חלק שני – מאמצי הצלה

פרק שישי - פעולותיהן של נציגויות היישוב בארצות הנייטרליות

1. הפעולה מספרד ומפורטוגל (עמ' 202 ,203)

שרתוק פנה אל ממשלות אנגליה וארצות-הברית, וביקש את התערבותן, כדי שספרד, פורטוגל ושוויץ תסכמנה לקלוט פליטים יהודים נוספים, והתחייב בשם הסוכנות להקציב לארצות אלה את רישיונות העלייה שנועדו לצרפת. לא ברור מן המקורות אם שרתוק וחבריו להנהלה היו ערים לעובדה, שלמרות זיקתם של המשטרים בחצי-האי האיברי למדינות הציר, כבר הספיקה ממשלת ספרד להעניק, בשלוש השנים הראשונות למלחמה, לא פחות מ-30,000 אשרות מעבר, ובאמצעותן העבירו הג׳וינט וההיצ׳ם את הפליטים לאמריקות. כמו כן העניקה ספרד כמה אלפי תעודות חסות ליהודים ממוצא ספרדי, שנמצאו בשטחי הכיבוש, ולא הגבילה את משך שהותם או את מספרם של הפליטים בה. וכל זאת למרות שנפגעה קשה עוד במלחמת האזרחים, ושררו בה עוני ורעב. ייתכן איפוא, שהייתה כאן במידה מסוימת, התפרצות לדלת פתוחה מצד ההנהלה, וניסיון להשיג הסכמה רשמית לפעולה שנעשתה מזמן, ובשקט, ושאלה היא אם הסכמה רשמית כזו אכן הייתה חיונית.

3. הקמת הנציגות בג'נבה (עמ' 215)

כל אלה הביאו להנחה שג׳נבה סיימה בעצם את תפקידה. לפיכך מינתה ההנהלה את קפלן, שרתוק ושמוראק לוועדה לקיצוצים ולייעול העבודה בג׳נבה. ועדה זו לא שינתה את המצב בג׳נבה: למעשה לא הגיעו לשם שום הוראות ממנה, למרות שבמכתבים ביקשו נתן שְוַואלב וריכרד ליכטהיים הנחיות להקמת ועדה, שישותפו בה כל נציגי הסוכנות והחלוץ בג׳נבה, והנחיות לפעולה בכלל. במהלך 1941 ו-1942 כמעט ולא נזכרה ג׳נבה בדיוניה של הנהלת הסוכנות, ובסוף 1942, כאשר מנו דובקין וקלן את מרכזי הפעולה החשובים, דיברו בעיקר על קושטא וליסבון, והרבה פחות על ג׳נבה, וזאת למרות שהנציגים בעיר זו כתבו ארצה לעתים מזומנות ומכתביהם ממלאים היום תיקים רבים. ואולם התכתבות זו התנהלה בכמה קווים מקבילים, ולא אל מרכז אחד וממנו. שוואלב כתב למרכז החלוץ, זילברשיין לאיחוד העולמי, ריכרד ליכטהיים ופוזנר למחלקות הארגון והעלייה של הסוכנות. הם העבירו ידיעות, תבעו כספים, והעלו הצעות לפעולת עזרה והצלה.

עמ' 217

שרתוק סבר כי הריחוק מן הארץ היה בעוכרי המצב: ״יש לנו מרכז שם, עם נציגות הגונה למדי. אבל מרכז זה תלוש מאיתנו. אין אנו יכולים לדרבן אותו, להפעיל אותו, להדריך אותו״. ואומנם, איש מחברי ההנהלה לא ביקר בג׳נבה, במהלך המלחמה, בעיקר משום בידודה הפיזי, וקשריו של המרכז שם עם הארץ היו עקיפים כל משך קיומו.

4. הקמת הנציגות בקושטא

ארגון ותיאום (עמ' 224, 225)

החבר הבא של הנהלת הסוכנות שביקר בקושטא היה משה שרתוק. הוא שהה שם באוגוסט 1943, ובשובו מסר לחברי ההנהלה, כי שוררת שם ״ערבוביה גדולה מבחינת ההרכב האישי, מבחינת המוסדות, מבחינת האופי הקונסטיטוציוני״. הוא מנה שם כתריסר שליחים, התקשה להבחין בכל הדקויות של השתייכותם המפלגתית והמוסדית, וקבע בצער שריבוי השליחים והרשויות, ותביעת כולם להשתתף בכל פעולה וּועדה, ״ממיתים את נשמת הפעולה״ ומקלקלים את היחסים בין האנשים.

שרתוק הודה שהנהלת הסוכנות אינה שולטת במצב העניינים בקושטא. לו יכלה לעשות כרצונה, הייתה צריכה לדעתו להסתפק בשלושה-ארבעה אנשים, ולהוסיף עליהם עוד אדם בעל תפקיד רשמי ובכיר יותר, כדי לנהל את הקשרים המדיניים שהחלו מתרקמים עם נציגי בעלות הברית בקושטא וכדי להפעיל את שארית הפליטה, שעמדתה כלפי המפעל הציוני תהיה עשויה לחרוץ את גורלו אחרי המלחמה. לפעולות אלה לא היה די לדעתו בשיקול הדעת של האנשים הנמצאים כבר בקושטא, עם על הערכתו ל״תשעה קבים של רגש״, שמשקיעים השליחים הכותבים מקושטא לגולה בדם לבם, ומעבירים אליה את רצונו העז של היישוב לעודד ולהציל, ועם כל ההערכה לקשרים שהצליחו ליצור, ואשר באמצעותם הפכו את קושטא לאשנב, דרכו מציצים אל הנעשה ״בצד השני״, וחרף העובדה שהצליחו להעביר כספים וסיוע כמעט לכל פינה באירופה.

לא הייתה זו הפעם הראשונה, שהועלתה בארץ הצעה לשגר לקושטא אישיות שתהיה מקובלת על הכל, בארץ ובקושטא, ושבתוקף סמכותה תוכל להסדיר את היחסים בין השליחים, ולנהל פעולה מדינית לצורכי היישוב וההצלה גם יחד: עוד בראשית 1943 הועלו במרכז מפא״י שמותיהם של דובקין ודוד הכהן כמועמדים אפשריים וההצעה שבה ועלתה מדי פעם מחדש, בייחוד בישיבות ועד ההצלה, ובמכתביהם של השליחים, שבעיניהם הייתה גולדה המועמדת המתאימה. אך בישיבות ההנהלה נידונה הצעה זו לראשונה עם שובו של ֲשרתוק.

עמ' 228

לעומתם טען קולק בפני חברי מזכירות מפא״י שאין להחזיר את פומרנץ ארצה, כפי שתבעו אחדים, משום שהוא ובדר עושים את מלאכתם ״בצורה אובייקטיבית כל כך שיותר מזה אי־אפשר״ . וניה השקיע את כל כוחו ומרצו בעבודה, פיתח שפה מיוחדת עם הגולה, ופעל כאיש כללי, ולא כאיש סיעה, ושרתוק תמך בדברי קולק. גם שינד טען כמוהו, שהעברת ״כל הרעל והמרירות והאי-אמון שהצטברו בארץ-ישראל״ מבחינה מפלגתית מקושטא לגולה החלה דווקא על-ידי לוינסקי וצימנד; ואילו בזמן שעבדו רק שינד, בדר ופומרנץ שם - שמרו שלושתם על קו יישובי כללי אחיד במכתבים לגולה. ומאז בואם של שליחים רבים ומיותרים - ״במקום עבודה יש לנו גיהינום.

עמ' 231

ד״ר אלטמן, כמו שרתוק, סבר שמתפקידה של נציגות כזו יהיה לעסוק לא רק בהצלה, אלא גם לנצל את הקשרים המדיניים שמציעה קושטא כדי לקדם את ענייני היישוב לאחר המלחמה. וחברי ועדת הארבעה, שדנו עם יתר חברי הנהלת הסוכנות בהצעת אלטמן, ראו את עיקר תפקידה של נציגות כזו, אם תקום, בהבטחת חיי היהודים בבלקן ובהשגת רשות מעבר דרך תורכיה למספר גדול ככל האפשר של אנשים. אך ההנהלה דחתה את ההצעה לשגר נציגות שלמה, והחליטה לשגר מישהו שיוכל להתמודד עם ד״ר אלטמן, במקרה שישוב לקושטא, והוא ד״ר מרדכי עליאש, משפטן ואיש ציבור ידוע. ההנהלה הביעה את הסכמתה גם לנסיעת הרב הראשי האשכנזי, ר׳ יצחק הלוי הרצוג, בשם הוועד הלאומי, בתנאי שפעולת השניים תתואם. בן-גוריון פקפק בערכה המעשי של נסיעת הרצוג, אך סבר שלפחות ״תעודד את אחינו האומללים שם״.

שרתוק נאלץ להסביר לברלס מדוע הוחלט על נסיעת עליאש: "זו הייתה ״תוצאה מהרגשה שהלכה ונתחזקה בהנהלה וביישוב שאין אנו מרכזים את מלוא כוחותינו להשגת אפשרויות הצלה יותר רחבות. מכל צד באו אלינו בטענות מדוע אין לנו נציגות קבועה באנקרה, שתעמוד שם בתמידות על המשמר... לא ראינו כל הצדקה לעצמנו לבלתי היענוֹת לתביעה הזאת והחלטנו לעשות לעת עתה מאמץ חד-פעמי על-ידי משלוח איש לאנקרה לתקופה מסוימת״.

5. הפעולות מקושטא ומג'נבה (עמ' 236)

נראה שמסיבות אלה לא הכירו רוב החברים במוסדות היישוב את החומר השוטף, והשליחים מקושטא חשו בכך ורמזו להם שעמל רב ומידע חשוב שהוכן במסירות יורדים משום כך לטמיון. המסקנה היא שאחרי סוף 1942 קיבלו רוב החברים, הן בהנהלת הסוכנות והן בגופים אחרים כמו ההסתדרות ומרכז מפא״י, את עיקר המידע על הנעשה באירופה לא מן החומר הכתוב שנשלח אליהם, אלא מן השיחות שהתנהלו עם השליחים והפליטים שהגיעו ארצה, ועם מי שנסעו מהארץ לקושטא: ניישטט, קפלן, שרתוק, שמוראק, עליאש ואחרים.

קשר (עמ' 244)

בביקוריהם של קפלן, שרתוק ובן-צבי בקושטא כתבו שלושתם - ביוזמת השליחים ולפי הנחיותיהם - מכתבים ארוכים, מעין איגרות, ואף הם נשלחו בהעתקים רבים לשטחי-הכיבוש, ובעיקר לארצות הגרורות. במכתבים אלה, שהופנו באופן כללי ״לאחים יקרים״; תוארה הזדעזעותו של היישוב מן הידיעות על המצב הנורא שבו נתונים היהודים; הודגשה תגובתו המאורגנת של היישוב - ימי האבל, העצומות וכדומה - ותביעותיו מבעלות הברית לפתוח את שערי הארץ לפליטים; הובטח לא להרפות מניסיונות הצלה; תוארה התחזקות היישוב והתפתחותו והתגייסות הנוער ללחימה נגד הנאצים, והאיגרות הסתיימו ב״חזק ואמץ״ ובתקווה להתראות בימים טובים יותר. כעבור זמן הגיעו לקושטא הדים חמים על קבלתן של האיגרות ועל העידוד שהביאו הן, וכמותן כל חומר, מכתב ופיסת עיתון שתיארו את היישוב בארץ. הקורא היום את המכתבים מאירופה מזה ואת המכתבים מן הארץ והשליחים מזה, נוכח שוב בפער ללא גישור: מזה עולם יהודי שלם ההולך ונהרס, וּמזה - עולם חדש, נבנה ומתפתח.

דברי סיכום (עמ' 260)

כמה סיבות אפשר שגרמו למצב זה: האחת - בהנהלת הסוכנות שררה הרגשה מתמדת שאין בה די אנשים המוכשרים לטפל בכל הצרכים הדחופים, ואם חבר מרכזי אחד או שניים נעדרו מן הארץ זמן ממושך - לא הסכימו האחרים לאשר נסיעתו של חבר נוסף; ושרתוק ובן-גוריון נעדרו מן הארץ חודשים רבים.

עמ' 261, 262

השליחים סברו אז, ורובם סבורים כך גם היום, כי ביקוריהם של שרתוק וקפלן, וכן גם של ניישטט, היו לתועלת רבה, משום שהקלו הרבה בענייני כספים ומשא ומתן מדיני. הם פנו מדי פעם לארץ, לבקש ״נוכחות זמנית״ לפחות של חבר מרכזי בהנהגת היישוב, ולאו דווקא מהנהלת הסוכנות: פומרנץ ושינד, למשל, פנו ישירות אל בן-גוריון וביקשו את תמיכתו בשיגורה של גולדה דווקא, אם לא תצא לארצות-הברית לאסוף כספים להצלה. במבט לאחור סבור היום פומרנץ, כי גם אילו ישב בן-גוריון עצמו באופן קבוע בקושטא לא היה מועיל הרבה, משום שהעיר הייתה קן מרגלים ונוכלים, והשגרירויות בה היו מאוישות בסוכנים ואנשי ביון, ולא בהן נפלו הכרעות מדיניות חשובות. קשה לדעת אם צודק הוא בהנחתו זו, וקודם כל משום שלא הועמדה בשעתו במבחן, ושום חבר של ההנהלה, או חבר מרכזי במוסד אחר ממוסדותיו המרכזיים של היישוב לא ישב ׳בקושטא או בג׳נבה לאורך זמן. אך אין ספק שישיבה כזו הייתה תורמת להרגשתם של השליחים, ולידיעה שהמאמץ נעשה.

שאלה נוספת הקשורה בקודמתה היא, מדוע הפכה קושטא למרכז ההצלה הפעיל ביותר של היישוב בארצות הנייטרליות? האם עקב אפשרויות הגשת העזרה והסיוע להצלה שהיו טמונות במיקומה-קרבתה לארץ מזה והיותה שער לאירופה מזה - או משום שיכלה לשמש דרך לעלייה ארצה. כלומר - מטעמי הצלה או מטעמי ציונות? שרתוק ניסה לענות עליה: ״מבחינתנו היהודית אי-אפשר להשוות את קושטא לגנף [ג׳נבה], שטוקהולם וליסבון. גנף היא נצורה, שטוקהולם וליסבון רחוקות, אבל לקושטא אנו יכולים לשלוח אנשים - יש דואר... יש קשר ישיר בינינו לבינם, אפשר לפרנס אותם בהוראות, ולהאציל דרכם רוח על אירופה היהודית״.

תשובתו הייתה אפוא שקושטא הייתה פשוט היחידה שבאה בחשבון כמרכז המופעל ישירות מן הארץ, עקב קרבתה הפיזית. תשובתו היא כנראה הנכונה, בהתחשב בנסיבות הזמן, אך גם היא נותנת את ההרגשה שהמאמץ להפעיל כך גם את המרכזים האחרים לא נעשה. הרגשה זו אינה עומדת בסתירה להערכה הרבה שרחשו המוסדות בארץ לפעולה שנעשתה במרכזים אלה, ולשליחים עצמם כאנשים וכשליחי הארץ: ״גיבורים של ימינו אלה, שעשו עבודה שאין כמוה, שאחרים לא היו יכולים ולא היו מעיזים לעשותה״.