פרק שני - הנהלת הסוכנות והתגובה הציבורית המאורגנת של היישוב לשואה (עמ' 79)

הוועדה לא הגיעה לכלל הכרעה, וזאת עקב הוויכוחים בשאלה, מי ייסע? במרכז מפא״י ובהסתדרות דיברו על נסיעת ברל כצנלסון או גולדה מאיר, כדי שיהיה שם ״אחד משלנו״. אנשי "המזרחי" רצו לשלוח את הרב מאיר ברלין; בוועד הלאומי חששו שנסיעת שליחים בלי תיאום עם ההסתדרות הציונית בארצות-הברית ״תגרור גם עלבון וגם כישלון״, והדבר יתפרש כאילו ההנהלה הציונית בארץ כופה על החברים בארצות-הברית משלחת שלא הוזמנה ולא סוכם על בואה. אומנם וייצמן הזמין את שרתוק, ששהה אז באנגליה, לבוא לארצות-הברית, ונסיעתו יכלה להפוך את המשלחת למיותרת במידה מסוימת, אך הזמנה זו עוררה את מורת רוחו של בן-גוריון, שחשש ממדיניות עצמאית של וייצמן בנושאים הנוגעים לעתידו המדיני של היישוב.

עמ' 98

גרינבוים הזהיר את חברי הוועד הפועל הציוני מן האשליה שהייתה לדעתו בהצעות הרביזיוניסטים, שהרי דם יהודי שנשפך באירופה כולה לא הניע את בעלות הברית לפעולה להצלתם; ולאנגלים היו, כדברי שרתוק, הרוגים ופצועים ושבויים רבים כל כך - מדוע זה יתרגשו דווקא ממותם של אנשים ספורים בהתנגשות עם משטרת המנדט בארץ, אם אכן תקרה? הצעתו של ד״ר אריה אלטמן, מנהיג הרביזיוניסטים בארץ, שהועלתה בדצמבר 1943, לקיים הפגנה אלימה במכוּוַן, עוררה ויכוח לא רק במוסדות, אלא גם בבתי הרבנים הראשיים, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל; שם התאספו אנשי ״אל דומי״ ובראשם ר׳ בנימין, כמה מאנשי "אגודת-ישראל" ו״חלק מחברינו״ - כפי שדיווח אחר כך גרינבוים להנהלת הסוכנות - שתמכו כולם בהצעת אלטמן לקיים הפגנה, אך התנגדו נמרצות להפוך אותה להתנגשות יזומה עם הבריטים.