פרק שלושה-עשר - ההצלה והיחסים עם בעלות הברית (עמ' 476)

יש לזכור כי לממשלות גולות היה מעמד עלוב של קרובים עניים: לראשיהן ולשריהן, שהתרכזו בלונדון, לא הייתה כמעט השפעה על מהלכיהן של שלוש המעצמות, והם היו תלויים ברצונן הטוב. קל וחומר היישוב, אשר גם ממשלה גולה לא הייתה לו, אלא היה אוכלוסייה הנשלטת מתוקפו של מנדט. מעמדם של מנהיגיו המדיניים של היישוב - כוייצמן, בן-גוריון ושרתוק - בעיני בעלות הברית היה זה של שותפים זוטרים. לא פעם היה עליהם לחכות בצורה מבישה למדי לוויזה שתאפשר להם יציאה מן הארץ, לפגישה עם שרים, לתשובה מפקידים. לא היה זה הכוח שאותו ייחסו להם יהודים בשטחי הכיבוש. ליישוב גם לא היה סיכוי להגיע ללחץ כלשהו על ברית-המועצות, שהיה אפשרי במקרה הטוב ביותר רק באמצעות בריטניה וארצות-הברית. ״אלה לא ילחצו״, אמר בן-גוריון; הוא סבר שאם בכל זאת ילחצו, בניגוד לצפוי, מן הסתם לא תהיה לכך השפעה, שכן ספק היה בעיניו אם רוסיה תפעל תחת לחץ מבחוץ, דווקא בנושא זה.

עמ' 479

שרתוק, כמנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, נשא ונתן עם הבריטים יותר מכל שאר חברי ההנהלה בענייני הצלה ורישיונות עלייה, וזה פרט לדיונים איתם בשאלות הגיוס לצבא, הקמת הבריגדה ושאלות מדיניות בכלל.

ילדותו עברה עליו בארץ, והוא דיבר באופן רהוט אנגלית ושפות אחרות, שלא כמרבית החברים האחרים. אפשר להניח שהוא הרגיש נוח מהם בחברת אנגלים ואחרים, ולא היה ״חשדן גדול ביחס לכל גוי״, כפי שהעיד בן-גוריון על עצמו ועל גרינבוים - חשדנות הטבועה עמוק ביהודי מזרח אירופה.

הבריטים נקטו סחבת מייגעת בהצעות שהגיש להם שרתוק, והעבירו את הטיפול בהן ממשרד למשרד, ומחודש לחודש. לפעמים העבירו מכתבים ומברקים שלו באטיות מכוונת, ובכמה מקרים גם פשוט הונו אותו - בשאלת החילופין, שכביכול עשו לגביה כמיטב יכולתם, ביחס לאונייה שהבטיחו להעמיד לרשות הילדים, באשר להוראה להקל על מתן הניירות, שכביכול נשלחה לקונסולים השוויצרים, ועוד. בפרשת ברנד אף הודו בכך בינם לבין עצמם, ואפילו בפניו. שאלה היא, האם ומתי חש בכך שרתוק. אם לא חש - הרי שנתן בהם יותר אמון מכפי שהיו ראויים לו, וזהו משגה למדינאי ולאדם. ואם חש - וקשה מאוד להניח שלא, שהרי ביוני 1944 אף הזהיר על כך את חברי ההנהלה - מדוע המשיך במגעים איתם כמקודם, ולא דיבר ״רתת עם הממשלה בלונדון״ בענייני הצלה, כפי שדרש גרינבוים? ״מסקנתי היא״, אמר שרתוק לאחר מאמצים שעלו בתוהו, ״בשום אופן ופנים לא נתייאש מאנגליה, אלא להגביר את המאמצים שם, ולא להשליך את כל יהבנו על אמריקה״, הן בענייני הצלה והן בענייני ציונות.