פרק תשיעי - צעדים לפתרון בעיית הפליטים, דצמבר 1948 עד ספטמבר 1949
מזהה  273
שם הספר  440 לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947
מספר פרק  09
שם הפרק  פרק תשיעי - צעדים לפתרון בעיית הפליטים, דצמבר 1948 עד ספטמבר 1949

ועדת הפיוס לארץ-ישראל סיבוב השיחות הראשון בוועידת לוזאן - מבוי סתום (עמ' 343)

 

מרק אֵתרידג׳ (Ethridge), בפטיסט ממדינות הדרום, שטרומן מינה כנציג האמריקני בוועדת הפיוס, הבין עד מהרה כי המבוי הסתום שבעיית הפליטים נקלעה לתוכו מסכל לחלוטין כל אפשרות להשגת שלום במזרח התיכון. את עמדתו של שרתוק לבעיית הפליטים - הקובעת כי הפליטים אינם יכולים ״להיטמע״ בישראל, וכי על-כן יש ליישבם במדינות ערב - הגדיר אתרידג׳ כ״בלתי-אנושית״. עוד אמר, כי השקפותיה של ישראל בנושא זה ״דומות לאלה ששמעתי מפיו של היטלר בגרמניה ב-1933. אפשר להגדירן כאנטישמיות כלפי הערבים״. עם-זאת האמין, כי ״אפשר שיהיה זה מן החוכמה, בטווח הארוך, ליישב מחדש חלק ניכר מן הפליטים הערבים במדינות ערב השכנות״.

 

עמ' 344

בחודש מארס כתב אתרידג׳, כי לרגל היעדרה של מחווה כזאת ״סוּכל כל הנושא של הסדר בדרכי שלום״. את טענתו התקיפה של שרתוק, כי ישראל אינה יכולה לעשות מחווה כזאת או לנקוב במספר הפליטים שהיא תיאות להחזיר לתחומה, פטר במילה ״שטויות״.

ב-14 במארס כתב שרתוק לאתרידג׳, כי הפתרון העיקרי לבעיית הפליטים טמון ביישובם מחדש במדינות ערב, אלא שישראל תהיה מוכנה, בנסיבות מסוימות, להתיר את השיבה של ״שיעור יחסי מסוים״, אף כי נכונות זו תהיה תלויה ב״טיב השלום״ שידוֹן. אתרידג׳ לא הסתפק בכך; הוא תבע מישראל התחייבות מדויקת ופומבית. לאחר שמאמציה של ועדת הפיוס במשך שישה שבועות נסתיימו בלא-כלום, הוא דחק בוושינגטון ״להאיץ״ בישראל לעשות את ה״מחווה״ הדרושה.

ב-22 במארס נפגש שרת עם אצ׳יסון בוושינגטון ואמר לו גלויות, כי ממשלת ישראל ״לא תוכל לתת התחייבות כזאת״ לפני תחילת המשא-ומתן, וכי בכל מקרה ״מן הנמנע הוא לשקול את האפשרות של החזרת מספר ניכר של פליטים״.

 

עמ' 346

שרת הגיב בהטילו ספק במידת הדיוק של מספר הפליטים שנקב אצ׳יסון, דחה את ההבחנה שעשה שר החוץ האמריקני בין גבולות תוכנית החלוקה ובין הגבולות שהתווה צה״ל בפועל ודחה את הרעיון בדבר שיבה המונית של פליטים בנימוק, שדברי זה יאיים על ההומוגניות של ישראל.

אולם הלחץ המשולב של ועדת הפיוס ושל ארצות-הברית הלך ושחק אח עמידתה העיקשת של ישראל. סימנים ראשונים לכך אפשר למצוא במגעים שקיים שרת בחודשים פברואר ומארס 1949 עם ועדת הטרנספר השנייה (ויץ, דנין וליפשיץ), שמונתה על-ידי בן-גוריון בסוף אוגוסט 1948, כדי לתכנן את יישובם המאורגן של הפליטים במדינות ערב. ב-11 בפברואר מסר שרתוק לחברי הוועדה, כי הודיע לוועדת הפיוס על סירובה של ישראל להתיר שיבתם של פליטים, אם כי הודה שישראל תצטרך לנסות להסביר עמדה זו לדעת הקהל בארצות-הברית ובמדינות ערב, כדי ששם תתקבל כעובדה נחרצת. ואולם כעבור חודש, ביקש מן הוועדה להכין ״תוכנית סודית בתכלית למקרה שהממשלה תראה את עצמה נאלצת להסכים לחזרתם של חלק מהפליטים לישראל. תוכנית זו צריכה לקבוע את המקסימום של ממדי החזרה (...) שיטת בחירת המוחזרים וקביעת האזורים והיישובים שיוכלו להתנחל בהם מחדש". ככל הנראה הכינה הוועדה תוכנית כזאת.

 

עמ' 351, 352

בה בעת, במשך האביב והקיץ של 1949 התנהל בין ישראל לעבר הירדן משא-ומתן מקביל וישיר להשגת שלום. שרת נפגש עם המלך עבדאללה ב-5 במאי 1949 והשניים דנו בנושאי גבולות, הכרה רשמית, מתן גישה לעבר הירדן אל הים התיכון ובעיית הפליטים. רבת-עמון התייחסה אל שאלות הפליטים והגבולות כאל מקשה אחת: ככל שהשטח הכבוש שישראל תהיה נכונה להעביר לעבר הירדן יהיה גדול יותר, כן יהיה גדול יותר מספר הפליטים שעבר הירדן תהיה מוכנה לקלוט וליישב מחדש. עיקר מעייניו של עבדאללה היו נתונים ללוד ולרמלה, אך ישראל לא גילתה שום נכונות לוותר על שטחים, והיא אפילו ביקשה לספח שטחים נוספים (טול-כרם וקלקיליה). שיחות אלה נסתיימו בלא-כלום, אף כי ישראל סברה, שהעבר-ירדנים ״מעוניינים ביותר״ בהשגת שלום.

 

פרשת-ביניים: תוכנית עזה (עמ' 359-356)

 

בחודש מארס, ואולי עוד לפני-כן, הייתה דעת המצרים שהעניין איננו כדאי, טען ששון, שעמד בקשר רצוף עם המצרים ברודוס ובפריס. אחרי הפגישות שקיים בסוף פברואר ברודוס עם ראשי המשלחת המצרית לשיחות שביתת הנשק, מוּנעם מוצטפא ועומַר לוּטפי, דיווח ששון לשרת:

״יש לי רושם ברור, כי [המצרים] היו רוצים לעוזבה [את הרצועה] כולה, אולם אינם רוצים למוסרה לא לעבדאללה ולא לנו. אני רמזתי על אפשרות הסדר ביניים עד שיימָצא פתרון סופי: לפרז את השטח, להקים בו אוטונומיה ערבית פנימית ולערוב לביטחונו (...) ע״י ערבות מצרית-ישראלית (...) הם מוכנים כנראה, לחשוב על הצעה כזו, ומבקשים לפרטה״.

אך שרת חשש, שמצרים תנסה להעביר את הרצועה לידי עבר הירדן. חבר-הכנסת מטעם מפא״י דוד הכהן הביע דעתו, כי כדאי לה לישראל לספח אליה שטח זה אפילו תמורת הגדלת המיעוט הערבי בתחומי המדינה. שרת היה מודע היטב למחיר שתצטרך ישראל לשלם, אך ייחס חשיבות רבה יותר לרווח האסטרטגי שתזכה בו

ישראל וכתב לששון, כי ״נוכל להציג את קליטת 100 אלף הפליטים כתרומה רבתי מצד ישראל לפתרון בעיית הפליטים כולה ולהשתחרר אחת ולתמיד מלחץ או״ם עלינו״.

(...) המצב התבהר מעט ב-22 באפריל, בהתייעצות האחרונה לקראת ועידת לוזאן. ששון, שחתר בכל מאודו לעשות עסקה עם עבר הירדן, תמך בהעברת הרצועה לעבר הירדן. בן-גוריון הזהיר מפני קבלת החלטה חפוזה, אך ששון הגיב באומרו, כי קרוב לוודאי שהנושא יועלה בקרוב בשיחות לוזאן עם המצרים ועם העבר- ירדנים. על כך אמר בן-גוריון, כי אם תועבר הרצועה לישראל, ״לא נסרב ואז ברור שנקבל אותה על כל תושביה. לא נגרש אותם״.

אך שילוח, שלא כמו ששון, חשש שמצרים תסכים להעביר את עזה לעבר הירדן, בלי שישראל תוכל למנוע את הדבר. שילוח ראה אפשרות זו בדאגה, כי סבר ש״זהו ניתוק הנגב הדרומי״ משאר שטחיה של ישראל. שרת טען, כי המלחמה גרמה למנהיגי היישוב להתמקד יתר-על-המידה בשיקולים טריטוריאליים ופחות מדי בשיקולים של אוכלוסייה: ״אנו שיכורי ניצחון מכיבושים טריטוריאליים״. הוא הביע דעתו נגד הצורך ״לבלוע 150,000״ ערבים, וטען הן נגד הכללת הרצועה בישראל והן נגד הכפפתה לשלטון ישראלי-מצרי משותף, בהוסיפו כי כאשר ישראל תהיה אחראית לרצועה, יידרשו תושביה לחזור לבתיהם הישנים. גם ליפשיץ, חבר ועדת הטרנספר, התנגד לסיפוח הרצועה לישראל, אם כי מאידך גיסא ביקש לספח את קלקיליה ואת טול-כרם, שיש בהן ״רק 20,000 ערבים״. גם שרת התנגד, כמוהו כשילוח, לסיפוחה של רצועת עזה לעבר הירדן.

(...) מברק ששיגר איתן ב-2 במאי לתל-אביב הניע את ישראל לנקוט עמדה ברורה בנושא. בישיבת הממשלה שכונסה למחרת היום הוחלט, כי ״באם יוצע סיפוח חבל עזה למדינת ישראל על כל תושבי[ו] תהא תשובתנו חיובית״. שרת טען בדיון נגד הצעה זו, כי ״עוד לא בגרנו כדי לקלוט שלוש מאות אלף ערבים״.

אך בן-גוריון הצליח, בהיעזרו בנימוקים גיאופוליטיים ואסטרטגיים, ללכד מאחוריו את רוב השרים. שרת נמנע בהצבעה. ב -20 במאי הודיעה ישראל לאתרידג כי היא ״תתבע״ את הרצועה, אך לא תעמוד על תביעתה, ״אם מצרים תשיב בשלילה״. ישראל הציעה הצעה ברוח זו לוועדת הפיוס ואמרה, כי היא ״תהיה מוכנה להעניק אזרחות ישראלית (...) לכל הערבים הנמצאים כעת באזור עזה, תושבים כמו פליטים״, והתחייבה לדאוג ״ליישובם מחדש ולשיקומם״.

ישראל חזרה על הצעה זו ב-29 וב-31 במאי.

 

עמ' 360, 361

גם המצרים התנערו מאבהות על רעיון זה, וכן נהג אתרידג׳. ״מן הפרוטוקול עולה בבירור״, כתב הנציג האמריקני בוועדת הפיוס, כי היה זה בן-גוריון, אשר שירטט לראשונה קווים לתוכנית בפגישה שנערכה בין השניים בטבריה, ב-18 באפריל (מאוחר יותר דחה שרת כמגוחכת את הטענה, שהתוכנית נולדה בטבריה). במרוצת חודש יוני עשה אתרידג׳ מאמצים עליונים כדי להתנער מכל אחריות להגיית התוכנית. הוא סבר, כי כאשר איתן נתן פומבי להצעה הישראלית הרשמית, ב-20 במאי, הוא ״סיכל״ לפי שעה כל אפשרות להשגת התקדמות בנושא זה.

 

עמ' 362, 363

כאשר כעבור ימים אחדים הביא איתן הצעה זו לעבד אל-מונעם מוצטפא, המצרים ״לא ששו על הרעיון (...) ואינני סבור, שממשלת מצרים תשוש. למה לה למצרים לוותר על רצועת עזה הפורייה תמורת אזור שומם אי-שם בין רפה [רפיח] ועוג׳ה?״, כתב איתן לשרת, אך ארצות-הברית עדיין השתעשעה במחשבה, שהתוכנית ׳׳עשויה להיות המפתח שיפתח את הבעיה כולה״. היא חתרה לקיום שיחות שלום ישירות בין ישראל למצרים, שתוכנית עזה, בצורה זו או אחרת, תהווה בהן אחד הרכיבים החשובים. ישראל הסכימה לרעיון זה והציעה לקיים את השיחות בניו-יורק, ואילו מצרים הסתייגה ממנו. וושינגטון גם פנתה לבריטניה בבקשה שתסייע לה להשפיע על מצרים לשאת-ולתת על ההצעה.

 

עמ' 366, 367

בינתיים, בהגיע חודש יולי, התעוררו גם בישראל ספקות עמוקים לגבי התוכנית, ולא רק בגין הפיצוי הטריטוריאלי שהכילה. כלפי חיץ לא חזרה בה ישראל מנכונותה לאמץ את התוכנית כפי שעוצבה בתחילה, דהיינו: הכללת הרצועה בתחומה ״תמורת״ נכונותה לקלוט את האוכלוסייה שבה. אך במרוצת החודשים הייתה בישראל ידם של הספקנים על העליונה. שרת הסביר, כי ישראל הסכימה לעסקה של טריטוריה ואוכלוסייה, כיוון שסברה כי ברצועה מצויים ״150,000 עד 180,000 ערבים״. אולם ״הנחה זו (...) התבררה כבלתי-נכונה״. כיום סבורה ישראל, כי ברצועה מתגוררים כ-211,000 פליטים ו-65,000 תושבים מקומיים, וקליטת מספר גדול כל-כך של ערבים היא מעבר ליכולתה. ישראל, הוסיף, גם חוששת שפליטים אחרים, השוהים כיום בלבנון, בסוריה ובעבר הירדן, יעקרו לרצועה לפני העברתה לישראל, כדי שתשמש להם מקפצה שבעזרתה יוכלו לשוב לבתיהם. הוא אמר, כי ישראל צריכה לנקוב בדיוק אח המספר המרבי של ערבים שהיא מוכנה לקבל יחד עם הרצועה, שאם לא כן תהיה זו התחייבות שאין לדעת את גבולותיה. בראשית אוגוסט נפגשו שרת, בן-גוריון, קפלן וליפשיץ והחליטו על תקרה של 200,000. לדיפלומטים של ישראל ניתנה הוראה להזכיר בפגישותיהם, כי ישראל לא תהיה מוכנה לקלוט מספר בלתי-מוגבל מפליטי הרצועה.

שרת גם הורה לדיפלומטים שלו לדחות ״בכל התוקף״ את רעיון הפיצוי הטריטוריאלי, אך הוסיף: ״אם יגיעו הדברים לשלב מעשי וייראה הכרח לסטות מעמדת הסירוב המוחלט, אפשר יהיה לדון על תיקוני גבולות צפון הנגב הן ממזרח והן ממערב, ז.א. הן לטובת מצרים והן לטובת עבר הירדן, אך בשום פנים לא על ויתור כלשהו לטובת מישהו על חשבון חלקו הדרומי של הנגב, כולל אילת״

איתן חלק על גישה זו. הוא היה מוכן, למען השגת שלום עם מצרים, לוותר על פיסת שטח בנגב הדרומי וביטל את חשיבותה האסטרטגית של אילת. לדעת שרת היה סיכוי, שישראל תיאלץ לבחור בין שתי אפשרויות: להסכים לקלוט את כל ״300,000״ הערבים יושבי רצועת עזה תמורת קבלת הרצועה עצמה, אך ללא שום ויתור טריטוריאלי; או להסכים לקליטת חלק בלבד מיושבי הרצועה ולתת פיצוי טריטוריאלי. שתי האפשרויות לא קסמו לשרת ולכן סבר, כי הדרך הטובה ביותר היא אולי השארת המצב כמות שהוא.

 

ועדת הפיוס לא"י וסיבוב השיחות השני בוועידת לוזאן: "הצעת ה-100,000" וכישלון השיחות (עמ' 370)

 

הלחץ הכבד שהפעילו ארצות-הברית וּועדת הפיוס על ישראל בראשית הקיץ נשא פרי כלשהו, בדמות התוכנית לאיחוד משפחות. שרת הודיע על תוכנית זו בכנסת ב-15 ביוני ואמר כי ישראל ״תשקול בחיוב״ פניות של ערבים החיים בישראל לאפשר חזרתם של ״נשותיהם וילדיהם הקטנים״, קרי: ״בנים עד גיל 15 ובנות בלתי-נשואות״. לביצוע איחוד משפחות זה הלכה למעשה הציעה ישראל להקים תחנות משמר מיוחדות על גבולותיה עם מצרים, עבר הירדן ולבנון (אבל לא על גבולה עם סוריה, שעדיין לא נחתם איתה הסכם שביתת נשק).

 

 

עמ' 373-371

ארצות-הברית הוסיפה לשאוף ל״מחווה״. למען האמת, ״זרעיה״ של מחווה כזאת נטמנו עוד חודשים רבים לפני-כן באדמתה של תל-אביב: באוגוסט 1948 המליץ ששון לפני שרת לשקול את האפשרות להתיר שובם של ״40,000 עד 50,000״ פליטים ולנקוט ״מייד״ צעדים ראשונים להחזרתם (הוא טען כי בדרך זו אפשר יהיה לנטרל את הלחץ הצפוי על ישראל בישיבה הקרובה של עצרת האומות המאוחדות בפריס). ששון נשאר עקיב בגישתו הפשרנית: באמצע אפריל 1949, כאשר ארצות-הברית תבעה מישראל להסכים להחזרת 250,000 פליטים, אמר ששון כי ישראל תוכל אולי לקבל בחזרה ״150,000״ פליטים.

ראשי השלטון בישראל דחו כל העת, בעקיבות, את המלצותיו של ששון, אולם בשלהי יוני שוב לא היה אפשר לעמוד בפני הלחץ ההולך ומתעצם של ארצות-הברית ושל ועדת הפיוס. שרת ביקש מבן-גוריון, שיסכים להצהרה פומבית בדבר נכונותה של ישראל לקלוט ״25,000״ פליטים במסגרת התוכנית לאיחוד משפחות. זאת ועוד: ב-25 ביוני הודיע שרת לאבן: ״שוקל אם לדחוק בממשלה להסכים להוסיף 50,000 פליטים שישראל מוכנה לקלוט כתרומה מרבית נוספת מלבד [תוכנית] עזה (...) האם זה יְרַצה את ארה״ב ויגרום לה להטות את כף המאזניים לטובתנו?״

ב-5 ביולי הציע שרת בממשלה, כי ישראל תצהיר על נכונותה לקלוט ״100,000״ פליטים תמורת שלום. במספר זה, פירט שר החוץ, ייכללו ״25,000״ הפליטים שכבר חזרו לארץ באורח בלתי-חוקי וכ-״10,000״ פליטים, שיחזרו במסגרת ההסדר לאיחוד משפחות. רוב השרים תמכו בשרת, אך בן-גוריון התנגד בטענה, כי המספר הנקוב אין בו כדי לרַצות את וושינגטון ו/או לענות על דרישות הערבים, ומאידך גיסא הוא גדול מדי מנקודת ראות ביטחונית. שרת לא רצה, שהחלטה חשובה כזאת תתקבל על אפו ועל חמתו של ראש הממשלה, ולכן העלה על דרך הפשרה הצעה מתוקנת: הממשלה תסמיך אותו, כצעד ראשון, לגשש אצל האמריקנים כדי לברר, אם הודעה ישראלית על נכונותה לקלוט 100,000 פליטים תביא אומנם להפחתה או לביטול של הלחץ האמריקני על ישראל. השרים תמכו בהצעה זו והסמיכו את שרת להציע את הצעת ה-100,000, אם אומנם יתברר מן הגישושים בוושינגטון, כי התגובה חיובית.

ראשי השלטון בישראל הסיקו, שאין מנוס מעשיית ויתור כלשהו כדי לא למתוח יתר-על-המידה, ועד כדי קרע מוחלט, את היחסים עם ארצות-הברית. לימים הסביר שרת את ההצבעה בממשלה: ״הניסיון להשיב את ועידת לוזאן לתחייה מחויב גם מהצורך הדחוף להפיג את המתיחות שנוצרה בינינו לבין ארצות-הברית. מתיחות זו נתגלתה בייחוד לגבי בעיית הפליטים, אשר אי-פתרונה משמש אבן-הנגף על דרך המשא-ומתן [בלוזאן] כולו״.

(...) ב-27 ביולי מסר שרת לוועדת הטרנספר על החלטת הממשלה. הוא ביקש ממנה להכין תוכנית לקליטת הפליטים האלה בישראל וליישובם מחדש. ויץ ודנין הביעו התנגדות להחלטה וכינוה ״אסון גדול״, ואילו ליפשיץ נתן גיבוי לשרת. בעקבות תגובות אלה אמר שרת, כי אם תגיע הוועדה למסקנה, לאחר שתבחן את התוכנית, שישראל אינה מסוגלת בשום פנים ואופן לקלוט את הפליטים, ״הרי תצטרך הממשלה לקבל דעה זו ולהסתפק בה״, מששמעו את הדברים האלה החליטו ויץ, דנין וליפשיץ לקבל על עצמם את המשימה, אך התנו תנאי שהממשלה ׳ לא תחליט דבר בנושא בטרם תשמע את השקפותיהם.

(...) ב-28 ביולי הודיעה ישראל רשמית לארצות-הברית על נכונותה לקלוט 100,000 פליטים, לאחר שתתקבל תוכנית כוללת ליישובם מחדש של הפליטים ולאחר שיהיו בידה ״סימנים״ ל״התקדמות של ממש״ בדרך להסדר שלום. אילת, נציג ישראל בוושינגטון, אמר באותו יום, כי ישראל קיבלה החלטה זו כדי ״להביע את שיתוף הפעולה [שלה] עם ארה״ב״ וכדי לתרום את חלקה לפתרון בעיית הפליטים, וזאת ״למרות העובדה שלדעת מומחים לכלכלה ולביטחון בישראל זוהי החלטה הרת אסון״.

אילת הסביר, כי המספר הנקוב כולל ״מסתננים״ שכבר חזרו לישראל, כמו גם אותם ערבים החוזרים לפי ההסדר לאיחוד משפחות. שרת מצדו הטעים באוזניו של מקדונלד, כי 100,000 הוא המספר המרבי, באשר גם הוא גורם לכך שגודל המיעוט הערבי בישראל יהיה ״הרבה מעבר לשולי הביטחון המקובלים״.

 

עמ' 377-374

פרסום ״הצעת ה-100,000״ עורר סערה פוליטית רבתי בתל-אביב. נמצאו לה מתנגדים חריפים ביותר אפילו בתוך מפא״י; ״הפועל המזרחי״, הציונים הכלליים ו״חירות״ דחו אותה מכל וכל, ואילו ״הפרוגרסיבים החרישו והעיתונות פירשה שתיקתם כמחאה אילמת (...) הודייתם בשפה רפה של אנשי מפ״ם בצדקת המעשה כשלעצמו (...) הובלעה וטושטשה כליל בנחשול הזעם שהציפו בו את הממשלה על שנכנעה ל׳לחץ האימפריאליסטי׳״, דיווח שרת.

(...) שרת טען, כי ההתרסה של גרבובסקי ״לא הגיונית״, שהרי הוא תמך בסיפוחה של רצועת עזה על תושביה, וכיצד הוא יכול עתה להתנגד לקליטת ״65,000 עד 70,000״ פליטים? בנוקבו מספר זה רמז שרת לנקודה השנייה בטיעוניו:

״הצעת ה-100,000״ אין פירושה קליטת 100,000 פליטים נוספים: בדעתה של ישראל להפחית ממספר זה את המסתננים ״הבלתי-חוקיים״ ואת החוזרים ה״חוקיים״ (לפי ההסדר לאיחוד משפחות והסדרים מיוחדים, כמו לגבי כפריי עילבון וכפר-ברעם). מספר המסתננים הוא 25,000 לערך, ועל כך יש להוסיף עוד כמה אלפים של חוזרים לפי ההסדרים המיוחדים. כיוון שכך, טען שרת. נשארים רק ״65,000 עד 70,000״.

אולם עיקר דברי הסנגוריה של שרת על התוכנית היו מבוססים על ההיבט ההיסטורי. בהזכירו את ימי אביב 1948 אמר:

הייתה תקופה שגם אצלנו הייתה הנחה שעקירת הערבים האלה היא לשעה ולא לדורות ו[נתפס כ]טבעי הדבר שערבי יחזור לכפרו. זו הייתה ההנחה הרווחת בציבור שלנו (...) כאשר משרד החוץ  החל לדבר בפומבי נגד החזרה - הוא הדגיש שהוא מדבר לא רק כלפי חוץ והוא קודם כל מנסה לגבש דעת קהל [בארץ] נגד החזרה זו (...) במשך הזמן הבין הציבור מה קרה, התרגל לדבר זה, והבין שיכול להיות אסון אם תהיה החזרה (...) המונית, והתגבשה עמדה זו [נגד החזרה]. היא נתנה תוצאות מכריעות. היא הוכיחה לגורמי חוץ שאין מה לדבר על פתרון בדרך של החזרה רבתי (...) אם עכשיו מדברים ברצינות גם באנגליה וגם באמריקה על התיישבות [של פליטים] בארצות אחרות - זאת [תוצאה] של הדגש המוחלט שהעמדנו בשאלה זו.

(...) שרת הגיב בחריפות על הביקורת שמתחו עליו יושבי הספסלים האחוריים. להכרמלי אמר, כי הוא ״מקנא״ בו על שהוא ״מוכן לחיות בבדידות לא רק מהמזרח אלא גם מהעולם כולו״. הוא ביקש להטעים את החשיבות של השלום, של דעת הקהל בעולם ושל היחסים עם מדינות אחרות ואת התרומה שתוכל ״הצעת ה-100,000״ לתרום בהקשר זה. ״החבר הכרמלי יודע רק דבר אחד, שערבים זה עם נורא ועלינו לעוקרם״.

להלן הודיע שר-החוץ, שהכנסת לא תצביע אומנם על ״הצעת ה-100,000״, אך הממשלה צריכה להיות ״מעוניינת להיות נתקפת בשאלה זו בכנסת (...) חשוב שתבוא לידי ביטוי הרגשתם הכבדה של חברי מפא״י בעניין זה״.

חשבונו של שרת היה פשוט ומובן: ככל שירבו ההתקפות על הממשלה בנושא זה וככל שיהיו נוקבות יותר, כך יֵקל על ישראל ״למכור״ את ההצעה בתור ״גבול הוויתורים האפשריים״ לארצות-הברית ולוועדת הפיוס. ואומנם ברוח זו הדריך גם את הדיפלומטים של משרד החוץ: עליהם להבליט ככל האפשר את הקשיים שניצבה בפניהם הממשלה בקבלת ההצעה ואת עוצמת ההתקפות עליה בנושא, כדי שיהיה ברור מעבר לכל ספק, כי קליטת 100,000 פליטים היא המרב שישראל תוכל להציע.

בישיבת הכנסת הסוערת שנערכה אחר-כך הבטיח שרת לחברי הבית, כי ההצעה לא תחייב את ישראל אלא אם כן תהווה חלק מהסדר שלום כולל.

ב-2 באוגוסט הבריק שרת לראובן שילוח, שעמד עתה בראש המשלחת הישראלית בלוזאן:

צריך שיהא ברור לפורטר [מחליפו של אתרידג׳ כנציג ארצות-הברית בוועדת הפיוס] שאין לחלום על משהו נוסף לספרה שנקבנו (...) הסבר לפורטר שהצעתנו עוררה התנגדות חמורה בפנים, לרבות במפא״י, ועלה בידי בקושי בוויכוח 5 שעות להשקיט סערת הסיעה (...) כל ויתור נוסף (...) יהרוס מעמד הממשלה.

שרת הוסיף, כי אם יסרבו הערבים ״להיאחז״ בהצעה הישראלית לאלתר, יגברו הלחצים על הממשלה לבטלה והיא לא תוכל לעמוד בהם לאורך ימים. לדיפלומטים אמריקנים בתל-אביב אמר שרת, כי ההצעה אינה ניתנת למיקוח: אפשר רק לקבלה, או לדחותה, כמות שהיא. ״היד שהושטנו״, אמר, ״לא תישאר תלויה לאורך ימים״. הוא יעץ שארצות-הברית תשפיע על הערבים לקבלה והזכיר בקשר לכך פעמים חוזרות את הלכי הרוח הפושים בקרב הציבור בישראל.

שרת סבר, כי הסערה שהתלקחה סביב ההצעה ״ערערה במקצת את מעמדי״, אך מאידך גיסא היא סייעה ב״מכירת״ ההצעה בחוץ-לארץ. מכל-מקום נטה לחשוב, כי שיחות לוזאן סופן שייכשלו, ובמקרה זה תגווע ״הצעת ה-100,000״ מאליה ולא יהיה צורך ליישמה.

 

העתקת קישור