פרק שביעי - תוכניות לחילוץ מאירופה הכבושה

1. ועידת ברמודה (עמ' 271, 272)

"למה לכם ברמודה?״ שאל שרתוק, ששהה אז בארצות-הברית, פקידים של משרד החוץ האמריקאי. ״אם אתם רוצים לעשות איזה דבר, על שתי הממשלות לקבל החלטה... הוועידה זה רק חיפוי״. תשובתם הייתה גלויה: אין לפנות להיטלר - כפי שכבר אמר אידן - כי ״זה למטה לכבודנו״; כי ״זה לא יועיל, היטלר לא ישחרר״, וכי ״אם הוא ישחרר מאות אלפים יהודים או מיליון יהודים - מה נעשה בהם, אנא אנו באים אז? הלא זו תהיה נקמת היטלר בבעלות הברית.

מילים מפורשות ובוטות אלה העמידו את ההנהלה מול מציאות מרה, שספק אם עמדה מייד על מלוא משמעותה. דברי אידן מזה, ותשובתם של הפקידים האמריקאים מזה, העידו שלא היה כלל בדעת ממשלות בעלות הברית לטרוח במשהו בגין היהודים שבארצות הכיבוש. להיפך: לו חלילה התפתו הגרמנים לשחררם - הייתה זו פשוט צרה צרורה בעיני בעלות הברית. אין עדות לכך שההנהלה דנה במלוא משמעותם של הדברים באותו שלב, ואולי לא דנה בכך עדיין משום שיכלו להיות סוף פסוק וסטירת לחי למערכת שלמה של השקפות והרגשת השתייכות.

לפיכך החליטה הנהלת הסוכנות שאין טעם בשהותו של שרתוק בארצות-הברית אחרי פתיחת הוועידה, או במאבק על אשרת יציאה וזכות קדימה בטיסה שיאפשרו את נסיעתו של חבר הנהלה אחר לברמודה. במקום זאת הוחלט להציע לחברים בלונדון שיפנו אל צירי הפרלמנט והאישים הלא-יהודים הפעילים בענייני הצלה, ויבקשו מהם שיגור משלחת לא-רשמית משלהם לוועידה; כן הוחלט ״להמריץ את חברינו באמריקה לפעולה״; לשלוח תזכירים בנוגע לאפשרויותיה של הארץ לקלוט פליטים ובנוגע לאפשרויות קליטה במקומות אחרים; וכיוון שבוועידת אַוויאן סבלה הופעת הארגונים היהודיים מפיצול ומפירוד הכוחות, הוחלט לנסות שלא לחזור על טעות זו, ולשלוח את התזכירים אל שרתוק, כדי שהוא ישמש, יחד עם נציגי ועד החירום המאוחד, שהקימו ציוני ארצות-הברית, כוועדה מאוחדת לעניין ברמודה. כמו כן סוכם לבקש משרתוק לערוך מסיבת עיתונאים כד לפרסם באמצעותה את תביעות היישוב. כל אלה פעולות בקנה מידה קטן, שלא חייבו מעורבות מצד ההנהלה עצמה. ההנהלה החליטה, שלא לערוך בארץ אירוע ציבורי, כמו הפגנה או עצרת מחאה, לפני ועידת ברמודה, למרות שדעת הקהל דרשה זאת.

מזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות לא הסכימה להסתפק בפעולות שעליהן החליטה הנהלת הסוכנות, ותבעה להבריק לשרתוק שיתפנה מכל עניין אחר ״ויעשה את החודש״ בברמודה; כן תבעה לעורר את דעת הקהל באנגליה ובארצות-הברית על-ידי שורה נוספת של פניות לארגונים, מקומות עבודה, ועדי פועלים וכדומה ולדרוש מן החברים בלונדון ובניו-יורק לשלוח משלחת יהודית לא-רשמית לברמודה, למרות חוסר הוודאות שתתקבל שם; עוד לא ״עשינו כלום לברמודה״, התריע אֶנשל רייס. למרות חילוקי הדעות האלה עמדה הנהלת הסוכנות על ביצוע החלטותיה שלה.

חלק מחילוקי הדעות נבעו מהבדלי מידע: הנהלת הסוכנות לא העבירה כנראה לחברים בהסתדרות את המידע אשר הגיע אליה מגולדמן ומשרתוק. ובוודאי שלא הוציאה אותו לרשות הרבים: המהלך המדיני - ועידת ברמודה - הרי טרם התרחש, ואולי מוקדם היה לחלוק עם החברים בהסתדרות את השערתה שלוועידה לא תהיינה שום תוצאות. מכאן הפער בין יחסה שלה לוועידה ובין התקוות שתלו בה גופים אחרים ודעת הקהל בארץ.

עמ' 275

שרתוק סיכם את המצב בפני חברי הוועד הפועל הציוני: לא זו בלבד שהוועידה ״העלתה חרס״, ותוצאותיה היו ״שליליות ועקרות״, אלא שגם יחסה של ממשלת ארצות-הברית לוועידת ברמודה היה ״יותר מאשר ספקן, כמעט שלילי מלכתחילה״. כלומר - בוועידת ברמודה התבדתה התקווה שממשלת ארצות-הברית תאזן את יחסה העוין של בריטניה להצלה, וזאת בזכות היחס החיובי שהציבור היהודי ייחס לרוזוולט, וראה אותו כמנוגד ליחסם של רבים מפקידי הממשל. זו הייתה אולי התוצאה המדאיגה ביותר של הוועידה אך למרות שמסקנה חמורה זו השתמעה מדבריו, לא סיכם שרתוק בנימה פסימית, ושומעיו יכלו להמשיך לקוות שלחצה של דעת הקהל, היהודית והלא יהודית, עוד יביא לתוצאות חיוביות. ייתכן שסיכומו מעיד שוב על ניסיון לעקוף את האמת המרה.

2. חילופין (עמ' 280)

ושלישית, ממשלת המנדט והממשלה בלונדון התנגדו לחילופין מנימוקים שונים: אין הם מוצאים גרמנים במספר מספיק; (ובאמת, כמה גרמנים היו מוכנים לחזור לגרמניה ב-1943, דווקא אחרי מפלתה בסטלינגרד ובצפון-אפריקה, והאבידות הגדולות שספגה?) ואלה שנמצאו הם או אנטי-נאצים שאין לכפות עליהם שיבה לגרמניה, או כאלה היכולים באמת להועיל למאמץ המלחמה שלה; אם אומנם יתבצעו חילופין, הרי יש בידי הגרמנים שבויים רבים מצבאות בעלות הברית, ובפרט טייסים אנגלים, והם הראשונים בתור - ואף זה נימוק מתקבל על הדעת; הרשימות שהורכבו בארץ כוללות אנשים מסוגים שעליהם לא הוסכם קודם; היהודים בשטחי הכיבוש בעצם אינם נתינים של בעלות הברית, וחילופין פירושם נתינים תמורת נתינים, ועוד. ״נפגשתי בהתנגדות מוחלטת״, סיכם שרתוק.

עמ' 281, 282

ואומנם, בקיץ 1944 נודע שבברגן-בלזן ובויטַל (Vittel) רוכזו בעלי דרכונים דרום-אמריקאיים ובעלי רישיונות עלייה, בפרט מהולנד ומפולין, ובכל זאת שולחו חלק מהם לדרנסי (Dlrancy) ומשם ״לכיוון בלתי-ידוע״, וביניהם המשורר הידוע יצחק קצנלסון, והבן היחיד שנותר לו; ורבים מהם התאבדו ביום השילוּח. קריאת ״הצילו״ נואשת הגיעה מויטל אל ראשי הנהלת הסוכנות להציל את הנותרים. ואכן נערכה פנייה משולבת: שרתוק פנה אל משרד המושבות; השליחים בג׳נבה פנו לממשלת שוויץ; וגולדמן פנה למשרד החוץ האמריקאי וכל אלה השיגו את הפסקת השילוּח מויטל ואת התחלתו של משא ומתן בנוגע להחלפת בעלי התעודות שעוד נותרו שם. ושאלה שיש לשוב ולדון בה היא, כיצר קרה שפניות אלה, אשר לא נענו במשך שנים, נענו דווקא אז.

3. פרשת 29,000 רישיונות העלייה לילדים (עמ' 287)

ממשלת אנגליה, שהייתה נתונה באותו זמן לביקורת קשה של דעת הקהל בארצה על שהסתפקה בהצהרות אהדה לאסון היהודים, נענתה באופן חלקי: בראשית ינואר 1943, לאחר משא ומתן ממושך עם שרתוק ששהה אז בלונדון, הסכימה הממשלה הבריטית להכניס ארצה במסגרת ״הספר הלבן״ 4,500 ילדים בני 16-10 ו-500 מלווים מבוגרים מבולגריה, אך נמנעה מפרסום הסכמתה ברבים ותבעה גם מהנהלת הסוכנות להימנע ממנו: רק כעבור חודש, ב-3 בפברואר 1943, הודיע על כך בפומבי שר המושבות, אוליבר סטנלי (Oliver Stanley). כן הודיע ש-500 ילדים נוספים מרומניה ומהונגריה יורשו לעלות, ואם יהיו אמצעי תעבורה מספיקים - תועמד כל המכסה, עד 29,000 רישיונות עלייה, לרשות ילדים. לסיום הדגיש, כי ״הספר הלבן״ הוא הוא הביטוי למדיניות ממשלתו בארץ-ישראל, ובזה הזהיר מפני תקוות מופרזות, החורגות מגבולות 29,000 הרישיונות שנותרו.

עמ' 2990-288

שרתוק, שהיה באנגליה בזמן פרסום הודעתו של סטנלי, מסר בשובו לחברי ההנהלה דיווח על הרושם החיובי שעשתה הודעה זו על דעת הקהל, רושם שהיה לדעתו מוטעה מעיקרו: ראשית, משום שממשלת בריטניה לא חרגה ממדיניות ״הספר הלבן״. ושנית, משיחות עם פקידי ממשלה הבין שרתוק שבעצם תִמרנה הנהלת הסוכנות את עצמה למצב מסובך בשבילה, ונוח מאוד לאנגלים: ניצול כל הרישיונות להצלת ילדים פירושו שהנהלת הסוכנות לא תוכל לבוא בדרישה להציל מבוגרים, שהרי זה כאילו על חשבון הילדים; וכך יוכל להתהוות מצב, שבו אם חלילה לא תתאפשר הצלת ילדים - לא תתאפשר הצלה בכלל. ולא זו בלבד: העברת ילדים היא מטבעה מסובכת ואטית מאוד, וזה נוח לממשלת בריטניה הרוצה שיישארו בידה רישיונות עלייה כדי למנוע משבר ועימות באפריל 1944, כאשר תסתיים תקופת ״הספר הלבן״. העלאת ילדים רבים ארצה ללא הוריהם תהווה נטל ארגוני וכלכלי כבד על היישוב, ולא תוסיף על כוחו הצבאי. כמו כן יהווה מתן 29,000 רישיונות עלייה לארצות הכיבוש והגרורות מחסום בפני עלייה מארצות ומיבשות אחרות. ואומנם, באוגוסט 1943 סירבה ממשלת המנדט לחדש את רישיונותיהם של מי שלא הצליחו להגיע ארצה ממקומות שונים בעולם, עקב קשיי תחבורה, בנימוק שכל הרישיונות חייבים להישמר לעלייה משטחי אויב.

כך יכלה ממשלת בריטניה להציג עצמה בפני דעת הקהל כמי שנענתה לבקשתה המוצדקת של הסוכנות, ועשתה מחווה אנושית אצילה של הצלת עשרות אלפי ילדים מסכנת מוות; והסוכנות לא תוכל בשום אופן לסרב להצעה הזו, גם כאשר תיווכח בכל מגבלותיה. שרתוק ניסה לטעון ש-4,500 הילדים הראשונים צריכים לצאת מן הבלקן כולו, ולאו דווקא מבולגריה, ונענה ששם מרחפת סכנה חמורה על היהודים. טענה זו נראתה לשרתוק חשודה, שכן בארץ היה ידוע שלפחות חלק מן הציבור בבולגריה אוהד את אזרחיה היהודים, ואף בית המלוכה והכנסייה תמכו בהם; ועל כל פנים היו ילדים אחרים שעליהם ריחפה סכנה חמורה ומיידית, כמו אלפי היתומים שנותרו בין היהודים שהועברו מרומניה לטרנסניסטריה, וגוועו בקור, רעב ומחלות.

חששות אלה ביחס למטרותיה של ההסכמה הבריטית, הביאה את שרתוק להחלטה נוראה, בוודאי מן הקשות שקיבל בחייו: הוא הבריק לברלס בקושטא שיעדיף בני 13 ומעלה על צעירים מהם, כדי שיהיו נושאי נשק כעבור שנים ספורות ו״כדי שתהיינה לנו פחות הוצאות לחינוך, פחות שנים יישוב בלתי עובד״.

נראה אפוא שהיה פער גדול בין הנכונות, התקוות והתוכניות בארץ ביחס לעלייתם הקרובה של הילדים, לבין מסקנותיו של מי שראה מקרוב את גישתה של הפקידות הבריטית לעניין, וחיפש דרבים להקהות את עוּקצה.

סיכומו של שרתוק היה, שרק שתי נקודות אור קלוש היו בתוכנית, והן: התחייבות של ממשלת בריטניה לסייע באופן פעיל במשא ומתן המדיני שיידרש כדי להשיג רשות יציאה מבולגריה ומעבר דרך תורכיה וארצות אחרות, ״ובפרשת מלחמתנו על עלייה בימי המלחמה - זהו חידוש״, אמר שרתוק, שכן עד אז הניחה הממשלה הבריטית לסוכנות לנהל לבדה משא ומתן עם גורמים ממשלתיים ובינלאומיים. ושנית, הממשלה הסכימה קודם רק להוצאת ילדים ומלווים שרובם נשים, ואחר כך - גם להוצאת ציונים ותיקים ו״אנשי שם״ ממקומות סכנה ועד 10% מלווים מבוגרים.

הייתה זו פִרצה ראשונה באיסור שהטילו הבריטים על העלאת מבוגרים מארצות אויב. יש להדגיש כי שרתוק מסר לחבריו שהתחייבויותיה של ממשלת אנגליה - לניהול משא ומתן מדיני ולהצלת מבוגרים - ״לא נקבעו במסמרות״, אלא היו ״כעין הבנה״ ו״מעין התחייבות״. קו מרכזי בפעולת ההנהלה היה צריך, איפוא, להיות יצירת לחץ להפיכת ההתחייבויות למפורשות, ולמימושן, באמצעות דעת הקהל האוהדת בבריטניה ופעולה מדינית בארצות-הברית.

בפברואר 1943 הגיע שרתוק לארצות-הברית, שם שוחחו הוא וד״ר וייצמן עם הלורד הליפקס, שגריר בריטניה, על האיטיות שבהעלאת ילדים ועל הצורך להוציא גם מבוגרים. חברי קונגרס יהודים מסרו, שהעלו את העניין לפני רוזוולט, והנשיא הביע נכונות לפנות להיטלר לדרוש ממנו את הוצאת הילדים. בהנהלת הסוכנות סוכם שנוסף לשתי שיחות אלה יש לנהל בארצות-הברית פעולה להשגת אונייה, שתסיע את העולים מנמל תורכי ארצה - בהנחה שאונייה נייטרלית תביא אותם מהבלקן לתורכיה. בן-גוריון, שתמך בהצעה זו, דרש להסביר היטב לחברים בארצות-הברית שאומנם קיימת האפשרות להציל 29,000 ילדים ולהוכיח להם ״כי הדבר תלוי בהם ואך בהם, אם רק יהיה הרצון לכך... הוא מאמין שנוכל להתגבר על כל הקשיים, אם החברים... יתפסו את חומרת המצב״.

(...) והיה עוד צד למטבע, שעליו לא ידעו בן-גוריון וחבריו, עד שהגיע בּדר ארצה במהלך פברואר, והוא, שעוד טרם החל הטיפול המעשי בתוכנית, כבר נעשו מצד הבריטים והתורכים צעדים שיביאו להכשלתה: זמן קצר לפני פרסום הודעת סטנלי מסר כתב ה-York Times-New בקושטא לשליחים שם, שהשגריר האנגלי, נצ׳בול-היוגסן אמר ברורות לשלטונות התורכים ״שיראה בעין יפה אם יעשו את הבטחתם לטרנזיט פלסתר״. וזהו כנראה פירושה המעשי-והציני - של הבטחת האנגלים לשרתוק, לסייע ״באופן פעיל״ בהשגת רשות מעבר דרך תורכיה. גם אם אין סימוכין בכתב לדברים שהביא הכתב מפי שגריר בריטניה; הרי המאורעות בשטח הראו כי אכן הופעל בתורכיה לחץ בריטי להכשלת מעבר הילדים, וכי התורכים נענו והוסיפו מכשולים חדשים לבקרים.

עמ' 291

שרתוק ניסה להשיג הוראה של ממשלת אנגליה לקונסולים של שוויץ לתת את האשרה בארץ מגוריו של המבקש ולא בבּרן. ניתן לו להבין כי בקשתו נענית בחיוב, והוא שלח הודעה על כך מלונדון ארצה. אך בדר מסר שהקונסולים השוויצריים בארצות הבלקן לא קיבלו שום הוראה כזו, ולא זו בלבד, אלא שלברלס, שהיה בעל קשרים טובים עם השלטונות התורכיים, נודע שב-5 בינואר 1943 התקבלה מן הבריטים הוראה הפוכה.

ויכוח טלגרפי ארוך התפתח בין ירושלים, לונדון ואנקרה, בשאלה - האם התקבלה ההוראה המבוקשת. ממשלת המנדט הבטיחה להעביר שוב את הבקשה ללונדון ולהפעיל את השפעתה כדי לזרז את מהלך העניינים. ״בל תהיו שקטים״, הזהיר בדר את חברי הוועד הפועל של ההסתדרות לפני שובו לקושטא. ״תבדקו כל יום את מצב הדברים, תשאלו יום-יום מה עשתה הסוכנות״. ודבריו מעידים כי ההסתדרות הייתה בעיניו המופקדת על דחיפתה של הסוכנות למעשים. ואולם המשכם של הבירורים לא העלה דבר, ובינתיים לא הגיעה ההוראה מלונדון לקונסולים של שוויץ. ייתכן שהבריטים סובבו את שרתוק בכחש כאשר נתנו לו להבין כי הוראה חיונית זו אומנם נשלחה.

עמ' 300

ואולם כל הפניות והתזכירים לא נענו, וערב ועידת ברמודה, באמצע אפריל 1943, טרם נתקבלה מלונדון ההוראה הנכספת, אשר בהשגתה טיפלו שרתוק, קפלן והשליחים במשך כמה חודשים. הוחלט שמשלחת יישובית, ובראשה בן-צבי וגולדה מאירסון, תבוא למחות בפני הנציב העליון על הסחבת, ולתבוע ממנו שממשלתו תיתן סוף-סוף לשגריר האנגלי בתורכיה סמכויות נרחבות לתת אשרות כניסה ואמצעי מעבר ביבשה ובים, או שתשלח לקושטא מישהו שיוסמך לכך. במחאה זו הייתה אירוניה מרה, שהרי הנהגת היישוב הכירה זה מכבר את יחסו העוין של הרולד מקמייכּל למפעל הציוני. ממלא מקומו, שקיבל את המשלחת, הביע נכונות להעביר את תביעותיה ללונדון, וציין באוזני חבריה שממשלתו פועלת הרבה בשאלת התחבורה ומחפשת אוניות, בפרט מאלה שיוצאות ליוון עם אספקה וחוזרות ריקות, וכי היא דנה עם ממשלת תורכיה בהקמת מחנה פליטים בשטחה. הוא גם אישר בקשה של קפלן לפנות בשמו למנהל הרכבות בארץ, כדי שקרונות וקטרים יוכלו להגיע דרך סוריה עד תורכיה, וכך יהיו התורכים משוכנעים שיש אמצעי יציאה מארצם. לסיכום ביקש שלא יחשדו בממשלתו ״שהיא רואה את תפקידה כגמור במתן הסרטיפיקטים, ושהיא עושה מה שעושה רק מתוך אימת הביקורת בפרלמנט, וכל להשתמש בהם כשילחצו עליה אחרי המלחמה... לתרום את תרומתה... לטובת הפליטים״.

זו הייתה המסקנה שאליה הגיע שרתוק חמישה חודשים קודם לכן. ״הרי השערות סומרות נוכח האכזריות הזאת״, אמר פרומקין, ושוב החליט הוועד הפועל של ההסתדרות שיש לשלוח באופן דחוף נציג ללונדון, במקומו של שרתוק שחזר באפריל אחרי שהות של כמעט חצי שנה, כדי ״להוכיח לחברי הפרלמנט שיש כאן מעשה ספקולטיבי מן המגונה ביותר״, וממשלת בריטניה פשוט מרמה את היישוב, אך נציג כזה לא יצא לדרכו: קייסי ומקפרסון שכנעו את קפלן ש״העניינים נחתכים פה במזרח״.

ביולי הגיעה הודעה ממשרד המושבות הבריטי לשרתוק על החלטת ממשלתו מאותו חודש, שכל יהודי המגיע לקושטא יועבר ארצה, ושכניסתם של פליטים ארצה תימשך עד שתתמלא מכסת 75,000 הרישיונות, גם אחרי ה-31 במרס 1944, תאריך סיומו של ״הספר הלבן״. גם הובטח לו שאם יתברר כי עדיין קיימות אפשרויות יציאה מבולגריה - תישלח אונייה להביא את האנשים.

עמ' 305, 306

במקביל לקבלת ההודעה ממשרד המושבות בארץ, הגיע מקושטא שאול מאירוב והודיע, שישנה אפשרות להוציא 1,000 איש מבולגריה. באוגוסט יצא שרתוק לקושטא לברר אפשרות זו, אחרי שבן-גוריון פסק שנסיעה לשם בענייני הצלה דחופה יותר מנסיעה למצרים בענייני הגיוס. ״מסביב ל-1,000 איש אלה מרוכזים כרגע כל המאמצים, כל מעיינינו״, אמר שרתוק, שכן זה ״העניין החי היחידי בשטח הוצאת יהודים מהגולה הנאצית״:

אנשי המוסד לעלייה ב' בתורכיה עשו עסקה עם איש עסקים בולגרי שהבטיח - תמורת הלוואה לרכישת אונייה - להשיג את הניירות הדרושים ליציאתם של 1,000 האנשים ולהביאם עד לנמל התורכי מרסינה, ומשם יילקחו באונייה אנגלית ארצה - כך הובטח לשרתוק, אך אנשי המוסד לעלייה ב׳ היו ספקנים: הצי הבריטי, שגולומב ושרתוק קיוו לסיועו כפי שהובטח, ״אינו עומד לרשותנו... אל נסמוך על ההבטחות שניתנות לנו. משנה של פעולה בקושטא אני יודע שהן אינן מתגשמות״ - הזהיר יחיאלי את חברי הוועד הפועל של ההסתדרות. כעבור זמן קצר התברר שמשרד הפנים הבולגרי הודיע על מתן רשותו להפלגת 1,000 איש בתנאי שאינם בגיל צבא, בני 35-18. מייד הוגשה לו רשימה של 1,300 איש, רובם ילדים, מלווים וציונים ותיקים. ואולם מן הרשימה נמחקו כל הכשרים לעבודה, גילאי 60-15, והותרה יציאתם של 420 ילדים וקשישים בלבד, ואחר כך - 100 בלבד.