פרק שלישי – מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור והמנדט הבריטי
מזהה  275
שם הספר  670 קורבנות - תולדות הסכסוך הציוני-הערבי 1881-2001
מספר פרק  01
שם הפרק  פרק שלישי – מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור והמנדט הבריטי

קורבנות

 

תולדות הסכסוך הציוני–הערבי - 1881–2001

 

"עם עובד", 2003

 

מבחר קטעים

 

 

פרק שלישימלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור והמנדט הבריטי

 

ארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה (עמ' 88, 89)

 

לנתינים זרים ניתנה עתה ברירה בין קבלת אזרחות עותמאנית ליציאה את הארץ. אף שההתעתמנות הייתה כרוכה תחילה בתשלום גבוה בסך שתי לירות תורכיות לגולגולת (שבוטל במאי 1915), והכפיפה את המתעתמנים לצווי הגיוס לצבא, נהרו רבים ללשכות ההתעתמנות בזוכרם את מבצע הגירוש האכזרי של בהא אד-דין. מנהיגים יהודים, לרבות הסוציאליסטים בן-גוריון ובן-צבי, קראו להתעתמנות ולתמיכה במאמץ המלחמה התורכי, בטענם כי רק באופן זה ניתן להבטיח את שרידת היישוב. יהודי יפו קיימו הפגנות פטריוטיות ופרסמו כרוזים פרו-עותמאניים. קומץ פעילים ציוניים, לרבות משה שרתוק (אחר-כך שרת), לימים ראש ממשלת ישראל, ודב הוז, לימים ממפקדי ההגנה״, התגייסו לצבא העותמאני. אולם מעטים היו היהודים שנופקו להם תעודות אזרח. הפקידים העותמאנים התאפיינו רובם בחוסר מעש, ואפשר שכמה מהם שיבשו במתכוון את ההליך מתוך עוינות לציונות.

 

ההסדר הבתר-מלחמתי והמהומות הפלשתיניות הראשונות (עמ' 93, 94)

 

חמש שנים לפני כן התבטא שרתוק, אז בן עשרים ולימים עוזרו הראשי של בן-גוריון בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל, ושר החוץ הראשון שלה, בנימה דומה:

שאלה זו [היחסים שבינינו לבין הערבים] רצינית וקשה עד מאוד. היא אחת מאבני הנגף המונחות על דרך עבודתנו בא״י, בייחוד אולי בזה שבמשך שנים רבות איש מאיתנו לא שם לב אליה. בכל התוכניות ושיטות העבודה בא״י נראה כאילו שכחנו על דבר אחד - שאין אנו באים לארץ שוממה מאדם לרישתה, אלא באים אנו לכבוש ארץ מידי עם היושב עליה באוכלוסיו, השולט בה בשפתו ובתרבותו הפראית [---] החלה עוברת בזמן האחרון בעיתונינו הבהרה על ״אי-ההבנה ההדדית״ בינינו ובין הערבים, על ״האינטרסים המשותפים״, על ״ההשפעה מצידנו לקירוב הלבבות״, על ״אפשרות האחדות והשלום בין שני העמים האחים״, וכולי. . והנה [---] בשום אופן שבעולם אסור להרשות זאת כלפי פנים ולהשלות את עצמו בשעשועי תקוות שווא אלו [---], כי אם נחדל מהביט לרגע אחד לארצנו ארץ-ישראל במבט של ״שלי שלי״, ונכניס שותף בנחלתנו, יאבד כל תוכן וכל מובן לרעיוננו הגדול. [---] אל נתעה לחשוב, כי בספרות של סניגוריה, במאמרים הכתובים כלפי חוץ, נוכל להפוך את לב הערבים ולנקר את עיניהם. לעולם לא יהיו הערבים לאוהבינו.

העתקת קישור