פרק ארבעה-עשר - ההצלה והמדינה-בדרך (עמ' 483, 484)

היישוב מנה אז חצי מיליון נפש, והוויכוח על כושר הקליטה הכלכלי של הארץ ליווה כל עולה. המחשבה שהארץ תקלוט תוך זמן קצר מספר כפול ומכופל של יהודים הייתה מחשבה מהפכנית של בעלי חזון כבן-גוריון. וייצמן, לעומתו, היה מוכן להסתפק בעלייה הדרגתית של 100,000 לשנה אחרי המלחמה, ושרתוק דיבר על קליטה מיידית של כמה עשרות אלפים בבת אחת. לפיכך ייתכן שחלק ניכר מן המצביעים בעד תוכנית בילטמור בארצות-הברית וגם בארץ, לא קיבלו אותה כפשוטה, וגם אם לא אמרו זאת במפורש - ראו בה בסיס למיקוח, שתוצאתו תהיה צנועה יותר, ברוח פירושו של וייצמן.

עמ' 491

במחצית השנייה של 1943 החלה להתפתח בהנהלת הסוכנות ראייה של שארית הפליטה לא רק כנשוּא של הצלה, או ״החומר לבעיה״ כהגדרת שרתוק, אלא גם ״הנושא של הפתרון, ז״א שבעמדתם ובפעולתם יהיה תלוי בהרבה גורלנו המדיני״. אך ההנהלה לא התנתה את הסיוע לשארית הפליטה או את הניסיון להצילה ברווח הציוני-מדיני שיביאו לה, כשם שלא התנתה את המאמצים שהשקיעה בתוכניות ההצלה הגדולות - בעליית האנשים ארצה. להיפך: היה ברור מראש שמאות אלפים לא יורשו לעלות, בגלל מגבלותיו של ״הספר הלבן״ ומשום שכושר הקליטה של הארץ נחשב אז למצומצם. ואומנם, לניסיונות להציל את יהודי הונגריה על-ידי שליחות ברנד לא היה קשר ישיר לתוכניות הציוניות ולעלייה, שכן היה זה תנאי שהתנה אייכמן, שאם אכן ייצאו האנשים - לא יגיעו ארצה, אלא לפורטוגל ולספרד, שם היו מיוצגים הג׳וינט וההיצ׳ם, ולפיכך קצרה משם הדרך לאמריקות. גם לתביעה להפציץ את אושוויץ, או לכסף שהושקע על-ידי שרתוק וקפלן ב״תוכנית אירופה״, או לעשרות אלפי האישורים על רישיונות עלייה כביכול, שהסוכנות התחייבה לנצלם להצלה ולא לעלייה, ועוד - לא היה קשר ישיר לעתידו של היישוב.