פרק רביעי - ההחלטה נגד שיבת הפליטים, אפריל-דצמבר 1948
מזהה  268
שם הספר  440 לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947
מספר פרק  04
שם הפרק  פרק רביעי - ההחלטה נגד שיבת הפליטים, אפריל-דצמבר 1948

למדיניות ההתנגדות לשובם של הפליטים ניתן ביטוי ב-25 באפריל, כאשר יציאת הערבים מחיפה הייתה בעיצומה, במברק ששיגר משה שרתוק (שרת), שר החוץ המיועד של המדינה החדשה, אשר שהה באותה עת בניו-יורק, לפקידי משרדו בתל-אביב: ״מציע לשקול אזהרה לערבים היוצאים עכשיו [ש]לא נוכל להבטיח [לאפשר] את שובם״.

 

 

עמ' 187, 188

בעיניו של יוסף ויץ הייתה יציאת הערבים, שהוא עצמו סייע לקידומה בכמה מקומות בארץ, תרגום מעשי - אם-כי בלתי-מתוכנן ובעל אופי ספונטני בעיקרו - של רעיונות הטרנספר משנות השלושים המאוחרות. לפי רעיונות אלה הצטיירה מדינת היהודים העתידה כבעלת אופי הומוגני מבחינה דמוגרפית, יציבה מבחינה פוליטית ובטוחה מפני חתרנות מבפנים - בעקבות נטישה רבתי של בני המיעוט הערבי. ואומנם יציאתם ההמונית של הערבים בחודשי המלחמה הראשונים נראתה בעיניו של ויץ כשקולה נגד טרנספר. הוא וחבריו לדעה סברו, כי למען טובתה של ישראל יש להגביר יציאה זו באמצעים מאמצעים שונים, בעיקר על דרך השכנוע, כדי שתקיף יישובים ערביים נוספים, וכך תובטח מדינה יהודית מגובשת מבפנים ומוגנת כלפי חוץ. מובן שלדידם של בעלי השקפות אלה, שיבת הערבים עלולה הייתה לשים לאַל את הרווח הפוליטי-הצבאי העיקרי של המלחמה ולסכן את המדינה היהודית. ויץ ראה עניין זה כחיוני ביותר, עד כדי כך שביקש להקים מוסד ממלכתי מיוחד, בעל סמכויות רחבות, אשר יפקח על מה שכונה בפיו ה״טרנספר בדיעבד״. בחודשים מארס ואפריל עשה מאמצים קדחתניים כדי להשיג לתוכניתו גיבוי פוליטי, שיסייע לו ביישום רעיון הטרנספר. החל במאי לחץ על בן-גוריון ועל שרתוק כדי שיקימו ״ועדת טרנספר״, רצוי בראשותו, לניהול ״מדיניות של טרנספר״, שעיקרה יהיה נקיטת אמצעים שימנעו שיבת הערבים לבתיהם. ועדת הטרנספר גם אמורה הייתה, אומנם בדרך חשאית יותר, לייעץ להנהגה הפוליטית ולמפקדי ה״הגנה״ בגירושם של ערבים מיישובים נוספים.

(...)

ב-28 במאי נפגש ויץ עם שרתוק והציע, שהממשלה תמנה אותי (את ויץ), את ששון ואת דנין כדי שיכהנו בתור ועדת טרנספר ״לשם עיבוד תוכנית פעולה מכוונת למטרת הטרנספר״. לדברי ויץ בירך אותו שרתוק על יוזמתו והסכים עמו, ״שיש לנצל את התופעה הזאת [זאת אומרת, יציאת הערבים] ולהופכה לעובדה״.

כעבור יומיים, ב-30 במאי, נפגש ויץ עם שר האוצר, אליעזר קפלן (שתפס את המקום השלישי בהיררכיה של מפא״י), ולדברי ויץ הוא קיבל את ברכתו של השר להפעלת מדיניות הטרנספר. עוד באותו יום נתכנסה ועדת הטרנספר לישיבתה הראשונה וּויץ החל להכין טיוטה לפעולותיה בעתיד.

 

עמ' 191

בינתיים נמשכו הדיונים סביב קבלת החלטות הנוגעות לשיבת הפליטים לכפריהם. היה זה שרתוק, אשר החיש את קבלת הנוסחה שהתקבלה לבסוף. על רקע שידור הרדיו החורג של ״קול ישראל״ ב-29 במאי, שבו נאמר כי ישראל תרשה לפליטים לחזור, פנה שרתוק ב-6 ביוני למנכ״ל משרדו, וַלטר איתן, וכתב לו כדלקמן: "יש להימנע מקביעת מסמרות חיוביים בעניין זה. לעת עתה [עלינו להשתמש רק ב]ניסוח שלילי: כל עוד המלחמה נמשכת אין לדבר על החזרה. [אבל] אל ישתמע מדברינו שעם תום המלחמה יוכלו לחזור. נשמור פתח פתוח לכל אפשרות".

 

עמ' 192

באותה עת הגיעה לתל-אביב משלחת של ראשי היישובים בגליל המערבי וביקשה להיפגש עם שרים. שרתוק סירב לקבלם. הם מסרו למזכירות הממשלה, כי הם לא מעלים על הדעת את החזרתם למצב הקודם והחזרת הערבים, אם הערבים חוזרים - הם [זאת אומרת, היהודים] יוצאים (...) אם הם נשארים שם, הרי זה בתנאי שהערבים לא חוזרים והם [זאת אומרת, היהודים! במדינה [כלומר, יהיו בתחום מדינת ישראל].

 

עמ' 193

צה״ל הוסיף להתנגד בתקיפות ובעקביות לשיבת הפליטים במשך כל הקיץ. ב-14 באוגוסט כתב ידין, ראש אגף המבצעים של צה״ל והרמטכ״ל בפועל, לשרתוק: ״לרגל התפשטות מחלות בקרב הפליטים הערביים, הריני מציע להכריז על כל שטחי הכיבוש שלנו הסגר מוחלט. על ידי כך נוכל לעמוד ביתר תוקף נגד דרישת החזרת פליטים הערביים ונגד כל הסתננות ערבים לכפרים עזובים - נוסף להתנגדותנו לכך מבחינות צבאיות ומדיניות מובנות״.

 

עמ' 194

בפגישה שנערכה בתל-אביב ב-1 ביוני דנה בנושא זה קבוצה של שרים ופקידים בכירים ובהם שרתוק, שיטרית, מזכיר הממשלה זאב שרף, מנכ״ל משרד המיעוטים גד מכנס וששון. הם הגיעו למסקנה - כפי שרשם בן-גוריון ביומנו ״שאין לעזור לחזרת ערבים״, והוסיפו כי ״יש לתת הוראות למפקדים בעניין זה״. ואומנם הוצאו הוראות ליחידות הצבא למנוע שיבת פליטים.

שרתוק, שבימי הקיץ היה ראש התומכים בקרב הממשלה בוועדות הטרנספר, הסביר במכתב ששיגר ליושב-ראש הקונגרס היהודי העולמי, נחום גולדמן, את השיקולים המדיניים העיקריים שהביאו את היישוב לידי גיבוש מדיניות נוקשה כלפי שיבת הפליטים: ״ההזדמנות שפותח בפנינו המצב הנוכחי לפתור אחת ולתמיד ובאופן יסודי את הבעיה המציקה ביותר של המדינה היהודית [קרי: בעיית המיעוט הערבי] מרחיקה לכת מעבר לכל מה שציפינו. אפילו אין למנוע תסיסה מסוימת, הרי עלינו לנצל ככל האפשר את הסיכוי שזימנה לנו ההיסטוריה באופן מהיר ובלתי-צפוי כל-כך".

 

עמ' 195

התנגדות תקיפה לא פחות לשיבת הפליטים הביע שרתוק, בהציגו שאלה רטורית:

"האם אנחנו מתארים לעצמנו שיבה לסטאטוס קוו אנטה? לדעתו צריכה עתה הממשלה להבהיר ליישוב את החשיבות העצומה של השינוי [הדמוגרפי] הזה מבחינת ההתיישבות והביטחון, ומבחינת איתנות המבנה של המדינה ופתרון בעיות סוציאליות חיוניות ומדיניות חמורות. עם-זאת אמר, כי ישראל צריכה לגלות נכונות לתשלום פיצויים על האדמות הנטושות, אבל הם אינם חוזרים. וזוהי המדיניות שלנו: הם אינם חוזרים" (ישיבת ממשלה. 16.6.1949).

ישיבת הממשלה ב-16 ביוני ננעלה ללא הצבעה רשמית, אך הקו׳ שדגלו בו בן-גוריון ושרתוק נעשה מעתה למדיניות הרשמית של מדינת ישראל. כלפי חוץ לבשה מדיניות זו אופי בוטה פחות וגמיש יותר. כאשר ב-17 ביוני נפגש ברנדוט עם שרתוק, הוא שאל את שר החוץ בדבר נכונותה של ישראל להתיר את שיבתם של ״300,000״ הפליטים  ובדבר ״כיבוד זכויות הקניין שלהם״. שרתוק השיב, כי ״אין לדון בשאלה זו כל עוד המלחמה נמשכת״, והוסיף ש״הממשלה לא קבעה עדיין את מדיניותה לגבי היישוב הסופי של בעיה זו״. עוד אמר, כי ״זכויות הקניין יכובדו אלנכון״.

אף ששרתוק דחה כאמור את ההצעה שהנושא ידוֹן כל עוד מתנהלים קרבות, נדמה היה שהוא לא שלל את האפשרות שישראל עשויה להתיר שובם של פליטים בתום המלחמה. רמז זה לגמישות הקל ללא ספק על מלאכתם של פקידים ישראלים בשיחותיהם עם נציגים של או״ם ושל ארצות-הברית. אך כנראה נבעה עמדה זו בעיקרה לא משיקולים דיפלומטיים, כי אם מאילוצים קואליציוניים פנימיים בממשלה ומן הצורך לקיים את האחדות הלאומית בימי המלחמה.

 

עמ' 197, 198

עם תחילת ההפוגה השנייה ב-18 ביולי גאתה ההתעניינות הבינלאומית בבעיית הפליטים. בראיון שנתן לניו-יורק הראלד טריביון ב-21 ביולי אמר ששון, כי "לא תיתכן שיבה של פליטים אלא כחלק מהסכם שלום עם מדינות ערב; החזרת הרכוש הערבי שהוחרם תוּתנֶה בתשלום פיצויים על הרכוש היהודי שהוחרם במדינות ערב; והחזרת הפליטים לא תהיה כוללת, אלא סלקטיבית".

ניסוח חדש זה של עמדת ישראל גרם למשלחת ישראל באו״ם, בלחצם של האמריקנים, לבקש הבהרות בתל-אביב, וב-22 ביולי נתקבלה תשובתו של שרתוק:

"המדיניות שלנו היא כדלקמן: (א) יציאת הערבים היא תוצאה ישירה  של התוקפנות האווילית שאורגנה בידי מדינות ערב (...) (ב) לא תותר שיבת ערבים כל עוד נמשך מצב המלחמה, כי פירוש הדבר הכנסת גיס חמישי, בסיסי אספקה לאויבים מבחוץ וערעור החוק והסדר מבפנים. (ג) חריגים [ייתכנו] רק במקרים מיוחדים על יסוד פיצויים, כפופים לבדיקות ביטחוניות (...). (ד) החלטה בשאלת שיבת הערבים תוכל להתקבל רק כחלק מהסדר שלום עם מדינ[ו]ת ערב ובהקשר לתנאיו, כאשר תועלה גם שאלת החרמת הרכוש של יהודי הארצות השכנות ועתידם".

הנה כי כן, העמדה שהייתה מקובלת על כלל הממשלה באמצע יוני השתנתה שינוי רב-משמעות: בישיבת הממשלה אז התקבלה החלטה רשמית נגד חזרת הפליטים כל עוד נמשכים מעשי האיבה, אך לא נשללה בה האפשרות לעיון מחודש בשאלה משיסתיימו הקרבות. והנה עתה קבע שרתוק, שלא זו בלבד שהפליטים לא  יורשו לחזור בזמן המלחמה, אלא גם שהעיון מחדש בבעיה ופתרונה יהיו רק במסגרת שיחות שמטרתן להגיע להסדר שלום כללי. כך הונח אפוא היסוד לזיקה בין שלום מקיף ובין נכונותה של ישראל לשקול את האפשרות של חזרת הפליטים, ובמלים אחרות: הפליטים נהפכו מעין קלף מיקוח בתביעתה של ישראל להכרה ולשלום באזור; כן נקבעה זיקה נוספת, רופפת אומנם, בין גורל הפליטים הארץ-ישראלים ובין גורל היהודים במדינות ערב.

דוקטור ליאו כהן, יועצו המדיני הוותיק של שרתוק, רמז אולי על שינוי זה במדיניות, כאשר כתב לשר החוץ ב-22 ביולי, כי ״ככל שידוע לי, חלה בחודשים האחרונים הקשחה בעמדתנו לגבי שאלה זו״.

כהן צפה, שברנדוט יוסיף ללחוץ בשאלת הפליטים, ותחזיתו הוכחה כנכונה. ברנדוט אומנם שב והעלה את הבעיה ב-26 ביולי, כאשר נפגש עם שרתוק בתל-אביב. שרתוק השיב לו כי אין לדבר על שיבה כל עוד נמשכים מעשי האיבה וכי הנושא יוכל להידון שוב במועד מאוחר יותר, ״בהקשר של הסדר שלום כללי״.

 

עמ' 199, 200

מכתבו של צ׳יזיק עורר ויכוח נרחב בדרגים הגבוהים של השלטון. שיטרית כתב לבן-גוריון ולשרתוק, כי פניות דומות הגיעו אליו גם מחיפה. נראה כי סבר, שתמימות הדעים שהושגה בממשלה בעניין זה ב-16 ביוני אינה נוגעת לבקשות ספציפיות מסוג זה. ב-5 ביולי השיב שלמה קדר מטעם בן-גוריון: "נתבקשתי להודיעך כי ראש הממשלה מתנגד לחזירת התושבים הערביים למקומותיהם כל עוד תימשך המלחמה וכל עוד עומד האויב בשערינו. על שינוי גישה זו יכולה להחליט - לדעת ראש הממשלה - רק הממשלה כולה".

שרתוק העביר את מכתבו של שיטרית ליהושע פלמון וביקש ממנו להעיר את הערותיו. תשובתו של פלמון הפתיעה במידה מסוימת: ״נראה לי כי יש לנקוט בקו מוצהר שאיננו מתנגדים לשובם של הערבים תושבי יפו, ואף להכריז על כך בשידור לערבים - אולם, למעשה, יש להתנות את חזירתם בתנאים והגבלות מסוימות״.

לדעתו של פלמון יש לתבוע מן השבים, שימסרו ״הצהרת לויאליות״ וימלאו שאלונים מפורטים, ובאופן זה "תישאר בידינו ביקורת מלאה לגבי עצם שובם. בידינו תהיה, כמובן, היכולת להחזיר בעיקר מן המיעוטים [זאת אומרת, הלא-מוסלמים וחוגים מסוימים אחרים - דבר אשר עלול להביא לנו תועלת במשך הזמן".

מכתבו של פלמון זכה לתגובה חריפה מצדו של יעקב שמעוני, המנהל בפועל של המחלקה לענייני המזרח התיכון במשרד החוץ. שמעוני מוכן היה אומנם להתיר שיבת ערבים אחדים במקרים חריגים של מצוקה מיוחדת, אך כללית תמך בגישת ההתנגדות התקיפה לשובם של פליטים ערביים בשעה זו. שרתוק עצמו נתן גיבוי מלא לגישתו של שמעוני, בהוסיפו: "חוששני להתרת הרצועה (...) יש לתת היתר [לחזור] רק במספר מצומצם של מקרים מיוחדים".

עם תחילת ההפוגה השנייה היו ניסיונות של ערבים יחידים ושל משפחות ערביות אחדות לחזור ולהסתנן לארץ. צה״ל שב והורה ליחידותיו למנוע את שוב הפליטים, ״גם באש״.

אולם הבעיה העיקרית שניצבה בפני ישראל בשעה זו לא הייתה ניסיונותיהם הבלתי-מתואמים של ערבים כיחידים או של תושבי יישוב ערבי זה או אחר לחזור, או לפנות בבקשה להתיר להם לחזור, כי אם הלחץ הבינלאומי על ישראל להתיר שיבה המונית של פליטים. לחץ זה, שבראשו התייצב ברנדוט, הלך וגבר עם תחילת ההפוגה השנייה. המתווך מטעם או״ם הביע מורת-רוח מעמדתו של שרתוק בפגישה שקיים עמו ב-26 ביולי. ב-28 ביולי, מסר לתל-אביב ״איגרת״ תקיפה שבה הציע, כי ישראל תאמץ את העיקרון ״להתיר את השיבה למספר מוגבל מתוך אלה המבקשים לעשות כן (...) במיוחד מתוך אלה שהתגוררו קודם ביפו ובחיפה״.

עם זאת, גילה הבנה להבחנה שעשתה ישראל, מטעמי ביטחון, בין גברים בגיל הצבא ובין ״אחרים״. ברנדוט ביקש לפתוח פתח, ולוּ צר, לחזרת הפליטים.

 

עמ' 201

שרתוק השיב ל״איגרת״ של ברנדוט ב-1 באוגוסט. הוא כתב כי ישראל ״איננה מתעלמת ממצוקת הערבים (...) עמנו-שלנו סבל תלאות דומות למכביר מכדי שיהיה אדיש לסבלם״. עם זאת, לא תוכל ישראל להתיר את שובם, כי הדבר ״ייגרע מזכויותיה של ישראל ומעמדותיה״. בהמשך תשובתו אימץ שרתוק את הקו של כהן, ושאל מדוע ראה ברנדוט לבקש שיינתן טיפול מיוחד לגולי יפו וחיפה. שר החוץ סיים בכתבוֹ, כי ישראל תהיה מוכנה אולי לדון שנית בשאלה משתסתיים המלחמה, אלא שכיום אין היא יכולה ״להתיר שובם של הערבים שנמלטו (...) בשיעור של ממש״.

עד מהרה התברר, כי השימוש בצירוף המלים ״בשיעור של ממש״ שעשה שרתוק היה משגה מביך מבחינתה של ישראל, שכן המתווך נתלה בו בשיחות שניהל עם שר החוץ כעבור ארבעה ימים. אם ישראל אינה מוכנה לדון עתה בחזרת פליטים ״בשיעור של ממש״, שמא תסכים לקלוט שיעור קטן, ומיהר להציע שורה של סוגי פליטים שיורשה להם לחזור לאלתר - ״פליטים [מ] שטח הנשלט על-ידי כוחות הצבא של ישראל״, אך שוכן מחוץ לתחומי המדינה היהודית כפי שהוגדרו בהחלטת החלוקה של האומות המאוחדות - ״פרדסנים (...) קהילות (...) שכפריהם (...) עומדים על תלם (...) שאפשר לספק להם תעסוקה (...) וכן מקרים מיוחדים על יסוד שיקולים הומניטאריים״.

שרתוק מיהר להסביר, כי ״נרשה לאנשים לחזור רק במקרים חריגים (...) אנו מתנגדים לחזירתם של סוגים שלמים של בני-אדם כל עוד המלחמה נמשכת״.

 

עמ' 203

מושג-מה על מעמדה של ישראל בדעת הקהל הבינלאומית יכלו ראשי השלטון בישראל לקבל מפיו של ג׳ון רידמן (Reedman), נציגו המיוחד של מזכיר האו״ם בארץ-ישראל. רידמן אמר, כי הוא מבין את התנגדותה של ישראל לחזרת המוני פליטים, אך הציע כי תתיר ל״קומץ״ מהם לשוב. לחלופין הציע, שישראל לפחות תצהיר על נכונותה ״לפתור את בעיית הפליטים לאחר השגת הסדר שלום סופי״. ואילו ברנדוט המתוסכל התבטא בנימה גלויה יותר, באומרו לשרתוק, בעת פגישה שנערכה ביניהם בירושלים ב-10 באוגוסט, כי ישראל ״נוקשה מדי בהתמקחותה״ וכי ״מניותיה נתונות בסימן של ירידה״.

ייתכן ששרתוק החשיב שימוש זה במושגים ומעולם העסקים באנטישמיות מוסווית. מכל-מקום השיב בתקיפות ומנה באוזניו של ברנדוט את ״האפשרויות העצומות״ הגלומות בסוריה ובעיראק מבחינת יכולתן לקלוט פליטים. ״בטווח הארוך״, אמר שרתוק, ״יהיה זה לטובת כל הצדדים הנוגעים בדבר, אם המיעוט הערבי במדינת ישראל יהיה  קטן״.

(...) בפקידות הבכירה של ישראל נמצא רק אדם אחד, שהשמיע דעה יוצאת-דופן. היה זה ששון, המנהל הנודד של המחלקה לענייני המזרח התיכון במשרד החוץ, שהיה בזמנו חבר בוועדת הטרנספר הבלתי-רשמית שהקים ויץ. ששון, מומחה לענייני ערבים ובעל השקפות ליברליות, כתב לשרתוק: "הריני מייעץ לעיין בשאלת הפליטים מחדש (...) בעצתי זאת אינני מתכוון חלילה להחזרת כל הפליטים. לא ולא. כוונתי להחזרת חלק קטן מהם, 40-50 אלף, במשך תקופה ארוכה (...) [ולהתחיל בזאת] מייד, כדי לסתום הרבה פיות בכינוס הבא [של העצרת הכללית] של או״ם".

 

עמ' 204

בפגישה השתתפו המנהיגים הפוליטיים הבכירים (פרט לנציגי מפ״ם שלא הוזמנו), פקידים בכירים בתחום המדיני ופקידים לענייני ערבים: בן-גוריון, שרתוק, שיטרית, קפלן, דוד הורוביץ (מנכ״ל משרד האוצר), מכנס, ויץ, דנין וזלמן ליפשיץ (קרטוגרף ומומחה לענייני קרקעות, שנועד להחליף את ששון בצוות ה״טרנספר), פלמון, שמעוני, שילוח, אלימלך אבנר (ראש הממשל הצבאי בשטחים הכבושים) וקדר. הפגישה הייתה אבן-דרך בהתוויה הסופית של המדיניות הישראלית לגבי שיבתם האפשרית של הפליטים. למחרת היום סיכם שמעוני את הפגישה במלים אלה: ״דעת המשתתפים הייתה אחידה והרצון לעשות את כל האפשרי כדי למנוע את שובם של הפליטים היה משותף לכולם״.

לדברי ויץ, פתח שרתוק את הדיון בכמה הערות מבוא והציג את הבעיה ״בבהירות״. בן-גוריון, שנטל אחר-כך את רשות הדיבור, שילב בדבריו גם את שאלת עתידן של האדמות הערביות הנטושות, ובכך לא רק שהרחיב את היריעה, אלא גם סטה, לדעתו של ויץ, מן הנושא העיקרי. דוד הכהן, איש ׳׳הגנה״ חשוב וממנהיגי מפא״י בחיפה, הציע שעל אדמות אלה ייוּשבו יהודים. הורוביץ תמך ברעיון זה, אך הציע שהרכוש הערבי יימכר לידיים פרטיות (אפשר למכור [אותו] ליהודים באמריקה, המוכנים תמיד לקנות רכוש בארץ״), והתשלום יועבר לבעליו הקודמים כפיצוי. ״הפתרון [צריך להיות] לא במניעה בכוח [של שיבת הערבים], אלא בטרנסקציה מסחרית, משיכת ערבים שירצו ברווחים״, אמר הורוביץ. קפלן הביע התנגדותו להריסתם של כפרים ערביים נטושים ואמר, כי התיישבות יהודית על אדמות ערביות תהווה בעיה עקרונית קשה אם מדובר על יותר מעיבוד [זמני]״.

 

עמ' 206

ארבעה ימים לאחר מכן הסביר שרתוק את עמדתה של ישראל לחיים וייצמן, המנהיג הציוני הקשיש ונשיא מועצת המדינה הזמנית, כדלקמן:

"באשר לפליטים נחושה דעתנו, כי יש לנקוט גישה נוקשה כל עוד נמשכת המלחמה. אם יתחיל זרם של שיבה, לא נוכל עוד לעצור בעדו והוא ימיט עלינו הרס. בה במידה נחושה דעתנו לגבי העתיד - מבלי לנעול לפי-שעה את הדלת בפני כל ההתפתחויות האפשריות - לבחון את הדרכים כד להיפטר אחת ולתמיד מן המיעוט הערבי הגדול שאיים עלינו בעבר. מה שאפשר להשיג בתקופה זו של סערות ומתח יהיה למעשה בלתי ניתן להשגה ברגע שתבוא רגיעה. קבוצת אנשים מקרב הפקידים הבכירים שלנו [הכוונה לוועדת הטרנספר] כבר החלה לחקור את אפשרויות היישוב מחדש [של הפליטים] בארצות אחרות (...) איני צריך להדגיש מה המשמעות של יישובם מחדש של ערבים ״ישראלים״ בטריטוריות הסמוכות מבחינת שחרור אדמות בישראל למען יישובם של בני עמנו-אנו".

 

עמ' 207, 208

כעבור יומיים נפגשו בן-גוריון ושרתוק עם מקדונלד כדי לדון ב״הצעות״ האמריקניות. בן-גוריון הניח לשרתוק להשיב מטעמה 'של ישראל. ״[שרתוק] אמר כי אנו מוכנים לחשוב על החזרת פליטים בודדים עכשיו, והחזרת חלק של הפליטים לאחר המלחמה, בתנאי שרוב הפליטים יתיישבו בארצות ערב בסיוענו״.

דברים אלה ביטאו ללא ספק ריכוך של ממש בעמדה המוצהרת של ישראל עד כה, אך מקדונלד לא עמד על שינוי זה. הוא שאל, אם ״הדלת סגורה״ בפני פליטים שבים, ובן-גוריון השיב: ״לדעתי אין הדלת סגורה - אם נדון עם הערבים על סידור שלום קיים ויציב. כחלק מסידור כזה - אפשר לדון על הכל".

אולם בעוד שבן-גוריון ושרתוק, בשיחות הפרטיות שניהלו עם האמריקנים, שקדו לגלות מידה מובהקת של גמישות, הרי המדיניות הרשמית של ישראל והצהרותיה הוסיפו לעלות בקנה אחד עם העמדה האחידה שהתקבלה בישיבת הממשלה ב-16 ביוני. ב-12 בספטמבר סמכה הממשלה את ידה על טיוטת ההוראות למשלחת הישראלית לגבי העמדה שעליה לנקוט בישיבת העצרת של או״ם:

״שום החזרה לפני גמר המלחמה, פרט למקרים בודדים; פתרון סופי של בעיית הפליטים כחלק מההסדר הכללי עם בוא [השלום] (...) בשיחות בלתי-רשמיות עם המשלחות תסביר המשלחת [הישראלית] כי מוטב לפתור את הבעיה על-יד יישוב הפליטים בארצות השכנות מאשר על-ידי החזרתם למדינת ישראל לטובתם הם, לטובת הארצות השכנות, לטובת ישראל ולטובת יחסי ישראל עם שכנותיה״.

בהוראות אלה לא נאמר דבר על האפשרות שישראל תתיר לחלק מן הפליטים לשוב לארץ.

 

עמ' 209

בינתיים הגיעה לשיטרית שורה ארוכה של פניות מצד קבוצות גולים ערביות שיותר להן לחזור - לאו דווקא במסגרת של הסדר כולל. שר המיעוטים נהג להעביר את הפניות לפסיקה לבן-גוריון, לצה"ל ולשרתוק. שיטרית, עם היותו אדם מתון מבחינה אישית פוליטית כאחת, כבר הספיק עד סוף אוגוסט לאמץ פחות או יותר את גישתם של בן-גוריון ושרתוק, והוא סבר, כי היענות לפנייה זו או אחרת של ערבים עלולה להוות תקדים וליצור בעיה ביטחונית. גישתו החדשה של משרד המיעוטים נוסחה כך על-ידי המנכ״ל: "במשך הזמן נשתנו הדעות וכעת עושה משרד המיעוטים את כל אשר בידו כדי למנוע את הערבים הנעדרים לחזור ארצה מתוך ידיעה שכל רכושם נחרב".

 

עמ' 211

מצב המלחמה הנמשך היה גורם מכריע בביצור העמדה בתוך ישראל גופא נגד שיבתם של הפליטים. מעשי האיבה הקלו על מלאכתם של אישים כגון בן-גוריון, ויץ ושרתוק, שטענו כבר עת ארוכה כי שׂוּמה על ישראל, אם חפצת חיים היא וכדי לקיים את ביטחונה, לדאוג לכך שהמיעוט הערבי במדינה הצעירה יהיה קטן ככל האפשר. הטענה הפוליטית נגד הסכנה שבקיום מיעוט ערבי ששיעורו 40 אחוזים מכלל האוכלוסייה של המדינה ה״יהודית״ השתלבה בטענה האסטרטגית נגד השארתם או החזרתם של מאות אלפי ערבים, שעלולים להיות בבחינת גיס חמישי מתמיד. הקרבות יצרו את ההזדמנות ואף סיפקו את הסיבה לכך שישראל תהיה למדינה נקייה מערבים.

העתקת קישור