם [---] מעשי
תגמול [---] מלבים מחדש את השנאה, אין להיבהל מזה; האש מלובה ממילא. לעומת זאת, אם
נימָנע מתגובה חריפה, מחשש ליבוי נוסף, יצא שכרנו בהפסדנו [---].
הגישה האחרת
[המתונה״, אומרת כי] אסור שייעלם מחשבוננו אף לרגע אחד עניין השלום. אין זה רק
חשבון מדיני: בטווח ארוך זה חשבון ביטחוני מכריע. בלי להפחית בשיקולי ביטחון שוטף,
עלינו להביא תמיד את עניין השלום במערכת חישובינו. עלינו לרסן את תגובותינו.
ועומדת תמיד השאלה: האם באמת הוכח, כי מעשי תגמול פותרים את בעיית הביטחון, שלשמה
נועדו?
העמדה
ה׳׳אקטיביסטית״, לטעמו של שרת, התאפיינה בהיעדר אמפתיה, או הבנה כלפי
הצד הערבי והתאפיינה באתנוצנטריות בהיותה ממוקדת כולה בעם היהודי או בישראל.
אף שדיפלומטים
מערבים בתל-אביב היו מודעים לקרע שבין בן-גוריון ושרת ופעם בפעם דיווחו עליו
לבירותיהם, נשאר הציבור בישראל בלתי-מודע לקיומו עד פרוץ מלחמת סיני-סואץ ב-1956.
אך בנדיר נחשף הקרע מעל עמודי עיתונים או בנאומיהם של שני מנהיגיה החלוקים של
ישראל. אולם בחדרי חדרים הוא העיק ללא הרף על הווייתם והעכיר את יחסיהם. באוגוסט
1953 כתב בן-גוריון ביומנו:
״בניגוד לדעת משה
[שרת] [---] יש הכרח בתגובות. אין לסמוך בביטחון חיינו על משקיפי או״ם ומדינות
זרות. אם לא נפסיק רציחות אלה עכשיו, ילך המצב ויודע״.
[---]
הקו
ה״אקטיביסטי״ שלט במדיניות הישראלית בשנים 1956-1949. בתקופת הביניים של שרת חל מיפנה כלשהו בדגשים, אם לא במהות השורשית של קו זה. שרת עצמו הודה, כי במידה
מסוימת, לזמן-מה ובאזור מסוים, עשוי מיבצע גמול להפחית את ההסתננות האלימה; חשוב
אף יותר, הוא נוכח לדעת כי משקלם של מסורת העבר, עוצמת המימסד הצבאי, השקפות
עמיתיו במפלגתו-הוא, מפא״י, ולחצי הישראלי השוחר נקם, מצמצמים את מרחב התמרון שלו.
במארס-אפריל
1954, בעקבות מעשה טבח שעשו ערבים, שלא היה חמור ממנו מאז מלחמת 1948, עלה בידי שרת לשכנע את הממשלה לפעול במישור הדיפלומטי תחת להגיב
במבצע גמול צבאי. ב-16 במארס, במעלה עקרבים שבנגב המזרחי, ארבו מסתננים לאוטובוס
שנסע מאילת לתל-אביב ורצחו 11 מנוסעיו (ישראל טענה, שהתוקפים באו מירדן, אך הדבר
נותר שנוי במחלוקת, אשר בלמה את ישראל מלהגיב, אך כעבור זמן התברר שהתוקפים היו,
ככל הנראה, בדואים מסיני). ישראל הניחה לאו״ם לטפל בפרשה ולא הגיבה, כמנהגה,
במישור הצבאי.
אולם תקיפות
טרור אחרות לא חלפו בלי תגובה, שכן כראש ממשלה עמד שרת מול כורח להביא בחשבון את
דעת הקהל ואת עמדת הצבא, או אפילו להעניק להן משקל מכריע, ולהלום חזרה בתגובה לרצח
אזרחים וחיילים. הוא יכול למנוע בעד פעולות גמול מסוימות, או לצמצם את ממדיהן, אך
בתקופת כהונתו כראש ממשלה, למרבה הפרדוקס, חל גידול בעוצמת פעולות הגמול ובמספר
האבדות שנגרמו במהלכן לערבים. דבר זה נבע מן המעבר מתקיפת יעדים אזרחיים לצבאיים
ומן התכיפות הגוברת של פעולות הטרור מתוך רצ״ע (רצועת עזה) - כמה מהן בהנחיה
ממלכתית.
עמ'
268
בפברואר 1955
הבשיל המצב לכדי התפוצצות רבתי. בקאהיר רווח חשש כבד (שצותת בידי אמ״ן) מפני
כוונות תוקפניות של ישראל - ובירושלים רווחו חשדות ממשים ומעושים גם יחד, ועוינות
כלפי הדיקטטור המצרי. עונשי המוות שבוצעו בקאהיר [תליות 2 שפוטי ה"עסק
ביש"], שהחמירו את המצב בשקפם מה שנתפס כצביעות מצד נאצר, ושובו של בן-גוריון
לכהונת שר ביטחון, ששיקפה את חולשת מדיניותו המתונה של שרת, היו שני אותות מבשרים
רבי-משמעות לעומד להתחולל. אך את הנפץ המיידי סיפק, כרגיל, הגורם הערבי: בשבוע
האחרון של פברואר חדרה חוליית מודיעין מצרית לעומק ישראל, התחקתה אחרי מספר מיתקנים
ישראליים סודיים [בנס ציונה] וב-25 בפברואר הרגה בירייה רוכב אופניים ליד רחובות.
עמ' 269
אחרי הרצח [של
המתנדבת ורדה פרידמן] בפטיש [בידי מסתננים] הציע בן-גוריון לכבוש את רצ״ע, אך שרת שכנע את רוב שרי הממשלה להתנגד. וכאשר ב-18 במאי וב-22
באוגוסט הגיבה ישראל על תקיפות באזור הגבול בהסתערויות על מוצבים מצריים בגבול
הרצועה וכיבושם לזמן-מה, הגיבו המצרים במסע טרור רחב-ממדים של פידאין בדרום הארץ:
ארבע חוליות חצו את הגבול בליל 25 באוגוסט וחוליות נוספות פעלו בלילות הבאים.
התקיפות נמשכו שבוע ימים ובמהלכן הניחו הפידאין מוקשים, ירו ממארב על תעבורה צבאית
ואזרחית ותקפו יישובים. כתריסר ישראלים נהרגו. התקיפות הגיעו לקצן רק לאחר שגדוד
צנחנים של צה״ל כבש ב-31 באוגוסט את מצודת המשטרה של חאן יונס והרסה.
עמ' 272
ב-13 באפריל הציע בן-גוריון
להלום בבסיס פידאין ברצ״ע, פעולה
שקרוב לוודאי כי
בנסיבות השעה הייתה מעוררת פעולות איבה נרחבות, אולם הממשלה התנתה את אישור התוכנית המוצעת בחידוש פעולות הפידאין. שרת, עם שהיה נתון במצוקה, גבר גם הפעם על בן-גוריון. הודות
לנוכחותו של מזכ״ל או״ם דג
המרשלד באזור, ולתיווכו, הפסיקו המצרים את הפשיטות ומשבר אפריל הסתיים
בחידוש פעולת
שביתת הנשק.
עמ'
275
ברגע האחרון
ממש, בבוקר 28 באוקטובר, הציג בן-גוריון לפני ממשלתו עובדה מוגמרת - ברית עם צרפת
ובריטניה ותוכנית מלחמה מפורטת. הוא אמר, כי אם הדבר יתאפשר כלל, תמשיך ישראל
לשלוט בסיני ״עד סוף כל הדורות״, וכי יש הסכמה אנגלית-צרפתית לשליטת קבע ישראלית
באיים טיראן וסנפיר שבמבואות מפרץ אילת. הממשלה, בהיעדר החולק הראשון במעלה (שרת
הודח בידי בן-גוריון ב-18 ביוני), אישרה את התוכנית.
|
