תוכנית בילטמור (עמ' 165)
באוגוסט 1942,
בסיועם של הציונים האמריקנים, עלה בידי בן-גוריון להביא לידי קבלת ״תוכנית
בילטמור״ בוועד הפועל הציוני המצומצם בירושלים, וכך היא נקבעה כמטרתו הרישמית של
היישוב. עתה, לבסוף, הובהר פומבית כי הציונות, כל-כולה, פירושה חתירה למדינה
יהודית. אומנם שרת אמר על התוכנית כי ״היא אולי
אוטופית במקצת״, אך היא נשארה בראש סדר היום הציוני עד אשר ב-1948-1947, בסופם של תלאות
ומאבקים, הוליכה את התנועה אל חוף המבטחים של ריבונות יהודית.
החלטת החלוקה של
העצרת הכללית ב-29 בנובמבר 1947 (עמ' 183)
בדצמבר 1946
מינתה ההנהגה הציונית את בן-גוריון לאחראי לנושא ההגנה בנוסף לתפקידו כיו"ר
הסוכנות היהודית, ולמעשה כראש מדינה בתוך מדינה. החל מאביב 1947 הוא הקדיש את
מרבית זמנו ומרצו להכנת היישוב לקראת מלחמה, בהניחו את המאבק המדיני-הדיפלומטי למשה
שרת, אבא הלל סילבר בארצות-הברית, ואחרים. הוא עשה שעות במחיצת מפקדי ה״הגנה״
והפלמ״ח ויוצאי החטיבה היהודית בצבא הבריטי, והתעמק בבעיות האסטרטגיות של היישוב
ובצורכי הגנתו.
המלחמה פורצת (עמ'
184)
אותו לילה חווה
היישוב, בעיר ובכפר, פרץ שמחה קולנית. הכל כמעט ישבו צמודים למקלטי רדיו והאזינו
לשידור החי של הליך ההצבעה בעצרת הכללית, וצעקה קיבוצית אדירה נשמעה עם ההודעה על
התקבלות הצעת החלוקה ברוב של שני-שלישים. הצעירים נהרו לרחובות ורקדו ועלזו סביב
מדורות כל הלילה. בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים נאמה גולדה מאיר, ממלאת מקום ראש
המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (שרת עשה אז באו"ם, בניו-יורק) לפני
המונים שהתקהלו שם, ואמרה:
״אלפיים שנה
שאפנו לגאולה. עבדנו, חרדנו, וציפינו לרגע הגדול הזה. הקרבנו קורבנות עצומים ורבים
ותמיד האמנו שרגע זה יגיע, וכאשר הגיע הרגע - הוא כל כך גדול ונפלא עד שהוא למעלה
מכוח הביטוי [---] כנראה כי אמת הדבר שאנחנו ראויים באמת לכך [---] ברגע חגיגי זה
נגיד לשכנינו [---] כי [---] אנו זוכרים שנחיה גם להבא איתכם יחד. ידינו [מושטות]
לשלום [---] יהודים ['כשדמעות גיל בעיניה' בלשון הכתב]! יהודים, מזל טוב״.
מבצע חורב (עמ'
235)
בריטניה הסבה את
שימת לבה של ארצות-הברית, כי אפשר שיהיה עליה לפעול בקרוב, וגם איימה להפסיק את
הסגר הנשק ולתספק מחדש את הצבאות הערביים. הנשיא טרומן הביע דאגה ״עמוקה״ נוכח
ההתפתחות, שלדבריו הייתה קרובה ״לְאַמֵת״ את השקפת משרד החוץ האמריקני בדבר
״תוקפנותה של ישראל״ ו״התעלמותה המוחלטת מן האו״ם״. ב-31 בדצמבר הגיש ג׳יימס
מקדונלד, נציגה המיוחד של ארצות-הברית בישראל (ובתוך זמן קצר השגריר) מחאה ואזהרה
רשמית מאת הנשיא טרומן לידי שר החוץ משה שרת ודרש להעביר את האיגרת ישירות לבן-גוריון, שנפש אז
בטבריה.
בן-גוריון הרגיע
את מקדונלד באומרו לו כי צה״ל חצה את הגבול [המצרי] לצורך ״תמרון״ וכבר נצטווה
לחזור לישראל (זה היה שקר), וכן:״אמרתי לג׳.מ., שאני מתפלא על הטון הקשוח. היש
צורך שמעצמה ידידה תפנה בטון כזה לאומה קטנה וחלשה?״
כדי ״להרגיע״ את
האמריקנים, ביקשו בן-גוריון ושרת מוייצמן לפנות ישירות לטרומן. במכתב לנשיא אישר
וייצמן כי הכוחות הישראליים ״חצו בשוגג את הגבול המצרי״ (שקר נוסף), וכי ״אין להם
שום כוונה למוטט את ממלכת מצרים״.
[---]
אך מעצמות המערב
חזרו ומחו נגד פעילות צה״ל מעבר לגבול הבינלאומי. ב-5 בינואר הודיעה ממשלת מצרים,
שחרדה להשמדת צבאה, וכן גם בעקבות לחץ בריטי, על נכונותה לפתוח במשא ומתן על שביתת
נשק בתנאי שישראל תפסיק לתקוף. ב-6 בינואר הבריק אליהו אילת, נציג ישראל
בוושינגטון, למשה שרת:
״דעת קהל
וושינגטון הרישמית מתוחה עד סכנה, כמעט עוינת [---]. איומים לגבי סיוע [כספי
אמריקני] נוסף [לישראל]״.
הולדת בעיית
הפליטים הערבים (עמ' 241)
שרתוק: הטרנספר יכול
להיות גולת הכותרת, השלב האחרון בהתפתחות המדיניות, אך בשום אופן לא נקודת המוצא.
על-ידי כך [כלומר, על-ידי דיבורים מוקדמים מדי] מגייסים כוחות עצומים נגד העניין
ומכשילים את העניין למפרע״, ולהלן: ״מה יהיה כאשר המדינה היהודית תיכון - ייתכן
מאוד שהתוצאה תהיה טרנספר של ערבים״. |
