פרק ראשון - הידיעות על מצבם של יהודי אירופה
מזהה  254
שם הספר  352 הנהגה במילכוד
מספר פרק  002
שם הפרק  פרק ראשון - הידיעות על מצבם של יהודי אירופה

חלק ראשון - קליטת הידיעות וההתארגנות בארץ בעקבותיה

 

פרק ראשון - הידיעות על מצבם של יהודי אירופה (עמ' 23, 24)

 

בישיבה של מרכז מפא״י שהתקיימה בדצמבר 1938, לאחר שהגיעו ארצה ידיעות על "ליל הבדולח", דיברו שרתוק ודובקין על ״השואה שנתחוללה על ראש יהודי גרמניה״, על ״הטרגדיה הגדולה של השמדת יהדות גרמניה״ ועל הצורך למצוא ״דרכי הצלה״. שימוש זה במילים ״שואה״, ״השמדה״ ו״הצלה״ כבר בסוף שנת 1938 הוא מפתיע, שהרי רק באביב 1941 התגבשה בגרמניה תוכנית מעשית להשמדה פיזית, ודברי שרתוק ודובקין התייחסו לחורבן כלכלי, מאסרים המוניים, הרג עשרות אנשים ומעשי השפלה והתעללות, שאירעו לפני ליל הבדולח ובמהלכו.

 

הידיעות והבנת המצב ב-1941 (עמ' 36)

 

באביב 1941 החמיר מצבה של אנגליה בחזיתות המזרח התיכון ובאירופה: היא נסוגה מיוון ומכרתים, בעיראק התחולל מרד נגדה, והפילדמרשל רומל (Erwin Rommel) התקדם בצפון אפריקה. בולגריה הצטרפה למחנה הציר, ויוגוסלביה נכבשה. ביישוב החלו לדבר על אפשרות של פלישה גרמנית לסוריה ואחר כך ארצה, והתפתחות כזו נראתה כאיום קרוב וממשי. ואומנם, רוב החוקרים מניחים היום, שלו היה היטלר מחליט לכבוש תחילה את המזרח התיכון, ולדחות את הפלישה לרוסיה, הייתה הארץ נמחצת בתנועת מלקחיים, מסוריה וממצרים. שרתוק שניתח את הידרדרות המצב בפני הנהלת הסוכנות, גילה כי נמצאה דרך לעקוף את הצנזורה בארץ, ולהעביר מברקים מקושט לניו-יורק. ופירושו של דבר, כי הוחל כבר בהכנות לשמירת קשר עם העולם החיצוני במקרה של כיבוש.

 

עמ' 40, 41

גם שרתוק סבר שמלוא החורבן של יהדות אירופה יתגלה רק למחרת המלחמה ואילו במהלכה הוא ״אחת הרעות ההכרחיות שהמלחמה הולידה, ואין זו שאלה התובעת פתרון, ואי-אפשר לחפש עכשיו פתרון חיובי קונסטרוקטיבי״.

כלומר - שניהם הבינו אח סבלות היהודים בשטחים שנכבשו וייכבשו מברית-המועצות כתוצאה של היותם בקו החזית, וזהו מצב שרק הכרעה בקרבות תביא לו קץ, ושאין בכוחו של היישוב לדעת את כל היקפו, או להשפיע עליו. המילים ״שואה״, ״חורבן״ ו״אסון״ שינו שוב את משמעותן לגרועה מקודמתה, אך לא זו בלבד שלא תיארו את המציאות, אלא שהפער הנורא בין מה שעלה על הדעת בארץ לבין מה שהתרחש באמת - גדל והפך לתהום.

 

עמ' 42, 43

נראה שידיעות אלה העסיקו את ההנהגה בארץ: ד״ר ברנרד ג׳וזף (דב יוסף), מזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות, חשש שכ-270,000 יהודים כבר נהרגו; שרתוק דיבר על ״דם יהודים הנשפך כמים, ללא כל מליצה בביטוי זה״,

בשטחים שנכבשו מברית-המועצות. בנובמבר דיבר דובקין על גירוש אכזרי מבוקובינה ובסרביה לטרנסילבניה, ועל כך שביאסי נורו למוות ביום למוות ביום אחד - 7800 גברים יהודים. ״השואה עולה על כל מה ששמענו עד כה״, סיכם.

 

הידיעות ותפיסת המצב ב-1942

 

א. ראשית המיפנה (עמ' 57, 58)

 

רעיונות אלו נידונו במוסדות היישוב, בהם נערכו ישיבות חירום לרגל המצב, ובפרט בוועד הפועל של ההסתדרות ובצמרת ההגנה. לחלק מן הרעיונות נמצאו תומכים גם במוסדות, ובייחוד לפינוי הנשים והילדים: בארץ טרם הובן שפני הגרמנים להשמדה מתוכננת וגמורה של כל יהודי באשר הוא; וטרם התרופפה האמונה בכוחה של בריטניה, ״האימפריה שבה לא שקעה השמש״, ואפשר היה לקוות שהיא תפנה את המזרח התיכון ואחר כך תתאושש ותתגבר על מדינות הציר. אך היה ברור למדי, מתוך הידיעות שהגיעו עד אז מאירופה, כי פעולת התגוננות של היישוב הקטן לבדו תהיה בחזקת התאבדות לאחר נסיגת הבריטים, בתוך אוכלוסייה ערבית כפולה ממנו במספרה, ונוכח העוצמה הגרמנית שהלכה וכבשה ללא מעצור מאז החלה המלחמה. ואולם, ההחלטה החד-משמעית אשר נפלה במוסדות הייתה לדחות את כל הרעיונות האלה, להכין מייד את כל היישוב להגן על נפשו, ״עם הגב אל הקיר״, ולתכנן התבצרות של מרבית הכוחות - בעיקר בכרמל בשל נתוניו הטבעיים וגם כדי שנמל חיפה ישמש קשר עם החוץ. כמו כן נדחתה הצעה שמשלחת יישובית מצומצמת תצא לחוץ לארץ, כמעין ממשלה גולה, כפי שעשו מרבית עמי אירופה הכבושה: לאדמו״ר ששאל אם יש תוכנית להוציא מנהיגים מן הארץ, שכן חסידיו בארצות-הברית דורשים ממנו להציל את נפשו, ענה שרתוק חד וחלק, שאין שום כוונה להוציא את מנהיגי היישוב מן הארץ: ״ומנוי וגמור איתנו להישאר עם העם בכל התנאים״.

 

ב. המפנה: המברק משוויץ וקבוצת החליפין (עמ' 64-62)

 

עוד חברים בהנהלה הגיבו כמוהו: בן-גוריון התנדנד בין תקווה לייאוש, ואמר לחברי הוועד הפועל הציוני: ״מי שאיננו רואה בפני מה היהדות עומדת עכשיו הוא עיוור ואיננו יהודי ואיננו אדם... יכולים לרצוח את כולם. אינני יודע אם יישארו יהודים אחרי היטלר״. ושני משפטים מאוחר יותר דיבר על ״מיליונים אחדים... לכל הפחות שני מיליונים יהודים, חסרי רכוש ומקום, שצריך יהיה להעבירם מייד ארצה״. וכעבור שבוע - על ״רבבות מוּצָאים להורג בחשכת יערות, בדרכים, בקרונות סגורים״.

שפירא טען, שבכל השמועות יש ״הגזמה ידועה״; שרתוק אמר שהמרכזים אליהם מגיע מידע מהימן הם בכלל לונדון וניו-יורק והתעלם בדבריו אלה מן העובדה, שאותו מידע שהגיע לשם - הגיע ארצה. וקפלן הסכים להקציב 50 לא״י למברקים, ולא 100 כפי שביקש גרינבוים, כדי להמשיך ולבדוק את הידיעות.

באמצע נובמבר 1942 הגיעו ארצה 69 נתינים ארץ-ישראליים, רובם נשים וילדים, שיצאו מאירופה במסגרת חליפין עם גרמנים שהיו בידי בעלות הברית. כל אחד מהם הביא ידיעות על מקום אחר: סוֹביבּוֹר, אושוויץ, הגירוש מוארשה לטרבלינקה, גירושים מהולנד, בלגיה, וינה וברלין למזרח. סיפוריהם על קבורת אנשים חיים, על הטבעה, על רצח, שאחריו נותרו ספוּרים מקהילות של עשרות אלפים, אישרו את הידיעות הקודמות, אך זיעזע הרבה יותר מהן. הייתה זו קבוצה גדולה, שאותה אי-אפשר היה ״לשים במגירה״, כשם ששמים מברק. הם נחקרו ארוכות, כל אחד לחוד, במחנה העולים בעתלית, על-ידי דובקין ושפירא שחיברו דינים וחשבונות מפורטים על השיחות איתם, ונוכחו לדעת שסיפוריהם התאימו והשלימו זה את זה. כן שוחחו איתם חברים נוספים מהנהלת הסוכנות ומחלקותיה. רובם חיו בארץ לפני שיצאו לאירופה ערב המלחמה, והיו בהם גם חברי קיבוצים וילידי מושבות, וייתכן שדווקא איתם יכלו חברי ההנהלה ואנשי ציבור אחרים למצוא שפה משותפת. אנשי הקבוצה ראו עצמם כמי שניצלו בחסד ולא בזכות, ולפיכך בעלי חוב לאלה שנותרו מאחוריהם, ואת החוב ניסו לפרוע בסיפור ובתיאור חוזרים ונשנים. עשרות ומאות צבאו עליהם ערב צאתם מאירופה ארצה, לתבוע מהם שיספרו ויזעזעו  עולמות - ותמונה זו ליוותה אותם זמן רב לאחר הגיעם ארצה.

אנשי הקבוצה גרמו לזעזוע, אך לא לאמון: ״לא האמינו לי! אמרו, כי מפריז אני, שאלו שאלות וחקרו חקירות, כאילו הייתי פושע, הרוצה לרמות אנשים... שאלוני: מהיכן אתה יודע מה אירע בשאר מקומות, בשעה שהיית כלוא בתוך הגטו שלך? מנין אתה יודע מה נעשה ליהודים שהועברו, והרי לא היית שם? עמלו ויגעו להחליש את הוודאות שלי, כדי שאפקפק באמיתות ידיעותי״.

כך כתב אחר כך יעקב קורץ, איש ציבור ידוע בעיר מולדתו פיוטארקוב, ותושב תל אביב. ולמרות כעסוֹ ניסה להבין את הרקע לתגובה של האנשים בארץ, שהרי גם יהודי פולין - כך כתב - שעל פניהם חלפו רכבות מלאות יהודים ממערב ומרכז אירופה, וקרוב לעריהם נהרגו המונים - סירבו להאמין, ״ואומנם, אי אפשר כלל שאדם יתאר לעצמו כל אלה בדימיונו, ולא ראם במו עיניו״.

אישה שהגיעה עם הקבוצה ונחקרה על-ידי דובקין בביתו של פרופ׳ פישל שניאורסון, מראשי קבוצת ״אל דומי״, נשאלה בסופה של השיחה, בארבע עיניים, אם אינה מגזימה בכל זאת בסופו של דבר. היא חלקה לדובקין סטירת לחי ועזבה את הבית. במיוחד התקשו השומעים להאמין לקיומם של מתקני השמדה ומשׂרפות, וקשה מאוד היה להאמין שקודם-כל רוצחים את הילדים, הזקנים והחולים.

״אני מודה״, הבריק שרתוק ללונדון, ״שלולי שמעתי זאת בעצמי מאנשים שבאו משם, לא הייתי מאמין״,

ובן-גוריון הסכים איתו.

בישיבה נרגשת של הנהלת הסוכנות שנערכה ב-22 בנובמבר - ישיבתה הראשונה מאז פרוץ המלחמה שחלק ניכר ממנה הוקדש ליהודי אירופה - מסר דובקין דין וחשבון מן הפגישות עם קבוצת החלופין. דעתו הייתה שאין מנוס מלקבל את העובדות כנכונות, ובכל זאת הביע ספק, אם כל החברים שנכחו, האמינו בהן, והתרעם על כך ששני חברים מרכזיים - בן-גוריון ושרתוק - נעדרו מחלק זה של הישיבה. החומר מצביע על כך, ששניהם קיבלו פרטים מלאים על הפגישות עם אנשי קבוצת החילופין, ובכל זאת תמוה הדבר, מדוע נעדרו שניהם מישיבה כזו. למחרת פרסמה הנהלת הסוכנות, לראשונה במהלך המלחמה, הודעה בעיתונות הארץ, ביחס למצב יהודי אירופה. בהודעה נאמר:

״בהנהלת הסוכנות היהודית בירושלים נתקבלו ממקורות מוסמכים ומהימנים ידיעות מפורטות על מעשי הרצח והטבח, אשר נעשו ביהודי פולין וביהודי אירופה המרכזית והמערבית שגורשו לפולין.

לפי ידיעות אלו פתחו השלטונות הנאציים בפולין, לאחר ביקורו בוארשה של ראש הגסטאפו - הימלר, ביוני ש.ז. בפעולת השמדה שיטתית של האוכלוסייה היהודית בערי פולין ובעיירותיה. הוקמה ועדה ממשלתית מיוחדת להשמדת היהודים, המכונה 'פארניכטונגס-קוֹמיסיון'. ועדה זו סובבת בערי פולין ומנצחת על פעולת ההשמדה. ילדים קטנים עד גיל 12 הוצאו להורג בהמונים וללא רחם. גם זקנים הוצאו להורג.

הגברים היהודים המוכשרים לעבודה נרשמו ונשלחו קבוצות קבוצות בכיוּון בלתי-ידוע ועקבותיהם נעלמו. במקומות שונים נאספו על-ידי השלטונות הנאצים הנשים היהודיות ואף הן נשלחו [...].

ידיעות שנתקבלו מגטאות וארשה ולודג' מעידות על קיצוץ מבהיל שנעשה באוכלוסייה היהודית שם במספר החודשים האחרונים.

לפי ידיעות מאותם המקורות הולכים ונמשכים הגירושים ההמוניים של יהודים מערי אירופה המרכזית והמערבית. בברלין נשארו עתה 28,000 יהודים בלבד.

הנהלת הסוכנות היהודית דנה בישיבתה אתמול בידיעות אלו והחליטו על שורה של פעולות ופניות לחוץ לארץ בקשר למצבם של יהודי אירופה. נבחרה ועדה מיוחדת שניגשה לביצוע הפעולות״.

העתקת קישור