פרק תשיעי - 1944

1. הפנייה להפציץ את אושוויץ (עמ' 392)

מאמצע מאי 1944 פרסמה העיתונות בארץ לא רק ידיעות על ריכוזם של יהודי הונגריה בערי השדה, אלא גם אזהרות, שריכוז כזה, לפי ניסיון העבר הוא הקדמה מבשרת רעות. כאשר התכנסה הנהלת הסוכנות ב-25 במאי לשמוע מפי פומרנץ על שליחותו של ברנד, הגיע אל בנייני הסוכנות ר׳ בנימין, ומסר לשרתוק פתק בכתב ידו: ״לדרוש מאת ממשלות הברית שיפציצו את תחנות הרכבת המובילות מהונגריה לפולין - לא משום נימוקים אסטרטגיים כי אם להפסיק את משלוח הלקוחים למוות״.

הוא הוסיף ששוחח כבר עם רמז, שהסכים לרעיון. הייתה זו הפעם הראשונה שהובא רעיון זה לעיונה של ההנהלה. לפי דבריו שכתב ר׳ בנימין אחר כך, הודה לו שרתוק על עצתו, וגרינבוים החל מייד בשיגור מברקים לממשלות בעלות הברית.

עמ' 393

פגישת גרינבוים-פינקרטון והחלטה זו של הנהלת הסוכנות מעלות שתי שאלות:

האחת - אם היה גרינבוים כה משוכנע בנחיצות ההפצצות ובדחיפותן מדוע פנה אל הקונסול רק ב-2 ביוני - כלומר, שמונה ימים אחרי שנודע לו וליתר חברי ההנהלה מפי פומרנץ כי הגירושים כבר החלו, ואחרי שנמסרה לשרתוק הצעתו של ר׳ בנימין; ומדוע הביא את הנושא לדיון ההנהלה רק תשעה ימים לאחר שיחתו עם פינקרטון, למרות שידע, והדגיש בפני חבריו, כי בכל יום שעובר מוֹצאים עוד 12,000 נפש את מותם. 17 ימים חלפו עד שדנה ההנהלה בהפצצה, ודחתה אותה. לשאלה חמורה זו אין מענה, פרט לכך שבאותו זמן הייתה ההנהלה שקועה ראשה ורובה בהצעה שהביא ברנד.

עמ' 400-398

לאחר שעדותם של הבורחים הגיעה ארצה לקראת סוף יוני, וכן גם מכתבו של וייסמנדל, ולאחר שפרסום העדות בכלי התקשורת בעולם החופשי גרם לזעזוע ולתגובות רבות, ולאחר שידיעות נוספות, שהמשיכו והגיעו ארצה, העידו כי אכן השילוח מהונגריה הוא לאושויץ, והוא נמשך במלוא תוקפו - הגיעה הנהלת הסוכנות להחלטה הפוכה מקודמתה: למן הימים האחרונים של יוני ואילך הציף גרינבוים את שרתוק, שנמצא אז בלונדון ועסק בפרשת שליחות ברנד, ואת וייז וגולדמן בארצות-הברית, במברקים שתבעו לדרוש מבעלות הברית הפצצה מיידית של מתקני המחנה. במקביל הציע פנייה למחתרת הפולנית שתפרוץ למחנות שסביב אזור ההשמדה, ותשחרר את האסירים שבהם.

(...) למחרת, ב-30 ביוני, נפגשו שרתוק ווייצמן עם תת שר החוץ הול, ומסרו לו את שני מברקיו של גרינבוים. כעבור שבוע נפגשו עם אידן, חזרו על ההצעה להפציץ את המחנה, והוסיפו בקשה להפציץ גם את המסילות. אידן מסר להם שהחלו כבר מגעים בינו לבין משרד האווירייה בעניין הפצצת המחנות, ובדעתו להוסיף לדיון את המסילות. כן שלח שרתוק לאידן תזכיר ובו תמצית עדותם של הבורחים, כפי שפורסמה על ידי יט״א ונמסרה לבעלות הברית, והדגיש את אמינותה של העדות, פרט למספר האנשים שיכלו המתקנים באושויץ להגיז ולשרוף ביום: לא 60,000 כפי שננקב באותה עדות, אלא 6,000 היה לדעתו המספר הנכון.

שרתוק הודה בתזכירו בחסרונותיה של ההפצצה: ספק רב אם תביא להצלה בקנה מידה גדול, ואולי תחיש את מותם של חלק מן הנמצאים כבר באושויץ, אך הרס המתקנים יעכב את גירושם של מאות האלפים שנמצאו עדיין בהונגריה, לפחות עד שיוקמו מתקנים אחרים. ועיקר ערכה, כתב, יהיה בהשפעתה ארוכת הטווח:

א. היא תבהיר שבעלות הברית הכריזו מלחמה ישירה נגד השמדת קורבנות הנאצים;

ב. היא תוכיח את השקר שבתעמולה מגרמנית האומרת שבעלות הברית מרוצות למעשה מרצח היהודים;

ג. תפזר ספקות שעדיין קיימים בחוגי בעלות הברית לגבי נכונות הידיעות על הרצח ההמוני;

ד. תיתן משקל לאיומים במעשי תגמול נגד הרוצחים, וכך תשמש גורם מרתיע.

ולבסוף - אולי תגרום ללחץ בתוך גרמניה נגד המשך ההשמדה. לדין וחשבון הראשון שיודיע על הפצצת המחנות בשלזיה בידי חיל האוויר המלכותי או האמריקאי יהיה ערך הפגנתי גדול, סיכם.

אידן, שהסכים לתוכנית, פנה בתמיכתו של צ׳רצ׳יל לשר האווירייה, סר ארצ׳יבלד סינקלר (Sinclair A.), והביע את תקוותו ש״אפשר יהיה לעשות משהו״, אך למרות תמיכתם המפורשת של ראש הממשלה ושר החוץ, ענה סינקלר לאידן באמצע יולי שהמרחק גדול מדי, שהמבצע יהיה מסוכן ויקר, שספק אם יעזור בכלל לאסירים. הוא הציע לפנות לאמריקאים. בו ביום הודיע רנדל לשרתוק שעניין ההפצצה ״מקבל את תשומת לבן של הרשויות המתאימות״.

תמוה הוא שסינקלר הציע בתאריך זה לפנות לאמריקאים, שהספיקו כבר לדון בהצעה ולדחותה שבועיים קודם לכן: במקביל למאמצים שנעשו על-ידי שרתוק ווייצמן בלונדון, פנו נציגי הקונגרס היהודי העולמי, בתמיכת הוועד לפליטי מלחמה, אל ממשלת ארצות-הברית. אך עוזר שר המלחמה, ג׳ון מקלוי (J. McCloy) הודיע להם - ולאחר שלחצו שוב, חזר על הודעתו - שתוכנית ההפצצה אינה מעשית: היא דורשת סיוע אווירי ניכר הנחוץ במקום אחר; וקיימת דעה, שאפילו יהיה מאמץ כזה מעשי, תוצאתו עלולה להיות ״פעולה נקמנית מצד הגרמנים״.

אחרי שהודיע האדמירל הורטי על הפסקת הגירושים מהונגריה, הציע משרד החוץ הבריטי להנהלה הציונית בלונדון לבטל את דרישתה להפציץ את אושוויץ. אך יוסף לינטון, מזכירה של ההנהלה, ענה כי בידי הגרמנים ישנם עוד יהודים רבים העלולים להישלח לשם, לאו דווקא מהונגריה, ולעומת זאת, אם ייהרסו המחנות, קשה יהיה לגרמנים, במצבם בקיץ 1944, לבנות חדשים במקומם. נוסף לכך העביר תרשימים ותיאורים נוספים של אושוויץ - שקיבל לפי בקשתו ממשרד הפנים של ממשלת פולין הגולה - למשרד החוץ הבריטי, שקודם נטען כי אינו יכול להשיגם. גם גרינבוים המשיך לתבוע במברקיו לא לוותר, ובמהלך חודש אוגוסט המשיכה הסוכנות בפניותיה לבריטים.

לרגע אחד נדמה היה לשרתוק, שיש שכר לעמלו: לקראת סוף אוגוסט הבריק לגרינבוים: ״פעלו אתמול לפי הרעיון שלך״, וזה למרות הקשיים הטכניים שדיווח לו עליהם קודם לכן. אך הייתה זו רק אשליה: הופצצו מפעלי הגומי והנפט הסינתטי במונוביץ׳ הסמוכה לבירקנאו, וכמה פצצות נפלו בטעות בשמח בירקנאו. ״לא הייתה זו המטרה שלנו״, הבריק שרתוק לגרינבוים באכזבה.

בסוף אוגוסט הגיע ארצה מידע: שעורר חששות כבדים לחידוש הגירושים מהונגריה. גרינבוים שלח שוב כמה סדרות של מברקים בהפרש של יום זו מזו, למרקוס אֶהרנפריייז בשבדיה, לליכטהיים ולסאלי מאייר בשווייץ, לוייז ולגולדמן בארצות-הברית, לברלס בקושטא; לברודצקי ולשרתוק בלונדון, ומכולם תבע ללחוץ שוב להפצצות המתקנים והמסילות. גם עליאש, בתמיכת שטיינהרדט והירשמן, הבריק מתורכיה לשבדיה, לארצות-הברית ולצלב האדום הבינלאומי, לאחר שהגיע אליו מבריק אזהרה מן הרב וייסמנדל, שלא נח ולא שקט אף הוא, והמשיך בשיגור מברקים ומכתבים לכל כתובת אפשרית.

עמ' 402, 403

הנהלת הסוכנות והעולם החופשי בכלל, לא תפסו עד יוני 1944 מהו טיבה האמיתי של אושויץ, המהווה מאז המלחמה סמל ומושג כה ברורים וכה מרכזיים, עד שקשה להבין כיצד קרה שלא תפסו. ייתכן שהגרמנים יכולים לזקוף הצלחה זו לזכותה של מערכת ההטעיה וההסוואה המעולה שפיתחו ולשמירה הקפדנית על אסירי המחנה; וייתכן שאיסוף המידע על אושוויץ, העברתו וניתוחו, לקו בחסר, הן במערכת הבריטית, והן ביהודית. השאלה היא, האם יכלה הנהלת הסוכנות - לאחר שנודע לה המצב לאמיתו - לנקוט בצעדים חריפים יותר מפניות, מברקים, פרסומים בכלי התקשורת וכדומה, והאם היו אלה עוזרים לה להשיג את ההפצצה המיוחלת. יש לזכור כי תנאי מוקדם לכך היה שדעת הקהל על מרכיביה השונים, ואנשים בתפקידים הקובעים, אכן יאמינו לדבריהם של הבורחים מאושוויץ - וכפי שנאמר בתזכירו של שרתוק, וכפי שניתן להסיק מתגובת הנוֹנציוס בשוויץ - לא הכל האמינו. מה שנעשה באושוויץ, ״הפלנטה האחרת״, לא בקלות התקבל על הדעת; ושאלה מכרעת היא, ואין בידינו לענות עליה בביטחון, אם מרביתם של הפקידים והשרים, בפניהם הובאה ההצעה להפציץ את אושוויץ, לא ראו בשרתוק ובוייצמן, בוייז ובגולדמן, וביהודים נוספים שפנו אליהם, מפריחי כזבים ובודי בדיות שאין הדעת סובלתן: ניסויים, רפואיים כביכול, באנשים ונשים חיים, בילדים ובתאומים; שלדים חיים ממוספרים, מתנועעים בבגדי פסים; אלפי אנשים הנכנסים חיים ובריאים בשערי המקום, והופכים לאפר ולעשן תוך זמן קצוב ומתוכנן. כל אלה יכלו להתפרש בעיני אותם פקידי ושרים כיציריו של דמיון יהודי פרוע, שנולדו מתוך האסון - אסון נורא, כמובן, אך לא עד כדי כך.

2. שליחותם של הצנחנים (עמ' 407, 408)

בישיבות הנהלת הסוכנות ומרכז מפא״י הציעו דובקין וכצנלסון לתבוע מבעלות הברית הקמת טייסת יהודית מיוחדת שתצא לפעולות תגמול בגרמנים ״לנקום את נקמתנו״, על-ידי הפצצת ערי גרמניה. בן-גוריון הביע את ביטחונו שממשלת ארצות-הברית תסכים לכך ללא עיכובים, כפי שהסכימה לתביעה דומה של הנורבגים. לא ברור מן המקורות מה אירע להצעה זו אחר כך, אך הטייסת לא הוקמה. יש להניח שאם הובאה לפני בעלות הברית - התנגדו הבריטים לחיזוק כזה בכוחו הצבאי של היישוב. במקביל הוחלט לדרוש מן הבריטים הקמת פלוגות מחץ יהודיות למלחמה בגרמנים באירופה, והכוונה הייתה בראש ובראשונה ליחידות פלמ״ח שתישלחנה בדרך הים או האוויר. שרתוק העביר את הצעה למפקדה הבריטית בקהיר, בליווי הודעה ש-200-150 אנשים מתאימים כבר נרשמו, והובטח לו לעיין בכך. ההצעות התבססו על שיתוף הפעולה בין ההגנה לבין הביון הבריטי בשנים 1941-1940 ועל התקווה להמשיכו.

ואומנם, בתחילת 1943 הציעה אחת מיחידות הביון, שהייתה עוד קודם לכן בקשרים עם ההגנה ובעלת גישה נוקשה פחות מזו של האינטליג׳נס הבריטי, להצניח אנשים מן הארץ באירופה, ובייחוד בבלקן. שרתוק וג׳וזף הגיבו מייד בהצעה רחבה יותר: להקים יחידות קומנדו, שתמנינה לא אנשים ספורים אלא עד 1,000 איש, שיוצנחו לא רק בבלקן אלא בעיקר בפולין, ובניגוד להחלטה הקודמת - תפקידם יהיה לעורר את הקהילות לעמוד על נפשן, נוסף לתפקידים הצבאיים שיטילו עליהם הבריטים. אך בפברואר הודיע שרתוק מלונדון שההצעה נראית באנגליה לא מעשית, משום שאין אפשרות להגיע לפולין. אף הוצע לו לקחת בחשבון שאם יוודע לגרמנים על הקמתן של פלוגות כאלה - יגיבו בהגברת הרצח. לעומת זאת הסכימו האנגלים לטפל בתוכנית המצומצמת להצנחה בבלקן, הרצויה להם.

לשרתוק לא נאמר, כמובן, כי הבריטים סירבו להצעה הרחבה מטעמיהם שלהם: משום שלא רצו בגוף מאומן גדול שיפעל אחר כך נגדם, משום שחששו כי יחסים עם היהודים, במקומות בהם אינם אהודים על התושבים, יהיו לרועץ לבריטים, משום שהיהודים נראו בעיניהם כבוגדים וכמאבדי עשתונות ברגע המכריע, ומשום שזוהי הצעה בעלת מגמה מדינית קודם כל, ובעצם הרי זו חוצפה בלתי-רגילה, אפילו לגבי הסוכנות, לדרוש מן הבריטים לאמן עבורה את הפלמ״ח.

שרתוק הוסיף להגיש את ההצעות הרחבות בנוגע לפולין במהלך 1943, עד לקיץ של אותה שנה, והן נדחו באופן קבוע. בסוף השנה כבר היה ברור שפולין ירדה מן הפרק, משום שהמרידות בגטאות כבר התרחשו, ומשום שהרוסים הלכו והתקדמו ממזרח.

עמ' 411, 412

בינואר 1944 שוב יצא שרתוק לקהיר והציע למטה הצבאי שם תוכנית לארגון הקהילות היהודיות בדרום-מזרח אירופה - בולגריה, רומניה, הונגריה וסלובקיה - להתנגדות לגרמנים; והלא הוכח כבר בפולין שהם מסוגלים לכך: שני אנשים יישלחו מייד לכל ארץ; הם יקימו שם תאים קטנים של נוער יהודי; אחר כך יגיעו מדריכים לכל ארץ לאימון התאים, ולבסוף יישלחו לפחות 50 איש לכל ארץ עם ציוד מתאים, ויהוו את הפיקוד המקומי. בתזכיר של ראובן זסלני (שילוֹח) מן המחלקה המדינית נאמר, שקשה להניח כי ההתנגדות תציל את חייהם של יהודים רבים, אלא אם כן תאורגן היטב, ואז גם תגרום לאויב נזקים באנשים ובציוד, מה גם שבבלקן היו עדיין למעלה ממיליון יהודים. לפי הצעות שרתוק וזסלני אמורה הייתה הפעולה להיעשות בפיקוח בריטי ובהתאם לצורכי המלחמה, אך ״הכרחית ההכוונה מארץ-ישראל׳׳.

השלטונות הבריטיים, הצבאיים והמדיניים, כינו את ההצעות ״בלתי מתקבלות על הדעת מבחינה פוליטית״,

טענו שבפולין מרדו בלי השראה והכוונה מהארץ, אלא מכוחו של הייאוש, הביעו חשש מהתחזקות הכוח הצבאי בארץ ולמרות תמיכתם של כמה מפקדים - דחו אותה והודיעו לשרתוק ב-1 במאי 1944 שהתוכנית לא תעזור ליהודים להתנגד, ולא תסייע למאמץ המלחמה.

הנהלת הסוכנות לא ויתרה. ביווני 1944, כאשר שהה שרתוק בלונדון לרגל שליחות ברנד, הציע לצ׳רצ׳יל, באמצעות בנו רנדולף, הצנחת קבוצות שתועברנה ליוגוסלביה של טיטו. נציגי טיטו נטו להסכים לכך, בתמורה לטיפול רפואי שיינתן לפצועיהם בארץ. צ׳רצ׳יל הסכים, ובסוף יולי הגיע זסלני לאיטליה לארגן את הביצוע. שוב הייתה תקווה, שהתוכנית תתחיל לצאת אל הפועל, ואפילו בפיקודם של קצינים ארץ-ישראליים בצבא הבריטי, אם כי הבריטים צמצמו את ההיקף שהוצע, מ-100 איש ל-30-20 בלבד. בארץ החלו בהכנות מעשיות ומפורטות, אך באוגוסט החליטו הבריטים כי היתרונות הצבאיים שבתוכנית פחותים מן החסרונות המדיניים, והם: פגיעה ביחסים עם הערבים והחשש הקבוע להיות בעלי חוב לסוכנות. כך עלה גם בגורלה של תוכנית שהוגשה להם בעקבות שליחות ברנד, להצניח עשרות אנשים בהונגריה ולהקים שם בסיס צבאי יהודי, בתיאום עם הפרטיזנים. זסלני הבין שמלונדון הורו לפיקוד הבריטי באיטליה לא לומר זאת גלויות, אלא לנקוט סחבת על-ידי הצעת תוכניות מצומצמות שאין כונה לבצען.

4. המשך המאבק על העלייה ועל הצלת יהודי הונגריה

עמ' 428-425

במקביל לחיפושים אחרי אוניות, נמשכה מראשית 1944 שורה של ויכוחים קשים בין הנהלת הסוכנות לממשלת המנדט על ניצול 29,000 הרישיונות שנותרו. בינואר ביקש שרתוק ממילס, מנהל מחלקת העלייה של הממשלה, שכינה עצמו ״כלב המשמר של ממשלת הוד מלכותו״, את מכסת הרישיונות לרבע הראשון של השנה. המכסה ניתנה כל שלושה חודשים, לארצות נייטרליות או חופשיות. מילס הודיע שלא ייתן יותר מ-900 רישיונות שכן לפי חישוביו עבר כבר ב-14,000 רישיונות את 75,000 המותרים, בגלל האישורים הרבים על זכאות לרישיונות שנשלחו לשטחי הכיבוש. לפיכך ייתן רישיונות רק טיפין-טיפין, יוריד מן המספר הכללי את כ-2,500 היהודים שערקו בארץ מן הצבא הפולני, וישמור רישיונות לנשים ולילדים של תושבי הארץ שטרם הגיעו. לסיכום הביע מילס את התנגדותו להודעת סטנלי על הארכת המועד, כי מוטב היה לו ״בא התאריך - ונגמר העניין״.

שרתוק טען שמאות ואלפים מחכים לעלייתם המיידית בעדן, בטהרן, בפורטוגל, בספרד, באיטליה ובצפון-אפריקה, ו-900 רישיונות ״זה פשוט מחנק בשבילנו״; שמילס לא תפס את כוונת ממשלתו בהודעתה - והיא, למנוע משבר בסוף מרס - ולכן חובה עליו להמשיך ולתת רישיונות, גם מבחינת עניינה של בריטניה. לאחר ויכוח מייגע והעלאת נימוקים ונימוקים שכנגד הודיע מילס שאם ״אתם לא תבואו למרר לנו את החיים על כל איש ואישה״ - אפשר יהיה לחלק את הרישיונות.

(...) בתחילת אפריל הבריק שרתוק מלונדון ארצה, שמצד אחד הודיעה הממשלה רשמית לתורכים, שכל המגיע לשטחם יקבל רשות כניסה ארצה, אך מצד שני מסר לו סטנלי החלטה - שאינה ניתנת לפרסום - והיא שממשלתו מוכנה לא לראות את האישורים על הרישיונות כרישיונות ממש, אלא תשמור 1,000 רישיונות לנשים ולילדים של תושבי הארץ, וכל יתר הרישיונות הממשיים שנשארו יהיו מיועדים ליהודים מארצות אויב, פרט למקרים אישיים בארצות אחרות.

שוב, כמו בעניין הרישיונות לילדים, הציגה אנגליה מחווה אצילה כביכול - כל הרישיונות הממשיים לפליטים מארצות האויב; ולמעשה הציבה מלכודת, שהפעם הגיב עליה שרתוק, למוד הניסיון המר, מייד. הוא ענה שאין ספק כי זכות הקדימה שמורה לפליטים משטח אויב, אך הסיכויים ליציאתם הם לפי שעה מצומצמים, ובינתיים אפשר להשתמש ברישיונות למי שברחו כבר, וגם הם סובלים ומתנוונים במקומות שונים. לאחר ויכוח קשה הסכים סטנלי לתת ״פירוש ליברלי״ למקרים האישיים, ולבדוק מחדש את המדיניות אם תעלה אפשרות ממשית לבריחה משטחי הכיבוש.

בארץ סערו הרוחות עם התקבל מברקו של שרתוק. בן-גוריון נפגש עם הנציב העליו ן ואמר לו ברורות שאין להנהלה אמון בבריטים, ושמצב היחסים איתם מידרדר והולך. הנציב האדים ורתח, לדברי בן-גוריון, והאשים את היישוב בכך ששום דבר שיעשה למענו בעניין העלייה לא יספק אותו, וכי בריטניה היא היחידה העוזרת ליהודים, ובתמורה לכך סופגת רק עלבונות. הוא שפך את חמתו גם על הממשלה בלונדון השולחת לו תקנות ופירושים חדשים לבקרים של מדיניות העלייה שלה, עד שקשה לו להבין מה רצונה בעצם. דובקין הגדיר את המצב כמשבר חמור וכהפסקת העלייה למעשה, שאסור להשלים איתה.

״בעניין זה הגענו למשבר״, הודיע שרתוק. ״יש לי הצעה ברורה: עלינו לצאת למלחמה גלויה, עלינו לנהל מלחמה זו בפומבי, פה, באנגליה ובאמריקה... כאשר ייגמר מספר הסרטיפיקטים שעוד ישנו... הם יגיעו למצב ללא מוצא... ולכן הם סוחבים את העניין. זו היא ההיאבקות שיש לנו, עלינו להוקיע משחק זה, ולעשות מזה דבר גדול״. הוא הבהיר לחבריו שהאנגלים הציגו שוב עמדה שכלפי חוץ יכלה להתפרש כמחווה אנושית נדיבה, ואף טענו שהנה החלו האוניות הראשונות מגיעות מרומניה לקושטא, בעוד שלמעשה ידעו יפה שספק רב הוא אם תבאנה האוניות 30,000 נפש לפני שיתהפך המצב בבלקן, כפי שאומנם קרה.

עמ' 429

הנהלת הסוכנות ושליחי היישוב החלו בשלב חדש של פעילות מאומצת: בקושטא החלו לטפל בסידורי הרכבות; מג׳נבה דרשו חלוקת רישיונות עלייה נוספים בהונגריה, ופנייה לכל הארצות, ובפרט לארצות-הברית, להכניס את עשרות אלפי הילדים שעוד נותרו בחיים בהונגריה. ביום בו ניתנה הצהרת הורטי החל שרתוק לבדוק מחדש את נכונותן של שוויץ ושבדיה לקלוט ילדים: שוויץ הודיעה על נכונותה לקבל ״מספר מסוים״ של ילדים, ושבדיה הסכימה לקבל כל יהודי מהונגריה שאזרח שבדי יערוב להחזקתו. דובקין השיג רשות לכניסתם של 3,000 ילדים לספרד בשלב ראשון, במקרה שיתעוררו קשיי מעבר דרך תורכיה. גרינבוים פנה לקהילה היהודית באוסטרליה, מסר להם על ההתפתחויות מאז ה-20 ביולי, וביקש השגת אשרות כניסה לאוסטרליה עבור ילדים מהונגריה, ורשימת שמות מועמדים לחילופין - לא משום שסבר כי יהיו גרמנים שיסכימו לחזור לגרמניה המתמוטטת, אלא משום שעצם ההיכללות ברשימות יכלה להקנות מעמד בטוח יותר. כן העביר לממשלת פולין הגולה שמות של פליטי פולין בהונגריה, כדי שתסייע בהוצאתם משם.

עמ' 430

בפגישות במשרד המושבות ציין שרתוק את כל הפניות והמאמצים האלה, וביקש שבריטניה תשנה סוף-סוף את מדיניותה, ולפחות תתיר את כניסתם של ילדים ארצה, וכן תסייע בהוצאת מבוגרים, ובייחוד ציונים ותיקים מן הבלקן בכלל. כך עברו שבועיים של ״עבודה מפרכת ועבודה עצומה״, כפי שסיכם שרתוק בשובו ארצה, ובייחוד של תקוות שסוף-סוף תתאפשר פעולת הצלה בקנה מידה רחב עקב היענותם של רוב הגורמים שאליהם פנו. אך בעלות הברית העיקריות, בריטניה וארצות-הברית, טרם הגיבו רשמית על הצהרת הורטי, ואידן אף הודיע בפרלמנט שאין לו ביטחון גמור שההצהרה אומנם ניתנה לצלב האדום הבינלאומי כפי שטענו באוזניו שרתוק ווייצמן.

עמ' 431, 432

פרומקין, שפרינצק, גולומב ורמז ראו בעמדה זו של חזן, טבנקין וארם ״אחיזת עיניים״, וניסיון להשיג ״קפיטל מפלגתי״ באמצעות ביקורת על פעולת ההצלה של מפא״י. מלחמת הבחירות להסתדרות הרי התלקחה כבר ולא אפשרה פעולה משותפת, והפגנה דווקא ערב הבחירות תהיה רמז ברור שאין המוסדות (המזוהים עם מפא״י) עושים די, ושהם חוששים לצאת נגד בריטניה בגלוי. בייחוד התמרמר גולומב על האשמה שהטיחו אנשי סיעה ב׳ בחיפה בשרתוק, כאילו נסע ללונדון ״בשביל לחלק את ארץ-ישראל״ למרות שידעו היטב שנסע בענייני הצלה. גולומב הדגיש שטבנקין אמר בישיבה רק חלק מן הדברים: פעולתו של שרתוק הייתה אחד הגורמים לעירנותה של דעת הקהל בבריטניה, ולכך שאידן נאלץ לחזור בו ולאשר בפרלמנט שאכן מסר הורטי הודעה רשמית לצלב האדום ולהבטיח שאנגליה תעשה כמיטב יכולתה.

(...) באמצע אוגוסט התברר שהשמחה הייתה מוקדמת, וכי הגרמנים בהונגריה ואייכמן בפרט אינם נותנים להורטי לממש את הבטחתו. שרתוק כינס בלונדון אסיפת עיתונאים בה הודיע כי הנהלת הסוכנות מוותרת על התיקון האחרון שעשתה ממשלת בריטניה ב״ספר הלבן״, בנוגע לשמירת רישיונות רק ליוצאים מארצות האויב, שכן איש אינו יוצא משם.

עמ' 433

נראה שלאחר התקווה להצלה שהתעוררה בסוף יולי ונמשכה תוך פעולה נמרצת עד ספטמבר, באה אכזבה שהייתה אולי מרה מקודמותיה, מפני שהיה כבר ברור שזו הייתה ההזדמנות האחרונה. התוצאה היחידה מהתפתחות העניינים בהונגריה הייתה, שהיא נתנה ״מִשנה תוקף לתביעה שלנו לעלייה״, אמר *   , וכוונתו הייתה למאבק על העלאתם של 100,000 ניצולים ארצה תוך זמן קצר.