פרק רביעי - הדיון על הקצבת כספים להצלה ב-1943 וב-1944 (עמ' 128, 129)

הייתה זו דווקא מזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות, ולא הנהלת הסוכנות, שהמשיכה בדיון והגיעה למסקנה, שכדי שלא ״נכה את מגבית ההתגייסות״, על קרן היסוד לשַלש את הכנסותיה בארץ, ולהקדיש שני-שלישים מהן להצלה. וכדי לדרבן את הנהלת הסוכנות להעמיד כספים להצלה מייד, עד שייאספו הכספים על-ידי קרן היסוד, החליטה המזכירות ״להיכנס לעניין הזה״, ולהציע להנהלת הסוכנות לתת יחד מקדמה של 50,000 לא״י. היו חברים, כמו רייס וקולודני, שתבעו כי ההסתדרות תפעל בעצמה, אפילו מבלי לחכות לפעולת הנהלת הסוכנות, וזאת במחאה על הסחבת שנוקטת הסוכנות, אך הם רוסנו בנימוק שפעולה בדלנית תפריע לוועד ההצלה שזה עתה הוקם, ותגרום לקרע בין ההסתדרות לסוכנות.

״אין להבדיל את הפעולה הזאת מהנהלת הסוכנות. אין ציוניות אחרת עכשיו. זוהי הציונות. אין עבודה אחרת להנהלת הסוכנות, זה תוכן פעולתה עכשיו. אין תוכן אחר״, סיכמה גולדה. הוחלט לעלות ירושלימה בלי שהיות, מייד למחרת היום, במשלחת גדולה של חברים מרכזיים - רמז, ציזלינג, יערי, שפרינצק, צבי יהודה, אברהם האפט וגולדה - כדי להניע את הנהלת הסוכנות לפעולה. כוונת המזכירות הייתה שהמשלחת תפגוש לא את כל חברי ההנהלה, אלא רק את חברי מפא״י בה, והם בן-גוריון, שרתוק, דובקין וקפלן.

עמ' 134

הוועדה החלה בסידור רשימות תורמים, ובפגישות איתם. משכבה דקה של עשירים, שמנו לא יותר מ-300-200 איש בכלל היישוב, קיוו לקבל סכומים גדולים, ובמהרה, באמצעות פנייה ישירה ואישית. כבר בראשית הפעולה התברר כי האנשים אכן נענים ברוחב לב, ובכינוסים מצומצמים שנערכו בבתים פרטיים נגבו כמה אלפים, ולפעמים עשרות אלפים, בערב אחד. בערבים שבהם קיוו לתרומה בעין יפה, נאמו לפעמים שרתוק, או קפלן, או בן-גוריון, גולדה, רמז, זלמן אהרונוביץ (זיאמה) ארן, ואחרים, ולצדם דיברו גם שליחים שהגיעו מקושטא ואשר סיפרו על עבודתם ועל הצורך בכספים. ועדת המגבית, מעודדת מהצלחתה, קבעה לעצמה כמטרה איסוף סכום של כ-120,000-100,000 לא"י, גם אם מגבית ההתגייסות תערים קשיים.

עמ' 143, 144

את הרגשת החברים סיכמה גולדה: ״מאז התקופה שהתחלנו מרגישים שאפשר לעשות דבר מה בענייני הצלה - ישנה איזו אי-הבנה טרגית מצד החברים בהנהלת הסוכנות... לא מחוסר להט או רצון - זו אי-הבנה״, ובדבריה התכוונה בעיקר לבן-גוריון, שרתוק וקפלן, חברי מפא״י בהנהלה. הם גם לא השתתפו בדיונים הנרגשים בענייני הצלה שעוררו השליחים בוועד הפועל של ההסתדרות בבואם מדי פעם מקושטא; והצורך לעלות ירושלימה שוב ושוב נתן לחברי הוועד הפועל הרגשה שזלזלו גם בנושא הכאוב וגם בהם. סוכם לקיים בירור מקיף עם הנהלת הסוכנות, לדבר עמה קשות, אם כי באופן חברי, ולדחוף אותה לפעולה. יחד עם זאת הסכימו כמעט כל הנוכחים, שאין להטיל ספק ברגשותיהם ובכאבם של חברי ההנהלה כלפי המתרחש באירופה; ושהסוכנות היא היא הרשות המרכזית והמוסמכת לפעול בשם העם היהודי, ואין לפעול כנגד סמכות זו, אלא להושיט לה את מלוא העזרה: ״הוויכוח הכי קשה״, אמר אהרונוביץ, ״הוא עם אותם חברים שאתה מעריך שיש להם יחם לעניין כמו לך״.

אך בירור כזה לא התקיים בהנהלת הסוכנות, ואף לא בינה לבין חברי הוועד הפועל של ההסתדרות, או בינה לבין גוף אחר, שבו נמתחה עליה ביקורת. שכן, למרות הביקורת שחזרה ונשנתה, הן על הנהלת הסוכנות בכלל והן על הכללת צורכי ההצלה במגבית ההתגייסות, לא התקבלה אף באחד מן המוסדות שנזכרו החלטה חד-משמעית לתבוע מהנהלת הסוכנות את הפרדת המגביות; אם משום שהנהלת הסוכנות הצליחה לגבור על המתנגדים לדרכה, ואם משום שהחשש לפגוע במגבית ההתגייסות וצורכי היישוב הנחה לא רק אותה, אלא גם חלק ניכר ממבקריה. יש גם לזכור, כי מותחי הביקורת על הנהלת הסוכנות לא נמנו רק עם אגודת-ישראל, כמינץ והרב לוין, או על הרביזיוניסטים ועל הציונים הכלליים, כגרינבוים וסופרסקי, אלא היו ביניהם חברים מרכזיים במפא״י, כמו גולדה, רמז, דובקין, שפרינצק אהרונוביץ, ציזלינג ואחרים. ואלה העדיפו, כנראה, לנסות לשכנע את בן-גוריון, קפלן ושרתוק באמצעות שיחות חבריות ולא-רשמיות, ולא להביא להחלטה גלויה נגדם, שפירושה היה יכול להיות קרע נוסף בתוך המפלגה דווקא לאחר העימות הכּאוּב בשאלת סיעה ב׳; ודווקא בשעה קשה כמחצית השנייה של שנת 1943 שבה השתבשו היחסים עם הבריטים מזה ועם הרביזיוניסטים מזה, והמלחמה וההשמדה היו בעיצומן.

עמ' 145

בלחצה של ההסתדרות הציעה מגבית ההתגייסות להנהלת הסוכנות ולוועד הלאומי לערוך ״חודש התייחדות עם הגולה״, מאמצע ספטמבר עד לערב יום כיפורים, שייערך בתמיכת כל מנהיגי היישוב, ובהשתתפות פעילה של לפחות שניים מחברי ההנהלה, שישתחררו לחודש מיתר תפקידיהם, ורצוי שיהיו אלה שרתוק וקפלן; תהיה פעולת הסברה בבתי-הספר ובמקומות כינוס שונים: ישיבות סגורות עם ניצולים שהגיעו ארצה; עסקנים יתרימו את הקהל, ובמיוחד את העשירים; וכך תיווצר אווירה שבה אפשר יהיה לנסות שוב לגבות את מלוא המכסה. יום לפני יום הכיפורים תיפתחנה תחנות שהציבור יוכל לתרום בהן מעל למכסה, וההכנסות שמעל ל-50,000 לא״י תהיינה קודש להצלה, חוץ מעשרת אלפי הלא״י הקבועות.

עמ' 147, 148

התעוררה גם שאלה, מתי להכריז על ״חודש הגולה״ שכן באוקטובר (תשרי) בכל שנה ערכו קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל כינוסים שהוכרז בהם על פתיחת מגביותיהם השנתיות והיה חשש שגם ההתרמה המיוחדת וגם שתי המגביות האחרות תיפָּתחנה באותו מועד. שרתוק ובן-גוריון היו בעד עריכת המפעל המיוחד הראשון, ואחריו מגביות קרן היסוד וקרן הקיימת לישראל, שכן ״אם לשקול מבחינה ציונית, מה מבחינת הצורך כרגע יותר דחוף ויותר נחוץ ויותר מבליט אחריותו של היישוב ומבליט אותו כמרכז העם - זה מפעל כזה״, כדברי שרתוק. בן-גוריון הסכים איתו: ״לעניין הצלת יהודי אירופה יש לא רק צד כספי, אלא גם צד מוסרי. זהו עכשיו אחד הדברים המרכזיים. זו לא רק עזרה ליהודי אירופה - זוהי גם הרמת קרנה של ארץ-ישראל, ועל-ידי כך מרימים את קרן הקרנות. העובדה שיהדות ארץ-ישראל התייצבה בראש פעולת ההצלה היא נכם ציוני חשוב, וכל נכס ציוני הוא גם נכס הקרנות״.

כלומר - שרתוק ובן-גוריון רצו באיסוף כספים להצלה, ובהצלה עצמה, אך בו בזמן רצו גם להפיק מפעולת ההצלה רווח של יוקרה למפעל הציוני, כמי שנחלץ לעזרת העם. הנהלת הסוכנות אישרה את הצעתם ואת הצעת נשיאות מגבית ההתגייסות באשר לצורתו של ״חודש הגולה״.

במושב מיוחד של אסיפת הנבחרים, במעמד הרבנות הראשית, חברי הוועד הפועל הציוני וראשי העיריות והקהילות הוכרז על ״חודש התייחדות עם הגולה״, מט׳׳ו באלול, תש׳׳ג, (15.9.1943) ועד למוצאי יום הכיפורים. היה זה המפעל היישובי הכולל הראשון לגיוס כספים להצלה. הפועלים התבקשו לשלם ״מכסת אמת״, כלומר - את מלוא הסכום שנקבע באמצעות המודדים, וכל יתר הציבור התבקש׳ להרים תרומה מיוחדת, ש״כולה קודש לגאולת אחים״. בן-צבי תיאר את מצב יהדות אירופה, ושרתוק תיאר את מאמצי ההצלה ודרכי הגשת העזרה. עיקרו של החודש היה ההתרמה במקומות העבודה ובבתים, והוא הסתיים ב״יממת הגולה״, במהלכה הופץ תו שנקרא ״קול דמי אחינו״.

הדיון על הקצבת כספים להצלה ב-1944 (עמ' 153)

קפלן ניסה להגן על עמדת ההנהלה: הוא שמח להודות שטעה, כאשר פקפק בראשית 1943 באפשרויות ההצלה, וסירב אז להקציב לכך כספים. אולם הוא טרם נוכח בקיומו של פתרון פלאים שיניב 1,000,000 לא״י; פקפק בתוצאותיה של מגבית נפרדת להצלה. קרא להגדיל את הכנסות מגבית ההתגייסות וההצלה, למרות כל הקשיים הכרוכים בכך; ולמרות הבטחתו לגרינבוים - הזהיר את הוועד הפועל הציוני מלקבל החלטה פסקנית, שהמגבית תעלה את ההקצבה להצלה ל-15,000 לא״י לחודש, ״כי זה לא ייתן כבוד לנו ולא יכניס יותר כסף״.

הוא חזר והדגיש כי הסוכנות לא תוכל לתת מתקציבה, אך הודיע כי היא נותנת מקדמות שתחזורנה אחר כך, וכבר התחייבה לפני בדר על סך 100,000 לא״י לשלושה חודשים, ואף מסרה לו רבע מן הסכום, ללא ישיבות ודיבורים, משום שהביא הצעות מעשיות לפעולה. הוא סיפר שחברי ההנהלה, ובפרט שלושה מהם - הוא עצמו, בן-גוריון ושרתוק, היו פעילים מאוד, אם כי בצנעה, בהסברת צורכי ההצלה לפני חוגים רבים ביישוב. לסיכום ביקש קפלן מן היישוב לתת אמון בהנהלה שתעשה את מיטב המאמצים.

עמ' 164, 165

באמצע ניסן, תחילת אפריל 1944, הוחל במגבית המיוחדת, שנקראה ״היישוב להצלה״, [ההדגשה במקור] והיא נמשכה גם באייר (מאי). עד סוף מאי הכניסה המגבית 110,000 לא״י, ויחד עם מפעל מכירת התווים בשלוש הערים הגדולות, שנקרא ״תרומת כל נפש״ ואשר נערך בימי חול המועד פסח, הגיע הסכום ל-130,000; וכנראה שעם התרומות שנכנסו אחרי מאי, בחודשי הקיץ, הגיע ל-200,000 לא״י. ואולם אנשי נשיאות המגבית לא היו מרוצים: לכינוס בירושלים, שפתח את המגבית המיוחדת, בא רק הרב פישמן, ואילו יתר חברי הנהלת הסוכנות, ובפרט שרתוק, בן-גוריון וקפלן, לא מצאו לנחוץ לבוא; מכל האנשים שחויבו על-ידי ההסתדרות והוועד הלאומי לבוא לעזרת המגבית, כתנאי שהעמידה לפעולתה, באה רק גולדה, ש״עשתה הרבה והייתה היחידה שאפשר היה לפנות אליה״. לפחות שלושה-רבעים מבעלי היכולת לא נתנו בהתאם ליכולתם, ורק 20% מן הפועלים שילמו מכסה מלאה, ו-30% כלל לא השתתפו במגבית, כך שלמעשה רק ההתיישבות העובדת נתנה ביחס הולם ליכולתה.

עמ' 166, 167

יש להדגיש, כי המזכירות החליטה לזַמן ישיבה רשמית עם חברי הנהלת הסוכנות, ולהשתמש, אם יהיה צורך בכך, באמצעי כפייה, כגון החלטה של הוועד הפועל הציוני, בעוד שב-1943 הסתפקה בשיחות חבריות ובפעולת שכנוע שקטה. החלטה זו מעידה שפקעה סבלנותם של חברי מזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות, והם היו מוכנים לצאת לעימות גלוי עם חברי הנהלת הסוכנות בעניין כספי ההצלה. ואומנם, ועדת ההסתדרות נפגשה כעבור ימים ספורים עם חברי ההנהלה, ותבעה מהם הבטחה ל-250,000 לא״י להעלאת 4,000 נפש, ועוד 250,000 להעלאת 4,000 נוספים. בינתיים תבעו שרתוק וגרינבוים שהסוכנות תודיע לשליחים שהסוכנות

״עומדת מאחוריהם בענייני הכספים בקשר לעלייה״, שכן לא ייתכן ״להשאיר מצב שיוכלו להגיד שאפשר היה להציל יהודים אולם חסרו האמצעים לכך״.