נספח א - מספר הפליטים הפלשתינים

עמ' 397, 398

ישראל האמינה באמת ובתמים, שהמספרים שנקבו הערבים (וגם האו״ם) ״מנופחים״. לדעתו של שרת נבע ניפוח זה מכך, שנכללו בהם גם פליטים מאזורים שמחוץ לתחומה של ישראל וכן ״אנשים חסרי אמצעים״, שהעדיפו לקפוץ על קרון הסעד של האו״ם במקום להישאר בבתיהם ולהיות שרויים שם בעוני. הפליטים עצמם נהגו להפריז במספרם (למשל, על-ידי אי-רישום מקרי המוות) כדי לזכות ביותר מנות מזון.

באוגוסט 1948 הורה שרת לפקידי משרד החוץ להסתייע במומחים כדי לאמוד את המספר הנכון של הפליטים. הפקידים השיבו, כי הסטטיסטיקאים ״אובדי עצות״ בניסיונותיהם להגיע לאומדן מדויק ככל האפשר וכי הם עצמם פנו אל משרד החוץ לקבלת המספרים.

באמצע 1949 ביקש שרת מן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל להגיש לו אומדן רשמי. ב-2 ביוני השיב דוקטור הלמוט מיוזם, אחד מאנשי הלשכה, כי ״מספר הפליטים מגיע איפוא בערך ל-517,000״. הלשכה הגיעה למספר הנ״ל בדרך זו: על-פי אומדנים של שלטונות המנדט הבריטי התגוררו בזמנם 722,000 לא-יהודים באזורים שנכללו לימים במדינה היהודית (כולל ירושלים המערבית). כיוון שאומדן זה עלה, לדעת הלשכה, ב-6 אחוזים על המספרים בפועל, יוצא מכאן שהמספר האמיתי הוא 679,000. ממספר זה יש להפחית את כ-102,000 הערבים החיים עתה במדינת ישראל, ונותר אפוא מספר של 577,000 פליטים (על יסוד זה הגיע משרד החוץ של ישראל למספר הרשמי של 520,000 עד 530,000: הוא טען, כי 30,000 עד 40,000 ערבים הסתננו בחזרה לישראל מאז המפקד בנובמבר 1948, שבו נמנו בישראל 102,000 ערבים, ויש להחסיר אותם מן המספר 577,000). אולם מיוזם סייג את אומדנו באומרו, כי המספר 679,000 שנקב בתור מספר הערבים בשטחי ארץ-ישראל המנדטורית, שלימים נכללו במדינת ישראל, לא הביא בחשבון את הערבים ה״בלתי-חוקיים״ שחיו בארץ (ולכן לא נכללו באומדן הבריטי) וכן לא את ריכוזי הבדווים בנגב, גם אלה שנשארו במקומם וגם אלה שגלו ממדינת ישראל.

נספח ג' - מפא"י, מפ"ם והבעיה הערבית ב-1948 עמ' 428, 429

הממשלה הזמנית מנתה 13 חברים. מתוכם, ארבעה - כולל בעלי התיקים המרכזיים: ראשות הממשלה, תיק הביטחון, תיק האוצר ותיק החוץ - היו חברי מפא״י (דוד בן-גוריון, אליעזר קפלן, משה שרת ודוד רמז). שניים - אהרון ציזלינג ומרדכי בנטוב - היו חברי מפ״ם. שני חברי ממשלה נוספים, בכור שיטרית ויצחק גרינבוים - הראשון נציג הקהילות הספרדיות והשני עצמאי, עם שורשים בציונים הכלליים - היו בני-לוויה של מפא״י והצביעו עם המפלגה המובילה כמעט בכל הכרעה חשובה שנפלה באותם ימים. שמונה שרים אלה היו גרעין הממשלה הזמנית. אליו הצטרפו: פנחס רוזן (פליקס רוזנבליט), שר המשפטים (מהמפלגה הפרוגרסיבית); פרץ ברנשטיין, שר המסחר והתעשייה (מהציונים הכלליים); יצחק מאיר לוין, שר הסעד (אגודת ישראל); משה שפירא, שר העלייה והבריאות (״הפועל המזרחי״); ויהודה לייב מיימון (פישמן), שר לענייני דתות (״המזרחי״).

עמ' 431

מן המפורסמות הוא כי בעתות מלחמה מאבדות מפלגות, לרוב, מחשיבותן, והשוני בין מפלגה אחת לרעותה מיטשטש. אך בנסיבות המיוחדות של היישוב ב-1948 היה הן לאנשי מפא״י והן למוסדות מפ״ם משקל מיוחד. במפא״י נפלו ההחלטות המפלגתיות בנושאי חוץ וביטחון בחוג המצומצם של בן-גוריון וחבר עוזריו (קפלן, שרתוק, אשכול), ומוסדות המפלגה כאילו התבטלו מרצון בפני המנהיג. לעומת זאת, במפ״ם, שמראשיתה, בינואר 1948, הייתה מפולגת בין שני מרכיביה העיקריים, השומר הצעיר ואחדות העבודה, מוסדות המפלגה הם אשר חרצו את המדיניות; מנהיג יחיד לא היה ולא יכול היה להיות כאן למפלגה.

מפא"י (עמ' 434)

במשך החודשיים שלאחר מכן התעלמו מוסדות המפלגה מהבעיה הערבית. רק שרתוק (שרת) בישיבת המועצה ב-18 ביוני, העז כבדרך-אגב, שחולשתה של החברה הערבית הפלסטינית ״בא [ה] לנו כהפתעה גמורה... יישוב זה המושרש בארץ מדורי דורות, מאות בשנים... מי פילל, מי יכול היה לשער כי בבוא עליו פורענות המלחמה ייעקר ככה משורשיו, ינוע וינוד ממקומות מושבותיו... ולעומת זאת אנחנו אלה שמקרוב באנו... אשר אך זה החלו להכות שורש [גילינו] חוסן כזה של עמידה״.

שרתוק השווה את נטישת המוני הפלסטינים ליציאת הגרמנים הסודטים מצ׳כוסלובקיה בתום מלחמת העולם השנייה: ״שום זעזוע כזה בהיסטוריה לא הביא בעקבותיו החזרה גמורה של המצב לקדמותו... שאלה גדולה היא אם צריכים לחזור הדברים לקדמותם, האם לא צריר להיות פירעון עבור הפורענות, אם לא צריך להיות דין ההיסטוריה״. נראה כאילו שרתוק האמין כי על הערבים לשלם על התקפתם הזדונית.

עמ' 436

דבריו של לביא בזכות טרנספר ובגנות חזרת הפליטים באו בעקבות הצהרתו המפורשת של שרתוק. שר החוץ אמר: ״רצוי לנו שהערבים לא יחזרו, אם רק הדבר אפשרי... ולכך יש הצדקה היסטורית״. גם למדינת ישראל וגם למדינות ערב השכנות רצוי שלישראל לא תהיינה בעיות פנים הנובעות מהימצאותו של מיעוט ערבי גדול בקרבה, רמז שרתוק, אך הוסיף כי הזמן עדיין לא בשל ״לנסח את העמדה הזאת ניסוח כלפי חוץ״.