פרק שמיני - תוכניות כופר

1. פרשת טרנסניסטריה (עמ' 314)

אלה היו הנתונים שעל פיהם צריכה הייתה הנהלת הסוכנות להכריע. ההחלטה שנתקבלה בתום הדיון הראשון בנושא הייתה זהה לזו של ההנהגה היהודית ברומניה: לפתוח במשא ומתן, קודם כל לשם בירור הפרטים. יחד עם זאת, הוצע לכלול במשא ומתן תוכניות ריאליות יותר, שאולי לא תיתקלנה בהתנגדות בעלות הברית: החזרת היהודים המגורשים לרומניה, לפחות באופן זמני, עד שתתאפשר הגירתם משם, אם לארץ-ישראל או למקום אחר וכן הגשת עזרה חומרית למגורשים, כדי להצילם מהתנאים הנוראים שבהם הלכו וגוועו. למרות הספקות הוחלט גם לבדוק את האפשרות לממש את ההצעה, ולפנות קודם כל אל ממשלות בעלות הברית, ואחר כך לצלב האדום, למוסדות בינלאומיים ולארגונים יהודיים; לשגר את גרינבוים בדחיפות לארצות-הברית, כדי שיטפל שם בפניות ובפעולה המדינית שתתחייב; להעביר את הפרטים לשרתוק, שנמצא אז באנגליה; לייפות את כוחו של ברלס להתחיל לשאת ולתת בקושטא עם השליחים שייצגו את רומניה, ולבסוף הוחלט שאין לפרסם דבר בעניין רגיש זה, שהשתיקה יפה לו.

עמ' 319

כמה ימים לאחר הפרסום בעיתונות העולם נשלח סיכום מצבה של ההצעה הרומנית מהנהלת הסוכנות בירושלים אל שרתוק, שהיה אז בלונדון. הוא נוֹעץ בחברי משרד הסוכנות שם, ודעתם הייתה ״שאין מה לדבר״ על פנייה אל הממשלות של בעלות הברית, המאיימות בעונש. שרתוק עמד על כך שחובה בכל זאת לברר לפחות את הסיכויים שנותרו, והוא ביקש ממשרד החוץ הבריטי את בירור הנושא בקושטא ובארצות-הברית. אך לבעלות הברית לא אצה הדרך: מברק שנוסח בזהירות בידי שרתוק, ואשר לוּוָה בבקשה מיוחדת שלא לעכבו, עוכב בכל זאת על-ידי הצנזורה האמריקאית.

עמ' 320

תשובה ברוח זו נשלחה משגרירות בריטניה בוושינגטון אל ד״ר וייצמן, ואל שרתוק שהגיע בינתיים לארצות-הברית. הלשון הבוטה ששימשה את הבריטים בהתכתבות הפנימית בין אנשיהם בעניין זה, אינה מותירה מקום לספק באשר ליחסם להגירת יהודים ולהצלתם, מטרנסניסטריה, או מכל מקום אחר. יציאת 70,000 יהודים, היא ״a frightful prospect״, כתב פקיד בריטי אחד לשני, והלה ענה כי בעצם לא כדאי להתנגד לתוכנית בחריפות שהרי שנים תעבורנה, ואוניות לא תימצאנה להם.

הנהלת הסוכנות צדקה בהעריכה כי ממשלות בעלות הברית תראינה בהצעה הרומנית ניסיון סחיטה, וכי ממשלת בריטניה תטען שבקשת הסוכנות להיענות להצעה היא ניסיון להשיג רווח מדיני ממצוקתם של יהודי אירופה ולהשפיע באמצעותה על שינוי מדיניות ״הספר הלבן״. יחד עם זאת, לא ברור מדוע פנו שרתוק ווייצמן אל הבריטים רק לאחר הפרסום בעיתונות, ולא קודם לכן, למרות החלטתה המפורשת של הנהלת הסוכנות בעניין זה בסוף דצמבר 1942. ייתכן כי התשובה לכך היא, שרק בפברואר היו בארץ פרטים מעשיים בנוגע לתוכנית ולאפשרויות ביצועה, והיה משהו ממשי להציגו לפני בעלות הברית ולומר - אין, זו סחיטה בלבד.

פרסום זה, וההתכתבות בין שרתוק וד״ר וייצמן לבריטים, היוו שלב חדש בהשתלשלות העניינים, משום שלאחריהם היה ברור כי הגרמנים כבר יודעים על התוכנית, וכי בעלות הברית מתנגדות לה. משני אלה הסיקה הנהלת הסוכנות, כי סיכוייה של ההצעה, שהיו מפוקפקים בעיניה עוד קודם לכן, התמעטו עוד יותר. אפשרות קלושה להשיב את המצב לקדמותו הייתה בפרסום פומבי של הכחשה, לפיה לא הייתה ההצעה ולא נבראה.

עמ' 321

בזמן שד״ר וייצמן ושרתוק חיכו לתשובת הבריטים, נעשה בארץ ניסיון להעריך נכונה את המצב שנוצר לאחר פרסום פרטי ההצעה. לקראת סוף פברואר התקיימה במרכז מפא״י ישיבה, ובה היה צבי יחיאלי, איש המוסד לעלייה ב׳, הדובר הראשי בנושא זה. הוא הזהיר מפני אשליות, למרות שמקורותיהם של השליחים בקושטא המשיכו ומסרו על סיכוי לשינוי לטובה במדיניות הארצות הגרורות, בגלל רצונן להכין לעצמן אליבי ולזכות בכסף. יחיאלי סבר שיש לראות את הצעת רומניה בקשר לטרנסניסטריה לא רק בפני עצמה, אלא בהקשר הכללי של הוויכוח שהחל בגרמניה בראשית המלחמה בין המצדדים בהגירת יהודים לבין אלה ששאפו להשמידם. ויכוח זה התפשט אחר כך בכל ארצות אירופה, ועד כה תמיד ניצחו בו הקנאים להשמדה.

״השמדת יהודים זהו פרוצס שכל ארץ וארץ עוברת אותו... והוא נמשך״, ודווקא בתקופה של טרם הכרעה, של התרוצצות פנימית בארצות הגרורות בשאלה אם להמשיך ולתמוך בגרמניה או לא, עלולים היהודים  ליפול קורבן ל"רצח נורא ואיום״.

עמ' 325, 326

באוגוסט היה שרתוק בקושטא, שם ניסה, בין היתר, למצוא אמצעי תעבורה ולהשיג רשות מעבר לילדים. תקוותיו למצוא פתרון הסתמכו על מכתב בחתימת מיכאי אַנטוֹנֶסקוּ, יושב ראש מועצת השרים ברומניה, (אין קשר משפחתי בינו לבין יון אנטונסקו) שבו חזרה ממשלת רומניה על ההסכמה העקרונית ליציאת 5,000 הילדים, וביקשה להגיש לה הצעות מעשיות בעניין סדרי העברתם. ואם וכאשר תיווכח שההצעות ניתנות לביצוע, תפנה לממשלות השכנות, כדי לבקש מהן רשות מעבר. ברלס היה סבור כי סימנים שונים מעידים שממשלת תורכיה שינתה בהדרגה את מדיניותה ביחס למעבר יהודים דרכה, וכי היא מעוניינת שהסוכנות וממשלות בולגריה ורומניה יידעו על כך; לדעת ברלס, ככל שקרבה שנת 1943 לקִצה, ובעלות הברית התקדמו והלכו, רבו סימנים אלה, ולפיכך אפשר יהיה לנצל את השילוב שנוצר בין נכונותה של רומניה לזו של תורכיה.

2. תוכנית אירופה (עמ' 339, 340)

השליחים בקושטא, שקיבלו ביולי ובאוגוסט מכתבים זועמים ומיואשים מגיזי פליישמן, עמדו ״אילמים מול הגבורה הנפשית הזאת״: הנהגה יהודית, העומדת בעצמה על פי התהום, אך מרכזת אח כוחותיה בשאלת ההצלה של כלל העם, ובפרט של שרידיו בפולין. מצד שני ראו ״מה עניים אנו ממעש... הרי אנחנו מקצרים את ידיה להושיע... הננו מוציאים את כל יתרת התקציב אשר העמדתם לרשותנו, והיתרה הזו לא מספיקה למען כַּסוֹת שליש מהדמי קדימה. הננו מזכירים את אשר אמרנו בשאלה זו בהזדמנויות שונות, והננו אומללים על אשר לא שכנענו אתכם בזמן... תעזבו לרגע את כל עבודתכם ותעזרו להציל טרם ירד על הכל המסך״.

מכתבם זה של השליחים פומרנץ, בדר ושינד, אחד הנרגשים והנואשים שכתבו, הסתיים בתביעה לקבל יחד עם שרתוק, שהיה בדרכו לקושטא, ייפוי כוח לעשות מה שייראה להם כנכון, ובינתיים שלחו לסלובקיה כ-15,000 לא״י, שהיו אז כ-60,000 דולר.

עמ' 345

ישנן כמה תשובות אפשריות: קודם כל, כדי שלא להחמיץ את הסיכוי, שמא היה בכל זאת קיים - ״אחריות עצומה... על מצפוננו״, כדברי שרתוק - וכדי שלא תהיה מואשמת אחר כך שהחמיצה אותו.

שנית, משום שבמאי חידש ויסליצַני את הקשר והודיע על פתיחת משא ומתן, ואומנם הסכים להתמיד בו במשך כמה חודשים. המשך הקשר איתו חיזק את התקווה שיש ממש בתוכנית, ולפיכך נפלה ההחלטה החיובית ביוני

ושלישית, משום שלא רצתה לאפשר לג׳וינט להיות התומך העיקרי ביהודי סלובקיה ובתוכנית אירופה,  ולהיזכר אחר כך כמציל ומושיע - אם אכן תצמח טובה מן התוכנית; ואם לא תצמח - כמי שהיה מוכן לסכן את כספו למען יהודי אירופה: איש לא היה זוכר אחר כך שהייתה זו הסוכנות שדחפה את הג׳וינט לתת את הכסף, ולתת אותו באופן ממשי, לא כהתחייבות.

מסיבות אלה שלחה ההנהלה את הכסף בידיעה שהוא עלול לרדת לטמיון מבלי להביא רווח והצלה כפי שאכן קרה.

3. ״סחורה תחת דם״ (עמ' 354-351)

פומרנץ לא תיאר גם את היחסים הקשים שנוצרו בין השליחים לבין ברנד כבר מיומו הראשון בקושטא: בבואו היה ברנד משוכנע שהשליחים הם כל יכולים בקושטא, ולפיכך התפרשה לו כל תקלה, בהשגת אישורים או בחופש התנועה שלו, כחוסר נכונות מצדם לפעול כפי שהוא ראה לנכון.

״המרחק בין דרכי המחשבה שלנו היה רחוק כרחוק מזרח ממערב״, הגדיר אבריאל את המצב. לאחר פגישתם הראשונה עם ברנד הגיעו השליחים למסקנה שיש לשלוח אחד מהם - את וניה פומרנץ - בדחיפות ירושלימה, למסור את הפרטים להנהלת הסוכנות, ולדרוש שאחד מחבריה - ורצוי, לדעתם, שיהיה זה משה שרתוק, מנהל המחלקה המדינית - יבוא מיד לתורכיה, כדי לנהל ממנה את הצעדים הבאים.

(...) בישיבה השתתפו בן-גוריון, גרינבוים, קפלן, שמוראק, שרתוק, ד״ר ג׳וזף, שפירא ודובקין, ודבריהם, שנאמרו לאחר שסיים פומרנץ את דיווּחוֹ, נסבו על שלושה נושאים.

ראשית, האם אכן מתכוונים הגרמנים להפסיק את ההשמדה. לדעת רוב החברים הייתה זו ״פרובוקציה שטנית, למען אפשר להם טבח ביהודי הונגריה״, ״תוכנית דמיונית״, ״סיפור מעורר תמיהה״, ״עניין פנטסטי״, כפי שהתבטאו גרינבוים, שרתוק, קפלן ובן-גוריון. יחד עם זאת הסכימו כולם, כי יש להתייחס לעניין במלוא כובד הראש, ולהיאחז אפילו ב״תקווה של אחד למיליון, כדברי בן-גוריון וקפלן.

(...) באשר לשאלה השלישית - איך תפעל ההנהלה - סוכם, על דעת הרוב, למעט גרינבוים, לדווח מייד לנציב העליון, ולהעביר באמצעותו את פרטי ההצעה לממשלה בלונדון, לחברי ההנהלה בלונדון ובוושינגטון, וקודם כל - לד״ר וייצמן ולד״ר גולדמן. כמו כן סוכם גם ששרתוק ייצא מייד לתורכיה, וכך תנוהל כמקביל, מקושטא, מלונדון ומוושינגטון, פעולה מדינית שתכליתה ליצור את הרושם, שתשובת ההנהלה היא חיובית: כך אפשר יהיה להמשיך במשא ומתן, ובקשר עם הגרמנים, ולהרוויח זמן שבמהלכו אפשר יהיה להציל. נראה מן הכתוב שהחברים נקרעו בין אי-אמון בהצעה הגרמנית וספקנות גדולה לגבי היענות בעלות הברית, לבין התקווה שאולי אפשר יהיה להציל באמצעות משא ומתן. שרתוק היטיב לבטא את הרגשות הסותרים: קו המחשבה של בעלות הברית יהיה, מן הסתם - ״נניח שיגיעו מאות אלפים לפורטוגל - מה יעשו איתם? במה יאכילו אותם? אבל לנו אין ברירה, ואנו מצוּוִים לעשות הכל למען הציל את שארית הפליטה באירופה. אין לנו עוד מה להפסיד. אם לא יוצל המיליון האחרון - יושמד״.

שליחות גרוס לא הייתה העניין היחיד שלא הובא לידי הנהלת הסוכנות. עניין נוסף שטרם נודע לה, היה שמייד לאחר בואו של ברנד לקושטא התנהל בין השליחים שם ויכוח מקביל לזה שנערך בישיבת ההנהלה, בשאלה, אם יש לגלות את הצעת אייכמן לאנגלים בקושטא: האנגלים כבר ידעו שגרוס וברנד הגיעו, שכן התבקשו לעזור בהשגת אישור כניסה כשירדו השניים מהמטוס. לדעת בדר, כמו לדעת גרינבוים, אסור היה לגלות את ההצעה לאנגלים בקושטא, שיעשו כדבריו, ״כל מה שאפשר כדי להמיתה באבה״, והיה לה סיכוי כלשהו רק אם תובא בסודיות מוחלטת לפני הדרגים הגבוהים ביותר בלונדון ולפניהם בלבד. אולם דעתו, כדעת גרינבוים בירושלים, לא התקבלה עקב הנימוקים הבאים: האחד-השליחים רצו להעביר פרטים מדויקים לשרתוק, וחששו מן הצנזורה של השגרירות הבריטית! ולפיכך פנו אל אנשי הקשר שלהם בשירות המודיעין. אלה| גילו גם קודם לכן גישה אוהדת לעניין היהודי והציוני, הרבה יותר מזו של אנשי השגרירות  הבריטית. והעיקר בקושטא היה לבריטים מעמד איתן של מעצמה, שבחסדה׳ ומטעמה פעלו שם סוכנים רבים. לא היה סיכוי רב להסתיר מהם עניין בעל חשיבות כזו, מה גם שהגיוני היה להניח שגרוס יתקשר תוך זמן קצר עם מכריו במודיעין של בעלות הברית ואז ייחשבו שליחי היישוב למסתירי כוונות לפתוח במשא ומתן! עם האויב.

עמ' 359-355

למחרת ישיבת הנהלת הסוכנות, ב-26 במאי, מסרה משלחת של ההנהלה, בראשות שרתוק, את פרטי הצעת אייכמן לנציב העליון, מבלי שידעה, כאמור, כי הגיעו כבר אל המודיעין הבריטי. הנציב כינה את ההצעה ״אינטריגה נאצית״, שמאחוריה עומדים מניעים אחרים לגמרי, והוסיף בגילוי לב, שצריך בכל זאת לבדוק היטב כל אפשרות, כדי שבריטניה לא תואשם אחר כך בהחמצת הזדמנות להצלה. לסיום הבטיח להעביר את הידיעה לממשלות בריטניה וארצות-הברית, לד״ר גולדמן ולד״ר וייצמן, וכך עשה. שרתוק ביקש מן הנציב לפנות אל הציר הבריטי באנקרה, כדי שיזרז הוצאת אשרת כניסה לתורכיה עבורו. ד״ר וייצמן תמך בבקשתו על-ידי פנייה למשרד החוץ הבריטי, וכך גם השליחים בקושטא, שפנו אל שירות המודיעין, אך עברו ימים מספר, והאישור התעכב. שרתוק חשב לצאת ללא אישור, ובן-גוריון תמך בכך, כי נסיעת שרתוק הייתה בעיניו העניין הדחוף ביותר שעמד על הפרק, ו״אסור להחמיץ הזדמנות כלשהי״. הנציב מצדו הסמיך את שרתוק לטוס ללא אישור, אך ברגע האחרון הגיעה אזהרה מן הציר הבריטי באנקרה שללא ויזה אין שום אפשרות לבוא.

השליחים בקושטא העבירו בינתיים מברק להירשמן, שהיה אז בוושינגטון, וברלס נפגש באנקרה עם שטיינהרדט, השגריר האמריקאי, שהבטיח לדווח על הפרשה לממשלתו, ולהעביר ארצה ידיעות שהשליחים ירצו להסתיר מן האנגלים. כמו כן הבריקו לבודפשט, תבעו הפסקת הגירושים וביקשו ארכּה, מאחר שהרשויות העליונות שלפניהן הובאה מגלות עניין בהצעה, ויש יסוד להניח שתחלטנה בחיוב. אחר כך הבריקו שהייתה התייעצות בהנהלת הסוכנות, וכי שרתוק יבוא להיפגש עם ברנד. מבודפשט הגיע מברק תשובה: ״הגירושים נמשכים״.

כבר התקרב סוף חודש מאי ושרתוק טרם הגיע לקושטא. לפיכך החליטו השליחים לנסח הסכם זמני, איתו יוכל אולי ברנד לשוב אל אייכמן: ב-29 במאי חתמו ברלס, אבריאל ובדר, כנציגיה המורשים של ״מולדת״; ויואל ברנד כנציגה המורשה של המועצה המרכזית של יהודי הונגריה בבודפשט, על פרוטוקול: נאמר בו כי נציגי הסוכנות היהודית מייפים את כוחו של ברנד להודיע לממונים עליו, שהם מסכימים עקרונית לדיון מעשי ולחתימת הסכם; שליחים מיוחדים נמצאים בדרכם לקושטא, והשלטונות היהודים מחכים שגם הצד שכנגד ישלח לשם את נציגיו המורשים.

(...)למחרת בלילה, ב-30 במאי, נשלח ההסכם בידי בלדר שוויצרי, שקיבל הוראה למוסרו לידי ד״ר קסטנר. הסכם ביניים זה, שהחתומים עליו הבינו היטב שערכו אפסי, נחתם משני טעמים: ראשית, הרי לא היה מה להפסיד: הגירושים נמשכו יום-יום, ושנית, התורכים החליטו לגרש את ברנד וגרוס להונגריה או לארץ-ישראל, כרצונם.

שרתוק הבריק לשליחים שאסור לברנד לבוא ארצה, כי יהיה בחזקת אזרח ארץ אויב ששהה בשטחי בעלות הברית ועלול למסור מידע לא רצוי להן בשובו, ולפיכך ימנעו ממנו הבריטים את החזרה להונגריה, ושליחותו תיכשל. על ברנד לחכות לשרתוק בתורכיה ויהי מה. אך השליחים נאלצו, בלחץ התורכים, לשכנע את ברנד לשוב להונגריה לפני בוא שרתוק, ועל כן ציידו אותו ב״נייר העלוב״ שעליו נחתם הסכם הביניים, כדי שיהיה בחזקת שליח ולא יירצח בגבול התורכי או בהגיעו לבודפשט. ברנד עצמו החליט, בניגוד לדעתם של השליחים - ובניגוד למה שכתב אחר כך בזיכרונותיו ובדינים וחשבונות שהגיש - לצאת לארץ ולא להונגריה; כי גירושו להונגריה יבהיר לאייכמן, ששליחי הסוכנות לא הצליחו להשיג אפילו את שהותו של ברנד בתורכיה - ובוודאי שאינם נציגי ״היהודים השולטים בכל העולם ואשר כל הסנטורים האמריקאיים סרים למשמעתם״, כפי שאמר אייכמן לברנד בביטחון רב לפני צאתו, וחולשתם של הסוכנות ונציגיה תיחשף לעיני אייכמן, כפי שנחשפה לעיני ברנד בבואו לקושטא.

בראשית יוני זימן אליו גיבסון, ראש שירות המודיעין הבריטי בקושטא, את שינד ואבריאל, והבטיח להם שברנד יורשה לחזור לתורכיה וממנה להונגריה, גם לאחר שייסע ארצה לפגישה עם שרתוק, שאינו יכול לבוא אליו. השליחים חשדו כי יש כאן מלכודת, והציעו פגישה בין שרתוק לברנד בגבול סוריה-תורכיה; גיבסון הסכים לכך. גם המזכיר הכללי של ממשלת המנדט בירושלים, וראש שירות המודיעין הצבאי שם, יעצו לשרתוק - שנודעה לו כוונת הבריטים לשלוח את ברנד ארצה וחשש אף הוא ממלכודת - להיפגש עם ברנד בעיר חלבּ, שבצד הסורי של הגבול בין סוריה לתורכיה, משם יוכל אחר כך ברנד לשוב דרך תורכיה להונגריה ללא עיכובים. ההצעה לצאת מתורכיה, וההבטחה שברנד יורשה לשוב, באו אפוא משירותי המודיעין הבריטיים.

בדר, קלרמן ויעקב גריפל, נציג אגודת-ישראל בקושטא, הזהירו את ברנד מ״צעד מסוכן זה״ של יציאה מתורכיה. גם ברלס התנגד בתקיפות, מה גם ששטיינהרדט יעץ לו, לדבריו, לא לתת אמון באנגלים. ״אבריאל ושינד לא הבינו שהאנגלים מרמים אותם״, אמר ברלס כעבור שנים, ״וברנד יצא מתורכיה בלי לומר לי שלום״.

בזיכרונותיו מסר ברנד גירסה הפוכה, כאילו הכריח אותו ברלס לנסוע. למעשה כיבדו השליחים את החלטת ברנד לצאת לארץ, למרות שלפחות ארבעה מהם התנגדו לה והיתר התלבטו וסיכמו שעליו לפעול לפי הבנתו. ואומנם, חלקם גם לא ידע את מועד נסיעתו. ב-7 ביוני יצאו ברנד ואבריאל ברכבת דרומה; בדרך התחזקו חשדותיו של אבריאל, כי האנגלים אינם מתכוונים לעמוד בדיבורם. באותו יום יצא שרתוק מירושלים צפונה לפגוש את ברנד, מצויד בהבטחות שניתנו לו ערב צאתו מירושלים מן הנציב העליון וראש שירותי המודיעין, לפיהן יורשה לראות מייד את ברנד ואחר כך ישובו איש למקומו.

אולם שירותי המודיעין החליטו כנראה - מטעמים שלהם - למנוע את שובו של ברנד להונגריה, ולא למסור לדרג הממשלתי את כל הידוע להם עליו: ברנד נאסר מייד עם הגיעו לחלב, וקצין המודיעין הבריטי במקום מנע משרתוק להיפגש איתו, על פי הוראות שקיבל הקצין משירותי המודיעין בקהיר. שלושה ימים חיכה שרתוק במלונו, עד ה-10 ביוני, שבו הגיעה הוראה ממשרד החוץ להתיר לו פגישה עם ברנד למחרתו של יום. שירותי המודיעין, בתמיכת הנציב העליון, טמנו אפוא מלכודת, לאבריאל מזה ולשרתוק מזה.

עוד בטרם נפגש שרתוק עם ברנד, חלו התפתחויות בלונדון: הנציב העליון העביר את סיכום שיחתו עם משלחת הנהלת הסוכנות בראשות שרתוק לממונים עליו במשרד המושבות. ובזמן ששרתוק חיכה בירושלים לאישור הכניסה לתורכיה קוימה בלונדון בסוף מאי פגישה דחופה שזימנה הוועדה הממשלתית לפליטים, ונכחו בה שר החוץ אידן, שר המושבות סטנלי והשר ללוחמה כלכלית, הלורד סלבורן (Sfeibome). החלטותיהם של המשתתפים בפגישה זו מקבילות לאלה שקבעו הבריטים בעניין טרנסניסטריה: אין אפשרות לדון ברצינות בהצעה הגרמנית, כי אינה אלא צורה נוספת ומתוחכמת של לוחמה בבעלות הברית, שהרי העברת 1,000,000 פליטים ואחזקתם בארץ נייטרלית או מִשֶל בעלות הברית תפגע במאמץ המלחמה. נוסף לכך קיימת ״סכנה״ שרמז מצד הבריטים על נכונות לדון עם הגרמנים

"Might lead to an offer to unload an even greater number of Jews on to our hands".

יש לציין כי הפגישה נערכה בדיוק שבוע לפני פלישת בעלות הברית לנורמנדיה, ובעיצומה של מתקפת האביב הגדולה של הסובייטים שהתקדמו לעבר ויטבסק: מבחינה צבאית, ומבחינת היחסים בין בעלות הברית, בחרו אייכמן והעומדים מאחוריו בעיתוי גרוע במיוחד להעברת הצעותיהם למערב.

בהתאם לכך נמסרו הוראות לשגרירים: שגריר בריטניה במוסקבה, סר קלארק קר (Clark Kerr), קיבל הוראה להעביר את פרטי ההצעה הגרמנית לסובייטים, תוך הדגשת הצורך הברור בשיתוף הפעולה של שלוש המעצמות. ואילו הלורד הליפקס, שגריר בריטניה בארצות-הברית, מסר אישית לסטטיניוס (Edward Stettinius Jr.), שר החוץ האמריקאי בפועל, כי אנגליה לא תיכנס לשום משא ומתן על יסוד הצעה, שהיא

"A sheer case of blackmail or political warfare"

הליפקס הציע לא לתת לשרתוק שום תשובה מוגדרת, עד שיתברר הקו בו תנקוטנה בעלות הברית, ולהזהירו ממשא ומתן עם האויב. יחד עם זאת תדון ממשלת הוד מלכותו, תוך שיתוף פעולה עם ממשלת ארצות-הברית, בכל הצעה כנה להצלה, ולא ״תסגור את הדלת״ בפניה, ביטוי שהפך אחר כך למרכזי בפרשה זו.

כעבור ימים ספורים נפגש וייצמן, לפי בקשתו, עם אידן, וביקש לפעול בדחיפות ברוח חיובית ולאפשר לשרתוק לבוא מייד ללונדון. אידן הבטיח לוייצמן ש״הדלת תישאר פתוחה״, ווייצמן מצדו הבטיחו שכל מה שתעשה הסוכנות בעניין זה ייעשה אך ורק בידיעת ממשלת הוד מלכותו ובהסכמתה. נראה, איפוא, שעמדת בריטניה הייתה שיש לפסול את ההצעה הגרמנית, אך מטעמים של מדיניותה הכוללת באותו רגע, שעיקרה היה לפעול עם ארצות-הברית כדי לנסות לבלום התפשטות סובייטית במזרח אירופה, הייתה נכונה להתחשב בעמדת ארצות-הברית, אם ממשלתה תגלה עניין בהצלת יהודים, ובפרט ערב הבחירות לנשיאות.

עמ' 365-360

למחרת שיחתו עם שרתוק בחלב הועבר ברנד לקהיר ושרתוק חזר ארצה ודיווח להנהלת הסוכנות, שהתאספה מייד למחרת שובו בביתו של בן-גוריון ב-14 ביוני. שרתוק הבהיר כי ״העניין מורכב ומסובך יותר מכפי שתיארנו לעצמנו, והוא הסתבך עוד יותר על-ידי התערבות השלטונות״. הוא מסר לחבריו בהנהלה על מעצר ברנד בחלב, על ציפייתו לאישור מקהיר לשוחח איתו ועל שיחתם שנמשכה שש שעות בנוכחותם של קצין בריטי ושל יחיאלי, מן המוסד לעלייה ב׳.

בשיחתו עת ברנד נודעה לשרתוק השתלשלות העניינים המפורטת מכלי ראשון: כבר בשבוע הראשון לפלישת הגרמנים ניסה ברנד להתקשר עם ויסליצֶני, ״המכונה וילי, אשר עזר בזמנו ליהודי סלובקיה״, כדי לנסות ולהגיע עם האס.אס. להסדר כספי שיעכב את הגירושים מהונגריה. ואומנם, ברנד יצר את הקשר, באמצעות אנשי שירות הריגול הנגדי אשר העבירו כספים ומכתבים מקושטא להונגריה, וממנה לשטחי הכיבוש ואפילו למחנות שונים, במהלך השנים הקודמות של המלחמה. התברר כי ויסליצֶיני הביא איתו מכתבים מקבוצת העבודה בסלובקיה, ומוייסמנדל בפרט, שהמליצו על המשך הקשרים איתו.

(...) אך לאחר שנכנס אייכמן לתמונה, ופרטי הצעתו התבררו, ברור היה שגם אם יגיעו לידי הסכם על הגירה גדולה, לא יתירו הגרמנים לכוון אותה ארצה: התורכים לא יסכימו להעביר מספר כזה של יהודים; הגרמנים אינם מעוניינים להרגיז את הערבים, ואינם מוכנים לסייע בהקמתה של ארץ-ישראל יהודית חזקה: ״אם תקימו כוח גדול בא״י אזי כעבור תקופה ידועה נתנגש איתכם שוב״, היו דברי אייכמן. ונימוק אחרון - אנשי האס.אס. מאמינים באמת, שהיהדות היא נגע ממאיר, ולפיכך ברצונם לפזרם בארצות בעלות הברית, כדי לנגע את אויביהם. ארצות הקליטה צריכות היו לדעתו להיות ספרד, אפריקה הצפונית, אמריקה וכו׳, והיהודים ״השולטים בכל העולם ואשר כל הסנטורים האמריקאים סרים למשמעתם, לא ייתָקלו בקשיים בהשגת רישיון הכניסה אליהן״.

יש לומר מייד, כי בדיוני ההנהלה עם פומרנץ ועם שרתוק בשובו משיחתו עם ברנד, ובדיונים שהתנהלו אחר כך, לא הוזכרה כלל השאלה, אם הגירתם-הצלתם של מיליון ומעלה יהודים שישוחררו בעקבות הצעת אייכמן, לארצות אחרות ולא לארץ, מחלישה את נכונותה של ההנהלה לפעול לשחרורם. נכונות זו הייתה ברורה מאליה, בלי קשר לארץ ׳היעד של אותה הגירת הצלה.

לאחר שהציג ברנד את עיקרי הדברים, המשיך שרתוק ושאל אותו כמה וכמה שאלות נוקבות, שברנד ענה עליהן בגילוי לב ולא באופן חד-משמעי. על השאלה, שהיא-היא שאלת המפתח, האם התייחסו הגרמנים ברצינות לתוכנית, ענה ברנד, כי לדעתו מעוניינים היו באמת בסחורות, אך לא פרטו אותן בצורה ברורה ואחידה: פעם אחת בלבד דיבר אייכמן על משאיות לאס.אס.; את עניין הקפה, התה וכו׳ העלה אזרח בלתי-מוכר לברנד; ופעם אחרת נמסרה לידיו רשימה של חלקי חילוף; ודובר גם על מטבע זר. לפיכך נראה לו שכוונתם היא מדינית בעיקרה: רצונם שבעלות הברית תבאנה את הצעתם בחשבון כאשר יתחיל המשא ומתן על שלום. ברנד התחזק בדעתו זו לאחרי שגרוס גילה לו, כי הוא בא בשליחות מיוחדת, להכין פגישה בין אנשי האס.אס. בבודפשט לבין נציגים של אנגליה וארצות-הברית.

שליחות ברנד היא ״קצה חבל״, אמר שרתוק לחבריו, כדי להתחיל באמצעותו בשיחות, ולאחר מכן יעברו לנושאים אחרים לגמרי. לשרתוק לא היה ספק שגרוס מסר לאנגלים בקושטא את פרטי שליחותו, מייד עם הגיעו. לכן היה שרתוק סבור שהאנגלים רוצים לאחוז בחבל בשני קצותיו: להביא את ברנד וגרוס לשטח בעלות הברית, ואז לא יורשו לחזור להונגריה: ״להינָקות מהאשמה שתפסו אותם במרמה״ ולהיחלץ מן המשא ומתן על הצלת יהודים באמצעות הטענה, כי עיקר הצעת אייכמן הוא משא ומתן על שלום נפרד עם הנאצים. אסור לנו לתת להם להיחלץ מהמצר. עלינו לטעון שישנה אפשרות להציל יהודים, וגם לדחות את הגירושים, מבלי להתחייב״.

על השאלה, מה יקרה אם יחזור ברנד עם תשובה חיובית, שלילית, או לא יחזור בכלל, ענה ברנד, כי תחילה האמין שתשובה חיובית תביא הצלה. אך לאחר שיצא לדרך, ונודעה לו שליחות גרוס, כבר אינו בטוח בזה, ולמען האמת, גם בשעת המשא ומתן הייתה לו מדי פעם הרגשה ״שלפניו מובאת תוכנית שטנית, אשר מאחוריה עלולה להסתתר הצדקה כלפי העולם, להשמדה  מהירה של שארית היהדות באירופה״. ובכל זאת היה משוכנע שעליו לשוב להונגריה מייד לאחר הפגישה עם שרתוק, אחרת יהיה הרג מוחלט ביהדות הבלקן. (...) ברנד מסר לשרתוק גם על הפעולה בהונגריה למען אלפי הפליטים מפולין ומסלובקיה על זיוף תעודות עבורם, על התקווה להקים, באמצעות אנשים מן הארץ, שיגיעו דרך גבול יוגוסלביה, קשר עם הפרטיזנים של טיטוֹ, ועל רכישת נשק להתגוננות, עוד לפני כניסת הגרמנים: ״יהודי הונגריה יודעים כיום מה פירושו של גירוש״, אמר ברנד לשרתוק מפורשות. ״ברור להם שזוהי השמדה״. לדעתו, יוכל גרעין של יהודים ששירתו בצבאות שונים לרכז סביבם הרבה יהודים אחרים, שיהיו מוכנים להתגונן.

בדין וחשבון שכתב אחר כך סיכם שרתוק את עמדת ההנהלה לאחר ששמעה על שיחתו עם ברנד: צירופו של גרוס לברנד מרמז שהגרמנים סבורים שיוכלו להפיק משהו מן ההצעה שהעלו; ואם ירגישו שמשא ומתן רציני עומד להתקיים, אולי יפסיקו את השילוחים, אפילו לזמן קצר, ואולי אפשר יהיה להציל, אם לא עשרות אלפים, לפחות אלפים של יהודים, באמצעות משא ומתן שינוהל בתבונה. ״הרגשנו שאנו מוכרחים לפעול ולהרוויח זמן״.

זהו אולי הסיכום הבהיר ביותר לעמדת הסוכנות בפרשה זו, והוא מעיד כי נקטה לגביה אותה עמדה שנקטה לגבי שתי הצעות הכופר הקודמות, טרנסניסטריה ותוכנית אירופה: ההצעה פנטסטית מכדי שבעלות הברית תקבלנה אותה כפי שהוצגה, אך אולי אפשר יהיה להפיק הישגי הצלה מסוימים מן המשא ומתן, ובייחוד מעצם קיומו.

לאחר פירוט הנתונים שנאספו וניתוחם הסכימו החברים עם קווי הפעולה שהציע שרתוק:

א. לתבוע מן האנגלים הודעה שיושב ראש הוועדה הבין-ממשלתית לפליטים, סר הרברט אמרסון יהיה מוכן להיפגש עם נציג מן הצד הגרמני בארץ ניטרלית, בקשר להצלת יהודים;

ב. לעשות הכל להחזרת ברנד להונגריה, כפי שהבטיחו הבריטים;

ג. לדווח לנציב העליון ולדרוש ממנו סידור טיסה ללונדון עבור שרתוק, גם אם בגלל הפלישה לנורמנדיה ניתנו אז רישיונות טיסה בצמצום רב.

שרתוק ביקש מן המשלחת בקושטא לטלגרף לאשתו של ברנד, האנזי, ששובו מתעכב משום שהעניין בדיון רציני ביותר. כמו כן ביקש מן האנגלים לאפשר להירשמן, שהיה בדרכו מארצות-הברית למזרח התיכון, להיפגש עם ברנד בקהיר.

למחרת הישיבה, ב-15 ביוני, דיווחו שרתוק ובן-גוריון לנציב העליון על שיחת שרתוק עם ברנד, ועל עמדתם כלפי הצעת אייכמן; ותבעו פעולה לפי שלוש הצעות שרתוק. את בקשתם שאמרסון ייבחר לנהל משא ומתן נימקו בכך שהוא אישיות מוכרת ומכובדת, העומדת בראש גוף רשמי, אך לא פוליטי, שחברות בו גם מדינות נייטרליות. הנציב התנגד להחזרת ברנד בטענה שהגרמנים לא היו מחזירים אזרח של בעלות הברית לו חדר להונגריה. שרתוק ענה שמניעת שובו של ברנד פירושה ניתוק במשא ומתן, הסותר את מדיניות ״הדלת הפתוחה״ עליה הצהיר אידן בפני וייצמן. הוא גם ניסה למחות בפני הנציב על הפרת ההבטחה שניתנה, בירושלים ובקושטא, כי ברנד יורשה לשוב מחלב לתורכיה, אך הנציב הפסיקו ואמר: ״תשובתי פשוטה מאוד: זוהי מלחמה!״. הנציב לא הכחיש, שהבריטים הפרו את הבטחותיהם ביודעין. הוא הזהיר את שרתוק ובן-גוריון בתקיפות מפני יצירת קשר עצמאי עם האויב. בדין וחשבון שכתב על שיחה זו, הדגיש הנציב כי שרתוק לחץ שוב ושוב בשתי נקודות: שברנד יורשה לשוב, אחרת יפרשו זאת הגרמנים כסירוב מצד בעלות הברית, וכהיתר להמשיך את הרצח הנמשך ממילא, ושבלונדון יבררו באופן דחוף כל אפשרות פעולה, וקודם כל סידור פגישה עם נציגים גרמניים מוסמכים.

שרתוק ובן-גוריון חזרו מן הנציב אל חבריהם בידיים ריקות כמעט, פרט להבטחה להעביר את בקשותיהם ללונדון. הנהלת הסוכנות נאספה שוב לדון במצב, בעקבות גישתו המסתייגת של הנציב. בן-גוריון סבר שיש להתעקש ולהשיג את יציאת שרתוק ללונדון, כי לדעתו התעניינו הרשויות הבריטיות במזרח התיכון - בירושלים ובקהיר - רק במלחמה, וחששו ששליחות ברנד תזיק למהלכה. הוא קיווה שבלונדון יילָקחו בחשבון שיקולים מדיניים מקיפים יותר, העשויים לשנות לטובה את עמדת הממשלה שם. לדעתו חששה הממשלה הבריטית שיש בהצעה ״תחבולה שטנית״ של האויב לזרוע פירוד בין בעלות הברית; ושלא כל מה שהוכרע בינתיים בלונדון העביר הנציב לידיעת ההנהלה. (מעניין: בן-גוריון השתמש כאן באותו ביטוי - ״תחבולה שטנית״ - שהוא עצמו פסל כאשר גרינבוים השתמש בו, בישיבתה הראשונה של ההנהלה בעניין ברנד).

עמ' 369-366

כאן התערב בן-גוריון בוויכוח: ״העניין שאנו עוסקים בו הפעם חמור ומר״, אמר, ״הכרחית דעה ברורה מצד כל החברים״. כוונתו הייתה כנראה לכך שגרינבוים דרש נציג של ממשלת אנגליה כשותף לדיונים, ומצד שני הודיע שאינו מאמין לממשלות. יש לציין שהייתה זו הפעם הראשונה שבן-גוריון ביקש לדעת מה היא דעת כל החברים בהנהלה בעניין הקשור בהצלה: במקרים קודמים, כמו הצעת טרנסניסטריה ותוכנית אירופה הכריע בעצמו והביע את דעתו בקצרה ובאופן חותך. הוא התנגד בחריפות לדברי גרינבוים שנראו לו כביטוי של תבוסתנות, ולא היה מוכן לקבל את ההנחה שאין תקווה להיעזר בבעלות הברית, שבלעדיהן אי-אפשר לפעול. יש לקבל בברכה כל מי שימונה כנציג של בעלות הברית במשא ומתן, ולעשות הכל כדי שמשא ומתן זה לא ייפסק. ואם ברנד רוצה לשוב, למרות הצפוי לו, יש לסייע לו. יתר הנוכחים הסכימו עם בן-גוריון, והגיעו לשורת החלטות: להפעיל את החברים בלונדון ובוושינגטון, כדי שיתבעו מן הממשלות הוכחה לנכונותן להידבר עם האויב בענייני הצלה; לאפשר לשרתוק לפגוש את אירה הירשמן (שבינתיים יצא מוושינגטון לקהיר לפגוש את ברנד), ואחר כך לטוס בדחיפות ללונדון; ובאשר לברנד, ה״רואה את עצמו כשגרירם של מיליון יהודים אשר נידונו למוות, אם ירצה לשוב - מחובתנו לעזור לו בביצוע רצונו״.

ושוב, בזיכרונותיו האשים ברנד את הנהלת הסוכנות בזה שמנעה את שובו להונגריה.

ב-22 ביוני טס שרתוק לקהיר לפגישה עם הירשמן. בואו של הירשמן שנעשה בדחיפות, בתמיכת רוזוולט ושר החוץ האמריקאי, ויחסו להצלה ש״נגע עד הנפש״, כהגדרת שרתוק, היו בעיניו סימנים חיוביים לעמדת ארצות-הברית בפרשה. הירשמן הציע לשרתוק לנקוט מייד בצעדים אפילו יוצאים מגדר הרגיל, בשיתוף פעולה בינו לבין הסוכנות: המברקים שנשלחו לוושינגטון וללונדון לאחר פגישתם, נוסחו על דעת שניהם. עמדת הסוכנות - ‘להילחם על החזרת ברנד להונגריה ועל השארת הדלת פתוחה - הייתה מקובלת עליו. בדין וחשבון שכתב לאחר פגישתו עם ברנד, אותה ניסו הבריטים בקהיר למנוע - הדגיש את התרשמותו מכנותו של ברנד ומרצונו לפעול למען הצלה.

שרתוק חזר מקהיר מעודד מיחסה של ממשלת ארצות-הברית ושל הנציג היהודי ששלחה למזרח התיכון.

מצד שני, לאחר ביקורו בקהיר העמיקו בו החששות שעלו בו בחלב, שהבריטים רימו ועיכבו את הנהלת הסוכנות בכלל, ואותו בפרט: הם מנעו ממנו לראות את ברנד בקהיר, עיכבו מברק שלו לברלס, בטענה ש״ניסוחו הרחיק קצת לכת״, הנציב העליון החזיק אצלו במשך חמישה ימים אישור שהתקבל לטיסת שרתוק לאנגליה, וחשש נוסף: ראש שירות הביטחון בקהיר מסר לשרתוק שמבחינתו אין מניעה להחזיר את ברנד להונגריה, ואילו להירשמן נאמר במשרדו של הלורד מוין (Walter Moyne, שר תושב בקהיר) שברנד יוטס ללונדו. הלורד מוין עצמו מסר לשרתוק, שההוראה להביא את ברנד מחלב לקהיר לא באה ממנו, והודה ש״הייתה מבוכה״ כאשר הגיע ברנד. הווה אומר, כי ייתכן שזרועות שונות של הממשל הבריטי טיפלו בשליחות במקביל ובלי תיאום, ואולי אף בלי הוראות מלונדון, ועל סמך העברה לקויה של מידע מזרוע אחת לשנייה, אם במכוּוַן ואם משום שלא ייחסו אז לנושא חשיבות מספקת.

פרטים אלה ואחרים הניעו את שרתוק להזהיר את חבריו להנהלה בישיבה שנערכה לפני צאתו ללונדון: ״יש להתייחס בהסתייגות לדברים הנאמרים לנו״. בן-גוריון בירך את שרתוק והדגיש כי עליו לשהות בלונדון כל כמה ששליחות ברנד תדרוש, ולדחות בהתאם את הבירורים המדיניים בענייני הציונות. ד״ר סנטוֹר, שטען כי שרתוק יצטרך לשוב ארצה מייד לאחר שיציג את עניין ברנד בלונדון, הושתק על-ידי בן-גוריון. ישיבה זו, והקודמות לה, מעידות כי יחסם של בן-גוריון ושל מרבית חברי ההנהלה לשליחות ברנד היה שונה מיחסם לניסיונות והצלה קודמים: ב-23 בנובמבר 1942, כאשר התכנסה ההנהלה לדון בפעם הראשונה בידיעות על השואה, יצא שרתוק ללונדון עוד לפני תחילת הדיון, אם כי ברור מן החומר שידע היטב את תוכנן של הידיעות; ולפני ועידת ברמודה הוחלט ששרתוק אינו צריך להתעכב בגללה בארצות-הברית.

הנהלת הסוכנות נערכה להעברת מרכז הכובד של פעולתה ללונדון, עם בוא האישור לטיסת שרתוק, לקראת סוף יוני 1944, חמישה שבועות לאחר שהגיע ברנד לקושטא: כמה ימים לפני צאתו שלח שרתוק דין וחשבון לוייצמן ולגולדמן על פגישתו עם ברנד ועל הצעותיו לפעולה. בינתיים הגיעו לקושטא מברקים מקסטנר בבודפשט, לפיהם עומדים הגרמנים בתוקף על שובם של ברנד וגרוס, ומברק נוסף על כך נשלח משרתוק לוייצמן. על-פי בקשת גולדמן הועברו לוייצמן הצעות נוספות בעניין שליחות ברנד שהגיש גולדמן לסטטיניוס, שעיקרן - החזקת יהודי הונגריה במחנות בחסות הצלב האדום הבינלאומי או ממשלת שוויץ, ובמימון יהודי, אם הוצאתם של מיליון יהודים בזמן מלחמה אינה אפשרית.

וייצמן קיבל מידע והצעות מן הארץ ומארצות-הברית, ובעקבותיהם פנה בו ביום אל אידן ואחרים במשרד החוץ, בתביעה לעשות הכל להחזרת ברנד להונגריה, להבאת שרתוק לאנגליה ולבדיקת כל אפשרות הצלה, בה תלויים אולי חייהם של מאות אלפים. וייצמן הדגיש שכל רגע יקר, שהרי הגירושים, וקודם כל גירושי ילדים, כבר היו בעיצומם, ולממשלת אנגליה היו על כך ידיעות שוטפות מממשלת פולין הגולה. וייצמן נענה על-ידי רנדל (Randall A.W.G.), ממשרד החוץ שברנד לא יוחזר לפני ששרתוק יציג את העניין בעצמו בלונדון, וש״אין להעלות על הדעת שישתמשו בהחזקת ברנד בקהיר כדי לרמוז שממשלת הוד מלכותו אינה מעניקה תשומת לב רצינית לתוכנית להצלת יהודים הסובלים תחת האיום הנאצי״.

יש לזכור, כי המידע שקיבל וייצמן עבר צנזורה בריטית, והגיע במועד שהבריטים מצאו לנכון. לפיכך קרה שרק כאשר ב-27 ביוני הגיע שרתוק לאנגליה, ומסר לוייצמן ידיעות מכלי ראשון, החלו שניהם לפעול יחד ביתר תנופה, וחיברו דין וחשבון מפורט עבור ממשלת אנגליה על שליחות ברנד והשתלשלותה עד אותו יום. מייד עם סיימו את הכתיבה, כאשר פנה שרתוק לתאם את צעדיו עם וייצמן, הגיעו מירושלים מברקים מגרינבוים בזה אחר זה: 430,000 נפש, ברובם ילדים ונוער, כבר שולחו מהונגריה, ולנותרים מצפה גירוש העומד להתחיל באותה שבוע. לפי מברק שקיבל גרינבוים ממשה קראוס, ראש המשרד הארץ-ישראלי בבודפשט, נפלה האחריות לכך על הבריטים שעצרו את ברנד וגרוס.

עמ' 379-370

כמו כן הועברו לוייצמן ולשרתוק פרטים על פעולות שנעשו מן הארץ, כמו פנייה של הנהלת הסוכנות אל מלך שבדיה באמצעות הרב מרקוס אֶהרנפרייז, ואל ממשלת ספרד ופורטוגל, כדי שתשתפנה פעולה עם שוויץ, המייצגת של ענייני בריטניה בשטחי הכיבוש, ויחד תכרזנה על הסכמתן לקחת תחת חסותן את כל יהודי הונגריה שהיו בעלי רישיונות עלייה או אישורים על רישיונות, וכזכור היו כמה אלפים כאלה, וכן לחלק תעודות חסות ואזרחות נוספות מטעמן. ועד הצלה ונציגי היישוב בקושטא ובג׳נבה מסרו חומר לכתבים זרים באופן קבוע, והדגישו בפניהם את הצורך בפרסום מיידי ובולט. ההנהלה פנתה למרשל טיטוֹ שיאפשר ליהודי הונגריה והארצות השכנות לברוח לשטח שבשליטתו, ולנציג הסוכנות - לשהות שם באופן קבוע. כמו כן חודשו הפניות אל ממשלת ארצות-הברית שתממש סוף-סוף את הקמת מחנות הפליטים בצפון-אפריקה, עליהם דובר מאז ועידת ברמודה; ואל ממשלת שבדיה שתאפשר את כניסתם של 20,000 ילדים, בעיקר. מהונגריה, ואף זו תוכנית שדובר בה רבות.

מזועזעים ממספרי הקורבנות ומהרגשת הרגע האחרון נפגשו שרתוק ווייצמן עם סגן שר החוץ, ג׳ורג׳ הול (Hall G.H), ותבעו ממנו להעביר מייד הודעה לגרמנים על נכונות בעלות הברית לשוחח עם נציגיהם על שחרור מספר גדול ככל האפשר של יהודים, להחזיר את ברנד להונגריה, ולהסמיכו להודיע לשולחיו שההצעה שמסר נמצאת בעיונם של הדרגים הגבוהים ביותר. הול ענה שקבינט המלחמה מעיין בהצעה, וכי יגיע להכרעה מהר ככל האפשר, בתיאום עם ממשלת ארצות-הברית.

השיחה עם הול התקיימה ב-30 ביוני. כעבור יומיים הודיע בן-גוריון להנהלת הסוכנות כי חלה התפתחות חדשה בשליחות ברנד: מן השליחים בקושטא הגיעה ידיעה שהגרמנים הציעו שוב להנהלה משא ומתן ישיר עמם, והזמינו באמצעות קסטנר את מנחם בדר לבוא מקושטא לבודפשט, מתוך הדגשה ששלומו ושובו יובטחו. פה אחד החליטה ההנהלה כי אין להורות לבדר להיענות להזמנה, לפני שהממשלה האנגלית תכריע בכך, משום שאסור לסוכנות לנהל משא ומתן עצמאי עם האויב; ומה גם שבינתיים הבריק שרתוק מלונדון כי ייתכן שמשרד החוץ ירשה את החזרת גרוס וברנד, ויהיה מוכן לפגישה עם נציג גרמני, בתנאי שברית-המועצות תסכים לכך. היה גם ברור שאם ייסע בדר בלי אישורן של בעלות הברית, הריהו כנוסע בידיים ריקות - שהרי הנהלת הסוכנות ידעה כבר מאמצע יוני ששליחות ברנד היא רק פתח לשליחות גרוס. הייתה זו הפעם השנייה במהלך שליחות ברנד שההנהלה החליטה לא להעלים מידע מן הממשלה הבריטית ולא ליצור מגע ישיר עם הגרמנים בלי הסכמתה.

(...) בראשית יולי קיבל גם אליהו דובקין, ששהה אז בספרד, מברקים מקסטנר, שהגרמנים לוחצים לחידוש המשא ומתן, והאס.אס. מוכן לשגר ארבעה שליחים לכל מקום שדובקין יבחר להיפגש בו איתם, ועמו יוסף שוורץ, כנציג הג׳וינט באירופה. דובקין היה סבור שיש בפנייה זו מפנה, שכן ייתכן כי הפנייה לג׳וינט פירושה שהאס.אס. מוכן לקבל כסף במקום משאיות; ולפיכך הבריק לשרתוק, שיברר במשרד החוץ בלונדון, אם תהיה ממשלת אנגליה מוכנה לדון עם הגרמנים על כסף, או סחורות שאין להן ערך צבאי, ואם כן - אם יוכל שרתוק לבוא לפגוש את שליחי האס.אס. ולנהל את המשא ומתן איתם. עד שתגיע התשובה מלונדון ניסה דובקין להתחמק מאנשי הגסטאפו בספרד, אך הם עקבו אחריו, גילו את מקום הימצאו, והודיעוהו ששולחיהם מוכנים להיפגש איתו בשוויץ, ולשלוח אווירון להביאו לשם.

(...) התברר להם גם, למרות תקוותיו של שרתוק שברנד יעמוד יפה בחקירה, שברנד היה חבר במפלגה הקומוניסטית במשך עשר שנים, ושהשתתף בארגון ההתגוננות היהודית בהונגריה, אותה הגדיר כ״הגנה״, ובזאת עורר את חשדם של הבריטים, כי לסוכנות יש צינורות קשר ענפים יותר ממה שסברו, לאירופה בכלל ולהונגריה בפרט. ואם כך - אם יוחזר ברנד לשם, ישמש כנושא דברה של הסוכנות ויפעל מטעמה, ולא מטעם בעלות הברית. כמו כן הצהיר ברנד בחקירתו שהביא את הצעות הגרמנים בכתב ומסר אותן לאבריאל ולברלס, וגרוס אישר זאת בחקירתו שלו. אך שרתוק ונציגי היישוב בקושטא הכחישו כל קבלת הצעה בכתב, והכחשתם העמיקה את חשדותיהם של חוקריהם, למרות שהית כנראה האמת לאמיתה.

חוות דעתם של החוקרים הייתה, שהצעת הגסטאפו לא הייתה אלא ניסיון מגונה לסחור בחיי יהודים כדי להשיג מטבע חוץ לשימושם אחרי המפלה, ואם ייכשלו בכך - לפחות השיגו ״נתח נאה של לוחמה פסיכולוגית״ בבעלות הברית, על-ידי ניסיון לתקוע טריז בין המזרח למערב. חוות דעתם של החוקרים עמדה בניגוד לזו של הירשמן ושרתוק, שהדגישו חזור והדגש את יושרו של ברנד, ועברו כציוני פעיל ומוכר.

(...) ההודעה בבית הנבחרים, והאיגרת לממשלת ארצות-הברית לא היו אלא מס שפתיים: אידן לא רצה להיפגש שוב עם שרתוק ווייצמן, ״Those two Jews״, כפי שכינה אותם, והפנה אותם אל הול, איתו כבר נפגשו ב-30 ביוני. מתברר אפוא שעשרה ימים אחרי שאנגליה וארצות-הברית החליטו שלא לטפל יותר בשליחות ברנד, עדיין לא נמסר מידע זה לשרתוק ולוייצמן, ושרתוק הבריק לבן-גוריון שייתכן כי משרד החוץ יסכים לפגישה עם הגרמנים - מידע מוטעה שגרם, בין היתר, להנהלת הסוכנות שלא לאשר את נסיעת בדר לבודפשט.

לפיכך המשיכו וייצמן ושרתוק להיאבק על עניינם, מה עוד שבן-גוריון הבריק להם ידיעה על הפגישה שהוצעה לבדר. הם ביקשו שוב פגישה דחופה עם אידן, וזו התקיימה ב-6 ביולי, חודש שלם לאחר פגישתו הראשונה של וייצמן עם אידן בעניין ברנד. שרתוק ווייצמן הודו לאידן על הבעת האהדה בבית הנבחרים, ולחצו להרשות לבדר ולברנד לצאת יחד לבודפשט, בהדגישם שהזמנת בדר פירושה שיש לגרמנים עניין ממשי במשא ומתן. הם העלו שוב את שורת ההצעות שהניחו שבוע קודם לכן לפני הול: מתן תעודות חסות, מקלט בשטחי בעלות הברית, אזהרות להונגרים; והצעה נוספת, שהפרק הבא ידון בה בנפרד - הפצצת אושויץ והמסילות אליה. שרתוק סבר כי הגרמנים ידרשו מבדר כופר, ויש לשלמו, ולנצל את רצונם של הגרמנים להגיע למטרות אחרות, כדי לשחרר יהודים ואפילו מעטים.

אידן הביע שוב את אהדתו העמוקה, אך הדגיש שעל ממשלת אנגליה לנהוג בנושא בזהירות מרובה, ובתיאום עם בעלות בריתה, והריהי מחכה להסכמתה של ברית-המועצות. הוא פקפק אם אפשר יהיה לשלם כופר לגרמנים, או לספן את חיי בדר, שהוא נתין של בעלות הברית, או להסכים ל״שום דבר שייראה כמו ניהול׳ משא ומתן עם האויב״: רק קבינט המלחמה יכריע בדבר. נקודות האור היחידות בדבריו היו שהצעת שרתוק ליזום פניה של צ׳רצ׳יל אל סטאלין, כדי שזה יזהיר את ההונגרים - תטופל מייד, ושעניין ההפצצה נמצא בדיון במשרד האווירייה. לא נותר לוייצמן ולשרתוק אלא להשאיר לאידן תזכיר ובו פירוט הצעותיהם והדגשת חומרת המצב ודחיפותו: באותו שבוע ממש יתחילו הגרמנים בגירוש מאות אלפי היהודים שנותרו עוד בהונגריה, אם לא תינקט פעולה כלשהי.

גם אידן המשיך להשלות את שרתוק ווייצמן בטענה שהוא מחכה לתשובת הסובייטים, וזאת למעלה משבועיים אחרי שאלה כבר דחו את ההצעה הגרמנית - ותשובה עוד יותר נחרצת הייתה בוודאי צפויה מצדם לו נודע להם שהמשאיות נועדו לשימוש נגדם. הערת אידן, שההצעות שהספיק כבר להניח לפני הממשלה בעניין זה גרמו להרגשה שהוא ״הרחיק לכת״ הייתה אף היא בבחינת לעג לרש, שהרי שישה שבועות חלפו מאז בואו של ברנד לתורכיה והבריטים לא עשו דבר פרט למעצרו ולחקירתו. נוסף על כך דיבר אידן מפורשות נגד כל דבר ש״יראה כמו ניהול משא ומתן עם האויב״, וזהו כנראה המשפט החשוב ביותר באותה שיחה.

אידן הביא את הצעות וייצמן ושרתוק לפני צ׳רצ׳יל, אשר סירב בתוקף לנסיעת בדר, אך תמך בהצעות האחרות - הפצצת אושוויץ, ופניה לסטאלין, אותה ניסח אידן, שיזהיר את ההונגרים. צ׳רצ׳יל סיכם למעשה את עמדתו בהגיבו על הדיווחים המודיעיניים מחקירת ברנד וגרוס: ״אין ספק שזהו הפשע הנורא ביותר שבוצע בהיסטוריה... ולכן אין לדעתי מקום לשום משא ומתן בשום צורה בנושא זה... התוכנית, שהועברה בצינור מפוקפק מאוד, היא מהמין הגרוע ביותר. אני לא הייתי לוקח אותה ברצינות״.

לדבריו אלה של צ׳רצ׳יל, שנאמרו מתוך שאט נפש לנאצים ואהדה לקורבנותיהם, נוספה החלטה של ישיבת הוועדה הממשלתית לענייני פליטים, בראשות אידן, לפיה אישרה החקירה את החשד שההצעה אינה אלא מלכודת, וכי יש להודיע זאת לממשלת ארצות-הברית, ולדחות יחד כל משא ומתן, ישיר או עקיף, שמטרתו לסכסך את המערב עם הסובייטים. דברי צ׳רצ׳יל והחלטת הוועדה שמו קץ גמור לפרשת ברנד.

על רקע זה יש להבין את השיחה הקשה שהתנהלה בין רנדל ופקידים ממשרד החוץ לבין שרתוק, ב-12 ביולי, כשהתברר שהאנגלים אינם מתכוונים להיענות אף לאחת מההצעות ששרתוק הציע, וחזר והציע. רנדל הודיע לשרתוק שהבריטים עדיין מחכים לתשובת מוסקבה; שמן הרגע הראשון היה ברור שבדר לא יורשה לנסוע (וזאת למרות דברי אידן לשרתוק שהעניין יונח לפני קבינט המלחמה, אותם הזכיר שרתוק לרנדל במחאה על הולכתו שולל), ששרתוק טועה ביחסו חשיבות לשובו של ברנד לבודפשט, שאינו עתיד להניב שום תוצאות, שהרעיון לצייד את היהודים בשטחי הכיבוש הנאצי בתעודות שיעניקו להם הגנה מצד הבריטים או בעלות הברית בכלל, נדון ונדחה מן הטעמים הבאים: האויב יבוז לצעד כזה מצד אנגליה, כדי לממשו יש למצוא גרמנים לחילופין, והם אינם בנמצא, נתינת מקלט למאות אלפי אנשים היא בלתי-אפשרית באופן מעשי, והיענות להצעות שרתוק תוכיח לגרמנים שבעלות הברית מוכנות להשקיע מאמץ בבעיה היהודית, והם יפעילו לחץ חזק עוד יותר.

נוכח טיעונים אלה, שנאמרו בלשון בוטה, והתעלמו בה מעיקר הצעתו - לתת ליהודים חסות באמצעות הכרזה פומבית על כך ובאמצעות מתן תעודות במקומות שבהם הם נמצאים ולא להוציאם לארץ מקלט או להחליפם בגרמנים - לא נותר לשרתוק אלא להעיר במרירות שנבצר ממנו להבין כמה עוד יכולים הגרמנים ללחוץ, ושמבחינת חיי יהודים הרי אין כלל מה להפסיד. שיחה זו הבהירה לו סופית ש״העברת הדיון״ בנושא זה או אחר למשרד זה או אחר בממשלה, אינה פתח לתקווה, כפי שסבר עד אז, אלא שזהו ניסוח מתחמק של סירוב.

ימים ספורים אחרי הישיבה הודיעו האנגלים רשמית, שגוסטב קולמן, אזרח שוויץ וסגנו של אמרסון בוועדה הבין-ממשלתית לפליטים, לא יישלח לבודפשט במקום בדר כפי שהציע שרתוק לרנדל, ושממשלת הוד מלכותו מתנגדת לנסיעת בדר. גם דובקין קיבל תשובה שלילית לחלוטין: לא יהיה משא ומתן על סחורות או כסף, שרתוק לא יגיע לספרד, ומוטב לדובקין ולשוורץ להימנע מכל פגישה עם גרמנים.

גם שוורץ קיבל הוראות דומות ממחלקת המדינה. כשהגיע דובקין מספרד לאנגליה, התברר לו שמברקו כלל לא הגיע אל שרתוק.

שוב לא נאמרה האמת לשרתוק למרות שאנגליה כבר משכה ידיה משליחות ברנד וגרוס, ואף הודיעה על כך לארצות-הברית. עם זאת - מאבקו של שרתוק זכה להערכת האנגלים: רנדל כתב, ששרתוק וכמוהו וייצמן, זכאים לדעת את האמת, משום ששרתוק, ״לחם בתוקף למען החלטה בה תלויים לדבריו, חייהם של עשרות אלפי אנשים״.

אך הדברים לא נאמרו לשרתוק מפורשות ורק באמצע יולי, כחודשים לאחר שהחלה שליחות ברנד, נוכחה הנהלת הסוכנות מעצמה שהצעת הגרמנים לא תיענה, בשום צורה. כמוצא אחרון שלח בן-גוריון באמצעות  גולדמן מברק לנשיא רוזוולט, והפציר בו להביע נכונות למנות נציג לשיחות על הצלה בתנאי שהגירושים ייפָסקו ומייד, ולא להרשות שתוחמץ ״הזדמנות יחידה במינה, ואולי אחרונה, להציל את שרידי יהדות אירופה״. המברק גם רמז על הלויאליות בה נהגה הסוכנות בהעבירה מייד את פרטי ההצעה לממשלות בעלות הברית, ואילו בריטניה גמלה לה על כך במעצר ברנד. יש להדגיש כי בן-גוריון ביקש רק הבעת נכונות לפעולה, ולא פעולה ממש, וגם בזה היה רמז, שבעלות הברית לא היו מוכנות עד אז אפילו לכך.

(...) כאשר שב שרתוק ארצה, סיכם את הפרשה באוזני חברי ההנהלה: ״הייתה זו פרשה קורעת לב ומייאשת... הדבר הזה בלע את רוב זמני ואת כל מִרצי ומרץ החברים בלונדון... במשך חודשיים... היה מנוי וגמור עמנו לנצל את כל האפשרויות, לנסות לפתוח את כל הפתחים״, אך האנגלים דחו את כל ההצעות, בגלל הפחד להסתבך מבחינה מדינית, והצורך לתאם כל צעד עם וושינגטון ומוסקבה, ובגלל ״הפחד בפני שיטפון של יהודים, במקרה אם יצא איזה דבר״. פקידים נמוכים שאלו מפורשות לאן ואיך יובילו ובמה יאכילו אנשים רבים. ולדברי ברנד שאל אותו הלורד מוין: ״מה אעשה במיליון יהודים? היכן אשים אותם?״

האנגלים ניצלו, לדעת שרתוק, את הפרשה מבחינה פוליטית לצורכיהם; גוללו את האחריות לכישלון על הסובייטים, וביצרו את עמדתם השלילית כלפי הצלת יהודים. כאשר לא יכלו להפיק יותר תועלת ממנה, פרסמוהָ כדי ״להיפטר מכל העניין״. האמריקאים גילו יחס פחות שלילי מן האנגלים להצעה, אך גם הם סירבו בסופו של דבר, קל וחומר הרוסים, והתנגדותם ״הנמרצת, ללא פשרה, של שלושת בעלי הברית״, הורידה את הפרשה מסדר היום. הייתה זו פרשה טרגית יותר מאשר הטבח בפולין, סיכם שרתוק בכאב, שכן עבר זמן רב עד שנודע מה התרחש בפולין, ועד שהאמינו בכך, ואילו ביחס ליהודי הונגריה - כבר אפשר היה לשער מראש מה יהיה גורלם, ולהיאבק כדי למונעו, ובכל זאת לא היה גורלם שונה.

(...) למחרת היום שבו הודלפה פרשת ברנד לעיתונות, ב-20 ביולי, פורסמה בכלי התקשורת בעולם גם הצהרת העוצֵר ההונגרי הורטי (Miklos Horthy), על נכונות הונגריה להפסיק את השילוחים לפולין. הצהרתו של הורטי נבעה מכמה טעמים: תשומת הלב הרבה שהקדישו אמצעי התקשורת לידיעות על אושויץ ועל השמדת יהודי הונגריה, ביוני וביולי 1944; היענותן של הממשלות הנייטרליות, וקודם כל של מלך שבדיה וממשלתו להצעות שהופנו אליהן בדבר קליטת יהודים; פנייתם של האפיפיור ורוזוולט לאדמירל הורטי; הצטרפותם של הצלב האדום הבינלאומי ושל הוועד לפליטי מלחמה לפעולות הצלה; וכן - ואולי אלה היו הסיבות העיקריות? - להורטי נודע שיחידות הז׳נדרמריה, שצריכות היו לרכז יהודים כהכנה לגירושם, התכוונו להורידו מכיסאו.

זאת ועוד: מברק של ליכטהיים להנהלת הסוכנות, שבו הציע הפצצת המסילות מהונגריה לאושויץ והפצצת בנייני הממשלה לבודפשט, נתפס על-ידי ההונגרים. וכאשר הופצצה תחנת הרכבת של בודפשט על-ידי האמריקאים ב-2 ביולי, היה הורטי משוכנע שלחץ יהודי גרם לכך, ולמחרתו הודיע לגרמנים על הפסקת השילוחים, שנכנסה לתוקפה ב-7 ביולי. כעבור שבועיים הודיע על כך הורטי בכלי התקשורת.

״פתח תקווה חדש... בא בדיוק ברגע שהפתח הקודם נסתם״, הודיע שרתוק, והנהלת הסוכנות פתחה במאבק מחודש על הצלת שארית יהודי הונגריה ואירופה, המהווה פרק בפני עצמו.

עמ' 381, 382

שיחה זו המחישה שוב את הפער בין התקוות שתלתה היהדות באירופה הכבושה בהנהגה היהודית בעולם החופשי, וקודם כל ביישוב, לבין יכולתה הממשית של הנהגה זו. ברנד יצא מבודפשט כשהוא מלוּוֶה בדבריו של אייכמן מזה - ״יהודים שולטים בכל העולם״ - ושל קסטנר מזה: ״הסוכנות כבר תמצא מוצא״. ברנד היה בטוח שהמברק ״יבוא יואל, חיים מחכה לו״, שקיבל מחיים ברלס ערב צאתו לדרכו מבודפשט לקושטא, בישר לו על בואו של ד״ר חיים וייצמן לפגוש אותו בקושטא, ולפיכך מסר לאייכמן שנשיא ההסתדרות הציונית כבר מחכה לו. בעיני ברנד היו וייצמן, שרתוק, גולדמן ובן-גוריון מדינאים מן השורה הראשונה, הנכנסים ויוצאים כרצונם אצל שרים וממשלות, וטסים ממקום למקום ללא עיכוב. נוצר מצב אירוני, שכן האידיאולוגיה הנאצית מזה, ולהבדיל - ההנהגה היהודית בארצות הכיבוש מזה - ייחסו להנהלת הסוכנות כוח והשפעה שלא היו לה.

עמ' 383, 384

בן-גוריון, שרתוק ויתר חברי ההנהלה השקיעו זמן ומרץ בפרשה, עובדה המצביעה על החשיבות שיוחסה לה. הנהלת הסוכנות ניהלה מערכה מדינית משולבת - בירושלים על-ידי בן-גוריון ושרתוק, בקושטא על-ידי קפלן והשליחים, בוושינגטון על-ידי גולדמן ובלונדון על-ידי שרתוק בעזרת וייצמן. אנשים שהיו קשורים אז בענייני הצלה מעידים היום כי הצעת אייכמן נתפסה אצל ההנהלה ואצל אנשים שאיתם נועצה כמו ניישטט, רמז, שפרינצק, ואליהו גולומב, כהזדמנות הצלה אחרונה, אולי, וכעניין שדחיפותו עולה על זו של יתר העניינים שעל הפרק.