חזית המרכז (עמ' 278, 279)

בשעות אחר-הצהרים ב-12 ביולי הגיע השר שיטרית לרמלה וכמעט בלם את הגירוש ההמוני של תושבי שתי הערים בעודו באבּו. ממשלת ישראל לא ידעה דבר על הוראות הגירוש ושיטרית הגיע למקום, כפי שנהג במקרים דומים בעבר, כדי לראות מקרוב את האנשים שהיו אמורים להיות נתונים ל״טיפולו״, בתוקף תפקידו כאחראי לרווחת בני המיעוט הערבי. בהגיעו לעיר נדהם לנוכח כה ששמע וראה: חיילי חטיבת ״קרייתי״ היו בעיצומן של ההכנות לגרש את התושבים. המח״ט בן-גל אמר לו, כי ״לפי פקודת מפקד הפעולה פייקוביץ [יגאל  אלון], עומד צבא הגנה לישראל לקחת את כל האנשים בגיל הגיוס בתורת שבויים ואת יתר התושבים אנשים נשים וטף עומדים להוליך היום מעבר לקווי הגבולות ולעזבם לנפשם״.

שיטרית כתב (למחרת) כי ״הצבא חושב לנהוג [בתושבי לוד] בדרך אשר הוא עומד לנהוג כלפי תושבי רמלה״.

השר חזר לתל-אביב נסער ונרגז, ועוד באותו ערב נפגש עם שר החוץ, משה שרתוק, ודיווח לו על מה שראה ושמע. בעקבות פגישה זו יצא שרתוק בלילה אל בן-גוריון, והשניים התוו שורה של הנחיות לצה״ל לגבי ההתייחסות אל האוכלוסייה האזרחית של לוד ורמלה. נראה כי בן-גוריון לא אמר לשרתוק (וגם לא לשיטרית), כי הוא-הוא האיש שעל-פי מצוותו הוצאו פקודות הגירוש המקוריות.

ואלה היו ההנחיות שקבעו שני השרים הבכירים, בן-גוריון ושרתוק, לפי מה שכתב שרתוק לשיטרית ב-13 ביולי:

א. יש להכריז ברבים, בשתי הערים, שכל מי שחפצו לצאת - הרשות נתונה לו;

ב. יש להזהיר כי כל הנשאר יישאר על אחריותו מבחינת ההזנה ואין שלטונות ישראל מתחייבים לספק לו מזון;

ג. אין בשום פנים להכריח נשים, ילדים, ישישים וחולים לצאת;

ד. אין לפגוע במנזרים ובבתי כנסיות אלא אם יש צורך צבאי מכריע;

ה. יש להקפיד בכל חומר הדין שהחיפושים לא יהיו מלווים מעשי חבלה והרס;

ו. יש למנוע בכל האמצעים מעשי שוד׳׳.

בסוף מכתבו הוסיף שרתוק הערה זו: ״כולנו יודעים עד כמה קשה להשתלט על יצרים בשעת כיבוש, אך אקווה כי הקווים דלעיל (...) יבטיחו מניעת תקלות חמורות.

(...)

שיחתו עם שרתוק בערבו של 12 ביולי ומכתבו של שרתוק מ-13 ביולי גרמו לו לשיטרית לחשוב, כי הצליח למנוע גירוש המוני של האוכלוסייה משתי הערים, אלא שטעות הייתה בידו. לערבים ניתנו הוראות ו״עידוד״ לעזוב, אם כי ייאמר שעד ל-13 ביולי לא נזדקקו התושבים לשום ״עידוד״, ובעיקר אמורים הדברים לגבי תושבי לוד. בתוך 72 שעות בלבד פקדו אותם חוויות קשות בזו אחר זו: הלם הקרב, כיבוש עריהם בידי היהודים בניגוד לציפיותיהם, הפקרתם בידי הלגיון הערבי, טבח (בלוד), עוצר רצוף עם חיפושים מבית לבית, ריכוז של גברים בגיל צבא והפרדתם מבני משפחותיהם, מחסור במזון ובטיפול רפואי, מנוסת קרובי משפחה, הסתגרות מאונס בבתיהם, ואימה מפני העתיד.

ככל הנראה לא חלף אלא זמן קצר ביותר עד שלרמלה הגיעו הידיעות על מה שהתרחש בלוד, מרחק שלושה קילומטרים, בשעות אחר-הצהריים של 12 ביולי - וגם תושביה של עיר זו נתקפו בהלה. בלילה שבין 12 ל-13 ביולי החליטו כנראה רוב האזרחים שנותרו בשתי הערים, כי מוטב להם לצאת ולא להישאר נתונים לשלטון יהודי. נפילת משטרת לוד בבוקרו של 13 ביולי אפשר שהכריעה את הכף לגבי אלה שעוד היססו.

המבצעים הצבאיים בימי ההפוגה השנייה, יולי עד אוקטובר 1948 (עמ' 287-285)

ב-18 ביולי נהרגו שני נוסעים יהודים סמוך לג׳בה. בעקבות תקרית זו הוזהרו התושבים של שלושת הכפרים, שעליהם להיכנע או להתפנות. הם דחו את שתי החלופות כאחת, כנראה בלחץ כוחות לא-סדירים שלא מקרב המקומיים. ב-18 וב-19 ביולי ערך צה״ל התקפה ראשונה על הכפרים, אך נהדף. לאחר מכן החלה שורה של הרעשות והפצצות, לסירוגין, וב-24 בחודש נפתחה ההתקפה הסופית, שכונתה ״מבצע שוטר״. עוד קודם-לכן נמלטו רוב התושבים. למחרת היום הוטחה אש עזה מתותחים וממטוסים על הכפרים (שר החוץ, משה שרתוק, שיקר כאשר כתב ב-28 בספטמבר 1948 למתווך מטעם או״ם, כי במתקפה זו ״לא הופעלו מטוסים״) וב-26 ביולי נכנסו יחידות קטנות של חטיבות ״גולני ״כרמלי״ ו״אלכסנדרוני״ לכפרים וכבשו אותם. כמעט כל התושבים שנותרו בהם נאלצו לצאת או שנסו מזרחה, דרך ח׳רבת קומבאזה, לעבר ואדי ערה, ג׳נין וכפרי הדרוזים על הר הכרמל - מקצתם עוד ב-25 בחודש וחלקם למחרת היום. אחדים מן התושבים העידו אחר-כך, כי חיילי צה"ל ומטוסיו שוב שוב צלפו בפליטים הנסים.

(...) אין צורך לומר, שממשלת ישראל לא ראתה בעין יפה את הממצאים ואת ההמלצות של האו״ם. שרתוק הכחיש שהכפריים גורשו והצהיר: ״כאשר החלה הפעולה ב-24 ביולי נמצאו בכפרים רק חלק קטן מתושביהם המקוריים״. הוא דחה את תביעת המתווך לאפשר למגורשים לשוב לכפריהם. המתווך בפועל מטעם האו״ם, ראלף באנץ, השיב לו כי התושבים ״אולצו להתפנות״ וכי שניים משלושת הכפרים ״נהרסו באורח שיטתי״.

עמ' 288

פעולות הטיהור של צה״ל בנגב בימי ההפוגה השנייה עוררו ביקורת הן מצד משרד החוץ והן מצד ראשיהם של אחדים מיישובי הנגב. יעקב שמעוני, המנהל בפועל של המחלקה לענייני המזרח התיכון במשרד החוץ, הצהיר שפעולות אלה עומדות בסתירה להוראותיו של שר החוץ, אשר שאף לשמירה על יחסים תקינים עם הבדווים בנגב בתקווה, כי הדבר יסייע לישראל במאבקה הפוליטי על השארת הנגב בתחום המדינה. המוח׳תארים של הקיבוצים דורות ניר-עם ורוחמה התלוננו כבר כמה שבועות קודם-לכן בפני בן-גוריון, כי בפשיטות של צה״ל ״נהרסו בתים, נשדד צאן, בקר וסוסים, ונשרפו שדות״ של בדווים מקומיים, ״אשר שמרו כל הזמן על נייטרליות אוהדת ועזרו לנו בפועל במלחמתנו על ידי מסירת ידיעות וכו׳״.