היהודייה הגאה - גולדה מאיר וחזון ישראל

ביוגרפיה פוליטית

מירון מדזיני

פרק 13: גבירתי שרת-החוץ

למרות העובדה שגולדה מונתה רשמית לשרת-החוץ ב-18 ביוני 1956, שנתה הראשונה בתפקיד החדש הוקדשה בעיקר להכנות למבצע ״קדש״,ללחימה עצמה ולמאבק הדיפלומטי שנועד להבטיח כי פירות ההישג הצבאי לא יאבדו לחלוטין.

בראשיתם של הימים הסוערים היא לא הקדישה זמן ומחשבה לפַתח את חשיבתה בנושאי חוץ ואף לא עשתה מאמץ לארגן מחדש את משרד-החוץ בהתאם להשקפת עולמה. היא העדיפה להשאיר את הפקידים והמבנה כפי שמצאה אותם ביוני 1956, כדי שלא תואשם בין היתר בדחיקת רגלי אנשיו של שרת ובנקמנות אישית כלפי כמה מהם.

נוסף על כך, היא לא יכלה להביא למשרד-החוץ פקידים ממשרד-העבודה, שהרי הם עסקו בנושאים אחרים והיו מחוסרי ניסיון ביחסי-חוץ.

הייתה סיבה נוספת להיעדר חשיבה מסודרת מצִדה בשנה הראשונה - נסיעותיה התכופות בתקופה שבין ספטמבר 1956 ובין אביב 1957 וחוסר-המוטיבציה שלה להתרכז בהתוויית רעיונות לטווח ארוך. תחת זאת העדיפה לעסוק בדברים ובאנשים; עלייה, קליטה, שיכון, סלילת כבישים, חקיקה - כל אלה הניבו תוצאות מוחשיות ומיידיות, ואילו הדיפלומטיה, כאמור, עסקה בחשיבה לטווח ארוך, בניסיון לנחש את מהלכי היריבים והידידים, וכל זאת לא תאם את ניסיונה הקודם ואת אי-השקט הפנימי שלה. כפי שראינו בעבר, היא הייתה אישה פעלתנית ובדרך-כלל חסרת-מנוחה.

לכן היא נטתה לסמוך על האינטואיציה שלה שתוביל אותה למציאת פתרונות חלקיים ולאלתורים. במשרד-החוץ, כמו בכל תפקיד אחר, היא החלה את עבודתה בזהירות, בלי הצהרות בומבסטיות על כוונותיה ובלי תוכניות-עבודה מסודרות. תחילה עסקה בלימוד הנושאים השונים בתחום טיפולו של המשרד, באמצעות הצגת שאלות ענייניות וניהול שיחות עם הפקידוּת הבכירה, במקום לקרוא ספרים ומאמרים. התלונה העיקרית עליה מצד ראשי משרד-החוץ באותם הימים הייתה שהיא אינה קוראה וכותבת, אלא לומדת ומתרשמת מהשמיעה. עם גולדה צריך לדבר, לא לכתוב מזכרים ארוכים שהיא ממילא לא תקרא או תבקש מעוזריה שיתמצתו אותם וכך יאבדו ניואנסים בניסוח. לעומת הרגלי הקריאה והכתיבה של שרת, עובדה זאת לא הוסיפה לה כבוד בעיניהם. על זלזולם הבולט של כמה מהפקידים היא גמלה להם ברבות הימים במינויַם למשרות דיפלומטיות במקומות נידחים, בהשארתם בירושלים בתפקיד שולי או בהרחקתם ממוקדי הפעילות ובאי שיתופם בדיונים ובהתייעצויות.

במשך שלושה ימים לימד שרת את גולדה את עבודת המשרד עם היכנסה לתפקיד, אבל בכך לא היה די. הייתה לה סבלנות עצומה להאזין, ויכולתה להפריד בין העיקר לבין המשני ולקבוע מה חשוב ומה תפל היו ידועים; היא לא נשענה על ניתוח מדעי של מצבים, באומרה כי הואיל וישראל אינה יכולה לשנות את השקפת-עולמם של הערבים, למה אפוא לטרוח. עדיף להתחפר, להתחזק, להעמיק שורשים ולהתבצר ולחכות לאותם הימים שבהם ייווכחו הערבים כי שגו ואולי ישנו את יחסם לישראל. מכיוון שלא פיתחה חשיבה עצמאית בנושאי חוץ, היא שיקפה למעשה את מחשבתו של המדריך הנוכחי שלה - בן-גוריון. בשנה הראשונה בתפקידה החדש היא עברה למעשה תקופת-חניכות אצל בן-גוריון, ואם כי היו מקרים שבהם היא התנגדה לדעתו, חילוקי-הדעות היו בעיקרם טקטיים ולא אסטרטגיים. היא התנגדה לפינוי צה״ל מרצועת-עזה בעוד שהוא הבין כי לא יהיה מנוס מכך. היא לא סמכה על מנהיגי ארצות-הברית; הוא סבר כי ניתן לבטוח על דברתו של הנשיא אייזנהאואר שלישראל לא תהיה סיבה להצטער על נסיגתה מסיני ומעזה. כעבור שנים התברר כי הוא צדק. בתום השנה הראשונה לכהונתה כשרת-החוץ, כשנרגעו הרוחות, היה ניתן לצפות כי היא תבקש הערכה מחודשת אודות מעמדה הבינלאומי של ישראל ובהתאם לכך תנסה להתאים מדיניות-חוץ (כפי שאבא אבן עשה עם היכנסו לתפקיד ב-1966). אבל היא פעלה בדרך אחרת.

החל מ-1957 עד תום כהונתה, בסוף 1965, היא נצמדה כמעט בעקיבות למחשבתו המדינית של בן-גוריון. הוויכוחים שניהלה עמו בנושאים שונים (להוציא שאלת היחסים עם גרמניה) היו בעת שהייתה משוכנעת, כי הוא עצמו סטה מהקו שהוא הציב. חשיבתו של בן-גוריון באותם הימים באה לידי ביטוי במרכז מפא״י ב-4 במארס 1958.[1] ביומנו רשם: ״לפתע ראיתי את התמונה הגלובלית ומצבנו בה״.

הוא הגיע למסקנה, כי בשלב הנוכחי לא היו סיכויים להגיע לשלום חוזי מלא עם מדינות ערב. זמן לא רב קודם-לכן - הוא סיפר - בא אליו העיתונאי האמריקני הנודע ג׳וזף אלסופּ, הסתכל במפת המזרח-התיכון, שהייתה תלויה במשרדו של בן-גוריון ושאל: כיצד תישרדו? בן-גוריון קבע, כי הדרך היחידה להביא את הערבים לשולחן המשא-והמתן תהיה לטעת בהם את הידיעה, כי אין דרך לחסל את ישראל. חיזוק ישראל וביצורה הוא שיביא את השלום. עוד טען, כי בשלב זה השלום רחוק מאוד מאחר שברית-המועצות התמידה במדיניותה האנטי-ישראלית. הערבים היו חשובים יותר עבור הרוסים מאשר ישראל, מאחר שהשפעה סובייטית במזרח-התיכון פירושה שליטה על משאבי-הנפט המַקנָה השפעה מכרעת על התפתחותן הכלכלית של מדינות מערב-אירופה ויפן, שהיו תלויות אז במידה רבה מאוד בנפט הערבי, ומכאן שהרוסים רצו לחזק את מעמדם בעולם הערבי. הוא סבר, כי בעוד שיהודי ארצות-הברית היו גורם חשוב בעיצוב מדיניות המזרח-התיכון של מעצמה זו, מילאו יהודי ברית-המועצות תפקיד הפוך: מנהיגי הקרמלין חששו מנאמנותם הכפולה והגבירו את עוינותם לישראל כרמז ליהודי רוסיה. בן-גוריון לא הניח, שהסובייטים אכן רצו בחיסולה של ישראל, אבל עמדתם העוינת אך חיזקה את סירוב הערבים להשלים עם ישראל ביודעם, כי מאחוריהם ניצבת עתה מעצמת-על. הוא הבין, כי לסובייטים לא היה באותה עת עניין בקידום שלום ישראלי-ערבי וקיווה שלמִצער הם לא יזעזעו את המבנה הרגיש המזרח-תיכוני שלאחר מערכת-סיני. לדעתו, תפישת-העולם של הערבים לגבי הסכסוך עם ישראל הייתה נעוצה בראייה היסטורית, שלפיה הם ינצחו לבסוף את היהודים כשם שגברו על כל אויביהם האחרים. הערבים סברו כי הזמן פועל לטובתם, ועליהם רק להחליש בשיטתיות את ישראל ולחכות למועד הנוח כדי להכותה. עד שתחוסל ישראל עשוי לעבור זמן רב ובמשך תקופה זו אל להם לערבים לעשות שלום עם ישראל. בשלב זה הם חייבים להיעזר בברית-המועצות כדי להתחזק. במצב העניינים הזה לא האמין בן-גוריון כי סין והודו עשויות לסייע להשכנת שלום באזור. מה נשאר אפוא? באסיה ובאפריקה אין גורמים העשויים לסייע לישראל, אך עליה לנסות ולסייע למדינות החדשות שאך זה זכו בעצמאותן, ובכך לחזק את מעמדה המוסרי בעולם. גם ממדינות דרום-אמריקה לא ציפה בן-גוריון לישועה.

השקפתו על אירופה הייתה מעניינת במקוריותה: לגרמניה, שזנחה את חלומותיה האימפריאליסטיים, הייתה ההשפעה המרובה ביותר על ארצות-הברית מכל ארצות אירופה. בן-גוריון היה משוכנע כי עתיד יחסי ישראל-צרפת יהיה מותנה ביחסי ישראל-גרמניה. את גרמניה כינה פרס בשעתו ״מחסה ליום סגריר״, מאחר שהעריך נכונה כי עם תום המרידה באלג׳יריה, עלולה צרפת להתכחש להתחייבויותיה כלפי ישראל ולכן יש לכונן הבנה עם המעצמה האירופאית העולה - גרמניה. בנושא זה נתגלעו חילוקי-דעות תהומיים בין בן-גוריון (ופרס) לבין גולדה מאיר. מטעמים רגשיים היא סירבה להשלים עם מציאות גרמניה ״אחרת״, חדשה ודמוקרטית, ומכיוון שמעולם לא חשה בנוח עם הצרפתים, הרי שמבחינתה נותרו באירופה הבריטים, מדינות בנלוקס ואולי איטליה. אבל בימים ההם נראו כל אלה כמשענת קנה רצוץ.

מסקנתו החותכת של בן-גוריון הייתה, כי ישראל חייבת להשיג מהמעצמות ערובות להבטחת קיומה ולהמשך השמירה על הסטטוס-קוו הטריטוריאלי. הוא היה מקדם בברכה גם ערבויות סובייטיות, אלא שהבין עד-מהרה כי לרוסים אין עניין בשמירה על הסטטוס-קוו, שאינו מקובל על ידידיהם בעולם הערבי. הוא לא ציפה הרבה מבריטניה. ליהודים לא הייתה השפעה ממשית על מדיניות-החוץ שלה, והוא, כרבים מחבריו, חשדו בכוונותיהם של הבריטים. מארצות-הברית הוא ציפה לערבויות, להבנה, לסיוע צבאי וכספי ולאחר-מכן חתר להשגת ברית צבאית עם אמריקה. בשלב ההוא קיווה, שיהיה ניתן לשלב את ישראל בברית-הגנה כלשהי, בעיקר בנאט״ו, במעמד מלא או נלווה. לכן קבע כי בראש-ובראשונה ישראל חייבת לחזק את ביטחונה, ובעיקר לבנות מחדש את חיל-האוויר, כדי שלא תיפגע מהתקפת-פתע, ישראל תוכל לעמוד בפני הערבים, אפילו אם בידיהם מצויות כמויות אדירות של נשק סובייטי. אבל הוא רצה בערבויות בינלאומיות, כדי להרתיע את הרוסים מהשתתפות פעילה במערכה נגד ישראל. אם האירופאים והאמריקנים יעניקו ערבויות כאלה, הרי שזה ירתיע את הרוסים. תהליך ממושך כזה יביא את הערבים, בסופו של דבר, למסקנה כי עליהם להשלים עם קיומה של ישראל. לכן המרכיב העיקרי בתהליך השלום היה, כאמור, חיזוקה הביטחוני, הכלכלי והמדיני של ישראל וביצור חוסנה המוסרי.

להוציא את הנושא הגרמני, לגולדה לא היו חילוקי-דעות מהותיים עם בן-גוריון באותם הימים. היא הייתה שותפה לראייתו את הערבים והייתה אף אולי יותר קיצונית ממנו[2]. היא לא האמינה כי הערבים יסכימו להשלים עם ישראל בדור זה. עבורם ישראל הייתה לא רק יצור מלאכותי שנשתל על-ידי האימפריאליזם הבריטי, אלא עצם קיומה של המדינה הפרה את הסדר האוניברסלי. הבעיה מבחינתם לא הייתה טריטוריאלית, אלא עצם קיומה של מדינה יהודית-ריבונית-עצמאית בלב האומה הערבית. גולדה הבינה את הבעיה, אבל כלפי חוץ המשיכה לטעון כי כל מה שדרוש לפתרון הבעיה הוא משא-ומתן ישיר בין מנהיגי ערב וישראל. על מה ידברו? זוהי שאלה אחרת. מאחר שלא למדה היטב את ההיסטוריה המודרנית של הערבים, לא התעמקה בפסיכולוגיה שלהם, אלא נשענה בעיקר על הצהרותיהם, שאותן טרחו עוזריה לאסוף עבורה בשקידה. הצהרות אלה היו, מדרך הטבע, קיצוניות ביותר. היא ציטטה פעמים אין-ספור את נאומיהם הפומביים, כדי להוכיח את עומק עוינותם לישראל. היה ברור לה כי כל עוד הערבים אינם מוכנים לנהל משא-ומתן עם ישראל, אסור לישראל להודיע בפומבי על מה היא תהיה מוכנה לוותר למען השלום. כל דיבור על ויתורים יזמין ויתורים נוספים, והתוצאה תהיה ויתורים ללא תמורה הולמת מהיריב. אבל אם לא מוותרים, על מה ינהלו משא-ומתן?

מסקנתה הייתה פשוטה: קיומה של מדינת ישראל הוא צו מוסרי וערך עליון, ועל כך אין עוררין. בלי ישראל אין עתיד לקיום העם היהודי. לכל מהלך שננקט לחיזוק ישראל היה ערך מוסרי בעיניה. ראינו כי בשנים 1956-1949 פחדם העיקרי של מנהיגי ישראל היה, כי הם ייאלצו לעשות ויתורים טריטוריאליים לטובת מצרים וירדן, כדי לקדם תהליך שלום וכמו-כן לקבל חזרה מספר לא-מבוטל של פליטים ערביים. אחרי מלחמת-סיני הופסקו הדיבורים בדבר הצורך לחייב את ישראל לוותר על שטחים בנגב. תשומת-הלב הופנתה עתה לפליטים הערביים, וגולדה נדרשה לנושא זה לעתים קרובות. מבחינתה, מדינות ערב עשו שימוש ציני בטרגדיה אנושית זו. התביעה הזו ללא תקדים להשבת פליטים נראתה בעיניה כהזמנה לחיסול ישראל מבפנים. אף מדינה לא נתבעה להחזיר פליטים כתוצאה ממלחמה. אדרבה: המגמה הייתה ליישב אותם במהירות במדינות שבהן מצאו מקלט. באותם הימים אף לא מנהיג ישראלי אחד העז לרמוז על תרומתה הקטנה והעקיפה של ישראל בהיווצרותה של בעיית הפליטים, וכל ההאשמה הוטחה לעבר הצד הערבי. ויתורים בנושא הפליטים היו עשויים אפוא להתפרש כחולשה ישראלית, להזמין לחצים חדשים ולשמש כלי בידי האופוזיציה הימנית בישראל בתעמולתה נגד הממשלה ומפא״י.

חשיבתה בנושא הגבולות הייתה אף היא פשוטה. בשלב זה אסור לוותר אפילו על סנטימטר אחד של השטח בתחומי הקו הירוק (או קווי שביתת-הנשק של שנת 1949, שהיו בתוקף עד 5 ביוני 1967). אם יהיו שינויים טריטוריאליים הם חייבים להיעשות במסגרת משא-ומתן ישיר לשלום. היא הייתה מוכנה לחשוב על חילופי שטחים, אבל הכול במסגרת הסדרי-שלום. האמת הייתה, שמנהיגי ישראל ידעו כי אין על מה לוותר, כך שבעוד שהם הכריזו השכם והערב על כמיהתם למשא-ומתן ישיר, הם ידעו למעשה כי תביעתם המינימלית של הערבים והמעצמות תהיה חזרת ישראל לגבולות, שיהיו פשרה בין קווי-החלוקה של 1947 לבין גבולות שביתת-הנשק משנת 1949, בתוספת החזרת פליטים. הניסיון שהיה עם נציגים ערביים בוועידה בלוזאן, במאי 1949, הצביע על מגמה זו. לתנאים אלה הישראלים לא היו מוכנים. ישראל ניצלה מאפשרות זו בשל סירובם המתמיד של הערבים לחשוב על משא-ומתן, שכן מהלך כזה פירושו השלמה עם קיומה של ישראל ולכך הם לא היו מוכנים. עמדתם בנושא זה דמתה כמעט לזו של גולדה בעניין גרמניה: ״עם הגרמנים יושבים רק כמנצחים עם מנוצחים״.

מאחר שלישראל לא הייתה האפשרות לנהל משא-ומתן ישיר עם הערבים עקב סירובם, היא נאלצה למצוא הבנות וסידורים עקיפים, בעיקר עם ממלכת ירדן.

את ישראל החרידה עצם המחשבה, כי אם ייפתח משא-ומתן, המעצמות לא תוכלנה להתחייב על שמירת הסטטוס-קוו הטריטוריאלי, האינטרסים שלהם הכתיבו העדפת עמדתם של הערבים מאשר שמירה על קווי שביתת-הנשק, שהישראלים דבקו בהם בקנאות מרובה באותם הימים.

מאידך גיסא, ישראל הייתה מנועה מלהתבטא בנימה של ייאוש מוחלט מהסיכוי לשלום, כי כל דיבור כזה היה מחייב כמה מסקנות:

האחת מהן, כי העולם הערבי לעולם לא ישלים עם ישראל ולכן ימשיך לעשות הכול, כדי לקעקע את הסטטוס-קוו, גם אם ייאלץ עקב כך לפתוח בפעולות איבה.

אפשרות אחרת היא, שאם ישראל תראה את עצמה מצויה תחת איום חמור, היא תפתח במלחמה כדי להסירו כשם שעשתה ב-1956.

האפשרות השלישית שנצפתה הייתה כפיית פתרון על-ידי המעצמות, ולכך יש להתנגד בתוקף. משום-כך לא נטו ראשי המדינה באותם הימים לקבל את הנחותיהם של חוקרים ומומחים לענייני העולם הערבי, כי מניעי האיבה הערבית מושתתים על יסודות פסיכולוגיים-דתיים-פוליטיים, ובעיות של שטחים, פליטים ומאזן-כוחות צבאי אינן אלא נגזרות מהתייחסות זו. אם האיבה היא כה עמוקה, מדוע יזדרזו הערבים לעשות שלום ויביאו על-ידי כך את המעצמות לכלל מחשבה שיש לכפות פתרון.

מאחד שהנושא הערבי היה כה מסובך ומורכב, תהתה גולדה לעתים קרובות אם כדאי לישראל להקדיש זמן ומחשבה לטיפול בבעיה זו שאינה ניתנת - לדעתה - לפתרון בדורנו. משום-כך היא לא תמכה ברעיונות של כמה מעוזריה לנקוט יוזמות בנושאים שונים, והם חשו אפוא את עצמם מתוסכלים למדי, אחד מהם, עזרא דנין, שהשתתף עמה בשני המפגשים עם המלך עבדאללה, התבטא בייאוש בסוף שנות החמישים וקבע כי במשרד-החוץ אין חשיבה מסודרת בנושא הערבי, אלא הכול מאולתר והשרה עוסקת ברברים אחרים. הואיל וגולדה שאפה להישגים, היא רצתה לראות תוצאות מיידיות בשטח ולא הייתה מוכנה להמתין תקופה ארוכה להבשלת תהליכים. דנין והערביסטים במשרד-החוץ הישראלי הבינו כי לערבים לא אצה הדרך, ובסופו של דבר הם ימצאו את הדרך לטפל בישראל. הם סברו, כי על ישראל להמשיך ולאותת לערבים, כי יש על מה לדבר. גולדה סברה אחרת. היא הייתה מוכנה להעמיד את נאצר בניסיון: האם יהיה מוכן לאפשר מעבר בתעלת-סואץ של ספינות זרות נושאות מטענים לא-אסטרטגיים לישראל וממנה. בכל הניסיונות שנעשו להעביר ספינות כאלה, בידיעת המזכיר-הכללי של האו״ם, הן נתפשו והעניין נכשל - הוכחה נוספת לבוגדנות הערבים.

הייתה לה דילמה רצינית בהערכתה את ארצות-הברית. ניסיונה עם דאלס וקבוט לודג׳ בתחילת 1957 היה משפיל ולא הגביר את אמונה במעצמה זו. היא נטתה להאמין כי הממסד האמריקני, ובייחוד הפקידים הבכירים במחלקת-המדינה ובמשרד-ההגנה, היו נגועים במקצת באנטישמיות, וחששה כי הם ינסו לכפות על ישראל הסדר שלא יהיה לרוחה. יום אחד נסעה במכונית עם ציר ישראל בוושינגטון, יעקב הרצוג. משחלפו על פני מחלקת-המדינה הוא הפטיר: ׳׳חורשים מזימות״. זו הייתה הגישה הטיפוסית שלוּוְתה בחשש מכפיית פתרון על ישראל. עם זאת, בהכירה את שיטת המימשל האמריקני, היא ידעה כי חובה לטפח את קשרי ישראל עם הקונגרס, עם הסנט (שלא הכזיב בתחילת 1957), עם האיגודים המקצועיים, הקהילה האקדמית, אמצעי-התקשורת וכמובן עם היהדות. הם יהוו משקל-נגד למימשל עוין העשוי, ברבות הימים, להשתנות. בסתר לבה עדיין האמינה ביושר ובחוש-הצדק הטבעי של העם האמריקני הרבה יותר מאשר שהאמינה לאירופאים. השואה התרחשה באירופה ולא באמריקה, אם כי זו האחרונה לא נקפה אצבע למנוע אותה או להציל יהודים. אבל בשלב זה המציאות הייתה אכזרית - המימשל של הנשיא אייזנהאואר היה עדיין מנוכר ורוגז על ישראל, ובראש-ובראשונה היה הכרח לשקם את היחסים המעורערים עמו. היא העדיפה לעשות זאת בפרופיל נמוך, והמשימה בוצעה בכישרון רב על-ידי אבן והרצוג.

על השקפת-עולמה ניתן ללמוד מעשרות נאומים, שיחות וראיונות באמצעי-התקשורת בישראל ובחו״ל. נאומיה בכנסת או באו״ם היו בדרך-כלל יבשים ונעדרי-השראה, הואיל ונכתבו על-ידי אחרים. היה לה קצת קשה להקריא נאומים שנכתבו, למשל, על-ידי אבא אבן. סגנונו הנמלץ לא היה לפי רוחה והיה צורך בשיפוצים כדי להתאימו לסגנונה, למעשה מעין ״חילול הקודש״, מאחר שאבן נחשב לאחד הנואמים המזהירים ביותר בשפה האנגלית. אין למעשה מסמך, אחד, כמו, למשל, נאום בן-גוריון במרכז מפא״י במארס 1958, שיעידו על השקפת-עולמה, על ניתוח מעמיק של מעמד ישראל באזור ובעולם המשתנה. נאומיה בכנסת בעת הדיון על תקציב משרדה היו יותר בבחינת סקירה על יחסי ישראל עם חלקים שונים של העולם, שנאמרו בזהירות רבה כדי שלא לפגוע באף מדינה. דימויים שדבקו בתודעתה בשנים הראשונות לחייה בארץ נשארו עמה כל ימיה ולא עברו שינוי מהותי גם אם השתנתה המציאות האזורית והגלובלית. על-אף העובדה שכתוצאה ממערכת-סיני השתפר לאין-ערוך מעמדה האסטרטגי של ישראל באזור, גולדה עדיין דיברה במונחים של טרום מבצע-קדש - על ישראל הנצורה החייבת להתגונן נגד אויביה.

הבעיה שעמדה בפני ישראל בשנת 1957 ואחריה לא הייתה כל-כך היעדרה של מדיניות - שכן זו הותוותה בקוויה העיקריים על-ידי בן-גוריון - אלא מי יבצע אותה. עד-מהרה התברר, שבפני גולדה תעמודנה בעיות קשות הקשורות לשמירה על סמכויות משרד-החוץ נגד ניסיונות החדירה של משרד ראש-הממשלה, ובעיקר משרר-הביטחון בהנהגתו דה-יורה של בן-גוריון, ודה-פקטו - של שמעון פרס. מלחמת-סיני קידמה קבוצה קטנה של צעירים ממשרד-הביטחון שהיו מעורבים ישירות ביוזמה ובתכנון המערכה. אנשי משרד-החוץ, שלא שותפו במהלכים המוקדמים הסודיים, היו נבוכים. מעמדם, שספג מהלומה עם לכתו של שרת, הושפל עוד יותר בעיניהם ובעיני אחרים. הם נקראו לדגל כדי לנסות ולהציל משהו מהמבצע, ואת זאת הם עשו, אם כי לא בהצלחה מרובה, לא מאי-רצון ומחוסר-כישרון, אלא עקב מציאות בינלאומית קשה. בחודשים הראשונים שאחרי מלחמת-סיני רטנו בצה״ל ובמשרד-הביטחון על הדיפלומטים הישראליים, שכל מה שהצליחו להשיג היה ״הנחות וציפיות״ מעורפלות. בן-גוריון תרם לתחושה זו בנאומו בגבעת-חיים, שבמהלכו אמר כי מידתה הטובה של גולדה ב-1956 הייתה בהיעדר ניסיון בענייני חוץ (דבר שלא היה נכון לכשעצמו) ודבריו אלה התפרשו בכך שאין צורך בניסיון דיפלומטי. הוא ואנשיו זיהו את משרד-החוץ עם שרת, ואת שרת עם וייצמן - זהירות, דיפלומטיה, איגרות, מחאות, ניסוחים מפולפלים ותהליכים ארוכים ומסורבלים. עוד ביוני 1956 קבע בן-גוריון בכנסת מה יהיה מעמדו של משרד-החוץ בסולם-העדיפויות הלאומי: מִשני לעומת זה של משרד-הביטחון ומשלים את עבודת מערכת-הביטחון. ואילו באותו נאום ממארס 1958 הוא דיבר על חיזוק ביטחונה של ישראל ולא רמז על האפשרות הקלושה כי הישועה תצמח מהדיפלומטיה. הערבים מבינים את שפת הכוח, וכך יש לדבר עִמם. הדיפלומטים סלדו בדרך הטבע מהשימוש בכוח, ולכן הם ימלאו תפקיד משני בחיזוקה של ישראל. במקרה הטוב ביותר הם יהוו צינור קשר, יפתחו דלתות ויאפשרו לאנשי משרד-הביטחון לרכוש נשק.

בכל הנוגע לרכישת נשק אנשי משרד-הביטחון היו חסרי-סבלנות ונמצאו בתנועה מתמדת. הם עקבו בדאגה אחר מירוץ-החימוש המתמיד באזור והגיעו לכלל מסקנה, כי על ישראל לצעוד צעד אחד קדימה לפני מדינות ערב כדי לשמור על מאזן-הכוחות הרופף. לא היה די זמן לתהליכים ממושכים - למשא-ומתן מייגע באמצעות מתווכים. היה הכרח לרכוש נשק חדיש ובכמויות גדולות, ומייד. הם לא יכלו לסמוך על הדיפלומטים שיפעלו במהירות, שכן אלו היו חייבים לקבל אישור מירושלים על כל פעולה מיוחדת - תהליך שנמשך זמן רב יחסית והיה עלול לעורר שאלות של תיאום בינמשרדי. בין פקידי משרד-החוץ ומשרד-הביטחון היו גם הבדלים אחרים, על רקע של גיל, מנטליות והסמכויות שניתנו להם. אנשי משרד-הביטחון היו ברובם צעירים, בשנותיהם ה-30 וה-40, שצמחו מ״ההגנה״, השתייכו לחוגי הצעירים במפא״י ופעלו תחת הנהגתו רבת-ההשראה, סמכותו ושמו של בן-גוריון, שהעניק להם את מלוא הגיבוי והחסות. הם הניחו כי ברכתו שורה על כל מעשיהם, אפילו אם לא תמיד היו בידם אישורים בכתב ממנו. אנשים אלה לא פעלו בדרכים שמרניות, שכן הרכש היה תמיד פעולה לא שגרתית, שהצריכה אופני פעולה מקוריים. אם לא היה ניתן לפתור בעיות בדלת הראשית, הרי שיש פתחים צדדיים או אחוריים. זה היה ניסיונו של פרס בצרפת מ-1954, ובגרמניה - החל מ-1957. הם היו דבקים במשימתם ובמטרתם וכל פעולתם נעשתה בחשאי, הרחק מעיני התקשורת והביקורת הציבורית. לרכש הייתה גם הילה וכל העוסק בה חש כאילו עסק בעבודת-הקודש. מאחר ששיטות אלה הוכיחו את עצמן לפני מבצע-סיני, לא הייתה כל סיבה מיוחדת לשנות ממנהגם ולפעול בדרכים אחרות ומקובלות יותר ובשיתוף-פעולה עם משרד-החוץ, שלכאורה היה מופקד על קשרי-החוץ של ישראל.

לעומתם, הדיפלומטים הבכירים היו מבוגרים יותר, ותיקי המחלקה המדינית של הסוכנות, ילידי מזרח-אירופה או ארצות המערב, בוגרי אוניברסיטאות וכמה מהם אף לא שלטו בעברית. אנשי משרד-הביטחון (כולל פרס) לא הספיקו להשלים את חוק לימודיהם באוניברסיטה, בעיקר בשל שירותם ב״הגנה״, בצבא הבריטי, ולאחר-מכן - בצה״ל ובמשרד-הביטחון. היה ידוע, כי כמה מהדיפלומטים הביעו הסתייגות גדולה ממלחמת-סיני וכי השר לשעבר, משה שרת, סבר שהמלחמה הייתה בניגוד לאינטרסים ארוכי-הטווח של מדינת ישראל, מכיוון שהגבירה את שנאת הערבים וחישלה את נחישותם להשמיד את ישראל, והפעם עקב ההשפלה הנוספת שספגו תוך פחות מעשר שנים. על רקע זה נתגלעו חילוקי-דעות מהותיים בין שני המשרדים לגבי תפישת הביטחון של המדינה. ראשי צה״ל לא שכחו את התנגדותו העקיבה של שר-החוץ ואנשיו לפעולות-התגמול בשנים 1956-1953 ולא היו מוכנים להודות בפומבי שמדיניות זו נכשלה וכי הערכות משרד-החוץ, לפחות בעניין זה, היו נכונות. למשרד-החוץ לא היה מעולם ציבור צרכנים בישראל, בניגוד למערכת-הביטחון, שלה היו מאות אלפי לקוחות: כל צה״ל, סדיר ומילואים, התעשייה הצבאית והביטחונית ועוד. בסופו של דבר, ניצחה תפישתו של בן-גוריון את זו של שרת ומערכת-הביטחון קיבלה עידוד והתחזקה ההרגשה בקרב קברניטיה כי גוף זה הוא המוביל בישראל.

עם כניסתה של גולדה למשרד-החוץ, הניחו ראשי מערכת-הביטחון כי היא, בהיותה עושה דברו של בן-גוריון, לא תערום קשיים מיותרים בדרכם הבלתי-שגרתית, והם יוכלו להמשיך ולפעול בצינורות שלהם, באמצעות המנגנונים העצומים שהקימו בחו״ל, שכונו ״משלחות-הרכש״. אֵלו תִפקדו למעשה במקביל למשרד-החוץ עם נציגויות גדולות בפריז, בניו-יורק, בלונדון ובבון. בחוץ-לארץ פעלה זרוע נוספת - המוסד, שאף הוא, כמשרד-הביטחון, דיווח במישרין לבן-גוריון. עקב קשריה האישיים עם ראש המוסד, איסר הראל, הובאה גם גולדה בסוד העניינים. עד-מהרה התברר לאנשי משרד-הביטחון כי הם שגו: גולדה לא השלימה עם סמכותו המוגבלת של משרדה. במשך שבע שנותיה במשרד-העבודה התערבו מעטים בנושאים שעליה הייתה מופקדת, ואישיותה הדומיננטית גברה, בדרך-כלל, על השרים שעמם הייתה צריכה לתאם - שרי הפנים, הסעד ומסחר ותעשייה. עכשיו, משהפכה לשרת-החוץ, התפקיד השלישי בחשיבותו בהיררכיה הישראלית (אחרי ראש-הממשלה ושר-הביטחון) חשה עד כמה מוגבלות סמכויותיה ובאיזו מידה נעקף משרדה על-ידי גורמים אחרים שלא היו מוכנים לתאם מהלכים, פעולה ועמדות או אף לדווח סתם. משרדים אחרים החלו לפעול אף הם בחוץ-לארץ - משרד-האוצר הקים שלוחה בארצות-הברית ומנכ״ל משרד ראש-הממשלה החל לפתח תיירות במרץ ובצורה שיטתית והקים לעצמו שלוחות של החברה לפיתוח התיירות, שהפכה במרוצת השנים למשרד-התיירות. אנשי התיירות דרשו לציידם בדרכונים דיפלומטיים, גולדה התנגדה ובן-גוריון פסק לטובת טדי קולק. קולק אף הקים מחלקה לקשרים עם התפוצות במשרד ראש-הממשלה במגמה להעמיק את הקשרים עם ראשי הארגונים היהודיים בעולם - עבודה שהייתה אמורה להיעשות על-ידי משרד-החוץ. משימה אחרת, חשובה לא פחות, הטיפול בכתבי-החוץ הקבועים והמבקרים בישראל הוטלה על מחלקה במשרד ראש-הממשלה - לשכת-העיתונות הממשלתית, ולא על מחלקת-העיתונות של משרד-החוץ, הגם שמשרד זה היה אמור להיות אחראי על הסברת החוץ של ישראל. ראשי לשכת-העיתונות תיאמו את עבודתם עם משרד-החוץ, אבל למעשה היו כפופים לטדי קולק. עד 1965 היו שידורי ישראל אף הם מחלקה במשרד ראש-הממשלה והיה צורך בתיאומים רבים עם משרד-החוץ בכל הנוגע לתכני השידורים בערבית.

נמצאו פקידים אחדים במשרד-החוץ שקיימו מגעים ישירים עם ראש-הממשלה. אחד היה ראובן שילוח, ראש המוסד הראשון, ובשנים 1957 עד מותו ללא עת ב-1959 שימש יועץ מדיני לשרת-החוץ. קרבתו לבן-גוריון היא אשר מנעה ממנו את משרת השגריר בוושינגטון. דיפלומטים מסוימים קיימו אף הם קשר ישיר עם ראש-הממשלה ולא טרחו תמיד לדווח על כך לשרת-החוץ. אחד מהם היה יעקב הרצוג. דרכי עבודה כאלה גרמו לשיבושים, לפגיעה בנוהל תקין, לכפילות, לבזבוז, למתחים ולחיכוכים. למעשה נוצרו ארבע דרכי תקשורת מקבילות (צה״ל, משרד-החוץ, המוסד ומשרד-הביטחון). פירוש הדבר היה, כי שרת-החוץ לא תמיד פעלה כשבידה מלוא המידע שהיה קיים במדינה. כל משרד האשים את זולתו בהדלפות מכוּוָנות ובתדרוך כתבים כדי לזכות בפרסום או לשם מאבקים פוליטיים.

מצב דברים זה הסתבך יותר בעת שהתפתחה יריבות בין הצעירים ובין הוותיקים על ירושת בן-גוריון. הצעירים ניסו להוכיח שדרכי-עבודתם, למרות היותן בלתי-שגרתיות - אם להשתמש בלשון המעטה - הניבו תוצאות, בעוד ששיטות-העבודה של הוותיקים הזכירו לעתים שתדלנות נוסח הגטו והיו נעדרי-ממלכתיות, אטיות, מסורבלות ובדרך-כלל ללא תוצאות מרעישות. הם האשימו את הוותיקים בהישענות מופרזת במתווכים יהודיים ובניסיון ליצור לחץ באמצעות ארגונים יהודיים, בייחוד בארצות-הברית, כסימפטום למנטליות של הגלות, במקום לפנות ישירות למוקדי-הכוח כפי שהם עשו בצרפת ובגרמניה, ללא מתווכים. הישגי פרס ודיין באירופה הביאו אותם להשפיע על בן-גוריון לטובת הידוק הקשרים עם מדינות אירופה ללא תיווך יהודי, בעוד שהיא, בתמיכת אבן, הזהירו כי אסור להתעלם מארצות-הברית, שבה הייתה ליהודים השפעה. במאבקה נגד פרס, לא עירבה גולדה את בכירי משרדה שאליהם התייחסה, ובצדק, כאל עובדי-מדינה שאסור לערבם במריבות פוליטיות. היחידי מקִרבם שהיו לו שאיפות פוליטיות מוצהרות היה אבא אבן. לכן נאלצה גולדה להישען על ארן, ספיר ואשכול במאבקה נגד הצעירים. מעמדם במפלגה היה חזק, אבל ידיעתם והבנתם בנושאי חוץ הייתה מוגבלת, בעוד שזו של פרס ודיין – רחבה; ומעל הכול, האחרונים היו בני חסותו של בן-גוריון. לעתים תהתה גולדה אם הנחיות מסוימות של ראש-הממשלה ושר-הביטחון שהגיעוה באמצעות מנהל-לשכתו, יצחק נבון, היו באמת שלו, או פרי מחשבתם של דיין ופרס. בן-גוריון תמך ללא סייג במהלכיו של פרס ורק לעתים נדירות ביקר את מנכ״לו, ולאחר-מכן סגנו, על עקיפת סמכויות. במקרים אלה הדבר נעשה במגמה לפייס את גולדה ולמנוע את התפטרותה. ביולי 1957 ביטלה גולדה פגישה מתוכננת עם ז׳אן מונה, שנועדה לגייס תמיכה בשילובה של ישראל בברית-ההגנה הצפון אטלנטית או בכל מסגרת אירופאית אחרת, משהתברר לה כי פרס נועד עמו כבר באפריל ולא דיווח לה על כך. נציג משרד-הביטחון בפריז, אשר בן-נתן, מלמל בפניה על כך

״שלא הייתה אפשרות לספר לה, מאחר שהפגישה אורגנה ברגע האחרון, ושהייתה כוונה לספר לה אחר-כך, אבל זה לא יצא לפועל מסיבות אובייקטיביות״.[3]

היא, כמובן, סירבה לקבל את ההסבר ״הצולע״ הזה. הערכתה לפרס לא גברה משאירעה תקרית חמורה עם צרפת במארס 1958: מטוס ישראלי עמוס בנשק מתוצרת ישראל, שנמכר על-ידי התעשייה הצבאית לרפובליקה הדומיניקנית בניגוד לעמדת משרד-החוץ, נחת נחיתת-אונס באלג׳יר בשל תקלה במנוע. הצרפתים גילו את הנשק המוסתר במטוס וחשדו בישראל כי בכוונתה למכור נשק זה למורדים האלג׳יריים. התברר כי פרס החליט על דעת עצמו למכור נשק לרפובליקה הדומיניקנית, לאחר שישראל מכרה נשק לשליט ניקרגווה, הקולונל סומוזה. גולדה החליטה להפוך שערורייה זו לאבן-בוחן ואיימה להתפטר. בן-גוריון הוציא הוראה רשמית לפרס, שלא

״תיעשה שום מכירת נשק לאחת המדינות בלי ידיעתי והסכמתי המוקדמת. הידיעה יש למסור רק כשיש הצעה של אחת המדינות לקנות נשק. אני לא אכריע בלי דיון מוקדם עם משרד-החוץ״.[4]

בנושא ז׳אן מונה כתב בן-גוריון ביומנו, כי

״אמרתי לגולדה שאני מודאג ומצטער מחשדותיה - שאינם לגמרי בלתי-מבוססים - נגד משרד-הביטחון שמתערב בענייני חוץ. לאחר שאמרה לי שהיא כבר מיואשת, אמרתי לה שלא אוכל להשלים עם ׳לאחר ייאוש׳ זה. גולדה אמרה שאין לה כל טענה נגד הרמטכ״ל, אבל שמעון עושה דברים בלי ידיעתה, והסכימה שיתקיים בעניין זה בירור חברי״.[5]

תקרית נוספת אירעה בראשית 1959, בעת שפרס העלה בפני שר-המושבות הצרפתי ז׳אק סוסטל את הרעיון שישראל תחכור את גויאנה הצרפתית, מושבה נידחת בת 90,000 קמ״ר בצפון יבשת דרום-אמריקה, בעלת אוצרות-טבע, לתקופה של 30 שנה או תקים חברה ישראלית-צרפתית לפיתוח גויאנה. פרס התלהב מאוצרות-הטבע של גויאנה וחשב כי החכירה תגביר את שיתוף-הפעולה עם צרפת. משלחת-סקר שיצאה לבדוק את הנושא

״חזרה עם דין-וחשבון וסרט״ - כתב הביוגרף של פרס - ״כאשר הוצג הסרט בפני חברי הממשלה, הוא גרם לבהלה. פנחס ספיר אמר לפרס שזה אסון, קולוניאליזם, אימפריאליזם, ימיט שואה באפריקה והתנגדות בדרום-אמריקה. גולדה לא תיתן לעניין לעבור, רק על גווייתה. הזקן הבטיח לה שכל זמן שהיא משרתת כשרת-החוץ, העניין לא יקום ולא יהיה״.[6]

תגובתה בחוג סגור הייתה, כי פרס הוא הרפתקן קל-דעת. עימותים אלה ואחרים אך חיזקו בקרבה את התחושה שפרס אינו אמין, תככן והרפתקן, ולעתים קרובות ״לא חברי״. לביטוי זה הייתה משמעות מרובה במפא״י. פירוש הדבר היה, כי בדרך-כלל ניתנת האפשרות לטפל בנושא זה במסגרת מפלגתית, ושם נהנתה גולדה מרוב קולותיהם של הוותיקים.

ברם, לפרס היה קל יותר להתמודד עִמה בשל קרבתו לבן-גוריון. הואיל ובמדינת ישראל מעולם לא היה תהליך קבלת החלטות מסודר בענייני מדיניות-חוץ ולא הוקמה מועצה לביטחון לאומי שבה היו צריכים להיות מיוצגים גורמי החוץ, הביטחון, המודיעין והכלכלה, הרי שהחלטות נתקבלו לעתים בדרך אקראית. הקווים הכלליים של המדיניות עוצבו על-ידי בן-גוריון, בדרך-כלל ביחידות או בהתייעצויות שהיה מקיים עם עוזריו הקרובים - דיין, פרס ונבון. הוא הרגיל אותם לחשוב בדרך מופשטת. גולדה מאיר שוּתְפה לעתים בחשיבה זו, אבל בהיותה אמונה בטיפול במצבים קונקרטיים, היא לא תרמה רבות לדיונים אלה. מאחר שפרס היה נוכח בהם ואף שותף בגיבוש המדיניות, היה לו קל יותר לתרגמה לשפת המעשה ולגשת לביצועה, בהנחה כי הוא מיטיב לדעת מאחרים מהו רצונו האמתי של בן-גוריון וכיצד יש להשיג את היעדים שקבע. ישיבת הממשלה השבועית לא שימשה פורום לקבלת החלטות מרכזיות ואסטרטגיות בנושאי חוץ. הממשלה העדיפה להשאיר הכרעות אלה בידי בן-גוריון וגולדה ולאשרן אחרי שאלה העלו הצעות. הממשלה גם לא הייתה הגוף שקיבל את מלוא המידע. למרבה האירוניה, ועדת עורכי העיתונים היומיים קיבלה מידע אמין, עדכני ומפורט יותר מאשר שרי ממשלת ישראל. ועדת-העורכים צוידה במידע כדי למנוע פרסום חומר שהיה עלול לפגוע בביטחון המדינה או ביחסי-החוץ שלה. הוועדה הייתה חסינה בפני הדלפות. באותם הימים הצנזורה הצבאית הייתה עדיין מכשיר יעיל בשמירה על סודות המדינה, אבל ועדת-העורכים שימשה בלם ומסננת לידיעות רגישות. גם גולדה השתמשה בגוף זה בעת היותה ראש-הממשלה ושרת-החוץ.

מי שנעדרו בדרך-כלל מדיוני הקבוצה הקטנה שקיבלה את ההחלטות האסטרטגיות היו בכירי משרד-החוץ. אֵלו יכלו לצייד את השרה בחומר ולקבל ממנה מידע על המתרחש. יכולתם להשפיע על החלטות מרכזיות לא הייתה מרובה. כתוצאה מכך, המוראל שלהם היה ירוד והם חשו כי הם עוסקים בנושאים לא-מרכזיים. אווירת המשפחה שהשרה שרת בעת כהונתו נמוגה, בין היתר עקב העובדה שצוות המשרד גדל בהתמדה לרגל המשימות החדשות שהוטלו עליו עם התרחבות הקשרים עם מדינות העולם השלישי. למשימות אלה בחרה גולדה אנשים ממפא״י, חברי ההתיישבות העובדת, אנשי ״סולל-בונה״ ו״כור״, ולעתים אף דיפלומטים מקצועיים. לאחר שהתרווחה בכורסת השר, בקומה השנייה של הבניין המרכזי בצריפים הדלים של הקריה בירושלים, מקום משכנו (הזמני, מ-1953 ועד היום) של משרד-החוץ, היא לא ביצעה תהליך של ״דה-שרתיזציה״. הפקידים נשארו על כנם, גם אלה שהמשיכו לדווח בקביעות לשרת על המתרחש במשרד, והוא רשם זאת ביומנו. היא העריכה, ובצדק, כי גם זה ייפסק. המנכ״ל ולטר איתן הושאר על כנו וכמוהו השגרירים בבירות המרכזיות וראשי-המחלקות. היא עבדה באמצעות הצוות המצומצם של לשכות השר והמנכ״ל. למנהל לשכת שרת-החוץ היה מעמד חשוב מאוד במשרד, שני לזה של המנהל-הכללי, הואיל והוא היה המביא והמוציא, קבע את סדר-היום של השרה, ידע את מחשבותיה, הכין עבורה את החומר השוטף ותיאם עם המחלקות השונות. גולדה הייתה ״ציפור-לילה״. היום הוקדש לדיונים, לפגישות עם דיפלומטים זרים ואורחים מחו״ל, לראיונות באמצעי-התקשורת ולישיבות ממשלה, ועדות-שרים ודיוני הכנסת. לא עבר כמעט יום בלי אירוע רשמי במעונה או במקום אחר, סעודת-צהריים או ארוחת-ערב רשמיים. היא עברה להתגורר בבית שר-החוץ שברחוב בלפור בטלביה, הבניין שבו התגורר שרת, ולאחר-מכן - אבן, רבין, בגין, שמיר ופרס. מאוחר בלילה היא התיישבה עם מנהל-הלשכה כדי לעבור על מברקים חשובים או דו״חות, כשהיא מציינת הערות בכתב-ידה. לעתים כתבה ״זה נכון״, ״הוא צודק״, ״אני לא מסכימה״, ״זה לא בסדר״ וכד׳. ראש-הלשכה היה חייב לפרש את תגובותיה ולתרגמם להוראות ברורות. לעתים רחוקות היא הכתיבה מברקים מפורטים. היא קיימה ישיבות קבועות עם הצוות הבכיר בעת שדנו בהחלטות חשובות. לכולם היה ברור מהו גבול שטח-המחיה של משרד-החוץ.

בספרו המעמיק מערכת מדיניות-החוץ הישראלית כתב מיכאל בריצ׳ר, שבסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים נעשתה חלוקת עבודה הבאה:

משרד-הביטחון טיפל ביחסים עם המדינות שנחשבו ספקיות-הנשק העיקריות (צרפת וגרמניה)

ומשרד-החוץ עסק בקשרים עם יבשות אסיה ואפריקה, ארצות דרום-אמריקה ומזרח-אירופה וכן בנושאים כלכליים, בהסברה ובקשר עם יהדות התפוצות.

מעמדה של ארצות-הברית היה מיוחד, שכן בן-גוריון התעניין מאוד בנעשה שם.

לגבי המזרח-התיכון לא הייתה חלוקה ברורה. מחלקת המזרח-התיכון הייתה אמורה להיות חשובה, אבל למעשה בנושאים אלה עסקו מועטים במשרד החוץ. הייתה זו יותר נחלתם של אנשי-המוסד, אגף-המודיעין של צה״ל וכמה מאנשי ראש-הממשלה. גולדה היתר. מעורבת, אבל לא תמיד דאגה לעדכן את אנשי משרדה.[7]

למעשה חלש משרד-החוץ על תחומי פעולה נרחבים מאוד, אבל לבכיריו הייתה משום-מה התחושה, כי בעוד שהם עוסקים בנושאים משניים, ההחלטות העיקריות בענייני חוץ מתקבלות במקום אחר, על-ידי אחרים. אפילו במינוי שגרירים למדינות מסוימות הפעילו עליהם לחץ מבחוץ. נוסף על הצורך להעניק משרות דיפלומטיות לפוליטיקאים שלא נמצא בהם חפץ בבית או שהיה הכרח להרחיקם מישראל לתקופה מסוימת, ניטש מאבק סמוי על מינוי מחליפו של אבן כשגריר בוושינגטון כששב הלה ארצה ב-1959. בן-גוריון העדיף את יעקב הרצוג או את ראובן שילוח. גולדה התעקשה והצליחה לאשר את מינויו של אברהם הרמן, מראשוני משרד-החוץ ודיפלומט מקצועי.

האם היה מקום באותם הימים לחשיבה עצמאית של משרד-החוץ? פקידים מעטים סברו שיש צורך לסטות מהקו הרשמי המקובל. לכל היותר הם הציעו נקיטת טקטיקה שונה, בייחוד בקשר למזרח-התיכון. באזור זה היו אומנם כמה יוזמות חשובות, חלקן פרי מחשבתו של ראובן שילוח, ואחרות - של עזרא דנין. הובע חשש כי שרת-החוץ איננה מעוניינת בחשיבה עצמאית, ואם כי מעולם לא אמרה זאת כמפורש - אדרבה: היא ניסתה לעודד חשיבה יוצרת ומקורית - השתררה תחושה בקרב הפקידוּת כי לא רצוי להתווכח עם גולדה בנושאים אסטרטגיים יסודיים. הרגזת השרה עלול לעלות לפקיד במינויו לנציגות דיפלומטית נידחת. אם היו לכמה מהם דעות חריגות, הם העדיפו לומר אותן בצנעה ״שלא לציטוט״. תזכירים היו בגדר דברים מסוכנים: מישהו יכול לקרוא בהם ולהפיצם ברבים. גולדה מעולם לא פיטרה איש מסיבות אידיאולוגיות, אבל הבעת-פניה, חוסר-סבלנותה הבולט ולעתים התפרצותה לדברי אנשים העידו על מידת הסכמתה או אי-הסכמתה. הואיל ומדרך הטבע קידומו של אדם נקבע לא רק על בסיס כישורים, ניסיון וּותק, אלא גם על בסיס הצלחתו שלא להתעמת עם השרה, וּודאי שלא בפומבי - נזהרו אפוא הפקידים שלא להביע בפומבי דעות אפיקורסיות. בימי שרת הושם הדגש על אינטלקט, על ספרים חשובים שהופיעו לאחרונה ועל דיונים יותר אבסטרקטיים. אצל גולדה הדיונים היו בדרך-כלל הרבה יותר ענייניים ומעשיים, כפי שנהגה במשרד העבודה: הנושא הועלה לדיון, הוצעו חלופות לפתרון והשרה בחרה באחת מהן.

גולדה ידעה היטב כי הצוות הבכיר הוכשר על-ידי שרת, ולא היה ״שלה״. בכמה מקרים היא חשדה בפקידיה כי הם נאמנים יותר לבן-גוריון מאשר אליה, ולעתים היא צדקה. מצב עניינים זה הכביד על כמה משגרירי ישראל שתהו למי הם ממענים את מברקיהם - האם רק לשרת-החוץ או גם לראש-הממשלה ולראשי מערכת-הביטחון. עד-מהרה הבהירה להם גולדה, כי היא משמשת הכתובת הבלעדית לכל התקשורת. האירוניה הייתה, כי כאשר היא הייתה ראש-הממשלה היא עודדה כמה שגרירים, ובמיוחד את השגריר בארצות-הברית, לעקוף את משרד-החוץ שהיה בראשותו של אבן. כתוצאה מכל הנהלים המוזרים הללו, חלק מהתקשורת נעשה בטלפון או בצינורות שמחוץ למשרד-החוץ ולכן אין תיעוד ממצה של כל האירועים וההחלטות. משחלו שיבושים ותקלות, היה קשה לעקוב אחרי ״מי נתן את ההוראה״.

שיטת-עבודה זו יצרה קשיים מרובים לממשלות זרות, שבאו במגע עם ישראל. דיפלומטים זרים מנוסים ידעו, שבנושאים מסוימים עליהם לקיים את הקשר ישירות עם משרד-הביטחון (נושאי מכירת נשק ורכישתו), ובנושאים אחרים - עם משרד-החוץ. שגריר צרפת היה בן-בית במשרד-הביטחון בשל עסקות-הנשק השונות עם ארצו. הייתה גם סיבה אחרת, גיאוגרפית: משרד-הביטחון שכן בתל-אביב בעוד שמשרד-החוץ היה בירושלים. הרבה דיפלומטים זרים לא אהבו את הנסיעה לבירה, שארכה שעה ומחצה בכל כיוון, ולכן העדיפו לבוא לירושלים פעם בשבוע או לשוחח בטלפון. ראשי משרד-הביטחון היו בטווח גישה, וכמוהם גם מפקדי צה״ל. תל-אביב הייתה מרכז החיים הפוליטיים, התרבותיים והחברתיים. עד מלחמת ששת הימים הייתה ירושלים עיר נידחת, שחיי החברה והתרבות לא היו מפותחים בה. שרת-החוץ ניסתה להפיח רוח-חיים בבירה בארגנה קבלות-פנים ומסיבות חברתיות בביתה. אבל גם היא, כרוב חברי הממשלה, כולל בן-גוריון, עזבו את ירושלים ביום רביעי אחרי-הצהריים, עם תום המושב השבועי של הכנסת. הם ירדו לשפלה ונשארו בתל-אביב עד יום ראשון בבוקר, עת עלו לירושלים לישיבה השבועית של הממשלה. בתל-אביב עסקו בדיונים מפלגתיים וביטחוניים. אם ראשי המדינה ראו בירושלים בירה לחצי-שבוע, מדוע שהדיפלומטים וסגל כתבי-החוץ יטריחו את עצמם לבוא אליה? כתבי החוץ קיימו אפוא קשרים טובים יותר עם מערכת-הביטחון וצה״ל מאשר עם משרד-החוץ ולכן עסקו מברקיהם בעיקר בנושאי חוץ וביטחון מאשר בנושאי חינוך, מדע, תעשייה, טכנולוגיה וארכיאולוגיה, להוותו של משרד-החוץ שחפץ דווקא בסיפורים ״קונסטרוקטיביים״.

בתחום נוסף לא הייתה לגב׳ מאיר שליטה: התבטאויות שרים בנושאי חוץ וביטחון. בשל היותה של ממשלת ישראל בעלת אופי קואליציוני, כל משרד ממשלתי היה למעשה אחוזה עצמאית בידי מפלגה פוליטית, והשר ישב בממשלה כנציג אותה מפלגה. הוא הניח כי יוכל לבטא דעות בכל נושא שיחפוץ, ומה היה יותר פופולרי מאשר ענייני חוץ וביטחון? ממשלת ישראל מעולם לא דיברה בקול אחד, וזה היה מובן. מובנות פחות היו התבטאויות שונות, ולעתים סותרות, של שרי מפא״י שגרמו בלבול ומבוכה. אחרי שפרס ודיין נבחרו לכנסת ב-1959 ונתמנו - הראשון, סגן שר-הביטחון, והשני, שר-החקלאות - הם יכלו לדבר בגלוי ובחופשיות בנושאי חוץ וביטחון ועשו זאת כמעט כל שבוע. היה קשה לקבוע מי מדבר בשם ממשלת ישראל. בכל הנוגע למזרח-התיכון שררה אחדות-דעים, אבל בנושאי אוריינטציה אירופאית או אמריקנית, היחס לברית-המועצות או הקשרים עם גרמניה היו חילוקי-דעות מהותיים, אשר שיקפו גם הבדלי גישה פוליטיים ומאבק סמוי על השפעה ושליטה עתידית במפלגה ובדרכה.

במצב זה, אין תימה כי שרת-החוץ חיפשה לעצמה שטח-מחיה לפעולה עצמאית, ללא התערבות גורמים אחרים, בנושא חדש ומרגש. היא הגיעה לעולם השלישי בין היתר מכיוון שכושר פעולתה בארצות המערב היה מוגבל, ובין היתר מאחר שהעולם השלישי, ובייחוד אפריקה, העניקו לה תחושה של חזרה למעשי חלוציות. אפריקה הפכה להיות היעד העיקרי לפעילותה ולהישג העיקרי שלה בעשר שנות כהונתה כשרת-החוץ.

מה משך אותה ליבשת השחורה? עד 1958 היא מעולם לא ביקרה ביבשת, וידיעותיה על אפריקה היו מקוטעות. היא זכרה, שבאחד ממכתביו ציין חוזה-הציונות כי לאחר שהיהודים יתחילו לפתור את בעיותיהם, הם יהיו חייבים לסייע לעמים המדוכאים באפריקה. היא ידעה, כי המחלקה המדינית של ההסתדרות ניסתה לכונן קשרים עם מנהיגים סוציאליסטיים ביבשת אסיה, בעוד שאפריקה נראתה רחוקה מאוד בשנותיה הראשונות של המדינה מסיבה פשוטה מאוד: להוציא כמה ארצות, מרבית השטחים בה היו עדיין תחת שלטון קולוניאלי (בעיקר בריטי או צרפתי). לעומת זאת, במשרד-החוץ הישראלי גילו עניין רב באסיה, ובייחוד בשתי מדינות-הענק שביבשת זו - סין והודו. ברם, מעטים האמינו כי יהיה ניתן לשנות את עמדתן העוינת של הודו וסין, שתמכו בעמדה הערבית מסיבות מדיניות, כלכליות ואידיאולוגיות ברורות. ככל ששאלה שאלות, כן התברר לגולדה כי ישראל צברה ניסיון מועט אבל מעניין בתחום סיוע החוץ במדינה אחת בעולם השלישי - בבורמה, וזו עתידה לשמש דגם לפעילות ישראל במדינות אפריקה.

בחיפושיה אחרי העמקת הקשרים עם הודו, ניצלה מדינת ישראל כל אפשרות כדי להפגין נוכחות באירועים כלל-יבשתיים באסיה. אחד מהם היה הכנס של המפלגות הסוציאליסטיות האסיאניות, שהתכנס ברנגון בתחילת 1953 ובו השתתפו שר-החוץ משה שרת וראשי המחלקה המדינית של ההסתדרות ובהם ראובן ברקת, שהיה מעין שר-החוץ של ההסתדרות. הם יצרו קשרים עם מנהיג בורמה, או-נו, ואף עם כמה מנהיגים אינדונזיים. אחת התוצאות של כנס זה הייתה ההחלטה לכונן קשרים דיפלומטיים עם בורמה, ורנגון הפכה לבירה האסיאנית השנייה שבה הגיש שגריר ישראל את כתב-ההאמנה שלו (הראשונה הייתה טוקיו). הדיפלומט הישראלי שהואמן לרנגון היה דוד הכהן, מראשי ״סולל בונה״, ממנהיגי מפא״י, קרוב-משפחה של יגאל ידין ויצחק רבין, איש מרתק ותוסס, שפעל בשיטות-עבודה לא-אורתודוקסיות שבן-גוריון כה העריך. הוא עקף את הצינורות המקובלים בבורמה וחלף ישירות לראש-הממשלה והציע לו סיוע ישראלי. בורמה הביעה עניין בנשק ישראלי, ועד-מהרה נמכרו לה חמישה ״ספיטפיירים״ על חימושם ועמם נשלחו טכנאים כדי לתחזקם. הכהן החל לדבר עם הבורמזים על פרויקטים משותפים עם ישראל בחקלאות, בפיתוח אזורי, בהשקיה, בספנות ובתעשיית דשנים. ראשי בורמה גילו עניין גובר והולך שאפיין לאחר-מכן את גישתן של מדינות אפריקה כלפי ישראל.

באמצע שנות החמישים עדיין הצטיירה ישראל כקטנה, כענייה וכרחוקה, כך שהיא לא היוותה איום על אף אחת ממדינות העולם השלישי. ישראל אף לא תבעה תמורה מדינית בצורת השתתפות בברית אנטי-קומוניסטית או אנטי-אמריקנית. בישראל שלטה אומנם מפלגה סוציאליסטית, אבל כלכלתה הייתה מעורבת, אם כי ההכוונה באה מלמעלה. מעל לכול, לישראל היה צבא קטן, אבל יעיל, והיא החלה לפתח תעשייה ביטחונית נרחבת. הבורמזים בתחילת שנות החמישים, ומדינות אפריקה בסוף אותו עשור, העדיפו שלא לפנות למעצמות-העל או למעצמות הקולוניאליות לשעבר, ולכן בחנו מדינות בינוניות או קטנות, כיוגוסלביה, ובסופו של דבר הגיעו לישראל. בהיותה מדינה קטנה, ישראל לא חשבה להעניק סיוע רב-ממדים, אלא רק במידה שהתאימה לצורכי בורמה וליכולתה הכספית שהייתה מוגבלת מאוד. וכך זה התחיל. מומחים ישראליים יצאו לבורמה, מתכננים בדקו פרויקטים והעבודה החלה בנושאים שונים. אבל הציפיות המדיניות לא הניבו פרי. במארס 1955 לא הוזמנה ישראל לוועידת המדינות הבלתי-מזדהות שנערכה בבנדונג. או-נו תמך בהזמנת ישראל, אולם מדינות ערב איימו כי יחרימו את הוועידה ונוכחותן הייתה, לפחות בעיני נהרו, חשובה יותר מהשתתפותה של ישראל. הייתה זו מהלומה קשה למדיניותה של ישראל ביבשת והוכיחה, אם היה צורך בכך, עד כמה מבודדת ישראל לא רק במערב, אלא גם באסיה, למרות העובדה שהייתה בין הראשונות שהכירו בסין העממית ואף שִגרה אליה משלחת מסחרית בתחילת 1955. הוא-הדין לגבי הקונסוליה כללית שהקימה ישראל בבומביי, שכן יותר מזה לא העזו ההודים להסתכן.

דוד הכהן המשיך במאמציו ועירב יותר ישראלים במפעלי-פיתוח שונים בבורמה. עד-מהרה התברר, כי ישראל התחייבה מעבר ליכולתה ולא יכלה לספק את כל המומחים והתקציבים הדרושים לביצוע התוכניות שעליה היא המליצה. התוכניות היו בחלקן גרנדיוזיות והבורמזים גילו סימני אכזבה מישראל, אשר ביקשה לצמצם את מעורבותה.

היו גם כמה הישגים:

או-נו היה ראש-הממשלה הראשון שערך ביקור ממלכתי בישראל בסוף 1955, בעת שעמד בכבוד מול לחץ ערבי כבד שהופעל עליו, במגמה לבטל את בואו[8].

ישראל רכשה ניסיון עשיר בעבודה בארץ מתפתחת. יותר מכול התברר, שלשם פעולה כזו יש להזדקק לאנשים חדורי רוח חלוצית המסוגלים להזיז דברים ולהתגבר על קשיים ביורוקרטיים, ולא דיפלומטים מעונבים ומכופתרים; מישהו עם דמיון ומרץ שיוכל להדביק בהתלהבותו את המדינה המקבלת סיוע. בעולם השלישי הדרכים הלא-אורתודוקסיות פעלו היטב.

לקח נוסף שנלמד: אסור להבטיח ולהתחייב למימוש תוכניות גדולות, שאינן ניתנות לביצוע; על ישראל להסתפק בפרויקטים צנועים כיאה למדינה קטנה בעלת משאבים מוגבלים. ישראל גילתה, כי משאביה הסתכמו למעשה בכוח-אדם מיומן ונלהב למלא משימה זו של סיוע והדרכה. שנים לאחר-מכן אמרה גולדה למטיף בילי גרהם: ״אנו הולכים לאפריקה ללמד ולא להטיף״.

מלחמת-סיני מיקדה את תשומת-לבה של ישראל בענייני האזור, ודעתה לא הייתה פנויה לטפל בעולם השלישי, וממילא מרבית מדינות אפריקה טרם זכו לעצמאותן באותה תקופה. אבל בתיקי המשרד היו כמה מִזכרים, אחד מהם של משה שרת, אשר הציע להתכונן לימים שבהם יזכו האפריקנים בעצמאותם ואז כדאי לישראל להשתלב בתוכניות-הפיתוח שלהן מן היסוד. במהלך מלחמת-סיני ספגה ישראל ביקורת נוקבת ומוחצת, בייחוד ממדינות אסיה, בעיקר משום שלחמה לצדן של שתי המעצמות הקולוניאליות במה שתואר כמלחמה אימפריאליסטית. מדינות אסיה העדיפו להתעלם מדיכוי ההתקוממות בהונגריה באמצעות טנקים סובייטיים ולא ראו בכך מאבק אנטי-קולוניאליסטי של ההונגרים נגד הרוסים. במאבקים הדיפלומטיים באו״ם לאחר מלחמת-סיני הצטרפו מרבית מדינות אסיה להצבעות נגד ישראל. אבל מששקע האבק, נעשתה הערכת-מצב מחודשת בקרב כמה ממשלות שהגיעו למסקנה כי ישראל, בין שהייתה צודקת ובין לא, הוכיחה את עצמה בשדה-הקרב; והואיל ובחלק ממדינות אסיה שלטו אנשי-צבא או מנהיגים שנשענו על כוחו של הצבא, הם היו סקרנים לדעת כיצד ישראל הייתה מאורגנת באופן שאִפשר בידה לקיים צבא יעיל ותשתית ביטחונית נרחבת. מכאן עבר העניין למבנה הכלכלי-תעשייתי-חברתי של מדינת היהודים ומה ניתן ללמוד מניסיונה.

מלחמת סיני-סואץ גרמה בעקיפין לעלייתם של כוחות חדשים באסיה, ובייחוד באפריקה, בכך שתוצאותיה היו קטלניות לגבי מעמדן ויוקרתן של בריטניה וצרפת וימיהן כמעצמות קולוניאליות באפריקה היו ספורים. ראש ממשלת בריטניה טבע כעבור כמה שנים את הביטוי, כי ״רוחות השינוי״ החלו לנשוב ביבשת השחורה. זו הייתה ההזדמנות שישראל חיכתה לה. מהמגירות נשלפו התזכירים הישנים, והמומחים הבחינו כי משה שרת עשה הפרדה נכונה בין אסיה ובין אפריקה. העולם האסיאני היה בעל מורשת תרבותית עתיקה, יורש ציביליזציה מפותחת שצמחה בסין ובהודו והיה גאה במורשתו זו. באפריקה נעדרו המושבות סממני תרבות עתיקה משום שמדינות אירופה עשו רבות, כדי לדכא את התרבות המקומית. באפריקה לא היו שתי מדינות-ענק דוגמת סין והודו באסיה. מי שעמד בתחילה בדרכה של ישראל באפריקה היו דווקא בריטניה וצרפת, שידעו כי במהרה הן תחסלנה את נוכחותן במדינות היבשת, אבל רצו לשמור על אינטרסים כלכליים ומדיניים במושבות לשעבר. מדינות חדשות פירושן צבאות, נשק, פיתוח, חוזים והשקעות שיוכלו לסייע לכלכלות בריטניה וצרפת. למה להן אפוא להתחלק בכל אלה עם אחרים - שאלו בלונדון ובפריז - כל-שכן עם הישראלים, אשר נחשבו כעניים שלפתע עלו לגדולה.

עבור גולדה הייתה אפריקה יעד חדש ומרגש - אזור בלתי-מוכר, שבו אפשר להתחיל מן המסד. למנהיגים החדשים ביבשת לא היו דעות קדומות נגד יהודים או ישראל. אדרבה: אצל כמה מהם התגלו רגשי הערצה לישראל בזכות הישגיה. הערבים לא יכלו להציע להם הרבה בתחום הסיוע הצבאי והכלכלי, שכן הם הוכו פעמיים על-ידי הישראלים בעשור האחרון. כמה ישראלים אף ניסו לטעון, בלי שכנוע עצמי רב, כי גם ישראל לחמה פעם במשטר קולוניאלי וגרמו לבריטים להסתלק מארץ-ישראל. ב-1957 החלו להתגבש כמה תוכניות: ישראל תכננה בראש-ובראשונה נוכחות בכמה בירות אפריקניות על-ידי פתיחת קונסוליות, אשר היו אמורות להפוך שגרירויות מייד לאחר קבלת העצמאות. לשם כך היה צורך באישור מבריטניה ומצרפת, וזה הושג לא בנקל. הסגל הישראלי הראשון שיצא לאפריקה הורכב מחברי קיבוצים, מאנשי ההסתדרות ו״חברת-העובדים״ וממומחי ״סולל-בונה״. היעדים הראשונים היו אקרה (גאנה), לגוס (ניגריה) וניירובי (קניה). אחרים יצאו לליבריה ולאתיופיה, המדינות העצמאיות היחידות ביבשת (להוציא את מדינות ערב ודרום-אפריקה). משהוקם הבסיס הפיזי, פנתה ישראל לחלק המקביל של תוכניתה - להביא את מנהיגי העתיד של אפריקה לסיורים מודרכים וללימוד הדגם הישראלי. תחילה בוצעו הסיורים על-ידי ההסתדרות, ולאחר-מכן - על-ידי משרד-החוץ. בשנים 1957 ו-1958 החלו להגיע לארץ עשרות מנהיגים צעירים מרחבי אפריקה, אשר סיירו בהתיישבות העובדת, בתעשיות האזרחיות והביטחוניות, בהסתדרות ובמפעליה, במכוני המחקר והמדע של ישראל ובעיקר במתקני צה״ל ובמחנות-הנח״ל. כמעט כל ביקור כזה כלל שיחה עם שרת-החוץ, שגילתה עניין רב בנושא, הייתה פתוחה לרעיונות חדשים ועודדה את מנהיגי אפריקה לראות בישראל את ידידתם ולהיוועץ בה בכל נושא שירצו.

אחד מעמיתיה הקרובים אמר, כעבור שנים, כי ״במהרה נתגלה לפניה הצד האנושי בעשייתה הפוליטית... מאבקם של עמים מדוכאים להשתחרר מעול משעבדיהם השתלב יפה בתפישתה ההומנית והסוציאליסטית של גולדה. היא ראתה בהתעוררות הגדולה בזירה האפריקנית ניצנים ראשונים של השתחררותו של האדם ובייחוד האישה, ומעניין שדווקא האפשרות להרמת קרנן הירוד של הנשים האפריקניות עורר בלבה הד מיוחד״.[9]

בייחוד הלכה שבי אחר האפשרות להוכיח, כי בתחומים מסוימים משרד-החוץ יכול לפעול היטב אם רק יניחו לו לעבוד כפי הבנת ראשיו. היא הבינה כי באירופה ובאמריקה הדעות, העמדות והמדיניוּת כלפי ישראל היו מגובשות, ויקשה מאוד, אם כי הדבר אינו בלתי-אפשרי, להביא לשינוי מהיר ורדיקלי בעמדות ממשלותיהן. את המאמץ יש לעשות, אבל אסור לסמוך על נסים. לעומת זאת, אפריקה הייתה קרקע בתולה, ושם ניתן להשפיע כמעט מהיום הראשון. היא ידעה, כי בשנים הקרובות תהיה תשומת-הלב הבינלאומית ממוקדת בפיתוח העולם השלישי. פיתוח העולם הנחשל הפך להיות לנורמה ביחסים הבינלאומיים ויכולתה של מדינה להשתתף במאמץ זה תהיה חלק מ״כרטיס-הביקור״ הבינלאומי שלה. היא העדיפה פיתוח חברתי וכלכלי על הדיפלומטיה המסורתית, בריתות, חוזים ומאזן-כוחות. המאמץ בעולם השלישי יהיה אנושי ואציל. במעורבותה בנושא זה תצטרף ישראל למועדון המיוחס של מדינות המעניקות ולא רק נוטלות. עבור ישראל, המבודדת עדיין בזירה הבינלאומית, למרות הישגי מערכת-סיני, תהיה זו ההזדמנות המכובדת לפרוץ אח המצור בדרכי שלום ולהראות, כי היא ניחנה במשאבי-אנוש מעולים ותהיה מוכנה להעמידם לרשות הנזקקים ללא תנאים ותמורה. זירה זו תאפשר לישראל לפעול בעצמאות יחסית, שבה יהיה לה יתרון רב על הערבים ובה תוכל להוכיח את עליונותה המדעית, הטכנולוגית ואף הארגונית. מובן שהיו גם ציפיות יותר מעשיות: מדינות אפריקה תתקבלנה לאו״ם ותצבענה בארגון זה ובמוסדותיו, ובין היתר בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי. הם גם ירכשו מוצרים בישראל, מכונות, טכנולוגיה, זרעים, כימיקלים ואולי אף נשק. ישראל תזכה באהדה וביוקרה, תתגלה כמדינה מעניקה ולא רק אחת החיה מתרומות ומנדבות. לפעילות באפריקה הייתה חשיבות פסיכולוגית מרובה לעם בישראל. מישהו זקוק ורוצה בעזרתו, וניתן ללמד את השיטות שננקטו בישראל בנושאים רבים והוכיחו את הצלחתן. כמו-כן יהיה אפשר להעתיק למדינות אפריקה כמה מהניסיונות הישראלים בכלכלה, בחברה, בקואופרציה ובצבא. הישראלים רצו להתגאות בהישגיהם בפני מי שהיה מוכן להתרשם.[10]

מדינות אפריקה מצדן ראו בישראל דגם מתאים מאוד לצורכיהן. היא לא תאיים עליהן מבחינה מדינית או צבאית, לא תתבע תמורה מדינית ותעזור להן באותם התחומים שבהם התמחתה, ובמיוחד בנושא שנקרא ״בניין עם״. בעייתה המרכזית של יבשת-אפריקה הייתה כיצד ליצור מדינות משבטים ואיך להקים מבנה אחיד וריכוזי במקום הפיצול הרב שהיה קיים בתקופה הקולוניאלית. המנהיגים רצו להבטיח את שלטונם ולכן נטו לטפח כוחות צעירים שעוד לא לקו בנגע השבטיות והפיצול. ישראל הציעה גם סיוע בחינוך טרום-צבאי, בגדנ״ע, בנח״ל ובחיל-הנשים, והייתה מוכנה לעזור באימון יחידות נבחרות שתגֵנה על הנשיא ומשטרו. ישראל הייתה מסוגלת להקים בתי-ספר צבאיים ולאיישם ולהכשיר טייסים ואנשי-משטרה. זרם המומחים שהגיע מישראל היה קטן בהרבה לעומת זרם המשתלמים שנהרו אליה מארצות אפריקה, מאסיה ומדרום-אמריקה. הרבה מהם נבחרו בשל קרבתם לשליט, נאמנותם למשטרו ויכולתם ללמוד ולהכשיר אחרים. המדריכים הישראליים באו מצה״ל, מהסקטור ההסתדרותי ומההתיישבות העובדת. גולדה האמינה כי הם הטובים, מתאימים מהבחינה האידיאולוגית, חדורי להט חלוצי ובעיקר ״הישראלים היפים״ - אנשים שניתן לסמוך עליהם שלא יושחתו ולא ישחיתו אחרים ומעיינם אינו נתון לעשיית רווחים קלים ומהירים, כמקובל במדינות הללו.

עם זאת, גולדה ובן-גוריון, שגילה עניין מוגבל בפעילות הזו, לא הסתנוורו מהתנופה העצומה שאפיינה את העבודה ביבשת השלישית. הם ידעו כי המאמץ הזה היה בעל חשיבות מוסרית גדולה עבוד ישראל, אולם הוא לא יסייע לה לפתור את בעיותיה המיידיות וארוכות-הטווח. מאפריקה לא יבואו עולים, נשק וכסף. לכן הם העריכו כי המאמץ היה כדאי מאוד, אולם במכלול הגלובלי של מדיניות-החוץ הישראלית הוא נשאר שולי. הפעולה קיבלה פרסום נרחב מאוד, מאחר שמערכת הקשרים עם צרפת, גרמניה ולאחר-מכן - עם ארצות-הברית, בנושאי סיוע ורכש, הייתה חסויה. ישראל העדיפה הסדרים שקטים ולעתים קרובות - חשאיים. את הפעולה באפריקה היה ניתן לפרסם ולהאדיר ולעתים נוצר הרושם, כי מרבית מאמציה של ישראל מכוונים כלפי היבשת השחורה. המציאות הייתה שונה. ישראל פעלה בכסף שנתנו מדינות מתועשות, אבל היא קיבלה את האשראי. עבור משרד-החוץ הפעולה הזו הייתה חשובה מאוד, כי הוא תיאם וריכז אותה ללא תחרות ממשרד-הביטחון או ממשרד ראש-הממשלה. עד-מהרה ניעור משרד-הביטחון לאפשרות של מכירת נשק ומתן סיוע צבאי והחל להתחרות מעט במשרד-החוץ, אולם גולדה התעקשה והבכורה ניתנה בידי משרדה. בן-גוריון לא היה מוכן להיכנס לעובי הקורה במחלוקות הקשורות לעולם השלישי, ובמאבקים קטנים על סמכויות ויוקרה היא זכתה בסופו של דבר.

ועתה הגיעה העת לערוך את ביקורה הראשון ביבשת, וההזדמנות נקרתה בעת כינוס ועידת עמי אפריקה שנערכה באקרה בקיץ 1958.[11] תחנתה הראשונה בדרך לגאנה הייתה במונרוביה בירת ליבריה, שבה נתקבלה בחמימות מופגנת על-ידי הנשיא טבמן. הוא סיפר לה כי הורה למשלחתו להצביע בעד תוכנית-החלוקה ב-1947 הואיל וכמה חודשים קודם-לכן, בעת ביקור בוושינגטון, נחקר טבמן על-ידי ועדת-הקונגרס על העבדות בליבריה. ארצות-הברית אף ניתקה את יחסיה עם מדינה זו לתקופה מסוימת. חבר-הקונגרס היהודי עמנואל סלר, ידיד ותיק של גולדה מאיר, הסביר לו באריכות כיצד עליו להציג את עמדותיו ואת זאת הוא עשה בכישרון רב. את החוב לעם היהודי פרע בנובמבר 1947.

במונרוביה נתקלה גולדה לראשונה בפער העצום בין העושר ובין העוני; בין ארוחות-הפאר, גינוני הטקס ובגדי-ההדר של המוזמנים לארוחות הרשמיות לבין הזוהמה והסבל של מרבית האוכלוסייה. את זאת היא רצתה לשנות, אבל כבר אז התעוררה הבעיה הקשה שהטרידה את ישראל במשך הזמן: הסיוע הישראלי היה אמור להעלות במקצת את רמת-החיים של האפריקני הממוצע, אלא שהוא זרם דרך העילית השלטת שעיקר מעיינה היה נתון לשמירה על מעמדה ולהבטחת טובות-ההנאה שהשלטון העניק. לכן הקדישו המנהיגים משאבים רבים לפיתוח הצבא ושירותי-הביטחון, כדי להביא גם לאיחוד המדינה. מהר מאוד התברר, כי כל המדינות החדשות באפריקה נשלטו על-ידי דיקטטורה של מפלגה אחת בראשותו של מנהיג-על, שאומנם נבחר בהצבעה, אבל לאו דווקא על-פי נהלים דמוקרטיים הנהוגים במערב. בדרך-כלל סייעה ישראל לאותו מנהיג במאמציו להשתלט על המדינה ולאחד את כל חבליה. הטענה הישראלית הייתה, כי בשלב הראשון יש לאפשר למנהיגים אלה להתבסס ולבנות את התשתית כדי שבסופו של דבר אולי יגיעו לדמוקרטיה. למעשה ישראל קשרה את סיועה למנהיגים כמו טבמן, אנקרומה (גאנה), מובוטו (קונגו), אובוטה (אוגנדה) ואחרים. האלטרנטיבה הייתה לא לעשות דבר ולהשאיר את השדה פרוץ לערבים. ישראל בחרה אפוא לתמוך באישים הקיימים ולנסות להשפיע עליהם בדרכי-נועם.

בעוד שקבלת-הפנים במונרוביה הייתה חמה מאוד, האווירה באקרה הייתה צוננת, למרות החום והלחות ששררו שם. קוואמה אנקרומה חשש שמא כמה מעמיתיו, מנהיגי תנועות-שחרור לאומיות נגד הבריטים והצרפתים, לא יראו בעין יפה את ביקורה של שרת-החוץ מישראל. הם זכרו, כי שנתיים קודם-לכן ישראל נלחמה לצדן של שתי המעצמות הקולוניאליות נגד מדינה-אחות אפריקנית - מצרים. בפגישתם הראשונה בגן ארמונו לא נהג בה אנקרומה בלבביות. היא רצתה לדבר על פרויקטים משותפים והוא הרבה להרעיף מחמאות על ישראל, אבל לא רצה להתחייב בשלב ההוא. גישתו של אנקרומה הכעיסה את אהוד אבריאל, דיפלומט ישראל בכיר, שהיה כבר אז הרוח החיה בכל הנוגע לאפריקה. אבריאל נזכר: ״הוא עשה לנו טובה בקבלו את סיוענו - הוא נתן אישור, מסויג כלשהו, לישראל בכך שהתיר לנו לאחוז בידו״.

את השיחה שהתנהלה בכבדות הציל ג׳ורג׳ פדמור, מראשי הכנס, וידידה של גולדה. הלה החליט לקחת אותה למפגש עם משתתפי הכנס, שכללו גם את נציג הפ.ל.ן האלג׳יראי פרחאת עבאס, שהיה גיבור הוועידה. עבאס גם ירה את השאלה הראשונה:

״כיצד אתם מקבלים נשק מהשטן בעצמו? אנו יודעים כי דה-גול הוא סַפק הנשק העיקרי שבו אתם משתמשים נגד ידידינו הטובים״.

גולדה לא התרגשה; היא הציתה סיגריה ואמרה בעצב:

״שכנינו זוממים לחסל אותנו והם מקבלים יותר נשק שאינם יודעים מה לעשות בו מברית-המועצות ובחינם, ובהנחה - ממקומות אחרים. צרפת היא המדינה היחידה המוכנה למכור לנו (תמורת הרבה מטבע קשה) קצת מהנשק, שלו אנו זקוקים להגן על עצמנו בפני ידידיכם. אפילו אם דה-גול היה השֵד, הייתי רואה חובה לנו לקנות ממנו נשק, כדי להבטיח שעמי לא יושמד שנית״.

תשובה זו זכתה למחיאות-כפיים. היא ענתה בכנות ולא נקטה לשון דיפלומטית או סגנון מעורפל. השאלות האחרות עסקו בנס התפתחותה של ישראל וביכולתה להושיט סיוע.

האווירה בכינוס זה וכן במפגשים אחרים בעתיד הראתה לה את הכיוון הכללי שאליו מדינות אפריקה עתידות לצעוד ביחסיהן עם ישראל. הן תדגשנה את היחסים ההדדיים, שמבחינתם היו הקובעים, בעוד שבאו״ם ובמוסדות ובארגונים בינלאומיים שונים הן תצבענה בדרך כלל עם מדינות העולם השלישי, עם הערבים או, במקרה הטוב ביותר, תימנענה. מבחינתן היחסים הבלתי-פורמליים עדיפים מאשר הזדהות גלויה עם ישראל, בעיקר בנושאים הקשורים לסכסוך הישראלי-ערבי. הדילמה שלהן הייתה פשוטה: מחד גיסא, הן רצו בסיוע הישראלי שתאם את צורכיהן וניתן בחמימות וללא תנאים. מאידך גיסא, הן השתייכו לקבוצת המדינות של העולם השלישי וחשו כי עליהן להזדהות עם הזרם העיקרי בקבוצה זו שהיה ביסודו אנטי-ישראלי. שעות ארוכות ניסתה גולדה לשכנע את המנהיגים שעמם נפגשה במהלך חמשת סיוריה ביבשת, כי מבחינה מוסרית זו אינה התנהגות נאותה, מכובדת ואמיצה, ובכך רמזה שכמה מהמנהיגים אינם מגלים אומץ-לב בניהול היחסים הבינלאומיים של מדינותיהם. הם לא ראו רמזים אלה בעין יפה והסבירו לה, כי מבחינתם הצבעות אינן חשובות, והעיקר - היחסים המיוחדים בינם לבין ישראל. במשך הזמן למדה גולדה להשלים עם המצב, ובהיותה פרגמטית לא התעקשה על ניהול מדיניות אפריקנית המבוססת על עקרונות הצדק והמוסר האבסולוטי. היא גם עצמה עין נוכח קשרים מיוחדים שהתפתחו בין ישראלים בכירים לבין מנהיגים אפריקניים, שהיו מבוססים בחלקם על מתן טובות-הנאה לאלה האחרונים. בכל פורום ישראלי שבו נדונו היחסים עם אפריקה - בממשלה, בוועדת-החוץ-והביטחון של הכנסת, במליאת הכנסת ובגופים מפלגתיים והסתדרותיים - היא נאלצה למעשה להגן על המדיניות שלה ועל המוסר הכפול של ראשי אפריקה. העיתונות הישראלית הביעה התפעלות גדולה ממפעליה של ישראל באפריקה, אבל דיווחה לעתים על הצדדים היותר אפלים במגעים וזה הכעיס מאוד את שרת-החוץ. היא לא אהבה מתיחת ביקורת על מערכת-היחסים עם אפריקה, שמא יבולע להם. ״סיבות מדינה״ היה הטיעון העיקרי שלה בעת שניסתה למנוע כמה כתבות לא-מחמיאות שעמדו להופיע בעיתונות. טענתה הייתה: ״מה אתם רוצים? זוהי המציאות ביבשת ואנו לא נצליח לשנותה״.

היא התפשרה עם עקרונותיה, הבליגה על רגשותיה והורתה לאנשיה להמשיך לצעוד קדימה ולהרחיב את הפעולה ואף למצוא לה מקורות מימון באירופה ובאמריקה.

למרות הקו שהיה נקוט בידי מדינות אפריקה, שלא להתערב בסכסוך הישראלי-ערבי, הצליחה גולדה מאיר לעודד כמה מדינות אפריקניות ליזום קריאה בעצרת-האו״ם למשא-ומתן ישיר בין ישראל ובין מדינות ערב. יוזמה זו נתקבלה באהדה בכמה מדינות אפריקניות שעמן נמנו טנזניה, גינאה, מאלי, צ׳אד וסנגל. בנאומה בפני עצרת האו״ם ב-9 באוקטובר 1961 קראה גולדה מאיר לנאצר לזנוח את דרך המלחמה וחזרה על עמדתו הידועה של בן-גוריון, כי הוא יהיה נכון להיפגש עם הרודן המצרי בכל עת ובכל מקום וללא תנאים מוקדמים, כדי לנהל משא-ומתן לשלום. הצעת ההחלטה הוגשה ב-20 בדצמבר, אבל לא הצליחה לזכות ברוב אפילו בוועדה המדינית של העצרת, אם כי בעדה הצביעו 34 מדינות, מהן 11 אפריקניות, 12 מדרום-אמריקה, 44 הצביעו נגד ו-24 נמנעו. האפריקנים תמכו בהצעה, בין היתר, בגלל החלטתה של גולדה להצביע בעד הטלת סנקציות נגד דרום-אפריקה בגלל מדיניות האפרטהייד שלה. ההצעה להטיל סנקציות על דרום-אפריקה אף היא לא זכתה לשני שלישים מהקולות הדרושים ונגדה הצביעו מרבית מדינות מערב-אירופה וצפון-אמריקה. ממשלת פרטוריה זעמה במיוחד על ישראל, והקשרים בין האחרונה לבין דרום-אפריקה הורעו מאוד. כעבור כמה שנים הסבירה גולדה בפרוטרוט את עמדת ישראל בנושא האפרטהייד בנאום בכנסת.

היוזמה חודשה לקראת עצרת-האו״ם ה-17, שהתכנסה בניו-יורק בספטמבר 1962. ישראל הכינה את הקרקע היטב בהזמינה מספר רב של מנהיגים אפריקניים ונציגיהם באו״ם לבקר בישראל ושיגרה אישים ישראליים ליבשת למסע הסברה ושידול. היה נראה, כי היוזמה תעבור בשלום את הוועדה המדינית, אך תיכשל במליאת-העצרת עצמה - הישג לא מבוטל. ישראל לא התייאשה מאפשרות של כישלון, אבל לפתע נאלצה גולדה לבטל את כל היוזמה: הנשיא קנדי ביקש ממנה שלא להעלות את הנושא מכיוון שכמה מדינות מוסלמיות מתונות ביקשו מארצות-הברית שתצביע נגד הצעת ההחלטה הזו. הנשיא קנדי לא ראה אפשרות, שארצו תצביע נגד קריאה לשלום ישראלי-ערבי. אבל משנרמז לו, כי אם ארצות-הברית תצביע בעד, יצביעו כל מדינות ערב עם ברית-המועצות נגד ארצות-הברית בכל נושא, היה ברור לדידו כי יש להסיר את היוזמה מסדר-היום. הנשיא אף רמז כי התמורה לכך תהיה בנשק. הדיפלומטים הישראליים, חפויי-ראש משהו, נאלצו להסביר את פשר העניין לנציגים האפריקניים. הייתה זו הפעם האחרונה שבה יכלה ישראל לגייסם לתמיכה בה במוסדות האו״ם והם תהו אם ישראל היא אכן רצינית בעניינים כאלה.[12]

רגישותה של גולדה ליחסים עם מדינות אפריקה השחורות הביאה אותה להציע נקיטת כמה צעדים מיותרים, כגון ביטול טיסות ״אל-על״ מלוד ליוהנסבורג דרך ניירובי, בהנחה כי ממשלת קניה תראה בכך עלבון. היא בקושי שוכנעה שלא לעשות כן. התברר, כי ממשלת קניה כלל לא התרגשה מנחיתות-הביניים של מטוסי החברה ו-20 חברות-תעופה אחרות בדרכם ליוהנסבורג. כדי לנסות ולשקם את יחסי ישראל עם דרום-אפריקה, שיגרה הפדרציה הציונית במדינה זו משלחת לארץ וגולדה אמרה לחבריה כי

״בגלל ההיסטוריה והאתיקה שלה, ישראל חייבת לאמץ עמדה מוסרית עקרונית בשאלת האפרטהייד... העם היהודי, שתבע תמיד צדק, אינו יכול לסבול מניעתו מאחרים״

היא הוסיפה, כי רק בהתחשב עם מציאותה של קהילה יהודית חשובה וגדולה בדרום-אפריקה לא ניתקה ישראל את יחסיה עם מדינה זו.[13]

בתום חמש שנים לפעילותה של ישראל ביבשת השחורה, כבר ניכרו תוצאות מרשימות בשטח. ב-1960 היו לישראל שש נציגויות; שנה לאחר-מכן תפח המספר ל-23, ובתחילת 1972 הגיע ל-32 נציגויות.

לעומתה, לארצות-הברית היו רק 28. תוכניות-הסיוע נכנסו לשגרה, כשאת התיאום ביצעה המחלקה לשיתוף בינלאומי במשרד-החוץ, המחלקה שארגנה את שיגורם של מאות המומחים הישראליים שעבדו לצד האפריקנים ולא הסתגרו במשרדים ממוזגים. בכך קנו הללו את הערצתם של התושבים המקומיים. במקביל אורגנו מאות קורסים קצרים וארוכים עבור למעלה מ-15,000 משתלמים בנושאים מגוּוָנים, החל מקורס לרפואה שארך שש שנים וכלה בניהול מפעל-הפיס. את ההשתלמויות ביצעו המכון האפרו-אסיאני של ההסתדרות, המכון הבינלאומי להכשרה לשירותים קהילתיים, שהוקם ביוזמת משרד-החוץ בחיפה, וכמובן צה״ל. ישראל רכשה לעצמה יוקרה בינלאומית גדולה עקב פעילות זו, אשר אפשרה לה להרחיב את הפעילות גם לאסיה ולדרום-אמריקה. שמה של גולדה נקשר למשימה זו והיא הייתה הדוברת הישראלית העיקרית במפגשים בינלאומיים שעסקו בסיוע. ברמה אקדמאית היה פעיל במיוחד מכון וייצמן למדע, שנשיאו החדש, אבא אבן, היה הרוח החיה בארגון כמה כינוסים שנקראו ״ועידת רחובות״, אשר הביאו לישראל מנהיגים, שרים ומדענים מעשרות מדינות ברחבי העולם השלישי.

אבל ניצנים ראשונים של בעיות התגלעו כבר בינואר 1961, בעת שנשיא גאנה הצביע בעד הצעת החלטה אנטי-ישראלית קיצונית שנתקבלה בוועידת המדינות הבלתי-מזדהות בקזבלנקה. משהוקם ארגון האחדות האפריקני ב-1963, שלט בו קו אנטי-ישראלי. ייתכן כי כבר אז הסתיים הפרק הראשון, החלוצי, ביחסי ישראל ומדינות אפריקה השחורה. מערכת-היחסים הפכה להיות יותר ממוסדת ומאורגנת היטב, אבל איבדה משהו מהלהט ומההתלהבות שאפיינו אותם בתחילת הדרך. זה היה טבעי וצפוי, והדאגה הייתה כי התהליך של המיסוד יהיה אטי יותר ויהיה ניתן להרחיק את ה״ישראלי המכוער״ לעוד כמה שנים. גולדה עצמה הקדישה לאפריקה זמן רב ומחשבה מרובה. בדצמבר 1959 היא השתתפה בטקס קבלת העצמאות של קמרון, ומשם המשיכה לגאנה ולטוגו, חזרה לליבריה, לסיירה-ליאונה ולגמביה ואף סרה לגינאה לביקור אצל הנשיא סקו טורה. ב-1962 היא נסעה לקניה ולאתיופיה, שם נפגשה עם הקיסר, שזמן קצר קודם-לכן ניצל מהדחה עקב עירנותם של נציגי ישראל באדיס-אבבה. שנה לאחר-מכן היא חזרה למזרח-אפריקה וביקרה בקניה, בטנזניה, באוגנדה ובמלגש. ב-1964 היא השתתפה בטקס קבלת העצמאות של זמביה והמשיכה משם לניגריה. הביקורים היו מפרכים ומתישים מבחינה גופנית, אבל עבורה הם היו מלאי סיפוק משום שיכלה לראות במו עיניה את ההתקדמות וההישגים שהושגו בעזרת היועצים הישראליים. עד יום מותה היא שמרה חיבה מיוחדת למנהיגי אפריקה, למרות העובדה שטיב משטרם היה ידוע לה כתפקיד המיוחד שמילאה ישראל בהנצחת שלטונם. בסופו של דבר גמלו לה רעה תחת טובה ועשו זאת בימיה הקשים ביותר של ישראל - במהלך מלחמת יום-הכיפורים.

בעשר השנים שבהם כיהנה כשרת-החוץ, הוטל על גולדה מאיר לעסוק בנושאים רבים ומגוּוָנים, שלא היו מנת-חלקו של קודמה, בעיקר משום שמשה שרת נאלץ לרדת מהבמה ב-1956, לפני שהעולם השלישי התנער וקם לתחייה והפך גורם חשוב ביחסים הבינלאומיים. היא עמדה בראש המשרד בעת שקשרי ישראל התרחבו. בעת שנכנסה לתפקיד הייתה ישראל מיוצגת בכ-45 מדינות; כשפרשה בסוף 1965 התנוסס דגל ישראל על בתי נציגויות בלמעלה מ-90 מדינות - הישג בהחלט לא מבוטל. אם היא הכירה את ארצות-הברית וכמה ממדינות מערב-אירופה, הרי שנאלצה ללמוד עתה שלוש יבשות חדשות - אפריקה, אסיה ודרום-אמריקה. משלושתן, הפחות מוכרת ומובנת עבורה הייתה יבשת-אסיה. היא מעולם לא הבינה את המנטליות, התרבות והמורשת של יבשת מסובכת זו, שישראל, מבחינה גיאוגרפית בלבד, הייתה חלק ממנה. היו פעמים שבהן למדה משהו על מדינות מסוימות בגלל הצורך לאשר הקמת נציגות (למשל: בקמבודיה, בציילון, בתאילנד ובסינגפור), אבל לא נראה שעשתה מאמץ מיוחד ללמוד יותר על משמעותן של הלאומיות והקומוניזם האסיאניים. כאן היא סמכה על עצתם של המומחים המועטים שהבינו את המתרחש, שעמם נמנו דוד הכהן, יעקב שמעוני, אלישיב בן-חורין ודניאל לוין. באסיה, כבאפריקה, בן-גוריון לא היה יכול להדריכה או לקבוע מדיניות. הוא היה אומנם תלמיד חובב של הבודהיזם ואף הסתגר במנזר במגמה להתבודד בחברת כתבים בודהיסטיים, בעת ביקור ממלכתי בבורמה בדצמבר 1961, הבין את התהליכים המתרקמים ביחסי סין וארצות-הברית ואף חזה אל-נכון את ההתקרבות בין וושינגטון לבין פקין זמן רב לפני ביקורו ההיסטורי של הנשיא ניקסון בבירת סין העממית - אבל הוא התעניין פחות במדינות הקטנות של יבשת זו.

חשיפתה של גולדה ליבשת-אסיה התרחשה במהלך מסע ארוך בכמה מדינות ביבשת, במארס 1962, בלוויית בנה ומומחי משרד-החוץ הישראלי. לוח-הזמנים הצפוף לא אפשר לימוד מעמיק של בעיות האזור ושל כל אחת מהמדינות שבהן ביקרה - יפן, הפיליפינים, קמבודיה, תאילנד ובורמה. סיבוב הפגישות הרשמיות עם קיסר יפן, מלך תאילנד וראשי-ממשלות של המדינות האחרות, שלא לדבר על שרי-חוץ ושרים אחרים, נעדרו חמימות מיוחדת אם כי נערכו לפי כל כללי הטקס. ישראל לא נתפשה כחלק מיבשת-אסיה ומעולם לא ראתה את עצמה שייכת ליבשת זו. מאסיה לא תצמח ישועה לישראל - לא בעלייה, לא בנשק ולא בכסף. בעשור השנים שלה במשרד-החוץ לא חלה כל התקדמות ביחסים עם סין והודו. היא אומנם אישרה מכירת פגזי-מרגמה להודו בעת שזו נלחמה בסין בסתיו 1962, אבל סירבה לאשר מכירת נשק ישראלי להודו בעת מלחמת הודו-פקיסטן ב-1965. היא סירבה לסבך את ישראל במלחמת-וייטנאם למרות ניסיונותיו של הנשיא ג׳ונסון לערבה במאבק, בעיקר כדי לנטרל את הקולות הגוברים בארצות-הברית נגד מלחמה זו. ג׳ונסון סבר, כי אם ישראל תעשה מחווה, שתוכל להתפרש כסיוע ממשי לארצות-הברית בווייטנאם, גם אם כל הסיוע יתבטא במשלחת רפואית מסגל ״הדסה״, המנהיגות היהודית האמריקנית תהיה פחות ביקורתית כלפיו. אבל היא ראתה אח המגמות השקופות הללו וסירבה בתקיפות לסבך את ישראל בסכסוך-דמים זה, שבמהלכו נסחפה אמריקה למלחמה ארוכה ועקובה מדם, אשר בסופו של דבר עלתה לג׳ונסון במחיר נשיאותו בעת שהחליט שלא להתמודד לכהונה נוספת בבית הלבן. בדרום-מזרח אסיה היו כמה כישלונות לישראל. היא נאלצה להוציא נציג לא רשמי ממלזיה עקב לחץ ערבי כבד על ממשלת מדינה חצי-מוסלמית זו. אבל לעומת זאת, הקשרים עם סינגפור היו מצוינים ומומחים ישראלים פעלו במדינת-אי זו בהקמת צבא מודרני, ולהבדיל, בייסוד תזמורת סימפונית. לא הייתה התקדמות רבה במאמצים להביא את ממשלת יפן להפגין אומץ-לב ולא להיכנע לתכתיבי החרם הערבי. התברר לה, כי באסיה לא ניתן לעשות הרבה כדי לשנות את המציאות, ולגולדה לא היה זמן רב לחכות להבשלת תהליכים, אשר יבואו לידי ביטוי רק בסוף שנות השמונים. מדינות אסיה אף לא נזקקו לסיוע הישראלי כפי שנזקקו לו באפריקה. היה זה עולם אחר, ועבורה הוא נשאר בדרך-כלל חתום. היא עצמה כתבה בספרה, כי ביבשת אסיה ״חסרו לי החיוניות והדרמה המתקשרות אצלי עם אפריקה״.

מובן שבמהלך כל מושב עצרת-האו״ם היא עשתה מאמץ לפגוש מספר רב של שרי-חוץ, כולל אלה ממדינות אסיה, אולם בדרך-כלל לא נוצרה כימיה עמם. הם גם לא היו רגילים לראות אישה נושאת תפקיד כה רם, אם כי באותה תקופה כבר היו שתי נשים בתפקידים בכירים ביבשת - אינדירה גנדי וסירימאבו בנדרנייקה, מנהיגות הודו וציילון (סרי-לנקה).

לעומת זאת, דרום-אמריקה הייתה עבורה מעניינת, חיונית וחשובה מאוד. גולדה ידעה היטב מה היה חלקן של מדינות היבשת בקבלת ההחלטה הגורלית בדבר החלוקה ב-1947. היא נפגשה עם שרי-החוץ ממדינות אלה בעצרת השנתית של האו״ם, ובעיקר הבינה כי גוש מדינות דרום-אמריקה היה גדול ובעל השפעה מרובה באו״ם. שלא כבאסיה ובאפריקה, ביבשת היו גם קהילות יהודיות חמות ותוססות שרבים מבניהן עלו לישראל. זמן לא רב לפני הבחירות לכנסת, בקיץ 1959, היא יצאה לסיור ארוך בתשע מדינות ביבשת. הסיור הממושך והמייגע הזה היה בעיקר טקסי, נועד להפגין נוכחות ישראלית ביבשת ולהודות למדינות דרום-אמריקה על תמיכתן בישראל החל מנובמבר 1947 והסכמתן לכונן עמה יחסים דיפלומטיים כבר בשנה הראשונה לעצמאותה.

בהזדמנות זו היא גם חתמה על חוזים אחדים לשיתוף-פעולה בתחומים שונים.

ב-21 במאי היא נפגשה עם הנשיא פרונדיזי בבואנוס-איירס; שבוע לאחר-מכן היא קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה של אורוגוואי, חתמה על הסכם סחר ותשלומים,

ולכבודה, כצעד יוצא-מן-הכלל, אישר הסנט האורוגוואי את ההסכם תוך שבוע ימים.

במקסיקו חתמה על שני הסכמים בתחום חילופי תרבות, ובוונצואלה העניק לה שר-החוץ את ״האות הגדול של מסדר-השחרור״.

בקרקאס היא חוללה תקרית דיפלומטית בעת שבמהלך מסיבת-עיתונאים היא לעגה למצרים שעמדה להיות המארחת של כנס מדינות המפיקות והמייצאות נפט. שר-הנפט הוונצואלני נזף בה בפומבי באומרו כי יש לה נטייה להתערב בדברים שאינה מבינה.[14] שלושה ימים לאחר-מכן, ב-28 ביוני, פרסם משרד-החוץ של ונצואלה הודעה רשמית שבה הובע צער על התקרית, תוך הדגשת רגשות הכבוד שעמה וממשלתה של ארץ זו רוחשים לגברת מאיר, המסמלת את מאבק ישראל לחירות.

בברזיל אף קיבלה את אזרחות-הכבוד של ריו והתארחה אצל הנשיא קוביצ׳ק. כמקובל בסיורים מסוג זה, היא ישבה בראש כנס דיפלומטים ישראליים ביבשת, שהתקיים בפונטה דל-אסטה, וסיימה את המסע המפרך בסנטיאגו בירת צ׳ילה.

חצי-שעה לפני נחיתת מטוסה (היא באה בטיסה מסחרית רגילה) נחת מטוסו של נשיא אינדונזיה, סוקרנו, שבא בלוויית פמליה שמנתה 80 איש, מהם 40 נשים ו-200 מזוודות. גולדה הגיעה עם אישה אחת (לוּ קדר), מזוודה אחת ותיק-יד. למחרת ציינה העיתונות המקומית את ההבדל התהומי בין נשיא מדינה ענייה, שחלק מתושביה רעבים, לבין שרת-החוץ של ישראל.

במהלך הביקור בסנטיאגו היא הצליחה ללמד את שר-החוץ הצ׳ילני שיעור ביהדות. היא הביאה לו כתשורה פמוטים והסבירה באריכות את חשיבותה של השבת ביהדות ותפקידה המיוחד של האם היהודייה בליל-שבת. מנהיגי המפלגות הדתיות בישראל היו ודאי מתפלאים מאוד לשמוע הרצאה בנושא זה מפיה של אישה, שלא דבקה בכל המצוות של שבת (נסיעה ועישון). על שומעיה בסנטיאגו עשו הדברים רושם כביר, כפי שהעיד שגריר ישראל. היא התגלתה כאם היהודייה המדברת על המשך הקיום של העם היהודי בשל אמונתו בדתו.[15] מובן שבכל ביקור כזה לא נפקד גם הצד היהודי: מפגש עם אנשי הקהילה ומנהיגיה, ביקור בבתי-ספר יהודיים ובבתי-כנסת. בבואנוס-איירס היא דיברה ביידיש בפני 20,000 איש באצטדיון העירוני, וכל אחד מהם חש כאילו היא מדברת אליו אישית מלב אל לב.

מאחר שלא היו בעיות מיוחדות בין ישראל לבין תשע המדינות שבהן ביקרה בסיור זה, ולא נתגלו מחלוקות בנושאים עקרוניים, עסקו הדיונים הרשמיים בהסברת עמדתה של ישראל בנושאי הסכסוך: בעיית הפליטים הערבים, חופש-השיט, מצב המלחמה המתמשך ורצונה של ישראל בשלום, וכמובן בעיית ירושלים שלגביה הייתה רגישות מרובה במדינות הקתוליות הללו, שהושפעו מעמדת הוותיקן בעניין ועדיין שאפו לראות את ירושלים תחת פיקוחו של גוף בינלאומי.

ישראל ביקשה לרכוש דלק בעיקר במקסיקו ובוונצואלה, לסייע להן לצוד פושעי-מלחמה נאציים ולזכות בתמיכתן באו״ם ובמוסדותיו.

בני-שיחה היו בדרך-כלל מנומסים וחמים כמנהג המקום, אבל לא יצאו מגדרם להרעיף הבטחות. כמה מהם הזכירו בדבריהם נוכחות גדולה של ערבים ממוצא פלשתינאי ולבנוני בארצותיהם; אחדים טענו כי הם יישארו ניטרליים בסכסוך ואולי עמדה זו תסייע לישראל. הם אף הציעו לישראל שלא לתבוע מהם נקיטת עמדה בכל נושא, מכיוון שעליהם להביא בחשבון את השתייכותם למדינות העולם השלישי, ואף לא רצו שיתעורר הרושם כי הם נכנעים למדיניותה של ארצות-הברית בנושאי המזרח-התיכון. לשבחם ייאמר, כי ברוב המקרים הדוברים עמה לא השיאו עצות לישראל כיצד עליה לכלכל את מעשיה ואף הביעו עניין רב בהישגיה בתחומים שונים. בביקור זה הונח היסוד לשיתוף-פעולה בתחומי הסיוע הטכני שהושיטה ישראל בהתמדה ובהצלחה יתירה, אם כי בצנעה יחסית לעומת הפעולה באפריקה - סיוע שהניב תוצאות מרשימות בכמה מדינות.

גולדה נהנתה מאוד מהסיור. היא הייתה במוקד ההתעניינות, ומאחר שהיה זה ביקורה הראשון ביבשת זו, סקרנותה ניעורה. הגינונים החברתיים שנלוו לכל ביקור מסוג זה, קבלות-הפנים, ארוחות-הערב הרשמיות ומסיבות-הקוקטייל עניינו אותה פחות מאשר המפגשים עם התושבים, ובכללם היהודים. הייתה עוד סיבה למצב-רוחה המשופר באותם הימים: היא נעדרה מישראל תקופה ארוכה יחסית ולא הייתה חייבת לחשוב על הנעשה במפלגה, על הבחירות הקרבות והולכות ועל תוכניותיו של בן-גוריון לגבי הקמת הממשלה מייד לאחריהן. כבר אז היא איימה כי לא תמשיך בכהונתה ונעשו מאמצים לשכנע אותה להישאר במשרד-החוץ. עם שובה לישראל בתחילת יולי עשה בן-גוריון מחווה מיוחדת למענה: הוא בא לנמל-התעופה לקבל את פניה. היא הבינה את התכסיס השקוף, אבל עם זאת נהנתה מתשומת-הלב המיוחדת.

כעבור שנה היא מיקדה את תשומת-לבה לעבר מדינה חשובה ביבשת - ארגנטינה. העילה לכך הייתה לכידתו של אדולף אייכמן בבואנוס-איירס בידי סוכני המוסד והבאתו לישראל לשם העמדתו לדין. הברחתו מתחום ארגנטינה בוצעה תוך עבירה על חוקי מדינה זו, וממשלתה לא יכלה לעבור בשתיקה על הפגיעה בריבונותה. זו מיהרה אפוא לנקוט שני מהלכים: הכרזת שגריר ישראל כאישיות בלתי-רצויה ופנייה למועצת-הביטחון בתלונה על צעדה של ישראל.

ממשלת ישראל סברה, כי הדיון במועצת-הביטחון הוא כה חשוב מבחינת יחסי-הציבור והצורך להסביר מדוע נקטה המדינה צעד קיצוני כל-כך, והחליטה עקב כך לשגר אליו את שרת-החוץ כדי להשיב על טענות ארגנטינה. ב-22 ביוני 1960 היא נשאה את דבריה במועצת-הביטחון והחליטה להודות מייד, כי הפעולה שביצעה ישראל הייתה בניגוד לחוקי ארגנטינה ועל כך התנצלה ממשלת ישראל באיגרת ששיגרה לממשלתה. הייתה זו ההזדמנות הראשונה שניתנה לישראל להסביר באריכות את ההיסטוריה של השואה ואת חלקו של אייכמן בה. גולדה ניצלה הזדמנות זו עד תום. היא ידעה כי היא מדברת לא רק בשם ממשלת ישראל, אלא גם בשם ששת מיליוני הקורבנות. בסוף דבריה היא הזכירה את העובדה, כי עתה יש מדינה שאנשיה איתרו את הפושע אשר הצליח להסתתר חמש-עשרה שנים לאחר המלחמה.

אני משוכנעת, שרבים בעולם היו מעוניינים להביא את אייכמן למשפט, אבל העובדה בעינה עומדת, שבמשך חמש-עשרה שנה איש לא מצא אותו; והוא היה יכול לעבור על החוקים של מי-יודע כמה ארצות, על-ידי זה שנכנס אליהן בשם כוזב ובדרכון מזויף וניצל לרעה את הכנסת-האורחים של ארצות שאני בטוחה שמעשיו מעוררים בהן סלידה. אבל יהודים, שאחדים מהם היו הם עצמם קורבנות מעשי-האכזריות שלו, לא נחו ולא שקטו עד שאיתרו והביאו אותו לישראל - הארץ שאל חופיה באו הביתה מאות-אלפים משרידי הזוועה האייכמנית; אל הארץ שקיימת הייתה בלבותיהם ובנפשותיהם של ששת המיליונים, כאשר שרו בדרכם למשרפות את עיקר-האמונה הגדול שלנו: ״אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח״.

ולבסוף אמרה:

האם זו בעיה שמועצת-הביטחון צריכה לטפל בה? זהו גוף המטפל באיומים לשלום. האם זהו איום לשלום - שאייכמן מובא למשפט על-ידי אותו עם אשר להכחדתו הפיזית הגמורה הקדיש את כל כוחותיו, גם אם דרך תפישתו היה בה משום עבירה על החוקים של ארגנטינה? או אולי היה האיום לשלום טמון באייכמן הנמצא חופשי, אייכמן שלא בא על עונשו, אייכמן שהיה בן-חורין להחדיר את ארס נשמתו המעוותת בדור חדש?[16]

למחרת גינתה מועצת-הביטחון את ישראל, והתקרית חוסלה לאחר שישראל התנצלה בפני ממשלת ארגנטינה. היחסים הדיפלומטיים לא נפגעו וארגנטינה מעולם לא תבעה את החזרת אייכמן. ב-3 באוגוסט פרסמו שתי הממשלות הודעה רשמית שבה נאמר, כי שהן מוּנעות על-ידי הצורך למלא אחרי החלטת מועצת-הביטחון מה-23 ביוני 1960, שבה הובעה התקווה כי היחסים הידידותיים בין שתי המדינות יקודמו.

משפט אייכמן עצמו גרם לישראל בעיות מסוימות בקרב משפטנים, אשר הטילו ספק בחוקיות חטיפתו ובעיקר בהעמדתו לדין בישראל על פשעים שלא ביצע בה. בן-גוריון החליט, כי על הדור הצעיר בישראל לדעת את אשר אירע בשואה ומשום-כך התעלם מהביקורת הציבורית, שחלקה בא ממקורות יהודיים, אשר חששו מהתגברות האנטישמיות בארצותיהם. גולדה מאיר תמכה באופן עקיב בעמדה זו ואף נכחה בכמה מישיבות בית-המשפט בירושלים כשהיא המומה, דומעת או קפואה. הפרשה הסתיימה ב-31 במאי 1962 בעת שאייכמן נתלה ואפרו פוזר בים-התיכון.

השינוי המשמעותי המרכזי שחל בתקופת כהונתה כשרת-החוץ היה ביחסה של ארצות-הברית כלפי ישראל. במהלך שינוי זה מילאה גולדה מאיר תפקיד לא מבוטל, בעיקר החל מ-1961, בעת שמימשל חדש, צעיר ונמרץ, החל לכהן בוושינגטון ואחד מצעדיו הראשונים היה לבדוק מחדש את מדיניות ארצות-הברית במזרח-התיכון. בישראל לא טיפחו תקוות מרובות מהנשיא קנדי. את הדעה הכללית הביע בן-גוריון לאחר פגישה עם המועמד קנדי במארס 1960: ״הוא כל-כך צעיר״. עם זאת, היה נראה כי ישראל חייבת למצוא מסילות ללבו של הנשיא הצעיר. בסוף שנות החמישים היה ברור למנהיגיה, כי ארצות-הברית טרם מוכנה ליהפך לספק הנשק העיקרי של ישראל. מימשל אייזנהאואר היה מוכן בשנותיו האחרונות למכור לצה״ל תותחים נגד טנקים, אבל העדיף, משיקולים אסטרטגיים, שמדינות אירופאיות, בייחוד בריטניה וצרפת, תהיינה ספקיות-הנשק העיקריות. משנת 1958 השתדל מימשל אייזנהאואר שלא להבליט יתר על המידה את הסכסוך הישראלי-ערבי, והקפיד לשמור על הקשרים עם כל אחד מהצדדים ועודד את ישראל לבטוח באו״ם ולדבוק באמונה, כי בסופו של דבר ישלימו הערבים עם קיומה של ישראל. במארס 1960 נעשה ניסיון לשנות עמדה זו: במהלך ביקור שהיה לכאורה פרטי, נפגש בן-גוריון עם הנשיא אייזנהאואר והגיש בקשה רשמית לרכישת טילי קרקע-אוויר מדגם ״הוק״. הוא הסביר, כי הסובייטים סיפקו למדינות ערב נשק חדיש וישראל חששה יותר מכול מהתקפת-פתע שתשתק את בסיסי חיל-האוויר שלה ותותירה חשופה ללא הגנה אווירית. הוא טען כי ״ההוק״ אינו נשק התקפי. במהלך ביקור זה לא נתקבלה כל החלטה בנושא. דברים דומים אמר בן-גוריון לסנטור ג׳ון קנדי, מועמד הדמוקרטים לנשיאות, בפגישה בניו-יורק.[17]

כניסתו של קנדי לבית הלבן בינואר 1961 הפיחה בכל-זאת תקווה, כי הנשיא החדש, המשוחרר מדעות קדומות כלפי ישראל ואינו רוחש טינות נגד ראשיה, יניע תהליך בדיקה שיביא להתקרבות ישראלית-אמריקנית, קרי: אספקת נשק והושטת סיוע כלכלי גובר. גולדה עצמה הכירה את קנדי מכמה הופעות משותפות בפני כנסים יהודיים וסמכה על יושרו, פתיחותו והגינותו. הוא מצדו היה ער לכך שנבחר ברוב קטן מאוד וכי יהודי אמריקה מילאו תפקיד מכריע בבחירתו. הוא חש אפוא חובה מסוימת כלפיהם. איש-הקשר שלו עם היהודים וישראל היה מייק פלדמן, שהפך לצינור המרכזי במגעים הגלויים, ובעיקר הסודיים, עם ראשי ישראל. במהלך תקופת נשיאותו של קנדי היו עליות ומורדות ביחסי ישראל-אמריקה, אם כי השיפור העצום האפיל על הקשיים. בכל ההתפתחויות הללו הייתה גולדה מאיר מעורבת ישירות. כאן לא היה עליה להתחרות במשרד-הביטחון. היא עצמה מינתה את אברהם הרמן לשגריר בוושינגטון ובן-גוריון התעניין מאוד, אבל עד גבול מסוים. באותה תקופה היו ימים שבהם ראש-הממשלה הקשיש של ישראל היה נראה כמנותק מההתרחשויות השוטפות והתרכז בכמה נושאים מרכזיים בלבד. הסתבר שבכל מה שהיה קשור לארצות-הברית הוא הניח לגולדה לפעול בחופשיות, כמעט כפי שהתיר לפרס לנהל ללא מְצרים את נושאי הרכש מצרפת ומגרמניה. פרס היה מעורב, אבל את המערכה המדינית ניהלה בעיקר גולדה מאיר.

בתחילת 1961 חידש בן-גוריון את בקשת ישראל לרכישת טילי ה״הוק״ בעת פגישה פרטית שקיים עם הנשיא קנדי בניו-יורק.[18] תשובת ארצות-הברית הייתה, כי אינה רוצה להיות מעורבת במירוץ החימוש במזרח-התיכון. עם זאת, משהגישה ישראל עדות מודיעינית משכנעת כי ברית-המועצות מפירה את מאזן-הכוחות באזור על-ידי אספקת נשק התקפי חדיש למצרים, לסוריה ולעירק, והוסבר כי ישראל אינה יכולה לרכוש מערכות-נשק מסוג ה״הוק״ בבריטניה או בצרפת, הסתמן שינוי מהותי בעמדת ארצות-הברית. ייתכן כי התפנית הושפעה בחלקה מגילוי הפעילות הישראלית בקרייה למחקר גרעיני בדימונה - פעילות שנתגלתה לארצות-הברית עקב סדרת צילומים מן האוויר, שבוצעו על-ידי מטוסי-ביון אמריקניים בסוף 1960.[19] אחרי תהליך בדיקה שארך כמעט כשנה, הגיע הנשיא קנדי למסקנה, שאין בנמצא נשק חלופי ל״הוק״ וכי יש למכור את הטילים לישראל, כדי להשיג יעדים מספר:

הראשון - להרגיע את ישראל ולמנוע ממנה להנחית מכת-פתע על הערבים אם תחשוש שמא הם עשויים לפתוח במלחמה נגדה;

השני - לשמור על מאזן-הכוחות האזורי, כדי למנוע מלחמה שלישית בין ישראל לבין מדינות ערב, שיוזמיה יהיו אלו האחרונות;

השלישי - להשפיע על ישראל שלא לפַתח נשק גרעיני;

והרביעי - לאותת לערבים, כי ארצות-הברית רואה עתה את עצמה מחויבת יותר לערוב לביטחון ישראל מאשר בעבר.

אחד הגילויים הראשונים לשינוי עמדות זה היה בקיום שיחות חשאיות בדרג הצבאי הבכיר של צה״ל וצבא ארצות-הברית לשם חילופי הערכות, בדיקת מאזן-הכוחות וצרכיה הצבאיים של ישראל.[20]

במפגש הראשון שהיה ביולי 1962 ייצג את צה״ל ראש אגף-המודיעין, אלוף אהרון יריב. במפגש השני באוקטובר 1963 השתתף ראש אג״ם, אלוף יצחק רבין.[21]

במהלך הקיץ של 1962 עסקה גולדה מאיר במסע שכנוע נמרץ וסודי, כדי להשפיע על החלטה מיידית בנושא רכישת ה״הוק״. בקיץ 1962 סוכם בבית הלבן למכור את הטילים מבלי להודיע על כך בפומבי. אבל פטור בלא כלום אי-אפשר: כדי לעשות ממכירה זו הון פוליטי לקראת הבחירות לקונגרס, שנועדו לתחילת נובמבר 1962, הודלף דבר העסקה ל״ניו-יורק טיימס״ ב-27 בספטמבר 1962. בניגוד למצופה, התגובה הערבית הייתה די פושרת, ופחדי ארצות-הברית בפני תגובות נזעמות שככו. את הידיעה קיבלו גולדה ובן-גוריון עוד קודם-לכן בישראל מפי מייק פלדמן, שבא לדון בנושאים אחרים, ובירכו על כך. הייתה זו פריצת-דרך היסטורית ביחסי ישראל-ארצות-הברית, בייחוד מאחר שישראל לא נתבעה לעשות ויתורים בנושאים אחרים הקשורים בסכסוך הישראלי-ערבי, אם כי הועלו הצעות לקשור את אספקת הנשק בפשרות ישראליות אחרות, כפי שנראה להלן.[22]

ואכן, בעניין הפליטים הערביים, המגעים בין ישראל לבין ארצות-הברית היו פחות נעימים. אחת היוזמות הראשונות של מימשל קנדי במזרח-התיכון הייתה לנסות ולטפל בפתרון בעיה כאובה זו. עמדתו של קנדי הייתה ברוח החלטת עצרת-האו״ם מה-11 בדצמבר 1948, שקבעה כי הפליטים הערביים שירצו לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יוכלו לעשות זאת בהקדם האפשרי. את אלה שלא יבחרו בדרך זו יש ליישב במדינות ערב לאחר שישולמו להם פיצויים הולמים. הנשיא סבר כי יש לסגור את מחנות-הפליטים. לאחר השבעתו החליט קנדי לנסות ולהפעיל יוזמה, שתיעשה לכאורה בשם האו״ם. הוצע שוועדת-הפיוס לארץ-ישראל - גוף שפעל בשנת 1949 ושבק חיים בצנעה ב-1952 - תקום לתחייה ותמנה אישיות אמריקנית, שתגיש הצעות מעשיות בנושא הפליטים. היה ברור לכל הצדדים, כי לא ניתן להתקדם במהלך אחד ממצב של מלחמה למצב של שלום ולכן יש להתקדם בזהירות ולנתק את עניין הפליטים ממכלול הבעיות הקשורות בסכסוך (אחרי מלחמת יום-הכיפורים כונתה שיטה זו בשם ״שיטת השלבים״). בספטמבר 1961 מונה ג׳וזף ג׳ונסון, נשיא מכון קרנגי לשלום, אחראי לטיפול בנושא זה מטעם האו״ם. עמדת הערבים הייתה מעורפלת, וזו של מנהיגי ישראל - זהירה מאוד. אלו האחרונים חזרו על הטיעונים הידועים, כי החזרת מספר רב של פליטים לבתיהם תמוטט את מדינת ישראל מבפנים. גם גולדה מאיר הסתייגה מאוד מן האיש ומשליחותו. העובדה כי הוא שירת בעבר במחלקת המדינה לא תרמה להעלאת קרנו אצלה. לאחר שסייר בארצות האזור, נסבו רעיונותיו של ג׳ונסון על קיום משאל מוגבל בקרב מדגם מייצג של פליטים, שמגמתו לבחון כמה מהם ירצו לשוב. ישראל התנגדה לעצם הרעיון. גולדה טענה, כי יש להניח שבלחץ קיצונים יודיעו כל הפליטים על רצונם לשוב, והדבר יהווה גורם מתסיס ומסוכן מאוד לישראל. ישראל ביקשה אפוא הבהרות: בכמה פליטים מדובר, כיצד יבוצע המשאל ובחסות מי.

למרבה ההפתעה התנגדה לכך גם ממשלת ירדן. חוסיין חשש שמעט מדי פליטים אכן ירצו לשוב לבתיהם הישנים ומרביתם יעדיפו להישאר בתחומי ממלכתו ויהוו גורם מסוכן עבורו.

משהתברר כי מחלקת-המדינה תומכת ברעיונותיו של ג׳ונסון, נזעקה ישראל. בלחץ פקידי אגף המזרח-התיכון של מחלקת-המדינה הוצע, כי תוכניתו של ג׳ונסון תידון בסודיות מרובה עם הישראלים, כדי שאלה יסכימו לפחות לכמה מעיקריה. מייק פלדמן שוגר לישראל במסווה של ביקור במכון וייצמן ונפגש בחשאי עם בן-גוריון וגולדה ב-19 באוגוסט 1962. תחילה הוא בישר להם על החלטת הנשיא למכור לישראל את טילי ה״הוק״, ותגובתם הייתה נלהבת. בן-גוריון אף הבטיח, כי אם יהיה פירוק-נשק כללי באזור, ישראל לא תזדקק לטילים וביקש להודיע זאת לנאצר. באותה שיחה הבטיח ראש-הממשלה, כי לישראל אין כל כוונה לייצר חומר בקיע לפצצות אטומיות והוא יסכים לאפשר לנציגי ארצות-הברית לבקר בכור הגרעיני בדימונה. ישראל גם התבקשה לבחון ברוח חיובית בקשות של פליטים לשיבה. הפגישה ארכה שש שעות ופלדמן התרשם כי הישראלים היו ספקנים ביותר.

הם רצו לדעת מראש מה תהיה התגובה הערבית ובאיזו מידה יהיה ניתן למנוע לחץ ערבי על הפליטים להצביע לטובת השיבה ודחו בהחלטיות כל מעורבות של האו״ם בביצוע המשאל ובתהליך השיבה.

אנשי מחלקת-המדינה, שקראו את דיווּחוֹ של פלדמן, הסיקו מכך כי ישראל לא דחתה כליל את התוכנית וציפו עתה לקבל את תגובתם של נאצר וחוסיין. נאצר עצמו לא דחה את התוכנית על הסף, אבל לא גילה התלהבות מרובה ולא התחייב לקבלה. בינתיים החליט ג׳ונסון להגיש את תוכניתו לעצרת-האו״ם. ישראל כבר ראתה את טיוטת התוכנית, ובספטמבר, בפגישה שהתקיימה בין גולדה לבין מייק פלדמן בניו-יורק, היא הצביעה על 62 שינויים בנוסח ההצעה שהוכנסו מאז שהיא ראתה את נוסָחה המקורי בירושלים. דעתו של ג׳ונסון הייתה, כי בסופו של דבר יקבע האו״ם אפילו אם ישראל תתנגד לעצם התוכנית. בסופו של דבר החליטה ישראל, כי עדיף שהתוכנית תמות מיתת נשיקה מבלי שהיא תואשם בחבלה. כרגיל סמכה ישראל על הערבים שיטרפדו את כל המהלך, ואכן הם לא הכזיבו. באוקטובר 1962 דחתה סוריה בפומבי את התוכנית על הסף ויתר מדינות ערב לא נתנו תשובה ברורה. בפגישתו עם גולדה, ב-27 בדצמבר 1962, הודיע הנשיא, כי ארצות-הברית תמשיך לפעול למען מימוש התוכנית, אבל

״לא הושגה כל התקדמות בתוכנית ג׳ונסון וזה נגמר״.

התוכנית מעולם לא פורסמה ודבר קיומה היה ידוע למועטים. כאמור, במערכה זו זכתה ישראל בשל התנגדותם של הערבים והפילוג שחל במחנם בנושא זה, ובעיקר בשל התנגדותם העיקשת של בן-גוריון וגולדה בעניין שהם ראו כה חיוני לשלמות המדינה. הם היו מוכנים לוותר על הסיוע הצבאי והכלכלי אם הוא יותנה בקבלת תוכנית ג׳ונסון, ואכן היו כמה פקידים בוושינגטון, שהמליצו על התניה כזו.[23]

בנושאים אחרים זכתה ישראל לאוזן קשבת יותר, ואחד המרכזיים שבהם, משנת 1958 עד 1964, היה ניצולם של מי הירדן. עוד ב-1953 לחצה ארצות-הברית על ישראל לשנות את תוכניותיה לבניית המוביל הארצי ובמקום לשאוב את מי הירדן מאזור גשר בנות-יעקב, שחלק מהשטח היה אזור מפורז על גבול שביתת-הנשק עם סוריה, היא הסכימה כי ישראל תהיה רשאית לשאוב מים מהכינרת ולהשתמש בהם לצרכיה להשקיה ביתר חלקי המדינה, ובעיקר בנגב. הסיכום בין ישראל לבין ארצות-הברית היה, כי ישראל תקים את המוביל הארצי בצנעה וללא כל פרסום וּושינגטון תתחייב לבוא לעזרתה אם הערבים ינסו לחבל בביצוע התוכנית. ואכן, בנושא זה הוטל איפול חמור בישראל וההודעה הרשמית הראשונה, שאישרה את עצם קיום המפעל הייתה מטעם דובר משרד-החקלאות, שמסר בסוף 1964 כי לרשות החקלאים תעמוד כמות מים מסוימת, חלקה באמצעות המוביל הארצי. לפי תביעה אמריקנית מפורשת, לא ניתן פרסום לטקס חנוכת תחנת השאיבה באשד כינרות ביוני 1964. הטקס נערך בעת שראש-הממשלה לוי אשכול היה במהלך ביקור רשמי בארצות-הברית והיה יכול להביע תודה על העזרה השקטה בהשלמת המפעל העצום הזה.

גולת-הכותרת במגעיה של גולדה עם ארצות-הברית הייתה שיחה עם הנשיא קנדי ב-27 בדצמבר 1962, במעון משפחת קנדי, בפאלם ביץ׳ שבפלורידה. היא פתחה בשיחה בהציגה את עמדת ישראל לגבי ההתרחשויות במזרח-התיכון, ובעיקר בנושא מאזן-הכוחות. טיעוניה היו בחלקם הגיוניים ובחלקם רגשיים. היא החליטה ללמד את הנשיא הצעיר לקח בהיסטוריה של היהודים ולהסביר מדוע ישראל חייבת לשרוד:

״כמו העמים האחרים האלה״ - אמרתי - ״נכבשה גם ארצם של היהודים על-ידי מעצמות זרות. אבל גורל היהודים היה שונה עד מאוד, כי מכל העמים האלה רק עם-ישראל גמר אומר להישאר מה שהינו. בני העמים האחרים נשארו בארצותיהם, אבל נטשו את זהותם; ואילו היהודים, שהתפזרו בין אומות-העולם והפסידו את ארצם, מעולם לא זזו מהחלטתם הנחושה להישאר יהודים - וגם לא מתקוותם לשוב לציון. ובכן, עכשיו שוב אנו שם, והדבר הזה מטיל מעמסה מיוחדת מאוד על המנהיגוּת של ישראל. בהרבה מובנים אין ממשלת ישראל שונה מכל ממשלה הגונה אחרת. היא דואגת לרווחת העם, להתפתחות המדינה, וכן הלאה. אבל נוסף על כך יש עוד אחריות אחת גדולה, וזו האחריות לעתיד. אם שוב נפסיד את הריבונוּת שלנו, הרי אלה מתוכנו שיישארו בחיים - והם לא יהיו רבים ביותר - שוב יתפזרו. אבל אין לנו עוד המאגר הגדול של דתנו, תרבותנו ואמונתנו שהיה לנו פעם. הרבה מזה אבד לנו כאשר נספו ששה מיליוני יהודים בשואה״.

קנדי לא גרע את עיניו ממני, ואני המשכתי: ״יש חמישה-וחצי או שישה מיליוני יהודים בארצות-הברית. הם יהודים טובים, נפלאים ונדיבים, אבל אני חושבת שהם עצמם יהיו הראשונים שיסכימו אתי אם אומר שאני מפקפקת מאוד אם תהיה בהם העקשנות שהייתה באותם ששת המיליונים שאבדו. ואם אני צודקת, הרי הכתובת שעל הקיר בשבילנו אומרת כך: ׳היזהרו שלא תאבדו שוב את ריבונותכם, כי הפעם אתם עלולים לאבד אותה לעולמים׳. אם יקרה הדבר הזה, הרי יירשם הדור שלי בהיסטוריה כדור שנתן שוב ריבונות לישראל, אלא שלא ידע איך להחזיק בעצמאות ההיא״.[24]

הנשיא בא לפגישה כשהוא מצויד בהסבר ארוך על עמדתה החדשה של ארצות-הברית במזרח-התיכון. לא ברור באיזה מידה השפיעו עליו טיעוניה של גולדה. יש להניח כי הוא החליט מראש להודיע לישראל על הערכתה החדשה של ארצו לגבי המתרחש באזור ומה היא עומדת לעשות. הנשיא דיבר בהיגיון, ורישום השיחה מעיד כי היה מוכן היטב. הוא אמר, כי את היחסים המיוחדים בין ישראל לבין ארצות-הברית היה ניתן להשוות למערכת-היחסים שהייתה לארצות-הברית עם בריטניה בנושאים מגוונים, אלא שארצות-הברית הייתה חייבת לשמור על קשריה עם העולם הערבי. כדי להיות אפקטיביים ולסייע לישראל, קבע הנשיא, כי ארצות-הברית חייבת לטפח מדינות ריבוניות באזור, שתהיינה קשורות למערב. בדרך זו היא תוכל להבהיר לערבים, כי היא תשמור על ידידותה עם ישראל ותיתן לה ערובות לביטחונה. קנדי אף רמז, כי בשעת-חירום לישראל תפעיל ארצות-הברית את הצי השישי בים-התיכון; ואם תהיה פלישה ערבית, תבוא ארצות-הברית לעזרת ישראל.

קנדי דרש מישראל, שתבין את האחריות שיש לאמריקה בנושאים אחרים באזור וביקש את שותפותה והכרתה של ישראל

״בכך שבשותפות שיש עמה נוצרים לחצים על ארצות-הברית במזרח-התיכון״.

ביטחונה של ישראל תלוי לא רק בארצות-הברית, אלא גם כיצד היא עצמה תפעל כלפי הערבים. למעשה הוא דיבר על שותפות וברית לא-פורמלית. כעבור חודשים מספר הוא אישר את עמדתה החדשה של ארצות-הברית במכתב אישי לראש-הממשלה אשכול, בספטמבר 1963. גולדה חזרה לניו-יורק בהרגשת רווחה. היא הבינה, כי הגם שלא יהיה אפשר לתת פרסום לעמדתה החדשה של ארצות-הברית, הרי הנשיא דיבר על תפנית עצומה ביחסי שתי המדינות, ולישראל הייתה עתה אלטרנטיבה לצרפת ולגרמניה. ארצות-הברית שוב לא תוכל להתנער ממחויבותה לישראל, אם כי היא עשויה לתבוע מישראל הבנה למצבה כלפי העולם הערבי.

גולדה שהתה בארצות-הברית בעת הירצחו של קנדי ויחד עם הנשיא שזר ייצגה את ישראל בהלווייתו. במהלך קבלת-פנים בבית-הלבן לאחר ההלוויה אמר לה הנשיא החדש ג׳ונסון, כי הוא ידע שלישראל אבד ידיד, אבל הוא ביקש לראות גם בו ידיד. באותה קבלת-פנים פילס את דרכו אליה הנשיא דה-גול, לחץ את ידה בחמימות ואמר לה באנגלית ובקול רם:

״אני מוקסם לראותך שוב, ואפילו בנסיבות טרגיות אלו״.[25]

את לינדון ג׳ונסון הכירה גולדה מימי המאבק נגד הטלת הסנקציות על ישראל בתחילת 1957, בעת שהוא היה מנהיג הרוב בסנט ותמך בעקיבות בעמדת ישראל. שניהם השתתפו בוועידת חיל-השלום האמריקני בפורטו-ריקו, בעת שהוא היה סגן-הנשיא, והתיידדו מאוד. היא העריכה את פשטותו, חמימותו ותפישתו המהירה והוא כיבד את ״המורה ממילווקי״ בשל תכונות דומות.

היחסים החמים בין ישראל לבין ארצות-הברית הגיעו לשיאם בשנים 1963 ו-1964. עוד לפני שנרצח הסכים הנשיא קנדי לארח את ראש-הממשלה אשכול לביקור רשמי בוושינגטון, שנועד להתקיים באפריל 1964. זו תהיה הפעם הראשונה שבה יבקר ראש-ממשלה ישראלי כאורח רשמי ויתקבל בטקס ממלכתי מלא – מטח-תותחים, נגינת ההמנון הלאומי, קבלת-פנים במדשאת הבית הלבן, וכמובן - ארוחת-ערב חגיגית.

בעת שביקר אשכול ביוני 1964 הוחלט כי גולדה לא תיסע איתו. ייתכן שחשש שמא היא תאפיל עליו. היא הייתה מוכנה להשאיר לו את מרכז הבמה ולוּ כדי לחזק את מעמדו ותדמיתו נוכח ההתקפות עליו, שהתגברו אז מעברו של בן-גוריון. אחד הנושאים המרכזיים שנדונו בשיחות עם ג׳ונסון בוושינגטון היה אספקת נשק התקפי לישראל, ובייחוד טנקים ומטוסי-קרב. עד אז רכשה ישראל טנקים אמריקניים באמצעות גרמניה וטנקי ״סנטוריון״ מבריטניה. בבית הלבן התפתח ויכוח ער. מחלקת-המדינה התנגדה למכירת טנקים במישרין לישראל מחשש להפרת מאזן-הכוחות הרגיש ולהפיכתה של ארצות-הברית לספק הנשק המרכזי לאחד משני הצדדים הנצים. היועץ לביטחון לאומי הציע לתבוע מישראל התחייבות, שהיא לא תְפתח טילים ונשק גרעיני בתמורה לאספקת טנקים. עמדת ישראל הוצגה על-ידי אשכול ונתמכה גם באמצעות שיקולי הבחירות של הנשיא. ג׳ונסון עמד להכריז על מועמדותו בבחירות נובמבר 1964 והיה זקוק לקולות היהודים. המוצא שהסתמן כדי להגיע לפשרה היה, כי ישראל תמשיך לקבל טנקים אמריקניים באמצעות גרמניה, שיעברו הסבה באיטליה - ״גלגול מחילות״ בפי אשכול. אם משום-מה תיאלץ גרמניה להפסיק את אספקת הטנקים, תעשה זאת ארצות-הברית במקומה. בתמורה לכך הסכימה ישראל להתיר ביקורי מומחים אמריקניים בכור האטומי בדימונה. בן-גוריון הסכים לכך עוד ב-1962.[26]

היה זה הישג חשוב מאוד לאשכול, אבל הוא היה מותנה בשני דברים: שמירה על סודיות והסכמת הגרמנים לסידור.

גרמניה החלה למכור נשק לישראל מ-1959, בעקבות ביקורו של שמעון פרס במדינה זו והקמת קשרים מיוחדים וסודיים בין משרדי-הביטחון של גרמניה וישראל. ועדה פרלמנטרית בינמפלגתית גרמנית אישרה את מכירת הנשק לישראל. אבל הגרמנים חששו, כי אם העניין יודלף, יתנקמו בהם הערבים על-ידי כך שיכירו במזרח-גרמניה. במקרה זה תיאלץ גרמניה להפעיל את ״דוקטרינת הלשטיין״ ולנתק עמם את הקשרים הדיפלומטיים. זה בדיוק מה שאירע בתחילת 1965: העניין דלף והקנצלר החדש, לודביג ארהרד, נאלץ להודיע לישראל על הפסקת אספקת-הנשק והציע יחסים דיפלומטיים תקינים בין שתי המדינות. ישראל פנתה לארצות-הברית בתביעה כי תשלים את החסר. ג׳ונסון דבק בדברתו, והעסקה הושלמה. אבל המחיר שנתבע היה כבד מאוד: ארצות-הברית חששה כי ירדן, שחיפשה אף היא טנקים, תפנה לברית-המועצות אם לא תקבל טנקים אמריקניים שנועדו - לדברי חוסיין בפגישה סודית עם סמנכ״ל משרד-החוץ הישראלי, ד״ר יעקב הרצוג - להגן על ארצו.[27] ישראל נזעקה והודיעה, כי מכירת טנקים אמריקניים לירדן תפר את מאזן-הכוחות ותעמיד את ישראל בסכנה חמורה. כדי להמתיק את הגלולה, החליט הנשיא לשגר לארץ את עוזר שר-החוץ לעניינים מדיניים, מושל מדינת ניו-יורק לשעבר, אברל הרימן, בשליחות לישראל. הרימן הכיר היטב את גולדה ולכן לא חשב שייתקל בעמדה ישראלית כה תקיפה, כפי שבאה לידי ביטוי בשיחות שקיים בנושא הטנקים, יחד עם רוברט קומר מהמועצה לביטחון לאומי, עם אשכול וגולדה וסגן שר-הביטחון פרס.

ישראל נתבקשה לא רק להסכים בשתיקה למכירת טנקים אמריקניים לירדן, אלא גם להרגיע את תומכי ישראל בארצות-הברית - כינוי עדין למנהיגי יהדות אמריקה וידידיהם בקונגרס ובסנט; וכן הוצע לה נשק נוסף - מטוסים. בשיחה קשה מאוד שהתקיימה ב-26 בפברואר 1965, בלשכת ראש-הממשלה בירושלים, הדגיש הרימן כי הנשיא הבין את חששות ישראל והכיר בצורך לקיים כוח מרתיע, אבל הסכנות לישראל אם ירדן לא תקבל טנקים תהיינה חמורות שבעתיים. אשכול ומאיר היו קרובים לרתיחה בעת שהרימן ביקש את התערבותם אצל מנהיגי יהדות אמריקה. הם תבעו אספקה גלויה ונרחבת של נשק אמריקני לישראל, במקביל לירדן. לכך סירבו האמריקנים מתוך חשש לתגובה חריפה בעולם הערבי. בהזדמנות זו דרשו הישראלים את תמיכתה של ארצות-הברית במאבקם נגד איומי הערבים להטות את מקורות הירדן, בתגובה להשלמת המוביל הארצי הישראלי. האמריקנים הציעו כי ישראל תפנה לאו״ם, ביודעם היטב כי הצעה כזו הייתה סדין אדום בעיני גולדה. הרימן הזהיר את ישראל מפני הנחתת מכת-מנע נגד הערבים, אפילו אם האו״ם לא יפעל. גולדה קפצה ממקומה ואמרה, כי ארצות-הברית נסוגה מהתחייבויותיה, ואז ענה הרימן והציע לה שלא לזלזל במועצת-הביטחון. השיחה עלתה לטונים גבוהים ואשכול טען כי הרימן לא הותיר לו דבר, כי ממילא ארצות-הברית כבר התחייבה לספק את הטנקים לירדן. הרימן חזר לוושינגטון והשאיר את קומר להשלים את המשא-והמתן, שבסופו הושגו הבנות חשאיות. ישראל הסכימה בשתיקה למכירת הטנקים לירדן וניאותה להרגיע את ידידיה בארצות-הברית ולבקש מהם שלא להביך את הנשיא. ארצות-הברית מצדה הסכימה למכור לישראל מטוסי-קרב אם לא תוכל לרכוש מטוסים כאלה שביקשה באירופה. הייתה זו ראשיתה של עסקת ה״סקייהוק״, שכללה 48 מטוסים, אושרה על-ידי הנשיא בפברואר 1966 ופורסמה במאי 1966. המטוסים הראשונים הגיעו לאחר מלחמת ששת הימים ומילאו תפקיד חשוב במלחמת-ההתשה. עסקת הטנקים כללה 210 ״פאטונים״ שהיו כה חיוניים במלחמת ששת הימים.[28]

בסוף 1965 הושלם המעגל בעסקת הטנקים עם ירדן. המלך חוסיין התקשר עם איש-הקשר שלו בלונדון וביקש פגישה עם נציג ישראלי בכיר. ד״ר יעקב הרצוג, ששימש אז מנכ״ל משרד ראש-הממשלה, ונפגש עם חוסיין שנתיים קודם-לכן, עשה סידורים לקיים את המפגש בפריז בנוכחות שרת-החוץ. הפגישה התקיימה בבית משפחה יהודייה בבירת צרפת בנובמבר 1965. פרסום ישראלי חדש תיאר אותה בפרוטרוט. גולדה הגיעה במיוחד לפריז ולנסיעתה לא ניתן פרסום. הפגישה אורגנה על-ידי שגריר ישראל בצרפת, ולטר איתן, אבל הוא לא נכח בה. גולדה וחוסיין ישבו והעלו זיכרונות - גולדה על פגישותיה עם סבו של המלך, בעוד שחוסיין דיבר אף הוא באהבה גדולה על סבו עבדאללה. המלך הירדני הסביר את מצבה הרעוע של ירדן, הנתונה לאיומי חתרנות מצד נאצר, סוריה ואש״ף. הוא ביקש את הסכמתה של ישראל לרכישת הטנקים בארצות-הברית - הסכמה שכבר ניתנה ממילא. הוא הבטיח כי הטנקים הללו לעולם לא יחצו את הירדן ולא יופעלו נגד ישראל. גולדה ביקשה ערבות של ממש ולא רק הבטחות בעל-פה. חוסיין הבטיח שימסור את התחייבותו בכתב למימשל ג׳ונסון. עוד הבטיח, כי לא ייתן את ידו לפגיעה במפעלי-המים של ישראל וגולדה הבטיחה מצדה שישראל תתמיד בתוכניתה ותשאב כמויות מים אך ורק בהתאם לתוכנית-ג׳ונסטון מ-1955. חוסיין ביקש, שישראל תרסן את עצמה ולא תגיב בפעולות-תגמול על מעשי חדירה של מחבלים משטח ירדן. הוא האשים את הסורים בחימום הגבול וביקש את הבנתה של ישראל למצבו העדין. כעבור שנתיים תפשה ישראל עשרות טנקים אמריקניים בגדה המערבית במהלך מלחמת ששת הימים. הבטחתו של חוסיין נתגלתה כלא-אמינה. לאחר-מכן היא רמזה באופן די ברור על הבטחות המלך שהופרו, כהוכחה שלא ניתן לסמוך על דברתם של מנהיגי ערב, ואפילו לא זו של מלך.[29]

מדיניותה של ישראל באירופה הייתה עקיבה במהלך עשר השנים שגולדה מאיר שימשה שרת-החוץ, והתמקדה בכמה נושאי-יסוד: עליית יהודים, בייחוד מארצות מזרח אירופה וברית-המועצות בראשן: רכישת נשק בארצות מערב-אירופה ובייחוד בצרפת, בגרמניה ובבריטניה; וניסיונות להשתלב בשתי מסגרות אירופאיות חשובות - השוק המשותף וברית-ההגנה הצפון אטלנטית.

השוק המשותף יעניק לישראל יתרונות כלכליים רבים ויהפוך לשוק העיקרי של מוצרי החקלאות והתעשייה המתוחכמת שלה. שילובה של ישראל כחברה מלאה בשוק, נלווית או בכל מעמד אחר, יהווה מכה גדולה לחרם הערבי ויתרום להתבססותה של ישראל ביבשת. ב-1964 יצאה גולדה למסע ממושך בבירות אירופה, כדי להניח את התשתית לקראת פתיחת המשא-והמתן הכלכלי שהיה אמור להתחיל ביוני 1964. היא יצאה כדי לרכך את ראשי מדינות אירופה ולשטוח בפניהם את הטיעון הרגשי בדבר חובתם המוסרית לניצולי השואה ואת הצורך לחזק את כלכלת ישראל, ואף הדגישה את היתרונות הכלכליים שיצמחו למדינות השוק עקב התקשרותם עם ישראל. היא למדה את הטיעונים הכלכליים והחלה להתמצא במְכָסים, במכסות יבוא ויצוא ובנושאים מסובכים אחרים. את הטיעון הרגשי לא הייתה צריכה ללמוד. מסעה היה נוח מאחר שב-1964 השתפר מעמדה של ישראל באירופה. פרישתו של בן-גוריון כאילו הפיגה את המתח המתמיד שבו ישראל הייתה שרויה, ומנהיגי אירופה ראו ביורשו אדם מתון ופחות נוקשה. דמותה של גולדה כבר הייתה מוכרת היטב בבירות אירופה; היא כבר הייתה בתפקיד תשע שנים, שמה נודע ברבים והיחס אליה היה יחס של כבוד והערכה גדולה. אומנם, אירופה לא נענתה לכל התביעות, ורק לאחר שנים קיבלה ישראל מעמד של חברה נלווית לשוק, אולם תרומתה לכך הייתה ניכרת.

את הניסיונות להתקשר עם נאט״ו ריכז בן-גוריון, שהפעיל לשם כך את משה דיין ושמעון פרס. גולדה אף היא שותפה בחלק מהמאמצים שלא עלו יפה. בכל הנוגע לנאט״ו היה ברור כי את האות תיתן ארצות-הברית, וזו טרם הייתה מוכנה לכך באותה עת ואף התמידה בעמדה זו עד היום. אמריקה הסכימה כי ישראל תרכוש נשק במערב-אירופה ובשיחה שקיימה גולדה עם דאלס, באוקטובר 1958, הוא היה מוכן להסכים להקמת קרן-פיתוח ולהלוואה בסכום של עשרה מיליון דולר, שבאמצעותה תוכל ישראל לרכוש בבריטניה טנקים מסוג ״סנטוריון״. כדי לבסס את מעמדה של ישראל במערב-אירופה יצאה גולדה לסיור בשלוש בירות באוגוסט 1958. המסע החל בפריז. הרפובליקה הרביעית גוועה כמה שבועות קודם-לכן, והנשיא דה-גול עלה זה עתה לשלטון, בעיקר כתוצאה מהמרידה באלג׳יריה. כמה ישראלים הכירו את דה-גול, בייחוד השגריר יעקב צור, שהשכיל לקיים עמו קשר שוטף בתקופת גלותו הפוליטית הארוכה. מעטים ידעו את דעותיו על המזרח-התיכון ובישראל הובעו חששות גוברים והולכים שמא יחול שינוי לרעה בעמדת צרפת, שהייתה עדיין ספק הנשק העיקרי והבלעדי של ישראל. שגריר צרפת בישראל, פייר ג׳ילבר, התעקש כי על גולדה להיפגש עם הנשיא דה-גול ועם ראש הממשלה קוב דה-מרוויל. ב-5 באוגוסט היא סקרה משמר-כבוד של זקיפים בארמון האליזה ועלתה למשרדו של דה-גול בקומה השנייה. הוא קיבלהּ בחמימות. עם צאתה מהפגישה עמו אמרה, בראיון, כי

״הקשרים המאחדים את שתי ארצותינו אינם פרי מצבים משתנים, אלא משקפים אחדות-דעים״.[30]

מדה-גול הלכה לידידה גי מולה וזה הסביר לה כי אומנם דה-גול רוחש אהדה רבה לישראל ואף אישר את כל בקשותיה לנשק, אבל עם כל חיבתו והערכתו לישראל הוא מסתייג מאוד מכל התקשרות פורמלית או משיתוף-פעולה הדוק וגלוי עם ישראל. לדעתו של מולה, נבעה עמדה זו מגישתו לנושאים פוליטיים, והוא, מולה, לא רצה לכבול את ידיו בתחילת נשיאותו. דה-גול העדיף - לפי מולה - שהערבים יחששו מקיומה של ברית צרפתית-ישראלית, אפילו אם אינה קיימת רשמית. עם זאת, מולה לא סבר כי דה-גול יעשה עסקה עם הערבים על חשבון ישראל.[31] ברם, כעבור חודשים מספר החל להסתמן שינוי לרעה ביחסים עם הרפובליקה החמישית בעת שדה-גול הפסיק את שיתוף-הפעולה הצרפתי בבניית הכור הגרעיני בדימונה והחזיר את המומחים הצרפתים הביתה. בישראל לא ניתן כל פרסום לידיעה מאחר שיחסי ישראל-צרפת היו שנויים במחלוקת מבית: צרפת נחשבה עדיין כטריטוריה של משרד-הביטחון וכל שינוי בעמדתה היה מעמיד את בן-גוריון ופרס במצב לא נעים. רמז לשינוי המסתמן ראתה גולדה בפגישתה עם ראש ממשלת צרפת דה-מרוויל שהיה מכופתר, קר, צונן ו״בריטי״ לפי תיאורה.[32]

מפריז היא יצאה לרומא ונפגשה עם ראש-הממשלה, אמינטורה פנפני, ושר-החוץ שלו (9 ו-10 באוגוסט), ולמחרת המשיכה ללונדון לפי בקשה מפורשת של שר-החוץ סלוין לויד. במבט לאחור, הביקור בלונדון היה חשוב מאוד והביא לפריצת-דרך ביחסי ישראל-בריטניה. לויד בישר לה, כי תוכנית ״אלפא״ מתה ונקברה ובריטניה רוצה לפתוח דף חדש ביחסיה עם ישראל. לא ברור אם הבריטים השתכנעו במיוחד מטיעוניה הרגשיים של שרת-החוץ לגבי הצורך לשמור על מאזן-הכוחות באזור; הם הבינו היטב, כי לאחר מלחמת-סיני נוצר מצב חדש במזרח-התיכון, וישראל הפכה עתה לעובדה קיימת שלא ניתן לערער על קיומה או לכפות עליה הסדר ללא הסכמתה ושיתופה. בהיותם בקיאים בענייני האזור ומנוסים בהבנת המתרחש בעולם הערבי, עמדו הבריטים על השיפור שחל במעמדה של ישראל ואם כך, מדוע שלא ימכרו לה נשק? מאחר שחברו יחד עם ישראל וצרפת במלחמת-סואץ, הם חששו פחות מתגובה עוינת בעולם הערבי למקרה שיחליטו למכור נשק התקפי לישראל. אדרבה: אחרי המהפכה העקובה מדם שאירעה בעירק ביולי 1958, בעת שישראל הסכימה באי-רצון בולט לאפשר לבריטניה להטיס כוחות דרך המרחב האווירי שלה לירדן, כדי להציל את משטרו של חוסיין מהתמוטטות, התברר להם כי ישראל היא גורם יציב ומייצב וכדאי לחזקו. זאת ועוד: הרי ארצות-הברית עצמה עודדה את הבריטים למכור נשק לישראל, כדי שהיא לא תיאלץ לעשות כן. בעבר כבר התאמנו קצינים ישראליים בבתי-ספר צבאיים באנגליה, וביניהם משה דיין ויצחק רבין; וחיל-הים רכש כלי-שיט בריטיים ואנשיו התאמנו בהפעלתם בבסיסי הצי המלכותי. לויד רמז על נכונותה של בריטניה למכור לישראל טנקים מסוג ״סנטוריון״, הטובים בשוק באותה תקופה. השיחות בלונדון היו תכליתיות ולמעשה היעד שהוצב לגולדה - רכישת נשק ושינוי בעמדת האנגלים - הושג.

גרמניה הייתה הנושא המרכזי שבו הייתה חלוקה עם בן-גוריון בתחום מדיניות-החוץ. הוא, פרס וראשי משרד-הביטחון הכירו במעמדה הכלכלי, הדיפלומטי והצבאי העולה של גרמניה באירופה ובהיותה בעלת-הברית העיקרית של ארצות-הברית ביבשת זו. הם סברו כי אסור לסמוך רק על צרפת, וּודאי שלאחר עליית דה-גול לשלטון יש לחפש מקורות נשק אחרים למקרה שבן-גוריון כינה ״יום סגריר״. גולדה לא יכלה להשתחרר מיחסה המסויג לגרמניה ולגרמנים, אבל הבינה את הצורך בקשרים המיוחדים שהתהוו בין שני משרדי-הביטחון. בניגוד לצרפת, שבתחום היחסים עמה היא טענה למעמד שווה לזה של פרס, היא לא התרעמה במיוחד על הקשרים הסודיים שנתרקמו עם גרמניה וביקשה רק שישתפוה. בכמה מקרים שבהם הדברים הגיעו לידי משבר היא לא תמכה בעמדתו של בן-גוריון. בסוף 1957 הוא הציע לשגר את משה דיין (״אישיות רמת-מעלה״) לנהל שיחות על רכישת צוללות בגרמניה, אך היא הביעה הסתייגות. הנסיעה לא יצאה אל הפועל והצוללות נרכשו באנגליה. החלטת משרד-הביטחון למכור לצבא הגרמני תחמושת ותת-מקלעי ״עוזי״ הביאה למשבר ממשלתי בעת ש״אחדות-העבודה״ גילתה את העסקה והביאה בכך להתפטרותו של בן-גוריון. ראשי ״אחדות-העבודה״ נעזרו בגולדה מאיר ובאיסר הראל. ברם, היא הסכימה לפגישת בן-גוריון עם הקנצלר אדנאואר בניו-יורק במארס 1960, שבמהלכה אישר המנהיג הגרמני את אספקת הנשק מארצו לישראל ומלווה-פיתוח בסך חצי-מיליארד דולר – סכום-עתק באותם הימים. גולדה נקרעה בנפשה; היא הבינה כי ישראל המבודדת חייבת להשיג נשק לביטחונה מכל מקור, אפילו מהשטן, אולם גרמניה - זה היה יותר מדי עבורה. נוסף על כך היא לא התפעלה מהעובדה שישראל התקשרה עם מנהיגי מפלגה ימנית - אדנאואר ושטראוס - וזה הכעיס את ראשי הסוציאליסטים ברנדט ושמידט. גולדה ידעה היטב כי קרב היום שבו ייקשרו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לבין גרמניה. בשיחות פרטיות הביעה תקווה, כי כאשר זה יתרחש, שוב לא תהיה שרת-החוץ. את המשא-והמתן על הקמת קשרים דיפלומטיים ניהל אבא אבן כסגן ראש-הממשלה. היא לא רצתה להיות מעורבת בכך וביום שבו הצביעה הכנסת על אישור היחסים הללו היא הייתה חולה, אם כי תמכה במהלך זה.

ממשלת גרמניה גילתה חוסר-רגישות משווע בעת שמינתה כשגרירה הראשון את רולף פאולס, שהיה קצין בצבא גרמניה ואיבד את ידו בחזית הרוסית. גולדה לא התעקשה על גרימת משבר דיפלומטי עם גרמניה בראשית הדרך, אבל הביעה את דעתה בצורה שזו הגיעה לידיעת ממשלת בון. היא חשבה שאסור לגרמניה לשגר שגריר ששימש קצין בוורמאכט. אולם גרמניה התעקשה. ערב הגשת כתב-ההאמנה, במאי 1965, נתקבל פאולס לשיחה אצל שרת-החוץ, כמקובל לפי הנוהג הדיפלומטי, והראה לה את כתב-האמנתו. היא לא חסכה מילים כדי להסביר לו כי בישראל חיים מאות אלפים מניצולי השואה או אלה שאיבדו משפחות בשואה. פאולס ניסה לשכך את רגשותיה בעת שהודיע כי הוא הגיע למשרד-החוץ אחרי ביקור ב״יד ושם״ והוא יעץ לכל גרמני לעשות כמוהו. בעת שהגיש פאולס את כתב-האמנתו לנשיא שזר, נשמעו היטב קולות המפגינים בחוץ. את ההמנון הגרמני ניגנה תזמורת המשטרה; היה ניתן להבחין, כי על זרועותיהם של נגנים אחדים טבועים מספרים מתקופת הנאצים. כמה ניגנו ובכו. גולדה עמדה קפואה לצד הנשיא. היא לא הניעה שריר גם כאשר פאולס גחן ונשק את ידה בסוף הטקס הקפוא. היה זה יום עצוב מאוד עבורה, אבל היא נאלצה להשלים עם המציאות הקשה.

לא בכל מקום באירופה הרגישה את נטל העבר. היא אהבה מאוד לבקר במדינות סקנדינביה ובהולנד. שם לא היו לישראל בעיות מיוחדות, להוציא חיכוכים מתמידים עם כוח-המשקיפים של האו״ם שעם חילותיהם נמנו כמה שבדים, נורבגים ודנים. במהלך שירותה כשרת-החוץ היו לה תקריות לא-נעימות עם מפקדי כוח-המשקיפים, הגנרלים פון-הורן משבדיה ואוד בול מנורבגיה. בכל הזדמנות העירה למפקדים אלה על נטייתו של האו״ם לקבל את העמדה הערבית מאשר את זו הישראלית ואת העובדה כי מרבית המשקיפים העדיפו להתגורר בצד הערבי של ירושלים ובדמשק. במשך שנים עסקה גולדה בתקריות-הגבול בין ישראל ובין ירדן, ולאחר-מכן - בגבול הסורי. אולם החיכוכים הללו לא העיבו על יחסי ישראל עם מדינות סקנדינביה. שם היא יכלה להזכיר לדנים ולשבדים את התפקיד שמילאו בהצלת יהודים בתקופת השואה ולהעלות על נס את התנהגותם האמיצה של הנורבגים נגד גרמניה הנאצית בתקופת הכיבוש. מאותן הסיבות חשה את עצמה כמעט בבית בעת שביקרה גם בהולנד.

יחסה למדינות מזרח-אירופה היה מסויג מאוד. מניסיונה האישי בברית המועצות היא פיתחה רגשי כבוד ויראה בפני כוחה הצבאי של מעצמה זו ואי-ריסונה להשתמש בו במידת הצורך. דיכוי המרידה בהונגריה ואיומי ברית-המועצות על ישראל בחודשים אוקטובר-נובמבר 1956 היו עדיין טריים בזיכרונה. ישראל נקלעה לדילמה בכל הקשור למאמצים להשיג את תמיכתה של רוסיה הסובייטית בפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. הרוסים סיפקו כמויות אדירות של נשק למדינות ערב וסירבו לדון באפשרות של הקפאת מירוץ-החימוש האזורי. בן-גוריון הבין היטב עוד משנותיה הראשונות של המדינה, כי הסדר ישראלי-ערבי מותנה בהסכמתה הפעילה או הסבילה של ברית-המועצות. בשיחה עם הנשיא אייזנהאואר במארס 1960 הוא אף העלה את אפשרות שיתופה של ברית-המועצות בניסיונות לפתור את הסכסוך או להביא להפסקת מירוץ-החימוש. ארצות-הברית נחרדה. השגריר הרמן והציר הרצוג זומנו לשר-החוץ האמריקני כריסטיאן הרטר (שמונה אחרי מותו של דאלס) וזה הביע פליאה על כך שישראל מעוניינת לתת לברית-המועצות מעמד במזרח התיכון. ארצות-הברית סירבה להעניק לרוסים מעמד כזה, בעוד שראש ממשלת ישראל חש, כי בלי הסובייטים לא ייכון שלום אמתי בין ישראל לבין הערבים.[33] ישראל מצדה עשתה רבות כדי למנוע חיכוכים מיותרים עם ברית-המועצות ולכן כמעט שלא דיברה בקול רם על עליית יהודים מארץ זו ועשתה הכול שלא לתת בידי הרוסים תואנה להתנכל לה או ליהודים בארצם. המדיניות הרוסית העוינת באה לידי ביטוי באספקת נשק לערבים ובהצבעות נגד ישראל במוסדות-האו״ם ובייחוד במועצת-הביטחון, שם הם הצביעו עבור כל הצעה שהייתה נוחה לערבים, ומתחילת 1954 הטילו וטו על כל הצעה שהתפרשה כנוחה לישראל. גולדה עשתה מאמץ להופיע בכל אירוע חברתי ודיפלומטי של שגרירי רוסיה ומדינות מזרח-אירופה בישראל. ביולי 1964 היה נראה, כי לפחות ביחסי-התרבות בין ישראל לבין רוסיה חלה תזוזה (בכיוון אחד, כפי שהתברר במהרה), בעת שנחתם הסכם לחילופי תרבות ומוסיקאים סובייטיים, שכללו את הצ׳לן רוסטרופוביץ׳ וכמה מנצחים שביקרו בישראל. גולדה אירחה אותם בביתה אחרי הופעותיהם והתפללה כי ביקור-הגומלין של התזמורת הפילהרמונית הישראלית יֵצא אל הפועל. הוא בוטל ברגע האחרון. לגולדה לא היו אשליות באשר ליכולתה להשפיע על עמדת מעצמה זו והיא ניצלה כל הזדמנות להביע את תקוותה כי הסובייטים ישנו את מדיניותם. למשל: בנאום בכנסת ב-29 במארס 1965 היא העירה, כי אספקת נשק סובייטי לאלה המכריזים בגלוי על רצונם להשמיד את ישראל אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות השלום המוצהרת של ברית-המועצות. ביטוייה היו תמיד זהירים. ברית-המועצות הייתה לפעמים די פרגמטית ביחסיה עם ישראל.[34] באוקטובר 1964 חתמה זו על הסכם עם ישראל על מכירת רכוש הכנסייה הרוסית בירושלים. הייתה זו הפעם הראשונה שישראל חתמה על הסכם כלשהו עם מעצמת-על בירושלים הבירה. הרוסים רצו את הכסף, ועֶקרון המיקום של חתימת החוזה לא הטריד אותם במיוחד. הם ידעו כי הערבים לא יקימו קול זעקה. ואפילו אם ימחו, הרוסים לא יתייחסו לכך ברצינות.

בנושא המרכזי של מדיניות-החוץ הישראלית - שלום עם מדינות ערב - לא חלה כל התקדמות, ולא זו בלבד אלא שבסוף תקופת כהונתה במשרד-החוץ אף החלה הרעה ונזרעו הזרעים שהובילו למלחמת ששת הימים. בענייני האזור היא הייתה כפופה לקו הכללי שהוכתב על-ידי בן-גוריון, ואם כי התירה לעוזריה במשרד-החוץ לנסות כמה יוזמות, הרי שכל מהלך תואם עם משרד ראש-הממשלה. יוזמה אחת שנודעה בשם ״מדיניות הפריפריה״ עסקה בהידוק הקשרים בין ישראל לבין שלושת המדינות בשולי האזור - איראן, תורכיה ואתיופיה. שלושת אלה ראו בנאצר גורם מסוכן ומתסיס באזור והבינו כי רצוי לתאם מהלכים עם ישראל. בשלושת הבירות היו לישראל נציגויות בתורכיה רשמית ובאירן לא-רשמית. ישראל ראתה במדינות אלה בסיס לפעולה אפשרית במדינות ערב. מאירן היא פעלה לסייע למורדים הכורדיים שלחמו במשטר העירקי, מאתיופיה היה ניתן לעזור למורדים בדרום-סודן, ותורכיה הייתה מדינה חשובה ששכנה בגבולה הצפוני של סוריה. ב-1958 הוקם קשר עם כוחות נוצריים בלבנון, ובן-גוריון היה מוכן להציע להם נשק ישראלי להגנה בפני המוסלמים. את המדיניות הגה וגיבש ראובן שילוח, ראש המוסד הראשון, לאחר-מכן הציר בוושינגטון, ואדם בעל דמיון פורה ויכולת חשיבה, אם כי הוא העדיף לפעול לבדו.

בעת ביקורה בפריז באוגוסט 1958 נפגשה גולדה פעמיים עם שר-החוץ התורכי פאטין זורלו, ובה סוכם כי רצוי לקיים מפגש בדרג הבכיר ביותר של שתי המדינות. הפגישה יצאה אל הפועל ב-29 באוגוסט, בעת שבן-גוריון, גולדה וכמה יועצים טסו בחשאי לאנקרה ונפגשו שם עם ראש-הממשלה מנדרס ועם זורלו. הסיכום הפורמלי היה הידוק קשרי-התרבות, אבל למעשה הונח היסוד להבנות שונות בתחום חילופי מודיעין ותיאום אפשרי אם תתחוללנה באזור תהפוכות מרחיקות-לכת שתחייבנה זאת.[35] ישראל ומדינות-הפריפריה קיבלו את ברכתה האילמת של ארצות-הברית; שמייד אחר אירועי יולי 1958 חרדה ליציבותם של המשטרים המתונים בעולם הערבי.

ההפיכה בעירק, התסיסה בירדן ומלחמת-האזרחים בלבנון, שהגיעו לשיאן ביולי 1958, חייבו התערבות בריטית בירדן, כדי להציל את משטרו של חוסיין ומשלוח יחידות-צבא אמריקניות ללבנון, כדי לשמור על משטרו של הנשיא שמעון. ישראל נראתה כאי של יציבות וסדר ועליה היה ניתן לסמוך בעת צרה ומצוקה. אולי עקב התסיסה שהשתררה אז באזור החל להסתמן שינוי בעמדה האמריקנית הצוננת כלפי ישראל. אבל ארצות-הברית עדיין חרדה מהאפשרות שיום בהיר אחד ישראל תתפרץ ותכה בערבים. תרגיל גיוס מילואים פומבי של צה״ל, שעורר רעש גדול בישראל באביב 1959 והביא להעברתו של ראש אג״ם מתפקידו, החריד את פקידי מחלקת-המדינה שתהו מדוע החליטה ישראל על צעד זה. משהוסבר להם כי מדובר בסך הכול בתרגיל שגרתי, שנופח מעבר לכל המשוער עקב תקלה בקריאה פומבית, הם לא השתכנעו במהרה. אולם מכאן ועד הזדהות גוברת והולכת עם ישראל - עדיין הדרך הייתה ארוכה. האמריקנים סירבו בעקיבות להיענות לכל איתותיו של בן-גוריון בדבר ברית-הגנה או שיתוף ישראלי בהסדר אזורי ואף לא רצתה להזמינו לשיחות גלויות או חשאיות.

מאמצים שנעשו כדי להגיע להבנה סמויה עם מצרים לגבי מעבר סחורות לישראל וממנה, על סיפון אוניות זרות עלו על שרטון במארס 1959. מתום מלחמת-סיני ועד לאותו זמן לא הפריעה ממשלת מצרים למעבר סחורות כאלה, בתנאי שלא יינתן לדבר פרסום. אבל באותו חודש החליט נאצר להפסיק את המעבר הזה, ואוניות אחרות שהניפו דגלים זרים (ליברי, גרמני ודני) נעצרו. הספינה הדנית ״אינגה טופט״ נעצרה ב-21 במאי 1959 ומאחר שרב-החובל שלה לא התיר את פירוק המטען מעל סיפונה, לא הורשתה להמשיך והייתה עצורה כמה חודשים. נושא השיט הועלה על-ידי גולדה בשיחה עם המזכיר-הכללי של האו״ם ב-7 באוקטובר. הוא הודיע לה,

״כי למרבית החברות (באו׳׳ם) נמאס הסיפור הזה״

והוא רצה לשוב למסגרת של הבנות אפקטיביות עם המצרים בעניין זה.[36] הוא הביע תקווה כי הדבר יעלה בידו ואז החליטה ישראל, תוך תיאום עם המרשלד, לבחון את המצרים ושיגרה את הספינה היוונית ״אסטיפלאה״ בדרכה מחיפה לג׳יבוטי דרך תעלת׳-סואץ, ועליה 400 טון מלט. המרשלד הודיע לשר-החוץ המצרי מחמוד פאוזי, כי להפלגה לא יינתן פרסום. הספינה הגיעה לפורט-סעיד ב-17 בדצמבר ונעצרה שם. בנאום שנשאה בכנסת ב-22 בדצמבר הסבירה גולדה את השתלשלות הפרשה וטענה, כי התנהגות המצרים

״נובעת מסובלנות רשויות-האו״ם למדיניות החרם והאיומים כנגד ישראל מצדו של נאצר״.

היא הכריזה כי ישראל לא תהיה מוכנה ליפול קורבן למדיניות הפיוס כלפי מצרים. בסופו של דבר שוחררו שתי הספינות ומטענן הוחרם והועבר על-ידי ממשלת מצרים ״כרכוש האומה הפלשתינאית״.[37] כעבור שבוע פגשה גולדה את המרשלד בחגיגות העצמאות של קמרון ואמרה לו את אשר עם לבה. הוא לא התרשם במיוחד. שניהם היו שופטים בתחרות לבחירת מלכת-היופי של קמרון ביאונדה. יחסיה ההדדיים עם מזכיר-האו״ם הצטיינו בעוינות מוחלטת.[38] הוא סירב להבין את התנהגותה הלא-דיפלומטית, שלעתים גבלה - לדעתו - בפרץ רגשות ובהיסטריה. היא לא השלימה עם יחס האיפה ואיפה שגילה כלפי ישראל, דבקותו באות הכתובה של הסכמי שביתת-הנשק וניסיונו לפייס את הערבים על חשבונה של ישראל; אבל היא לא הרחיקה לכת עד כדי כך שתאמר לו, כפי שעשתה זאת פולה בן-גוריון: ״אולי תתחתן ותניח לנו״. המרשלד נספה בתאונת-מטוס באפריקה בספטמבר 1961. גולדה הצטערה על כך, אבל לא התאבלה במיוחד. עבורה הוא ייצג את כל מסכת התככים והקנוניות נגד ישראל, שאפיינו את השלבים האחרונים, הלא-מזהירים, של מערכת סיני.[39]

בעשר השנים שבהן כיהנה כשרת-החוץ לא השתנתה השקפת-עולמה בנושא השלום והמלחמה. השלום יבוא - היא אמרה שוב ושוב - אחרי שמדינות ערב יגיעו למסקנה, כי לא יוכלו להשמיד את ישראל. עבורה בעיות הפליטים והגבולות, המים והשיט, לא היו המרכזיות, אלא סימפטומים של סירוב הערבים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. בשנים 1965-1956 היא נהגה לומר, כי טרם נפגשה במנהיג מערבי אחד שהיה מוכן להבטיח לה, לאחר ביקור במדינות ערב, כי הערבים יהיו מוכנים לחתום על הסכמי-שלום תמורת הסכמתה של ישראל לעשות ויתור טריטוריאלי או לקבל פליטים. עמדת הערבים הייתה נחרצת - הכול או לא כלום. היא הקפידה לומר, כי בסופו של דבר ישראל היא אשר תקבע את גורלה והיא אשר תחליט מה חיוני עבורה. המומחים לענייני ערבים במשרדה הבינו את עמדתה ואף הציעו כמה מהלכים, כדי לרכך את העמדה הרשמית של ישראל, אבל היא הייתה נחרצת: היא הייתה מוכנה לעשות ניסיונות, אבל לא על-חשבון עקרונות. מזכרים רבים שכתבו באותה תקופה עזרא דנין וראובן שילוח מעידים, כי לא תמיד התייחסה בשיקול זהיר לכמה מהרעיונות שלהם להביא לתזוזה בקיפאון שהשתרר. כמה מהצעותיו של שילוח למבנה ארגוני אחר של המשרד נתקלו בהתנגדותם של מרבית הסגל הבכיר, וגולדה, שמעולם לא רצתה לחולל מהפכות ארגוניות, החליטה לוותר, הגם שסברה כי כמה מהרעיונות ראויים ליישום.[40]

משרת-חוץ על-תנאי בשנים 1958-1956 היא החלה להיות הדמות הדומיננטית ביחסי-החוץ של ישראל משנת 1961.

חלק מהשינוי היה קשור בשקיעתו האטית של בן-גוריון; סיבה אחרת הייתה נעוצה ביישוב הרבה מהבעיות שהיו שנויות במחלוקת עם שמעון פרס; והשלישית - ביטחונה הגובר והולך כי היא מסוגלת להתמודד עם התפקיד בלי קשיים מיוחדים.

היא החלה לאהוב את המשרה, אם כי המשיכה להסתייג רבות מהסגל הבכיר של משרדה וחשבה, כי רבים מהם חרדים בעיקר לקידומם ולנוחיותם ולא למאמץ הגדול של ישראל להשתלב בצורה יותר מעמיקה במשפחת-העמים.

בעת שפרשה ממשרד-החוץ היה מצבה הבינלאומי של ישראל איתן ויציב ללא כל השוואה עם מה שמצאה עשר שנים קודם-לכן. מלחמת-סיני חוללה את התפנית, אבל גם מאמץ קשה ועקיב להסביר את עמדת ישראל, לחדור לכל פינה אפשרית ולנצל מצבים מזדמנים

וכן תושייה רבה ונקיטת דרכים לא-אורתודוקסיות - הניבו את פריים.

מכל שרי-החוץ של ישראל היא שימשה בתפקיד במשך התקופה הארוכה ביותר, אבל לא השאירה את רישומה על המבנה של המשרד, על מוראל העובדים ועל עיצוב גישות חדשניות במדיניות-החוץ.

היא תיזכר יותר כממשיכת הדרך של בן-גוריון ונושאת הדגל ברמה. העשור במשרד-החוץ היה, כמובן, בית-הספר הטוב ביותר לקראת תפקידה האחרון - ראש-הממשלה. אבל עד שתיקרא לתפקיד זה - ולה כנראה לא היה ספק כי אכן יום זה יבוא והיא תזכה במשרה החשובה - יעברו ישראל ומפלגתה זעזועים קשים ומכאיבים, שמהם טרם התאוששו עד היום הזה.

הערות: