מבוא

הגבולות שמדינת ישראל הגיעה אליהם לאחר מלחמת העצמאות הרחיבו במידה ניכרת את השטח שעצרת האו״ם הקצתה למדינה היהודית בתוכנית החלוקה של 29 בנובמבר 1947. הגבולות המורחבים, שכונו ׳גבולות שביתת־הנשק', שיקפו את עליונותו הבולטת של צה״ל בשלבים המאוחרים של מלחמת העצמאות. עליונות זו היא שאיפשרה לממש את רצונה הנחוש של הנהגת המדינה, ובן־גוריון בראשה, לקבוע למדינת ישראל מפה חדשה שיותוו בה קווי גבול נוחים יותר להגנה. קווי גבול אלה עוגנו בהסכמי שביתת־הנשק שנחתמו במחצית הראשונה של שנת 1949.

עד מהרה התברר, כי הסכמי שביתת־ הנשק אינם כלי יעיל להבטחת ריבונותה של מדינת ישראל על כל השטחים שבמסגרת גבולות שביתת־הנשק. דוברים ערביים אחדים הבהירו היטב את התנגדותם לעצם קיומה של ׳יישות ציונית׳ על שטח כלשהו בארץ־ישראל. מנהיגים ערביים מתונים יותר נטו למגמה התובעת נסיגה של ישראל מקווי שביתת־הנשק לעבר מפת גבולות שונה, אשר תרצה את תביעותיו של העולם הערבי. בתזכיר של אגף המודיעין במטכ״ל, המתייחם לעמדה הערבית בשאלת הגבולות, נקבע, בין השאר:

יש לנו הוכחה דוקומנטארית, שהקו שנקבע על ידי המצרים הוא: יש לדרוש מישראל לחזור לקווי 1947. כל זמן שישראל מסרבת, המצרים נשארים בעמדה טקטית נוחה, באשר עומדים הם על קרקע [החלטת] או״ם. באם היהודים יסכימו, מדגישים      המצרים, יש עוד מקום לשינוי העמדה והגדלת הדרישות. ויתור גורר ויתור... הוויתורים    שהם דורשים אינם מטרה אלא תכסיס.[1]

במערכת הבינלאומית בלטו שתי מגמות מרכזיות באשר לגבולותיה של מדינת ישראל: המגמה המחמירה תבעה נסיגה מלאה של ישראל אל הגבולות שהוקצו למדינה היהודית בתוכנית החלוקה, שאושרה בעצרת האו״ם ב־29 בנובמבר 1947. זאת על־סמך הטענה, כי הנהגת היישוב הסכימה לקבל את התוכנית, וכי אלו הגבולות היחידים שזכו להכרה בינלאומית מחייבת. המגמה המקלה, לעומת זאת, הסתפקה בתביעה לנסיגה מצומצמת יותר - פשרה בין גבולות החלוקה ובין קווי שביתת־הנשק.

במרכז המאמר נבחן את התמודדותה של ההנהגה בישראל, בראשות דוד בן־גוריון ומשה שרת, עם תביעות אלו לנסיגה ישראלית מקווי שביתת־הנשק. המאמר מתמקד, בעיקרו של דבר, בתקופת הזמן שבין חתימת הסכמי שביתת־ הנשק והשנים שלאחר מבצע קדש. בתקופה הנידונה שימש דוד בן־גור־ון, בין השאר, כראש ממשלה ושר הביטחון ובחלק מהזמן כשר ביטחון בלבד. משה שרת שימש בתקופה הנידונה, בין השאר, כשר חוץ וכראש ממשלה ושר חוץ.

תפיסת הסכמי שביתת־הנשק

עם חתימתם של הסכמי שביתת־הנשק וזמן־מה אחרי־כן רווחה בקרב חוגים שונים בישראל ההערכה, כי הסכמים אלו אינם אלא שלב ביניים, וכי ישראל וארצות ערב יגיעו להסדר שלום מלא בתוך תקופת זמן לא ארוכה. הערכה זו התבססה, בין השאר, על ההנחה, כי בעקבות תבוסתו במלחמה יגיע העולם הערבי למסקנה, כי קיומה של מדינת ישראל הוא עובדה קיימת, וכי עליו להשלים עם עובדה זו ולנסות להפיק ממנה את מירב התועלת עבורו. ״אנחנו, כולנו, חיינו באמונה שהשלום עומד מאחורי כותלנו״, אמר משה שרת בתקופה מאוחרת יותר, ״כי ישנה קבלת דין בעולם הערבי; כי זו אומנם שאלה של זמן, אבל זמן לא רב, שנים אחדות. לא אוציא איש מן הכלל. כולנו חשבנו כי נוצר רקע נפשי לקראת שלום בעולם הערבי; כי עניין השלום עתיד להתבסם ולהתגבש יותר ויותר. בנקודה זו נחלה המדיניות שלנו את האכזבה הגדולה ביותר שלה. החזון לא נתקיים. התברר שלא ראינו נכוחה את העתיד.[2]

   על בסים הערכה זו התגבשה התפיסה הרואה בהסכמי שביתת־ הנשק הסכמים בעלי אופי זמני, אשר יוחלפו בעתיד בהסכמי שלום ׳תמידיים׳. ביטוי מובהק לתפיסה זו נתן היועץ המשפטי של משרד החוץ בתקופה הנידונה, שבתאי רוזן, אשר מילא תפקיד חשוב בניסוחם של הסכמי שביתת־הנשק: ״לא היתה כל כוונה״, הוא כתב, ״כי ההסכמים ישמשו חוזי שלום זעירים לטווח ארוך. הכל סברו, כי ועדת הפיוס תביא לשלום של קבע תוך פרק זמן המתקבל על הדעת״.[3]

   הסכמתן של מדינות ערב לניסוחים ברוח זו של סעיפים מסוימים בהסכמי שביתת־הנשק חיזקה סברה זו לגבי אופיים של הסכמי שביתת־הנשק ואף העניקה לה גושפגקא מעין־ משפטית. במסגרת זו חזרו והבליטו גורמים בישראל, בין השאר, את העובדה, כי בהסכמי שביתת־הנשק נקבע במפורש, שהם ״אמצעי זמני... לשם הקלת המעבר מההפוגה הקיימת - לשלום של קבע בארץ־ישראל״, וכוונתם ״לסייע להחזרת שלום של קבע בארץ־ישראל״.[4]

   תפיסת אופיים של הסכמי שביתת־הנשק בדרך זו, כך טענו דוברים בשמה של ישראל, היתה אחד הגורמים שהובילו את חברי המשלחת הישראלית לשיחות שביתת־ הנשק לגלות מידה רבה של גמישות לגבי סימונם הלא־טבעי של קווי הגבול בין המדינות, לגבי הכללת סעיפים ׳פתוחים׳ אשר משמעותם המעשית לא הובהרה כל צורכה, וכן לגבי הסעיפים המגבילים שהערבים תבעו להכליל בהסכמי שביתת־הנשק. לפי עדותו של אחד מחברי המשלחת הישראלית לשיחות שביתת־הנשק, הישראלים לא ראו טעם להתעקש יתר על המידה על ניסוחו של סעיף זה או אחר, שכן הם ״האמינו כי הם הסכימו רק על אמצעי זמני להקלת המעבר מהסדר הפסקת האש לשלום״.[5]

   קרוב לודאי, כי נקודת־מבט זו הדריכה את דוד בן ־גוריון בקובעו מייד לאחר שנחתמו הסכמי שביתת־הנשק, כי ההסכמים נושאים אופי צבאי מוגבל וכי הם יוחלפו בהסדרי שלום מדיניים מובהקים. בדיון שקיימה הכנסת לפני האישור של הסכמי שביתת־הנשק, ביטא בן־גוריון תפיסה זו באופן חד־משמעי: ״אין הסכם זה קובע שום דבר מבחינה פוליטית או טריטוריאלית ואין הוא אלא הסכם צבאי בלבד. הוא קובע עד איזה קו יכול הצבא של כל אחד מהצדדים להתנועע בשטחים מסוימים. אולם אין בהסכם זה שום דבר הפוגע, או קובע, בזכויות, בתביעות או באינטרסים של אחד מן הצדדים. כל זה יהיה עניין למשא־ומתן מיוחד - משא־ומתן של שלום״.[6]

   שר החוץ, שרת, כך אפשר להתרשם, נטה להציג את הסכמי שביתת־הנשק באורח שונה במקצת. כבר בשלבים הראשונים שלאחר חתימת ההסכמים הוא העריך, כי יש לראות בהם הסכמים בעלי אופי מדיני. הוא ביסס תפיסה זו על הקביעה, שהסכמים אלה כוללים בתוכם, בין השאר, את הרכיבים העיקריים הקיימים בכל הסדר שלום בין מדינות: הכרה בסטטוס־קוו הטריטוריאלי והתחייבות מפורשת של כל אחד מן הצדדים להימנע מפעילות בעלת אופי מלחמתי נגד הצד האחר. בתדריך למשלחת ישראל בלוזאן (Lausanne) כתב שרת בהקשר זה:

מעגל הסכמי שביתת־ הנשק מבסס את מעמדנו הטריטוריאלי ... שליטתנו הממשית בשטחים שריבונות ישראל פרושה עליהם היתה מושתתת בראשונה על מאזן בלתי־יציב של כוחות מזויינים. כיום, היא נשענת על הסכמים המחייבים את הצד שכנגד, ומקוימים בחותם האומות המאוחדות. משטר זה מבטיח מפני התקפה את גבולות היבשה של מדינת ישראל במימדיה הקיימים. כן הוא משמש טריז בפני נסיונות לצמצם את שטח המדינה, או לשנות באופן אחר את גבולותיה שלא בהסכמתה.[7]^]

תפיסה דומה באה לידי ביטוי גם בתזכיר משרד החוץ שחובר ערב סיום חתימת הסכמי שביתת־הנשק (יולי 1949). התזכיר קובע כי קווי שביתת־הנשק נושאים בחובם את הסכמת העולם הערבי ואת חסותו של האו״ם. על בסים זה ניתן לקבוע, כי הגבולות הנוכחיים של מדינת ישראל אינם ניתנים לשינוי אלא במשא ומתן שיסתיים בהסכם.

סיכומו של דבר, הסכמי שביתת־הנשק הם הסכמי שלום זמניים (peace settlementprovisional ), והם יכולים להשתנות רק בהסכמת ישראל ומדינות ערב."[8]

     ככל שנקף הזמן וגברה המתיחות לאורך גבולותיה של מדינת ישראל עם מדינות ערב, כך הלכה והתגבשה בישראל ההערכה, ולפיה ארוכה הדרך להסדר שלום ישראלי־ערבי וקלושים ביותר הסיכויים להתממשותו בעתיד הנראה לעין. הערכה זו תרמה להתבססותה של ההכרה, כי הסכמי שביתת־הנשק ילוו את יחסי ישראל עם העולם הערבי עוד שנים ארוכות: ״הביטחון השוטף שלנו״, אמר בן־גוריון באחד מנאומיו, ״מיוסד על הסכמי שביתת־הנשק, וזה סידור זמני, אבל יהודי רוסיה יודעים שתקנות ׳זמניות׳ נמשכו לאורך ימים. ...עלינו לראות הסידור הזמני של שביתת־הנשק כסידור העתיד להימשך שנים רבות, כי קשה לראות סיכוי לשלום קרוב עם הערבים״.[9]

]    כך, בהדרגה, הבינה ההנהגה הישראלית, כי באורח פרדוקסלי נהפכו הסכמי שביתת־הנשק מ״גשר לשלום - לתחליף לשלום״.[10] על רקע הכרה זו, ולמול הערעור הגובר - הן בעולם הערבי והן במערכת הבינלאומית - על ריבונותה של מדינת ישראל בשטחים שנכללו בתחומה לפי הסכמי שביתת־הנשק, התבקש שינוי בגישת ישראל באשר להצגת טיבם של ההסכמים: בניגוד לגישה הראשונית, שהבליטה את אופיים הצבאי, המוגבל והזמני של הסכמי שביתת־ הנשק, הודגש מעתה ואילך אופיים המדיני, או לפחות הצבאי־מדיני.[11]

        לביסוס טיעוניה של ישראל בדבר מעמדם המדיני של הסכמי שביתת־הנשק, הבליטו נציגיה את העובדה, כי ההסכמים נערכו בחסות האו״ם, וממילא - על סמך מגילת האו״ם, האוסרת שימוש במלחמה כדרך לפיתרון סכסוכים בין מדינות. כמו כן נטען, כי בהסכמי שביתת־הנשק נכללו סעיפים שאסרו על פעילות מלחמתית של אחד הצדדים כנגד הצד האחר. כך למשל, סעיף 1(2) להסכם שביתת־הנשק עם מצרים קבע: ״שום צד מהצדדים לא יאיים, לא יתכנן ולא יבצע פעולה תוקפנית באמצעות כוחותיו המזויינים ... נגד הצד השני״. סעיף 1(4) קבע: ״התקנת שביתת־נשק בין כוחותיהם המזויינים של שני הצדדים מתקבלת כצעד הכרחי לקראת חיסול הסכסוך המזויין והשבת השלום בארץ־ישראל על כנו״. סעיף 2(2) בהסכם שביתת־הנשק קבע כדלקמן: ״שום חלק מכוחותיו של כל אחד משני הצדדים... לא יעשו מעשי מלחמה, או מעשי איבה כלשהם נגד... הצד שכנגד״.[12]

בטיעונים משפטיים אלה, בין השאר, השתמשה איפוא מדינת ישראל כדי לבסס את העמדה, ולפיה הסכמי שביתת־הנשק נועדו ליצור מערכת יחסים חדשה בין ישראל לשכנותיה הערביות.

ולא רק להסדיר את מערכת היחסים הצבאית בין המדינות כפי שטענו מדינות ערב.מערכת יחסים זו, כפי שגובשה בהסכמי שביתת־הנשק, כך נטען, מחייבת את הצדדים בלגיטימיות של קווי שביתת־הנשק ולראות בהם קווי גבול מוסכמים שאי־אפשר לשנוח במסגרת של משא־ומתן על הסדר שלום.

   טיעונים משפטיים־ פורמליים אלו לא היו מקובלים על מדינות ערב. לביסום טיעוניה העדר מחויבות מוחלטת מצידן לגבולות שביתת־הנשק, הן שלפו מתוך הסכמי שביתת את הסעיפים המצביעים על ארעיותם של קווי שביתת־הנשק. בין השאר הובלט מעין הקובע במפורש, כי ״אין לפרש משום בחינה את קו שביתת־הגשק כגבול מדיני או טריטוריאלי ואין בהתוויתו שום פגיעה בזכויות, בתביעות ובעמדות של כל אחד מהצדדים שביתת־הנשק לגבי ישובה הסופי של שאלת ארץ־ישראל״. עוד הובלט סעיף 4(3), הקובע כי "הצדדים מכירים כי כל אחד מהם רשאי לעמוד על זכויות, תביעות או אינטרסים בעלי אופי לא־צבאי בשטח ארץ־ישראל, שעליו חל הסכם זה; וכי כל אלה... יוכלו, לפי ראות כל אחד מהצדדים, לשמש נושא בעתיד. ומודגש הוא, שאין מטרה לסידור ההסכם הזה  לקבוע להכיר, לחזק, להחליש, או לבטל, באיזו דרך שהיא, זכויות, תביעות, או אינטרסים של לגבי טריטוריה... בשטח ארץ־ישראל".[13]

מאפייני התביעות לנסיגה טריטוריאלית

עם זאת, הזירה המשפטית־פורמלית לא היתה מגרש המשחקים המרכזי להתדיינות על הטריטוריאלית שביחסי ישראל עם העולם הערבי. ההתדיינות בסוגיה מורכבת זו התנהלה בעיקרה בזירה המדינית. השאלה החשובה שעמדה לדיון ביחסי ישראל והעולם הערבי לא היתה עד כמה יש צידוק משפטי לתביעה הכלל־ערבית, שישראל תיסוג משטחים שהיא במלחמת העצמאות. ברור היה כי מדינות ערב תתבענה נסיגה כזו בין אם תהיינה משוכנעות שיש צידוק משפטי לתביעותיהן הטריטוריאליות ובין אם לאו. הטיעון המשפטי נועד איפא רק לתמוך בתביעה מדינית נחרצת, שהעולם הערבי ביקש לממשה בכל מחיר.

   כאן, במגרש המדיני, קיבלו הערבים תמיכה כמעט מלאה של הקהיליה הבינילאומית בטענתם שקווי שביתת־הנשק הם קווים ארעיים, המגדירים את המקומות שבהם נעצר צה"ל בזמן הקרבות, ואינם צריכים להיחשב לגבולות הקבע של מדינת ישראל. המעצמות טרחו להבליט את אותם סעיפים בהסכמי שביתת־הנשק, אשר ציינו את אופיים הצבאי של שביתת־הנשק. על בסיס זה דיווחה בריטניה לישראל, כי ״על ידי הכרתה דה־יורה [בישראל ב־27 באפריל 1950] היא אינה מכירה בגבולות הקיימים של מדינת ישראל כגבולות הוסופיים, אלא זה תלוי בהסדר סופי בינינו לבין המדינות השכנות״.[14]]

    עמדה דומה נקט גם המימשל האמריקני. בנאומו ב־26 באוגוסט 1955 קבע מזכיר המדינה ג׳ון פוסטר דאלס (Dulles), כי ״הקווים הקיימים המפרידים בין ישראל ומדינות ערב בהסכמי שביתת־הנשק משנת 1949. הם לא היו מיועדים להיות גבולות קבועים מכל בחינה שהיא (they were not designed to be permanent frontiers in every respect). באורח חלקי לפחות הם ביטאו את מצב הלחימה באותה שעה.[15]

     משמעותן המעשית של עמדות אלה, העטופות באיצטלה מעין־ משפטית, היתה הכרה בלגיטימיות של תביעתן של מדינות ערב, שישראל תיסוג מקווי שביתת־הנשק במסגרת של הסדר ישראלי־ערבי. ואכן, במשך תקופת השנים שבין חתימת הסכמי שביתת־הנשק ומבצע קדש, חזרו והפנו נציגי המעצמות תביעה זו לנציגי ישראל כמעט בכל מיפגש אשר עסק באורח כלשהו בשאלת ההסדר הישראלי־ערבי.

   ביטוי חד־ משמעי לעמדתן של המעצמות המובילות, ארה״ב ובריטניה, באשר לסוגיית גבולותיה של ישראל אפשר למצוא, בין השאר, בתזכיר המסכם את נקודות ההסכמה שבין שתי המעצמות על תנאי ההסדר הישראלי־ערבי. התזכיר חובר בשנת 1955, אך הוא מבטא, ללא ספק, את עמדתן העקרונית של המעצמות בסוגיה זו לכל אורך התקופה הנידונה: ’׳מדינת ישראל חייבת לותר [על שטחים]״, כך נקבע חד־משמעית בתזכיר, שכן ”מדינות ערב לא תסכמנה להסדר עם ישראל על בסים הגבולות הנוכחיים”.[16]

    המגמה הדומיננטית בישראל נטתה לפרש את תביעותיהן של מדינות ערב לויתור על שטחים כביטוי, אחד מני רבים, לעמדתו הכוללת של העולם הערבי, השוללת את עצם קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון. על־פי תפיסה זו, החלשתה המרבית של מדינת ישראל היא מטרה לאומית עליונה של העולם הערבי כולו, ומדינת ישראל אינה יכולה להביא לשינוי מהותי בה. השאלה המרכזית אשר עמדה איפוא לדיון היתה אם יהיה בכוחן של מדינות ערב לכפות על מדינת ישראל ויתורים טריטוריאליים באמצעות שילוב של לחצים צבאיים ופוליטיים ותוך הצגת נכונות ערבית להסדר כלשהו עם ישראל.

   הקף הויתורים הטריטוריאליים שתבעו מדינות ערב ומעצמות המערב מישראל במסגרת הסדר ישראלי־ ערבי לא היה אחיד לכל אורך התקופה הנידונה. גורמים ערביים ׳מתונים׳ שחברו אליהם גם גורמים במערכת הבינלאומית, תבעו נסיגה ישראלית לגבולות שהותוו בתוכנית החלוקה של 1947. תביעה זו הסתמכה, בין השאר, על הטענה, כי תוכנית זו היא היחידה שישראל הסכימה לה, ואשר זכתה להכרה בינלאומית במסגרת אירגון בינלאומי מוסמך.

    בשיחה עם שר החוץ, שרת, חודשים ספורים לאחר תום מלחמת העצמאות, נותן מזכיר המדינה של ארה׳׳ב, דין אצ׳יסון (Acheson), ביטוי להכרה, אף היא מסויגת, של ארה״ב בגבולות תוכנית החלוקה מ־29 בנובמבר 1947 כגבולות היחידים שהם בעלי תוקף לגבי מדינת

ישראל: ״בנוגע לגבולות״, אומר שרת, "אמר לי [אצ׳יסון] שהם עומרים על העיקרון לא לקחת מאתנו, בשום פגים ואופן, בלי הסכמה, איזה שטח שהוא שנכלל בהחלטת כ״ט בנובמבר. הם מניחים שדבר זה ישמש נושא למשא ומתן על שלום- הכוונה היא לקביעת הגבולות שתיחתם על ידי שני הצדדים".[17] 

   גישה אחרת במערכת הבינלאומית הפגינה עמדה יותר ׳נדיבה׳ כלפי ישראל ותבעה נסיגה טריטוריאלית מצומצת יותר. דוגמא בולטת לכך היא הצעת ה׳פשרה׳ של ראש־ממשלת בריטניה, אנתוני אידן (Eden), מ־9 בנובמבר 1955. בנאום שכונה מאוחר יותר ׳נאום גילדהול', הציג אידן את תביעת הערבים לנסיגה ישראלית לגבולות תוכנית החלוקה מנובמבר 1947 ואת תביעתה המנוגדת של ישראל להכרה בגבולות שביתת־הנשק כגבולות הקבע. ״בין שתי עמדות אלה״, אמר אידן, ״יש כמובן פער רחב (wide gap). אך האומנם הוא כה רחב עד כי שום משא ומתן לא יוכל לגשר עליו(to bridge it)? אני מסכים כי אין זה צודק להתעלם מהחלטות האו״ם, אך באותה מידה האם ניתן לטעון שהחלטות האו״ם על פלשתין [ארץ־ישראל] צריכות להתבצע בדיוק כפי שהן? על שני הצדדים להסכים לפשרה בין שתי עמדות אלה".[18]

   למעשה, שאלת ההסדר המדיני בחסות המעצמות התמקדה בתקופה הנידונה בהקשר הישראלי־מצרי. התביעה לויתורים טריטוריאליים, שהוצגה לישראל במסגרת הסדר זה על ידי מעצמות המערב, התמקדה בנגב. באורח קונקרטי יותר - דובר על נסיגה ישראלית בנגב, אשר תאפשר הקמתו של מסדרון קרקעי, שיצור רצף טריטוריאלי בין מצרים, ובין ירדן ושאר מדינות ערב. בקווים כלליים הועלתה תוכנית זו לדיון בפני ישראל זמן קצר לאחר חתימת הסכמי שביתת־ הנשק: אולם בשנים מאוחרות יותר היא גובשה באורח מפורט ביותר במסגרת דיונים אינטנסיוויים בין ארה״ב ובריטניה, וזכתה לכינוי ׳תוכנית אלפא׳.[19]

    הקף הויתור הטריטוריאלי שייתבע מישראל במסגרת הסדר כזה - דהיינו רוחב המסדרון אשר יקשר את מצרים עם ירדן והשטחים ש׳יתלוו׳ אליו - לא היה ברור לישראל. בתזכיר הרשמי, המפרט את נקודות ההסכמה בין ארה״ב לבריטניה באשר לתנאי ההסדר הישראלי־ מצרי, מדובר במפורש על תביעה, שישראל תותר על שני ׳משולשים׳ בנגב, אשר נקודת החיבור ביניהם תהיה על הכביש המוביל לאילת. כך יתאפשר מעבר קרקעי חופשי בין מצרים וירדן.[20]

     שר החוץ, משה שרת, העריך (מרס 1953), כי קיימת סבירות נמוכה לכך, שהתביעות הטריטוריאליות מישראל יכללו גם את אילת: ״אינני מוציא זאת מכלל אפשרות״, אמר, ״אבל אני רואה זאת כאפשרות רחוקה, כמעט – בלתי־מציאותית״.[21]  בדצמבר 1955 העריך שרת, כי

הפערים בעמדות ישראל וארה״ב הוצרו במידה רבה: ״אני מנסה לקבוע״, הוא אומר, ״כי הפער בינינו הוצר במשך השנים ... אם הבאנו את ממשלת ארה״ב להצהיר לנו, כי היא אינה סבורה כי מותר לדרוש מאתנו ויתור על אילת, כי אינה סבורה כי מותר לדרוש מאתנו ויתור על רציפות שטח ישראל עם אילת ועל רציפות הגישה לאילת ... אני רואה בהם הצרה ידועה של פער״.[22]

   לא ברור על מה ביסס שרת הערכות אלה. בשיחה שנתקיימה (אוקטובר 1955) בין שר החוץ של ארה״ב, דאלס (Dulles), לשר החוץ הבריטי, מקמילן (Macmillan), הועלתה, בין השאר, האפשרות לתבוע מישראל, שתוותר על אילת: ״הסדר ישראלי־מצרי״, אומר מקמילן לעמיתו, ״חשוב יותר מאדמות כפריות (village lands) פה ושם. ישראל חייבת לעשות ויתורים בנגב ואפילו לנטוש (relinquish) את אילת״. שר החוץ של ארה״ב הביע הסכמה עם דברים אלה.[23]

   בנאום שנשא בפני המועצה ליחסי חוץ בוושינגטון ב־26 באוגוסט 1955, חזר דאלס והתייחס, באורח לא ישיר, לכורח של ישראל לותר על חלקים בנגב במסגרת של הסדר ישראלי־ערבי. דאלס קבל על כך, ש״שטחים שוממים״ (barren territory) מקבלים משמעות רגשיות.[24] (sentimental significance) לישראל הובהר, כי דבריו אלה של דאלס אכן התייחסו לנגב הדרומי ולאילת.[25]

    בתזכיר של משרד החוץ הבריטי (ינואר 1956) נקבע, כי מזכיר המדינה דאלס, אמר באורח לא פורמלי, שישראל תצטרך לותר על כשליש משטח הנגב. אילת תישאר אומנם בידי ישראל, אך המסדרון המוביל אליה לא יהיה החת ריבונותה.[26] לעומת זאת, בדיווח של שגרירות בריטניה בארה״ב אל משרד החוץ הבריטי בשאלת תנאי ההסדר נקבע, כי ישראל תצטרך לותר על רצועה צרה, אשר תאפשר הקמת כביש מסיני לירדן, אשר יחצה את הדרך לאילת. הכביש יהיה בפיקוח בינלאומי.[27]

עמדות בן־גוריון ושרת - התנגדות לנסיגה טריטוריאלית חד־צדדית

   הנהגת המדינה בתקופה הנידונה ניצבה מול מערכת תביעות זו בעמדה שהיתה מלוכדת בעיקרו של דבר. ההסכמה הפנימית התבטאה בזהות מרשימה למדי בין עמדותיהם של שני האישים אשר עיצבו את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל בתקופת זמן זו - בן־גוריון ושרת. השניים היו תמימי דעים באשר לתגובה של ישראל לתביעות הטריטוריאליות שהופנו כלפיה, וביטאו הערכות דומות בדבר ההשלכות שיהיו לעמדותיה של ישראל בסוגיית הגבולות על מערכת יחסיה עם העולם הערבי ועם הקהילייה הבינלאומית.

   עמדותיהם של בן גוריון ושרת בסוגיה זו נתגבשו במידה רבה מתוך הכרה, כי הדרישה שישראל תיסוג משטחים מבטאת תביעה שישראל תיעתר לויתורים טריטוריאליים חד־ צדדיים מנקודת ראותה של ישראל, המשמעות של תמיכת המעצמות בתביעות הטריטוריאליות הערבי היתה הסכמה לכך, שהתמורה הערבית כנגד הויתורים הטריטוריאליים הנתבעים מישראל היא עצם נכונותן של מדינות ערב להגיע להסדר כלשהו עם ישראל - ללא ויתור ממשי מעבר לכך.   

   התביעות לויתורים חד־צדדיים של ישראל נתקלו בהתנגדות תקיפה של הנהגת המדינה ובן־גוריון ושרת בראשה. בתגובה לתביעות הללו חזרו הדוברים מטעמה של ישראל חזור׳ והבהר, כי הסדר ישראלי־ ערבי ייכון על בסים הסטטוס־ קוו הטריטוריאלי שנוצר לאחר מלחמת העצמאות - דהיינו, קווי שביתת הנשק. בן־גוריון ביטא עמדה זו בהזדמנויות שונות במהלך התקופה הנידונה. ברוח זו, למשל, הוא דיבר בדיון מפלגתי:

השלום עם מצרים הוא האינטרס העליון של מדיניות החוץ של ישראל. אולם, נחרצות השלום אינה אומרת שהוא חייב לבוא. כרגע אין זה נחוץ לערבים, ואינני יודע מתי יהיה נחוץ להם. אך אם כי [לנו] זה אינטרס חיוני, מן ההכרח שהערבים ידעו [[מראש] וגם לאמריקאים לא יהיה צל של ספק, בטרם ייכנסו לאיזה שהוא דיון, כי על שלושה דברים אין לדון אתנו: (1) שום ויתור טריטוריאלי;(2) שום בינאום ירושלים; (3) שום חזרה של פליטים.[28]

   בהתייעצות שהוא מקיים בביתו עם שר החוץ, שרת, והרמטכ״ל חוזר ב־גוריון על עמדה בלשון נחרצת עוד יותר. אופיו המצומצם והבכיר של הפורום מעניק משקל נוסף לדבריו של בן־גוריון: ״עלינו להחדיר את ההכרה הזאת בעולם״, הוא אומר ״ש[על] שלושה דברים לא תעשה [תותר] ישראל: זה עניין ירושלים, הנגב וגבולות הגליל. זאת אפשר לעשות [להכריח אותנו לותר עליהם] רק בכוח... זאת צריך להכניס לראשים פעם ושתיים ושלוש. ידעו שזה בא בחשבון. שידעו שישראל זאת ירושלים עם הגבולות האלה״.[29]

   באותו פרק זמן ממש ביטא בן־גוריון ביומנו עמדה זהה, אם־כי מנוסחת בלשון לא פחות בוטה: ״השלום בינינו לבין הערבים״, כתב בן־גוריון, ״הוא צורך השלום העולמי. אולם הערבים יכולים לחכות [עד להשגת השלום], גם אנו יכולים לא פחות [מהם]. שלום פרושו [שלום] עם ישראל כפי שהיא קיימת [כלומר, במתכונת הקיימת של גבולותיה], ולא [שלום] עם ישראל כפי שמישהו היה רוצה שתהיה״.[30]

   גם במגעיו עם גורמי חוץ לא נרתע בן ־גוריון מהבעת עמדה דומה ובלשון חד־משמעית. לאחר שהובהר לו, כי לדעת האמריקנים נכונות של ישראל לותר על שטחים עשויה להוביל להסדר ישראלי־ערבי, הגיב בן־גוריון בקביעה כי ״שלום הכרוך באובדן טריטוריה יהיה התאבדות ולא הסדר״.[31] את נאום גילדהול, שבו הציע אידן, כאמור, נסיגה ישראלית אל קווים שבין גבולות החלוקה של 1947 לגבולות שביתת־הנשק, הגדיר בן־גוריון באוזני גורם דיפלומטי כ״ניסיון להביא להשמדתה של מדינת ישראל״.[32]

    כדי להמחיש עד כמה מדינת ישראל נחושה בהתנגדותה לויתורים טריטוריאליים חד־ צדדיים, הבהיר בן־גוריון, כי כפיית ויתורים כאלה תתאפשר אך ורק באמצעות הפעלת כוח נגד מדינת ־שראל וצבאה: "אם בריטניה רוצה שמדינת ישראל תעשה ויתורים טריטוריאליים בשטח ריבוני שלה״, אמר בן־גוריון לשגריר ארה״ב בישראל, ”אזי עליה לשלוח כוחות כדי לכפות זאת עלינו. במקרה זה - ישראל תילחם״.[33] בהזדמנות אחרת חזר בן־גוריון והבהיר לדיפלומט אמריקני, כי "זה [ויתור טריטוריאלי חד־צדדי של ישראל] לא יהיה כל עוד אנו חיים - בנינו ובנותינו יילחמו עד מוות״.[34] עמדות זהות, ובלשון נחרצת לא־פחות, הפגין גם משה שרת, אשר שלל את התביעות שישראל יתר חד־צדדית על שטחים במסגרת הסדר ישראלי־ערבי. גם הוא, כמו בן גוריון, ביקש להבהיר, כי הסדר ישראלי־ערבי מוכרח להתבסס, בעיקרו של דבר, על המציאות הטריטוריאלית אשר נתהוותה לאחר מלחמת העצמאות. חודשים ספורים לאחר חתימת הסכמי שביתת־ נשק הוא מגדיר בישיבת הממשלה את עמדת ישראל השוללת שינוי הסטטוס־קוו הטריטוריאלי, מוכנה לשקול - כפי שנראה להלן - ׳התאמות גבול׳ מזעריות, על בסיס של הדדיות:

   עמדתנו היא שכל השטחים הנתונים לסמכותה ושליטתה של מדינת ישראל לפי תנאי שביתת־הנשק [בין] ישראל ובין מצרים, לבנון, עבר־הירדן וסוריה, צריכים להיות מוכרים רשמית כטריטוריה של ישראל. על התאמת גבולות מותר לבוא במשא ומתן עם כל מדינה שכנה.[35]

   ושוב, בדיון מפלגתי מצומצם, שהתקיים זמן קצר לפני צאתו לשיחות מדיניות בארה״ב,

מביע שרת עמדה דומה ופוסק נחרצות: ״אנו מצווים לדאוג [לכך] שיהיה ברור למשטר הזה [בארצות הברית], כי אין לדבר על שום שינוי טריטוריאלי, כי אין לדבר על שום פגיעה בריבונות , כי אין לדבר על החזרת פליטים״.[36]

   בשיבה סגורה עם הצוות הבכיר בשגרירות ישראל בוושינגטון חזר שרת על עמדה זו אף בצורה יותר בהירה ומפורטת: ״בעיות היסוד הן הקובעות: שטח, גבולות, פליטים - החזרה או אי החזרה: ירושלים [בינלאומית] או ירושלים ישראלית. בבעיות יסוד אלה תוכניתנו היחידה     היא סטטוס־ קוו, שלום בין מדינות ערב כמו שהן לבין ישראל כמו שהיא. יש לאמר לשבחנו, כי איננו דורשים גבולות טבעיים עד לירדן [או את] עזה וכיוצא בזה. ...צריך להיות ברור, כי מדובר על סטטוס־ קוו בשטח ובאוכלוסיה - מדינת ישראל כמות שהיא עושה שלום. ... מי שמערער על כך, מערער על השלום, מאיים בהבאת תוהו ובוהו וחותר תחת יציבותה של המדינה האחת היציבה באזור״.[37]

   ואכן, שרת דבק בעמדות אלו גם בשיחותיו עם נציגי המימשל האמריקני. באחת מפגישותיו עם הפקידות הבכירה של מחלקת המדינה הוא מבהיר למארחיו את עמדותיו בסוגיה הטריטוריאלית בלשון חד־ משמעית: ״שלום, אם יכון, מוכרח להיות בין מדינות ערב כפי שהן עתה ובין ישראל כפי שהיא עתה״.[38] בהמשך אותה שיחה נשאל שרת מפורשות אם אפשר לתמצת את דעותיו בעניין זה כמבטאות עמדה השוללת כל ויתור טריטוריאלי(Israel would make no territorial concessions) שרת ענה: "בהחלט (definitely)״.[39]

   בהמשך אותה שיחה איימו נציגי המימשל האמריקני על שרת באופן גלוי למדי לגבי השלכות עמדה זו על מדיניותה של ארה״ב. ללא נכונות מצד ישראל להיעתר לתביעות הטריטוריאליות שהוצגו בשלב ההוא, כך הבהירו, תיאלץ ארה״ב להגיש תוכנית הסדר משלה, אשר מן הסתם תציג בפני מדינת ישראל תביעות טריטוריאליות קשות עוד יותר. תגובתו של שרת היתה נחרצת וחד־משמעית. בלשון זהה ללשונו של בן־גוריון הוא הזהיר את מארחיו מפני הכרזה על תוכנית שתפקיע שטחים מידי ישראל, והבהיר כי הגשמת תוכנית מעין זו תחייב משלוח של כוחות צבא כדי לממש אותה .(Territory can only be taken away from Israel by force of arms  ([40] ב־21 בנובמבר 1955 העביר מזכיר המדינה של ארה״ב, ג׳ון פוסטר דאלם, לידי שר החוץ שרת, תזכיר ובו קבע, כי המונח ׳התאמות טריטוריאליות׳(territorial adjustments), המופיע בנאומו מן ה־26 באוגוסט 1955, כולל ויתורים טריטוריאליים בנגב, אשר ייצרו שטח ערבי שיחבר את מצרים עם שאר מדינות העולם הערבי. ב־6 בדצמבר 1955 השיב שרת לדאלס, כי שאלת הויתור הטריטוריאלי כלל אינה עומדת על הפרק.[41]

    יחד עם זאת, במהלך ביקורו בארה״ב בשלהי 1955, תחת לחץ אמריקני כבד (על רקע ביקורת קשה ביותר בעולם ובישראל בהקשר לפעולת כינרת שבוצעה ב־10 בדצמבר 1955),[42]  מרכך שרת את עמדותיו, לפחות טקטית. במסגרת זו הוא מסביר לנציגים אמריקניים, כי ישראל מוכנה להתדיין ללא תנאים מוקדמים, גם אם תדע ששאלת הויתורים הטריטוריאליים בנגב תעלה לדיון. עם זאת הוא מבהיר, כי ישראל אינה מוכנה להצהיר על נכונותה לויתורים בנגב מלכתחילה, כאשר השאלה היחידה שתעמוד למשא ומתן תהיה הקף הויתורים הנתבעים ממנה.[43]

   בנאום שהוא נושא כשנה לאחר מבצע קדש, כאשר הוא אינו נושא תפקיד ממשלתי, חוזר שרת ונותן ביטוי לעמדתו הנחרצת בשאלה הטריטוריאלית בסכסוך הישראלי־ ערבי. אגב כך הוא נותן ביסוס להנחה, שעמדותיו בסוגיה זו בתקופה שכיהן בממשלה היו עמדות אישיות מוצקות ולא עמדות שננקטו בתוקף הנסיבות הנובעות ממעמדו בהנהגה הלאומית ומערכת יחסיו עם דוד בן־גוריון: ״קיימים כמה יסודות, שביחס אליהם יש הסכמה מגובשת של דעת קהל אחראית בתוך המפלגות ובין המפלגות. יסוד ראשון הוא הביטחון. על שלמות הטריטוריה של מדינת ישראל... יש להגן ויהי מה. בעניין זה לא יכול להיות ויתור, ולא יכולה להיות רתיעה, כי בנפש המדינה הדבר, בנפש קיומו של העם״.[44]

נכונות לויתורים על בסיס של הדדיות

יחד עם זאת, התנגדותם הנחרצת של בן־גוריון ושרת לתביעות הטריטוריאליות שהוצגו לישראל לא ביטאה, להערכתנו, עמדה של ״אף שעל”; דהיינו - עמדה השוללת כל תביעה טריטוריאלית ערבית שתעלה במשא־ומתן על הסדר ישראלי־ערבי. בעיקרו של דבר הם שללו באופן מוחלט את התביעות, שישראל מצידה תיסוג משטחים הנמצאים במסגרת קווי שביתת־ הנשק, ואילו התמורה הערבית לנסיגתה תהיה אך ורק עצם נכונותן של מדינות ערב להתקדם להסדר עם מדינת ישראל.

   במקביל לעמידתם התקיפה בפני התביעות לנסיגה חד־ צדדית של ישראל, הביעו במהלך התקופה הנידונה הן בן ־גוריון והן שרת נכונות עקרונית לשקול בחיוב ויתורים טריטוריאליים מוגבלים על בסיס של הדדיות. ישראל, על־פי עמדה זו, תהיה מוכנה לותר על שטחים מסוימים בהנחה, שהצד הערבי יהיה מוכן לויתורים מקבילים. מהתבטאויות של שני האישים בהקשר זה אפשר להתרשם, כי שרת נטה יותר מבן־גוריון להפגין התחשבות בעמדות הערביות, והיה מוכן להתייחס ביתר בהירות לאופי הויתורים שישראל תהיה מוכנה לשקול.

   בתדריך למשלחת ישראל לועידת לוזאן, כאשר עמדה על הפרק האפשרות שרצועת־עזה תועבר לרשות ישראל, הינחה שרת את חברי המשלחת לדחות בתוקף כל תביעה, שמצרים תפוצה בשטחים עקב סיפוח הרצועה לישראל: ״אבל״, הוא הוסיף, "אם יגיעו הדברים לשלב מעשי וייראה הכרח לסטות מעמדת הסרוב המוחלט, אפשר יהיה לדון על תיקוני גבולות בצפון הנגב - הן ממזרח והן ממערב; זאת אומרת, הן לטובת ירדן והן לטובת מצרים; אך בשום פנים לא על ויתור כלשהו לטובת מישהו על חלקו הדרומי של הנגב, [גם לא על] אילת״.[45]

     בשלבים מאוחרים יותר, כאשר עמד על הפרק הסדר ישראלי־מצרי ואחת מהתביעות :מצריות היתה מעבר חופשי בין מצרים לירדן, הציע שרת לגלות רגישות והתחשבות בעמדה ערבית זו. עם זאת, הוא נזהר מלהרחיק לכת בכיוון של הבעת הסכמה להעברת הריבונות על שטח המעבר לידי מדינה ערבית:

אני מניח כי בעניין זה נוכל להתפשר על זכות מעבר בלי כל הפקעה טריטוריאלית זו אחת העצמות החדות [התקועות] בגרונו של השלום. יש דברים שאנו לא רגישים להם, אבל אם אנו חושבים בכלל על איזה סידור עם הצד שכנגד, אם כל הדיבור שלנו על שלום אינו סתם דיבור, אם החזון שלנו אינו חזון של בדידות לעולמים כי־אם בכל־זאת יצירת מצב אחר, [אזי] אנחנו צריכים ללמוד את הרגישויות של הצד שכנגד. זו אחת הרגישויות החדות ביותר: אנחנו לא רק תקענו עצמנו, לפי תפיסתם ההיסטורית, כגוף זר לגוף העולם הערבי, אלא תקענו עצמנו כטריז שחצה את העולם הערבי לשניים בנקודה אחת. העולם הערבי שהיה רצוף הוא עכשיו חצוי. כאן יש עניין של כבוד ושל סנטימנטים וסולידריות, ואנו עומדים בפני אינסטינקטים מושרשים מאוד וחמורים מאוד. כך שאין לי כל ספק שכל תוכנית שלום שתהיה, תהיה מוכרחה לספק מורה זו או אחרת את התביעה הזאת.[46]

בהתייחסו לבעייתיות של גבול שביתת־הנשק בין ישראל לירדן הבליט שרת לא אחת את האינטרס הישראלי בתיקוני גבול בגיזרה זו, המצדיקים, לדעתו, נכונות ישראלית לויתורים טריטוריאליים על בסים של הדדיות: ״תמיד אמרנו״, טען שרת בריון מפלגתי מצומצם, ״כי אנו מוכנים לתיקוני גבול הדדיים. ...אנו צריכים להיות מעוניינים בחיסול הבליטה של לטרון, ואם רוצים לקבל אותה, נצטרך לשלם בעדה מחיר טריטוריאלי באיזה מקום אחר״.[47] האפשרות של תיקוני גבול בגיזרת הגבול הישראלי־ירדני עלתה גם בשיחותיו של שרת עם פקידי מחלקת המדינה. שרת הבהיר במפורש, כי ״ישראל תהיה מוכנה לעשות שינויים מסוימים (certain adjustments) בשטח באזור לטרון, ואולי גם באזור גבול אחר״.[48]

      בשיחה עם דיפלומט מערבי בראשית 1956 מבהיר שרת, כי המונח ׳התאמות גבול הדדיות׳ (mutual adjustments of the frontier) אין משמעותו, בהכרח, שישראל עומדת על ויתורים שווים (equal concessions) מצידה ומצד העולם הערבי. ישראל מודעת לכך שהיא תצטרך להסכים לויתורים גדולים יותר מאלה שהיא תקבל מן הערבים. ״ישראל״, כך הבהיר שרת, ״לא תהסס לותר על שטחים באזור השרון וחברון(כך במקור; הכוונה, קרוב לודאי, לאזור הר חברון), בתמורה לויתור ירדני ב[אזור] לטרון, [אשר המצב הנוכחי בו] יוצר איום על הדרך לירושלים".[49]

    באותה שיחה מעלה שרת הצעה, אשר היתה אמורה להיות מועברת למצרים, ולפיה ישראל תותר על השטח המפורז של ניצנה תמורת רצועת עזה. שרת סבר, כי הצעה זו תהיה כדאית למצרים, שכן היא תזכה בעמדה אסטרטגית מול ישראל ותיפטר מן העול של רצועת עזה."[[50] ההצעה זו נראית תמוהה למדי נוכח הסתייגותו הנחרצת של שרת מן הרעיון של סיפוח רצועת עזה למדינה ישראל במהלך 1949.[51]

    עמדה דומה, המבטאת נכונות עקרונית של ישראל לויתורים טריטוריאליים על בסיס של הדדיות, הפגין גם בן ־גוריון במהלך התקופה הנידונה. לעיתים, אף הוא, בדומה לשרת, הגדיר מה הם השטחים שמדינת ישראל תהיה מוכנה להתדיין עליהם במשא־ומתן על הסדר ישראלי־ערבי. כך כתב בן־גוריון ביומנו בעת ועידת לוזאן, בסוף נובמבר 1949:

נסכים לתיקוני גבול בכלל, על יסוד של חילופי שטח. נסכים:(1) שמצרים תמסור עזה לעבר הירדן;(2) לתת מעבר חופשי, בלי ריבונות, מעבר הירדן לעזה. אזור סחר חופשי בנמל חיפה - עם מעבר דרך מדינת ישראל. נדרוש כתנאים: (1) לא לתת בסיסים במערב [בגדה המערבית] לשום מעצמה;(2) שחוזה עבר הירדן [עם בריטניה] לא יחול על מערב ארץ־ישראל;(3) ששטח זה [הגדה המערבית] לא יסופח לארץ אחרת במקרה של איחוד עבר הירדן [עם סוריה או עיראק].

בן־גוריון היה מוכן לשקול ויתורים הדדיים גם באשר להסדר עם סוריה. באוקטובר 1952 הוא שיגר מכתב לשר החוץ שרת ובו קבע עמדה בסוגיית ההסדר הטריטוריאלי עם סוריה, בעיקר בשאלת השטחים המפורזים. מהתבטאויותיו משתמעת במפורש נכונות לויתורים טריטוריאליים על בסים של הדדיות:

הסורים ביקשו לקבל מה שאין בידם - שטחים וזכויות מים... השאלה אינה אם לדון או לא לדון על השטח המפורז, אפילו לא באיזו מסגרת לדון בו אלא מה התמורה שהסורים מציעים חלף השטח והזכויות שהם תובעים לעצמם... אין, לדעתי, להיכנס לשום דיון רשמי על חיסול השטח המפורז, כל זמן שאין מצד הסורים הצעות מפצות תמורת הויתורים מצדנו. בכל אופן, אסור לנו לותר על זכותנו האקסקלוסיבית על הירדן ועל הכינרת, אלא אם מצד הסורים תוצע תמורה מתאימה, שקשה לי לתאר מציאותה ומעשיותה.

כשלוש שנים מאוחר יותר, בשיחה עם דיפלומט אמריקני בכיר, שעסקה בסוגיית ההסדר הישראלי־ערבי, נקט בן־גוריון עמדה מפורשת בשאלת הויתורים הטריטוריאליים הנדרשים מישראל. בן־גוריון הבהיר חד־ משמעית את נכונותו לדון בסוגיה זו על בסיס של הדדיות. בדיווחו על שיחתו עם בן־גוריון כתב הדיפלומט האמריקני: ״הוא [בן־גוריון] מוכן לדבר על שאלת הגבולות על בסיס של תן־וקח. בן־גוריון השתמש פעמים אחדות בביטוי ׳תן וקח׳״.  הערכה דומה על עמדת בן־גוריון נכללה בדיווח שהעביר למחלקת המדינה המתווך אנדרסון Anderson)) בעקבות שיחותיו עם בן־גוריון: ״הם [הישראלים] מאמצים את העיקרון של התאמות גבול... ותיקוני גבול מזעריים״ (They subscribe to the principle of border (adjustments... and making other minor corrections [55].

טיעוני ישראל נגד תביעות הנסיגה

לא קל היה להסביר ולנמק את עמדותיהם הנחרצות של בן־גוריון ושרת, השוללות את התביעות שישראל תותר על שטחים במסגרת הסדר ישראלי־ערבי. עמידתה העקרונית של ישראל על הסטטוס־קוו הטריטוריאלי, שנתגבש לאחר מלחמת העצמאות, לא היתה יכולה להיחשב כבעלת תקפות משפטית בלתי מעורערת. הטיעונים שהשמיעו נציגי המעצמות, וגם נציגי מדינות ערב, לביסוס טיעוניהם לגבי מעמדם ה׳זמני׳ של גבולות שביתת־הנשק היו בעלי ׳אחיזה משפטית׳ לא פחות יציבה מטיעוניה של מדינת ישראל, ואולי אף היו איתנים יותר.

יתרה מזו, התביעות הטריטוריאליות מישראל - במיוחד התביעה ליצור רצף טריטוריאלי בין מצרים לירדן - זכו לתמיכה בינלאומית רחבה והוצגו כקורבן קטן יחסית שמדינת ישראל נדרשת להקריב למען ׳השלום׳ שהיא עצמה כה חפצה בו וזקוקה לו. מדינת ישראל והנהגתה הותקפו קשות בגלל סירובן להיענות לתביעות ההן ובשל עמידתן על עיקרון של הדדיות בויתורים טריטוריאליים. לא אחת הובעו ספקות באשר לכנותה של ההנהגה הישראלית בהצהרותיה על רצונה בהסדר עם העולם הערבי. נציגיה של מדינת ישראל נדרשו איפוא לקשת מגוונת של טיעונים, הן במגעים עם גורמי חוץ והן בזירה פנימית, כדי להצדיק את עמדותיה ולהזים את הביקורת שהוטחה כלפיה.

   נציגי ישראל טענו, כי מעמדה הטריטוריאלי של ישראל בכל שטחי שלטונה, כפי שנתגבשו בהסכמי שביתת־הנשק, נשען על בסיס בינלאומי מוצק ולגיטימי, שכן ב־16 בנובמבר 1948 פנתה מועצת הביטחון אל הצדדים הלוחמים בדרישה להפסיק את הלחימה ביניהם - ופנייתה היא שחוללה את שיחות שביתת־ הנשק. לפיכך, חסות האירגון הבינלאומי פרוסה על ההסכמים שנחתמו בשיחות אלו, לרבות הגבולות אשר שורטטו בהם.[56]. תביעות טריטוריאליות מישראל לנסיגה מקווי שביתת־הנשק, שעליהם הוסכם במסגרת הסכמי שביתת־הנשק, יפגעו בהכרח במירקם העדין של הסכמים אלה. ערעור מעמדם של הסכמי שביתת־הנשק עלול לפגוע (undermine) קשות באחד הרכיבים המייצבים, ולו במידה קלושה כלשהי, את מערכת יחסיה של מדינת ישראל עם העולם הערבי.[57]

    עוד הבהירה ישראל למעצמות המערב, כי כל הסכמה ישראלית לוותר על שטחים בגיזרה אחת תהיה בהכרח תקדים שיזמין תביעות לנסיגות ישראליות בגזרות אחרות של קווי שביתת־הנשק. טיעון זה נסמך, בין השאר, על העובדה, שלגבולות שביתת־הנשק לא היה שום ׳היגיון׳ אסטרטגי, טופוגרפי או דתי־ היסטורי. גבולות אלה ביטאו למעשה את ׳קו העצירה׳ של כוחות צה״ל בשעה שהפסקת האש נכנסה לתוקף. לפיכך סביר היה להניח, שויתור של ישראל בגיזרה אחת יפרוץ סכר וישלול מישראל למעשה כל טיעון כנגד תביעות לנסיגה טריטוריאלית גם בגזרות אחרות. ההנהגה הישראלית טענה, כי התפתחות מעין זו עלולה להעמיד בסכנה את עצם קיומה של מדינת ישראל.

    טיעון זה נקלט, ככל שניתן להתרשם, בקרב נציגים של מעצמות המערב. בדיווח על שיחתו עם דוד בן־גוריון, אשר עסקה בעיקר בשאלת ׳תרומתה הטריטוריאלית׳ של ישראל להסדר, נתן דיפלומט מערבי ביטוי מובהק לטיעון זה: ״אנו מסכימים עם קביעתו של בן-גוריון״, הוא כתב, "כי הישראלים יעדיפו להילחם מאשר להסכים להעברת טריטוריה מישראל (Israelis would fight rather than acquiesce to truncation [of] Israeli territory). הסיבה לכך איננה עצם אובדנם של כך וכך מיילים מרובעים, אלא האמונה המוצקה(firm belief) שויתור זה יהיה הראשון בסדרת אמצעים להחלשתה של מדינת ישראל, אשר יגרמו בסופו של דבר להשמדתה המוחלטת” (first of series of weakening measures designed to culminate in Israel’s eventual extermination). [58]

   עוד טענה ישראל, כי כפיית נסיגה טריטוריאלית עליה מהווה סכנה חמורה גם לתהליך השלום עצמו ולסיכויי ההסדר אשר המעצמות כה חפצות ביקרו. מובן מאליו, כי נסיגה ישראלית בגיזרה אחת תגביר את תאבונן לנסיגות נוספות. מאידך, מדינת ישראל, שהפגינה עמדה כה נחרצת נגד ויתור טריטוריאלי בגיזרה אחת, תהיה תקיפה עוד יותר בהתנגדותה לויתורים טריטוריאליים מפליגים, אשר יקיפו גם גזרות אחרות. התפתחות כזו תוביל בהכרח למבוי סתום, אשר יסכל כל סיכוי להסדר ישראלי־ערבי.[59]

    גם נימוק בעל אופי מוסרי היה בפיהם של נציגים ישראלים. אין זה צודק, כך טענו, להניח למדינות ערב לזכות בתמורה כלשהי בגין התוקפנות שהן יזמו נגד מדינת ישראל עם הקמתה. תוקפנות ערבית זו נועדה במפורש לסכל החלטה של האו״ם להקים מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל. יתר על כן, אין עוררין על כך, שהתוקפנות הערבית הפגינה הפרה בוטה של מגילת האו״ם, האוסרת שימוש באמצעי מלחמה לפיתרון סכסוכים בין מדינות. התנגדותן האלימה של מדינות ערב לתוכנית החלוקה וניסיונותיהן לסכלה בכוח שוללים ממדינות ערב ומן המעצמות את הזכות המוסרית לתבוע שישראל תיסוג לקווי תוכנית זו.[60]

   יתר על כן, ישראל טענה כי התביעה לנסיגה ישראלית משטחים הנמצאים מעבר למסגרת תוכנית החלוקה של נובמבר 1947 לוקה במידה רבה של איפה ואיפה. בסיומה של מלחמת העצמאות זכו גם מדינות ערב בשטחים שהן לא היו זכאיות להם לפי תוכנית החלוקה של 1947. שליטתה של ירדן בגדה המערבית ושליטת מצרים ברצועת עזה לא עוגנו בתוכנית החלוקה אלא בהסכמי שביתת־הנשק. לא יתכן איפוא, כי העולם הערבי והקהיליה הבינלאומית יראו בריבונותן של מדינות ערביות על שטחים אלה דבר מובן מאליו, ואילו ישראל תיתבע לסגת אל הגבולות שהותוו בתוכנית החלוקה ולותר על ריבונותה בשטחים שמעבר לגבולות אלו.[61]

   עוד טענה ישראל, כי בעצם הסכמתה לקבוע שגבולות שביתת־הנשק יהיו גבולות הקבע בינה לבין מדינות ערב יש משום ויתור גדול על שטחים, שהיו ועודם חלק בלתי נפרד מארץ־ישראל ואשר היו אמורים להיות תחת ריבונותה. מאחר שישראל כבר ויתרה, אין לבוא אליה בתביעות לויתורים טריטוריאליים נוספים: ״עלינו להבהיר לעצמנו״, כך אמר שרת בהתייעצות פנימית, ״מה צריך להיות חלקנו ^mutual adjustments [תיקוני גבול הדדיים ן. ...אנחנו [כבר] עשינו ויתורי שטח - אנחנו ויתרנו על חלק מארץ־ישראל ממערב לירדן ויתרנו על רצועת עזה. [האם] רצועת עזה מגיעה למצרים?... מדוע מגיעה לה רצועת עזה? [האםן ממלכת ירדן קיבלה בהחלטת [כ״ט] בנובמבר 1947 חלק מארץ־ישראל ממערב לירדן;, מדוע זה מגיע לה? אבל למען השלום אנו לא מעוררים את השאלה. פה יש כבר ויתור גדול, אבל אחרי הויתור הגדול הזה, צריך יושר ושכל, יש גזרות גבול שהן לגמרי בלתי־אפשריות״.[62]

    כמו כן הציגו נציגי ישראל טיעון בעל אופי טקטי לסיכול התביעה לנסיגה משטחים. תביעות טריטוריאליות מישראל, כך טענו, עלולות להוביל את ישראל לתבוע מן העולם הערבי ויתורים טריטוריאליים מקבילים (stake out claims to lands in Arab states), הן כדי לתקן ’עיוותי גבול׳ שנוצרו לאחר מלחמת העצמאות והן כדי לשפר את כוח המיקוח שלה במשא ומתן על הסדר. תביעות מעין אלה יסבכו את המשא ומתן ויצמצמו את סיכויי מימושו הלכה למעשה.[63] אומר שגריר ישראל בארה״ב, אבא אבן, בהתייעצות מדינית מעוטת־משתתפים:

המלצתנו היא שמדינת ישראל תסתלק מהסתמכות על הגבולות הקיימים, ואנחנו נעבד תביעות על שטח, תביעות על טריטוריות צנויעות - לאו דווקא מרחיקות־לכת, שאי־אפשר לפרש [אותן] כהסתלקות ממשטר שביתת הנשק... תיקונים שאפשר להצדיק אותם על ידי שיקולים מעשיים כבדי־משקל. המטרה היא כפולה: (א) באמת דרושים לנו תיקונים אלה. אני מדבר על הרחבת רצועת החוף, תיקוני גבול בירושלים, להבטיח גישה להר הצופים, אזור לטרון וכולי - דברים קטנים, אבל מצטרפים לחשבון ניכר של תביעה ישראלית. אין לנו כל חובה להניח, שרק [על] הערבים מעיקים הגבולות הקיימים, ואילו לנו המצב הזה [הוא] עולם שכולו הנאה ונחת רוח...(ב) עמדה תכסיסית - עמדתנו קשה מאוד, כאשר אנו עומדים על [שמירת] המצב הקיים, ואילו לערבים [יש] תביעות מרחיקות־לכת. כל מחשבה מתווכת מחייבת להגיע לשביל הזהב בין התביעה הערבית לתביעה שלנו; כלומר סטטוס־ קוו פרושו ויתור שלנו... עלינו להניח לניסוח התביעות הישראליות ולהרגיל את העולם לדעת שאנו מדברים פשוטו כמשמעו.[64]

   ישראל דחתה בצורה נחרצת את הטיעון המערבי, ולפיו ההקרבה הנתבעת ממנה במסגרת הסדר ישראלי־ערבי אינה גדולה כל כך, שכן השטחים שמהם היא נתבעת לסגת הם שטחים

שוממים. התביעות הטריטוריאליות ממדינת ישראל, כך נטען, אינן ויתורים קלי־ ערך. אין מדובר על קילומטרים אחדים של קרקע שוממת, כפי שטענו נציגי המעצמות לעיתים. הנגב אומנם עדיין איננו מיושב ברובו המכריע, אך לישראל יש יכולת וידע לפתח גם אזורים צחיחים לחלוטין כמו הנגב. לפיכך יש לבחון את חשיבותו של השטח שמדינת ישראל נדרשת לותר עליו מנקודת מבט עתידית, הבוחנת את הפוטנציאל העשוי להתממש בעוד שנים רבות: ״לישראל אין כוונות לותר (relinquishing) על חלק כלשהו של הנגב״, אומר בן־גוריון לדיפלומט אמריקני. ״אם הנך סבור שהשטח הדרומי של ישראל הוא שממה, עליך לבוא ולראות את השטח בעוד עשר שנים״.[65]

   יתר על כן, ישראל העלתה את הסברה, כי התביעה המצרית ליצירת רצף טריטוריאלי עם מדינות ערב לא נועדה להשגת הסדר, אלא היא חלק מתוכנית מקיפה להחליש את ישראל. משמעותם של הויתורים שנתבעו היא למעשה הסכמה מצד מדינת ישראל לחלוקתה לשני חלקים  .(cut itself in two ( בעיני ישראל זו היתה תביעה קשה ובלתי נסבלת, אשר היתה עלולה לקרב את הסיכון של השמדתה. אם תותר ישראל לתביעותיה הטריטוריאליות של מצרים, תיפגע בהכרח עוצמתה האסטרטגית הכוללת: תיפגע יכולתה להגן על שטחיה ואזרחיה למול מיתקפה ערבית, תיפגע יכולתה הכלכלית עקב שיתוקו של נמל אילת וייגרם נזק כבד למורל הלאומי בשל הפגיעה החמורה בחזון של פיתוח הנגב.

    ישראל הבהירה, כי מנקודת ראותה התביעות לנסיגה טריטוריאלית הן בעלות אופי קנטרני ביסודן. תביעות אלה אינן משרתות שום אינטרס חיוני של מצרים, בעוד שמנקודת מבטה של מדינת ישראל המדובר בפגיעה קשה באינטרסים חיוניים שלה: ״קבלת תביעת מצרים לרציפות טריטוריאלית עם ירדן״, אמר שרת לשר החוץ של ארה״ב, ״תוכל להתבצע רק בחלוקת ישראל לשניים. אין זה הוגן, ואין לתבוע מממשלת ישראל להסכים לכך. הרציפות הטריטוריאלית שמצרים מבקשת עכשיו לא היתה קיימת אף פעם בעבר... אין שום דבר חיוני ברציפות זו. אין כבישים העוברים בדרך זו, לא מסילות ברזל ולא תחבורה... זה רק ביטוי של סיסמה לאומית, לחלוקתה לשניים״.69]]

   יתר על כן, ישראל טענה כי אם אכן מצרים ושאר מדינות ערב מתכוונות להתקדם לקראת יחסי שלום אמיתיים עם מדינת ישראל, כפי שמתחייב מהסדר שלום, שמצרים, לכאורה, חותרת לקראתו, הרי כל השאלה של'רציפות טריטוריאלית נהפכת לחסרת משמעות. ברור מאליו, כי במצב של שלום תתיר ישראל מעבר חופשי למדינות ערב השונות ולא רק למצרים ולירדן: ״הסברתי היטב את עמדתנו״, כותב שרת בדיווחו על שיחתו עם המתווך האמריקני, הכומר אלמור ג׳קסון, ״הוכחתי כי רעות רוח היא לצפות מאתנו לויתור על מוצא לים סוף... לא נקריב רציפות ישראל למען רציפות ערב... אם לרציפות ערבית [הכוונה] - הרינו מפירים אותה הרבה יותר חמורות לאורך כל חוף [הים] התיכון בהיותנו חוצצים בין מצרים ללבנון. מה המסקנה מזה- כי נימחה מעל המפה? המסקנה היא, כי בקום השלום נאפשר תחבורת יבשה ואויר באין מפריע בין קהיר ובירות".[70]

   ולבסוף, ישראל ניסתה להניא את מעצמות המערב מתמיכה בהצעה ליצירת רצף טריטוריאלי בין מצרים וירדן על בסים הטיעון, שדבר זה אינו משרת את האינטרסים של המערב במזרח התיכון. רציפות טריטוריאלית שכזו, כך נטען, תגביר במידה ניכרת את ההשפעה המצרית במדינות ערב הפרו־מערביות ותקל על מצרים לחתור נגד משטריהן.[71]   כמו כן תגבר במידה רבה עוצמתו האישית של נאצר בעולם הערבי כמי שהביא לנסיגה ישראלית מגבולות שביתת־הנשק.[72]

סוגיית ההסדר לאחר מבצע ׳קדש

  בעקבות מבצע יקדש, חלה תפנית מרחיקת לכת בהתייחסותן של מעצמות המערב לשאלת ההסדר הישראלי־ערבי. ההערכה שהתגבשה הן בבריטניה והן בארה״ב היתה כי בנסיבות שנוצרו לאחר המבצע ״סכסוך ערב־ישראל נכנם למבוי סתום מוחלט (stalemate)״, אשר עלול להימשך ימים רבים.[73] לפיכך, הסיכויים לגבש הסדר כזה קלושים ביותר.

    ביטוי מובהק להערכת מצב זו ניתן במהלך מיפגש פיסגה בריטי־אמריקני, שנערך חודשים ספורים לאחר מבצע ׳קדש, (מרס 1957). בעקבות ההתייעצויות הצהיר ראש ממשלת בריטניה, הארולד מקמילן, כי קיימת הסכמה כללית בין שתי המעצמות, שקיים סיכוי מועט (little hope) להסדר מקיף (comprehensive solution) בין ישראל והעולם הערבי בשעה זו. הדרך היחידה היא לחפש הסכמות על נושאים ספציפיים (particular aspects), כאשר תיווצר הזדמנות הולמת .( (opportunity offered. [74]

מחרה מחזיק אחריו שר החוץ של ארה״ב, ג׳ון פוסטר דאלם. הלה קבע באותו פרק זמן, כי למרות העובדה שהעקרונות שנכללו בתוכנית ׳אלפא׳ להסדר ישראלי־ערבי נשארו בעינם, הרי צריך להכיר בעובדה, שהאירועים שעברו על האזור בשנה האחרונה (כלומר - מבצע ׳קדש׳) מוציאים מכלל אפשרות (precluded) מימושה של תוכנית זו.[75]

 הערכת המצב של מעצמות המערב בשאלת ההסדר הישראלי־ערבי התבססה, בראש ובראשונה, על ההכרה, כי במבצע ׳קדש׳ זכתה מדינת ישראל להשג צבאי מרשים, ומעמדה בזירה המזרח־ תיכונית והבינלאומית התחזק בצורה משמעותית.[76] לפיכך היה ברור, שהצעות להסדר, שכללו ויתורים טריטוריאליים שנדחו על ידה בעבר בתוקף, יידחו מעתה על ידה על הסף אף ביתר תוקף.[77]

   מעבר לכך, הדחף הגדול של מעצמות המערב לפעול בכיוון של הסדר ישראלי־ערבי בשנות החמישים נבע במידה רבה מן החששות הכבדים מפני התפרצות מעשי איבה, אשר יפגעו באורח חמור ביציבות האזור. ואולם, חששות אלה פגו במידה רבה בשנות השישים. במימשל האמריקני התגבשה בתקופה זו ההערכה, כי מדינות ערב, ובראשן מצרים, מגלות נטייה לשים דגש על פיתוח כלכלי במקום על התעצמות צבאית.[78] הערכות אחרות הרחיקו לכת עוד יותר ודיברו על מגמה ערבית של נכונות להכיר בקיומה של מדינת ישראל, ולתת לכך ביטוי באורח הדרגתי, אם כי לא באורח גלוי ופומבי.[79]

   יתר על כן, בעקבות מבצע ׳קדש׳ התחזק מעמדה של בריה"מ במזרח התיכון באורח משמעותי. קרוב לודאי, כי מעצמות המערב חששו, שמעתה ואילך יהיה צורך לשתף את בריה״מ בהצעות להסדר, דבר שיתרום לקיבוע מעמדה כמעצמה ׳שוות זכויות׳ במזרח התיכון. מעבר לכך, מעצמות המערב הניחו, קרוב לודאי, כי יהיה קושי רב להגיע להסדר אשר יהיה מקובל על מדינות ערב, ובראשן מצרים, שעה שהן נהנות מגיבוי סובייטי מלא. המסקנה הברורה היתה כי בנסיבות חדשות אלה, הסדר מדיני אינו ניתן להשגה.(unattainable) [80]

   הערכת מצב זו היא שהובילה את מעצמות המערב בכיוון של הימנעות מפעילות אינטנסיווית להשגת הסדר כולל ישראלי־ערבי בתקופה זו. כתוצאה מכך, מדיניות מעצמות המערב בשאלת תנאי ההסדר הישראלי־ערבי התנהלה, למעשה, במסגרת של שני קווים מקבילים: הקו הרשמי של המעצמות נשאר כפי שהיה קודם למבצע ׳קדש׳ והתבסס על הקביעה, שקווי שביתת־הנשק אינם יכולים להיחשב לגבולות הסופיים של מדינת ישראל. גבולות אלה ייקבעו, בסופו של דבר, במשא ומתן בין ישראל ומדינות ערב.[81]  באורח מעשי, לעומת זאת, הלכה והשתרשה ההכרה, כי מעצמות המערב משלימות עם הסטטוס־קוו הטריטוריאלי, שנתגבש במזרח התיכון.[82]

   על רקע ההכרה, כי קיים סיכוי קלוש להשגת הסדר ישראלי־ערבי כולל, הלכה והתגבשה התפיסה, כי יש להעניק תשומת לב גוברת לרעיונות בדבר הסדרים חלקיים במזרח־התיכון. שר החוץ הבריטי נתן ביטוי מובהק למגמה זו. חודשים ספורים לאחר מבצע ׳קדש׳ הוא קבע, כי ״לפני מבצע סיני מטרתן של מעצמות המערב היתה להשיג הסדר ישראלי־ערבי כולל, כאשר בעקבותיו ייפתרו הבעיות המיוחדות שבין שני הצדדים. לעומת זאת, עכשיו [לאחר מבצע ׳קדש׳] צריך לנהוג בדרך הפוכה: צריך לנסות ולפתור בעיות אינדיווידואליות, ובדרך זו לנסות ולהתקדם לקראת הסדר כולל״.[83]

   מגמה דומה התבססה גם במימשל האמריקני. בתזכיר של מחלקת המדינה, שהועבר למזכיר המדינה חודשים ספורים לאחר מבצע ׳קדש', נקבע, כי לאור העדר הסיכוי להסדר כולל במזרח התיכון, ״חייבת ארה״ב לתמוך תמיכה חד־צדדית בתוכניות פיתוח ובתוכניות אחרות של כל אחד מן הגורמים הנוגעים בדבר ... יש לעשות למען יישוב פליטים ״שקט״ [הגרשיים במקור] בעיראק, ויש להשיג מישראל הבטחות ברורות לגבי פיצויים ... אם תצליח דרך זו של piecemeal treatment [טיפול בשלבים], כי אז יש סיכויים מסוימים לכך, שסכום ההשגים המקומיים והספציפיים יוציא המבוי מסתימותו ביום מן הימים. ואז, ורק אז, יש מקום לניסיון מרוכז ומכוון לפיתתן כולל״.[84]

   ממקורות בריטיים מסתבר, כי במעצמות המערב הועלו, בין השאר, ההצעות הבאות להסדרים חלקים: (א) הסכם להקפאת המצב(stand-still agreement) למשך עשר שנים. על־פי הצעה זו, ישראל ומדינות ערב יתחייבו שלא לנסות לשנות את קווי הגבול שלהן בכוח, ולעשות כמיטב יכולתן כדי למנוע פגיעות בקווי הגבול של המדינות האחרות; (ב) הקמת ועדת גבולות מטעם האו״ם (United Nations Frontier Commission), אשר תבקר באזור ותמליץ על תיקוני גבול (frontier rectifications). לפני הקמתה של הועדה יצהירו הצדדים על נכונותם לקבל כל המלצה שלה בתנאי שההקף הכולל של שטחים, שעליהם הם יצטרכו לוותר, לא יעלה על מספר קילומטרים שעליו יוסכם. בנוגע לשטחים שמעבר להקף שעליו יוסכם, יתחייבו הצדדים לנהל משא ומתן לגביהם; (ג) הצבת רצועת עזה תחת מינהל של האו״ם למשך עשר שנים, כאשר כוחות או״ם נמצאים בשטח הרצועה.[85].  

סיכום

בשנים האחרונות היו ניסיונות אחדים לתאר שתי תפיסות מנוגדות, כביכול, שהתקיימו בהנהגה הישראלית באשר לשאלת ההסדר הישראלי־ערבי לאחר מלחמת העצמאות: תפיסה מתונה של משה שרת (שר החוץ בתקופה הנידונה וכן ראש־הממשלה ושר החוץ), לעומת תפיסה קשוחה (׳אקטיוויסטית׳), של דוד ק־גוריון(ראש־הממשלה ושר הביטחון או שר הביטחון). מאמר זה מבקש להציג תפיסה שונה, המתבססת על הקביעה, כי בכל הנוגע לשאלת תנאי ההסדר הישראלי־ערבי שררה תמימות רעים כמעט מוחלטת בין שני האישים.[85]

   בתקופת הזמן שבין סיומה של מלחמת העצמאות ובין מבצע ׳קדש׳ נתבעה מדינת ישראל לותר על השטחים שעליהם היא השתלטה במלחמת העצמאות. גם הקהיליה הבינלאומית וגם מדינות ערב התנו הסדר ישראלי־ ערבי בנסיגה ישראלית. עומק הנסיגה שתבעו מישראל לא היה אחיד: התביעות נעו מדרישות שישראל תיסוג לקווים של תוכנית החלוקה של 1947 ועד לדרישות שישראל תותר על שטחים בנגב למען יצירת רצף טריטוריאלי בין מצרים ומדינות ערב שממזרח לה.

    בחינת התייחסויותיהם של בן-גוריון ושרת כלפי התביעה שישראל תיסוג מגבולות שביתת־

הנשק מובילה למסקנה, כי עמדותיהם בסוגיה זו התאפיינו במידה רבה של אחידות: שני המדינאים שללו חד־משמעית את התביעות שישראל תיסוג משטחים במסגרת קווי שביתת־ הנשק באופן חד־ צדדי; דהיינו - ללא תמורה כלשהי מן הצד הערבי מעבר לעצם נכונותו להגיע להסדר כלשהו עם ישראל. במקביל הביעו שני המדינאים נכונות עקרונית לדון עם מדינות ערב על הסדרים שיכללו ויתורים טריטוריאליים מוגבלים מצידה של ישראל תמורת ויתורים ערביים מקבילים, טריטוריאליים ואחרים.

   שני המדינאים נאלצו להתמודד עם התביעות הטריטוריאליות הללו בנסיבות קשות: בידוד מדיני חמור; האשמות חוזרות ונשנות שהוטחו בישראל על ״עיקשותה״ המסכלת את סיכויי ההסדר ועל סירובה לקיים החלטות שנתקבלו במוסדות בינלאומיים, ובעיקר באו״ם; ביקורת קשה ומתמשכת על חוסר נכונותה של ישראל לתרום תרומה ממשית לפיתרון בעיית הפליטים, למרות אחריותה לעצם התהוותה; אזהרות נוכח שאיפות ההתפשטות שיוחסו לישראל. בנסיבות קשות אלו יכולתה של מדינת ישראל להתמודד עם הלחצים ולעמוד בפני התביעות שתיסוג מגבולות שביתת־ הנשק היא להערכתנו הצלחתה המדינית הגדולה ביותר בשנים שלאחר מלחמת העצמאות. תמימות־הדעים אשר שררה בין שני האישים בהקשר לתביעות לנסיגה מגבולות שביתת־הנשק היתה גורם מכריע בהצלחתה של מדינת ישראל לשמור על הישגיה הטריטוריאליים במלחמת העצמאות ולהדוף את כל הניסיונות להסיג אותה מגבולות שביתת הנשק.

   אחדות הדעות בהנהגה הלאומית נתנה, ללא ספק, ביטוי להסכמה לאומית רחבה בסוגיה במישור הפרלמנטרי זכתה עמדת הממשלה לתמיכה רחבה ומקיפה, גם מצד מפלגות האופוזיציה. למעשה קשה מאוד להצביע על גורם פוליטי משמעותי במדינת ישראל אשר תמך בתקופה הנידונה בתביעה, שישראל תיסוג משטחים שכבשה במלחמת העצמאות. הסכמה לאומית זו המחישה כלפי חוץ עד כמה קשה יהיה להזיז את ישראל מעמדותיה בסוגיה הטריטוריאלית. אין ספק, כי תמיכה רחבה זו סייעה רבות להנהגה הלאומית לעמוד בלחץ של מעצמות המערב לויתורים טריטוריאלים מצד ישראל.

   אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל וחילוקי הדעות שנתגלעו במערכת הפוליטית שלה, בהנהגת המדינה, בסוגיות מרכזיות אחרות הנוגעות ליחסיה של מדינת ישראל עם העם הערבי, לרבות מדיניות הביטחון השוטף, נתנו יתר תוקף לאחדות הדעות בסוגיה הטריטוריאלית. הם הבהירו לכל, כי העדר המחלוקת בהנהגה הלאומית בסוגיה זו אינו נובע מ׳התיישרות עיוורת׳ של חברי ההנהגה עם עמדותיו של דוד בן־גוריון, אלא מתוך הכרה פנימית עמוקה בצידקת העמדה הישראלית.

   הערכות ושיקולים שונים חיזקו את ההנהגה הישראלית בעמדתה הנחרצת, השוללת ויתורים טריטוריאליים. רווחה בה ההכרה, כי נסיבות ׳אובייקטיוויות׳ הקשורות לאופיו של העם הערבי, מערכת התייחסויותיו כלפי מדינת ישראל בתקופה שלאחר מלחמת העצמאות והתפקיד שממלאת המערכת הבינלאומית באזור שוללים, הלכה למעשה, את הסיכוי של הסדר כולל ישראלי־ערבי בעתיד הנראה לעין, אשר ישכין שלום בין שני הצדדים.

   במציאות שהיתה קיימת, האופציה היחידה שנוצרה (למעט, כמובן, המשך הסטטוס־קוו היתה הליכה בכיוון של הסדרים מדיניים מוגבלים. בישראל רווחה ההכרה, כי הסדרים כאלו מס לא ישנו באורח משמעותי את מערכת היחסים של ישראל עם מדינות ערב, המתבססים על הסכמי שביתת־הנשק. מאידך, ישראל תיתבע לשלם ׳מחיר מלא׳ בגין ההסדר המוגבל. לפיכך, סברו, ההסדרים שאליהן חותרות מעצמות המערב יעניקו לישראל תמורה דלה, שברירית והפיכה בשעה שההקרבה הנתבעת מישראל היא ממשית, ״יקרת ערך״ וקרוב לודאי - בלתי הפיכה

   בהנהגה בישראל רווחה, ככל שניתן להתרשם, הסברה, כי בשקלול כולל של סיב וסיכונים גורם הזמן פועל בסופו־של־דבר לטובת ישראל. ההנחה היתה, כי השנים החולפות יובילו להשלמה הולכת וגוברת מצד העולם הערבי והמערכת הבינלאומית עם הסטטוס הטריטוריאלי (והדמוגרפי) שנוצר לאחר מלחמת העצמאות. אין ספק, כי הערכה זו תרמה לחיזוק המגמה של ההנהגה בישראל לעמוד בתוקף כנגד ויתורים טריטוריאליים.

   יתר על כן, בהנהגת המדינה העריכו כמעט לכל אורך התקופה הנידונה, כי ישראל נמצאת בעמדה של עליונות צבאית על פני מדינות ערב. נקודת מוצא זו העניקה להנהגת ישראל חופש פעולה רב במגעיה המדיניים, ותחושה כי מערכת יחסי הכוחות בינה לבין העולם הערבי מחייבת אותה לקבל תכתיבים הנוגדים אינטרסים חיוניים שלה. האיומים החוזרים ונשנים מעצמות המערב, כי בהעדר הסדר יגלוש האזור למלחמה, לא ערערו איפוא את ביטחונה העצמי של ישראל עד כדי הגמשת עמדותיה בסוגיה הטריטוריאלית.

   אפשר להניח בביטחה, כי העמדה הנוקשה של העולם הערבי כלפי מדינת ישראל, שהתבטאה בצורה בולטת לכל אורך התקופה הנידונה באי־ נכונותו לשאת ולתת גלויות ובפומבי עם נציגי ישראל, הקשתה על המעצמות לגייס במדינותיהן תמיכה מקיפה ללחץ מסיווי על ישראל כדי לאלצה להיעתר לתביעות הטריטוריאליות. לעומת הנוקשות הערבית, נמנעה ישראל ממדיניות ״אף לא שעל". הבליטה זאת הנכונות של הנהגתה להסכים עקרונית לנסיגות, ולו מוגבלות באופיין, ובתנאי שיישמר העיקרון של הדדיות בנסיגות. עמדה מתפשרת זו הקלה, יש להניח, על מדינת ישראל לעמוד בפני הלחצים הכבדים שהופעלו עליה.

   קרוב לודאי, שתחושת ההחמצה הטריטוריאלית במלחמת העצמאות, שבן גוריון ואישים אחרים בהנהגת המדינה ביטאוה באופן מורגש, חיזקה את הנטייה לשמור על ״המינימום״ שהושג. יש להניח, כי הבלטת חומרתו של מחדל ״הבכייה לדורות״, אשר לא היתה נעדרת מוטיבים דתיים־היסטוריים, סייעה לגיבוש העמדה ולפיה קווי שביתת־הנשק הקיימים מייצגים הקרבה משמעותית מצד ישראל. לפיכך, אין זה מתקבל על הדעת, שישראל תסכים לויתורים טריטוריאליים נוספים.

    יחד עם זאת, קשה כמובן לקבוע כי מכלול הגורמים שנמנו כאן היה מבטיח למדינת ישראל יכולת עמידה לאורך זמן בפני מערכת הלחצים המדיניים הגוברים, שהופעלו עליה כדי שתיסוג משטחים כלשהם תמורת הסדר ישראל־ ערבי. בסופו של דבר נמנעו מעצמות המערב מפעולות דרסטיות לכיפוף ידיה של ישראל, משום שהצר הערבי, ובראשו הנשיא נאצר, סירבו לקבל את תוכניותיהן כבסיס להסדר כלשהו עם ישראל, ולא בגלל השתכנעותן מן הטיעונים שהציגה הדיפלומטיה הישראלית בפניהן.⁸⁷

בשלהי התקופה הנידונה גברה המתיחות הצבאית בין ישראל ומדינות ערב. בישראל התגבשה ההערכה, כי עימות מלחמתי ישראלי־ערבי נוסף הוא התפתחות בלתי נמנעת בשלב כלשהו, וכי מאזן הכוחות הולך ומתערער לרעת ישראל.⁸⁸ על רקע זה, בין השאר, גברה בקרב ההנהגה בישראל ההכרה בחיוניותו של מבצע צבאי רחב הקף לסיכול הסכנות, הצבאיות והמדיניות החמורות, שאיימו על מדינת ישראל.

   בשלהי 1956 יצאה ישראל, בשיתוף עם בריטניה וצרפת, למיתקפה יזומה נגד מצרים, שזכתה לכינוי מבצע ׳קדש׳. למבצע זה נודעו השלכות מרחיקות לכת על מערכת יחסיה של מדינת ישראל עם העולם הערבי ועם הקהיליה הבינלאומית בכלל, ועל המאמצים להשגת הסדר ישראלי־ערבי בפרט. לאחר המבצע התגבשה בקרב המעצמות ההערכה, כי בנסיבות שנוצרו קלושים ביותר הסיכויים להשגת הסדר ישראלי־ ערבי; ממילא נמוגו כמעט לחלוטין התביעות שישראל תותר על חלק מהשגיה הטריטוריאליים במלחמת העצמאות.

הערות:

 1.

2. אות, שנה א, חוברת 1, תשרי תשכ״ז, ספטמבר 1966, עמ' 7.

3.  ש׳ רוזן, 'הסכמי שביתת־הנשק - היבטים משפטיים', "מערכות", 295-294 (יולי 1948), עמ' 287.

4. י׳ רוזנטל (עורכת), 'שיחות שביתת־הנשק עם מדינות ערב, דצמבר 1948-יולי 1949', תעודות למדיניות החוץ של ישראל, כרך ג, ירושלים תשמ״ג, עמ׳ 688 (להלן: י׳ רוזנטל, תעודות, גו).

5. י' הרכבי, כפי שצוטט אצל: A Shlaim, Collusion Across the Jordan: King Abdullah, the  .Zionist Movement and the Partition of Palestine, Oxford 1988, p. 434

6. דברי הכנסת, מושב ראשון, כנסת ראשונה, 1 41 באפריל 1949), עמי 287. בשיחה עם מזכיר האו״ם, דאג האמרשלד, באמצע אפריל 1956, חוזר בן־גוריון וטוען, כי הסכמי שביתת־הנשק נועדו להיות צעד לקראת שלום של קבע: תזכיר משרד החוץ, שיחת ראש הממשלה, דוד בךגוריון, עם מזכיר האו״ם, דאג האמרשלד, 19 באפריל 1956, חצ 2404/4, גנזך המדינה. עוד קודם לפתיחת שיחות שביתת־הנשק הביע בן־גוריון פסימיות רבה לגבי הסיכוי ששיחות אלה יסתיימו בהסכם שלום: "אין להגיד שלשיחות הללו אין סיכויי הצלחה להביא לידי שלום, אבל אי אפשר לדעת זאת מראש, ולהבטיח זאת מראש, באשר שלום תלוי בדרך כלל בשני צדדים. הפעם, לצערנו, הוא איננו תלוי בשני צדדים בלבד... כאן יש גם צד שלישי". המועצה הל׳׳ז של מפאי׳י, 12 בינואר 1949, ארכיון מפא״י.

 7. תדריך למשלחת ישראל בלוזאן, 25 ביולי 1949, גנזך המדינה, חצ 2446/6

8. תזכיר משרד החוץ, 29 ביולי 1949, חצ 2425/4, גנזך המדינה.

9. תיק נאומים, 5 ביולי 1955, ארכיון בן גוריון, המרכז למורשת בן־גוריון, קריית שדה בוקר (להלן: אב״ג).

10. י' הרכבי, ’הסכמי שביתת־הנשק - מבט לאחור׳, מערכות, 295-294 (יולי 1948), עמ׳ 2.

11. כתב בהקשר זה מנכ״ל משרד החוץ באותה תקופה: ״הסכם שביתת־הנשק הישראלי־מצרי, כמו הסכמי שביתת־הנשק עם המדינות האחרות, הוא בעל אופי צבאי ופוליטי באותה מידה. שני הצדדים קיבלו מלכתחילה אופי דואלי זה של השיחות וההסכמים שנחתמו במהלכן. הבנה זו באה לידי ביטוי גם בהרכבי המשלחות של שני הצדדים - גם אנשי צבא וגם אנשי משרד החוץ״.:W. Eitan, The First Ten Years  .A Diplomatic History of Israel, New-York 1958, p 33

12 י׳ רוזנטל, תעודות, ג, עמ׳ 691-690.

13. י׳ רוזנטל, תעודות ג, עמ' 691-690. תזכיר משרד החוץ הבריסי קובע, כי הסכמי שביתת-הנשק במפורש, שכל צד יוכל להעלות טענות לגבי זכויות שלו. לפיכך, קווי שביתת־הנשק מחכתחילה לא נתפסו כגבולות הקבע: תזכיר משרד החוץ הבריטי, 18 ביולי 1963 FO 371/170547 ER 1022/21

14.  ישיבת הממשלה, 3 במאי 1950, תרשומת ישיבות הממשלה, כרך כג, עמי 5, גנזך המדינה. עמדה דומה מובאת בתזכיר משרד החוץ הבריטי, שנים לאחר מכן, הקובע כי"הכרתה של בריטניה בישראל ב־1950 נעשתה בכפוף לכמה הסתייגויות, הנוגעות למעמדה של ירושלים, ועובדה שגבולותיה של מדינת ישראל לא נקבעו סופית"; תזכיר משרד החוץ הבריטי, 26 באוגוסט 963,1 FO 371/170547 ER 1083/4

15. תזכיר משרד החוץ הבריטי, 26 באוגוסט 1963, 1083/4 FO 371/170547 ER. ממקורות בריטיים מסתבר, כי נאום דאלס תואם מראש עם המימשל הבריטי. ראה: תזכיר משרד החוץ הבריטי, 19 ביולי 1963, 1083/1 FO 371/170547 E:R

16. תזכיר על נקודות הסכמה בין ארצות־הברית ובריטניה לגבי הסדר ישראל־ערבי, 10 במרס 1933, the United Sinies'!״ Foreign Relation ולהלן: פרו״ס), כרך 14, עמי 102.

17. ישיבת הממשלה, 21 באפריל 1949, תרשומת ישיבות הממשלה, כרך ד, עמ׳ 9, גנזך המדינה. 18. תזכיר משרד החוץ הבריטי, 26 באוגוסט 1963, 1083/4 FO 371/170547 ER. נוסח מלא של הנאום ראה: ספר השנה של העיתונאים, תשט׳׳ז, תל־אביב 1955, תעודות, עמ׳ 387. על הנאום ראה: א׳ אסיה, מוקד הסכסוך: המאבק על הנגב 1956-1947, המרכז למורשת בן־גוריון, קריית שדה־בוקר, 1994, עמי 187 (להלן: אסיה, הנגב).

19. 19 לדיון מפורט על תוכנית זו ראה: ,M.B. Oren, Origins of the Second Arah-lsrael War: Egypt 117 109 .Israel and the Great Powers 1952 1956, Frank Cass 1992, pp109-117

20 .תזכיר על נקודות ההסכמה בין ארצות־הברית ובריטניה בשאלת ההסדר הישראלי־מצרי, 10 במרס 1955 , פרו״ס, 14, עמ׳ 102.

21. ועדה מדינית, א2 במרס 1951, ארכיון מפא״י. התביעה לויתור על אילת הוצגה בפני ישראל, בעקיפין, כבר על ידי המלך עבדאללה. בהתייחסו למכתב של המלך עבדאללה בהקשר לאזור אילת־עקבה אומר שרת בישיבת הממשלה: ״הוא [המלך עבדאללה] יהיה מוכרח לעמוד מחדש על ויתור מצידנו על השטח ההוא [אילת] באשר הוא הכרחי לרציפות עם מצרים, וזה גם לו וגם לנו יותר כדאי מאשר מסדרון שיגרום כאב ראש גם לו וגם לנו. באשר מסדרון חותך את הטריטוריה שלנו והוא סגור בין שני חלקים"; ישיבת הממשלה, 3 במאי 1950, תרשומת ישיבות ממשלה, כרך כג, עמ׳ 10-9.

22. ועדה מדינית, 27 בדצמבר 1955, ארכיון מפא״י.

23. סיכום פגישה בין שרי החוץ של בריטניה וארצות־הברית,  26 באוקטובר 1955, פרו״ס, 14, עמ׳ 651.

24. ראה: אסיה, הנגב (לעיל, הערה 18), עמי 175.

25. תזכיר משרד החוץ, 15 בספטמבר 1955, חצ ב' /2414/28, גנזך המדינה.

26. ראה: תזכיר משרד החוץ הבריטי, 7 בינואר 1956, FO 371/121724 VR 1073/63/G

27. דיווח שגרירות בריטניה בארצות־הברית אל משרד החוץ הבריטי, 2 בפברואר 1955PREM 11/941

28. ועדה מדינית, 28 במרס 1953 , ארכיון מפא״י. בן־גוריון ראה חשיבות בחזרה על שאיפות השלום של ישראל הגם שלעתים אנשי משרד החוץ, על־פי עדותם, ניסו להניא אותו מכך בטענה שלא רצוי לתת לערבים תחושה שאנו רצים אחריהם. ראה דיווח שגרירות בריטניה בישראל אל משרד החוץ הבריטי בנובמבר 1955, 1092/412 F0 371/115909 VR.

 29. התייעצות שר החוץ עם ראש הממשלה והרמטכ״ל, 27 במרס 1953, י' רוזנטל (עורכת), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך שמיני, 1933, ירושלים, תש"נו, עמ' 255.

30. יומן בן־גוריון, 29 במרס 1953, אב״ג.

31.שיחת בן־גוריון־אנדרסון, 23 בינואר 1956, פרו״ס, 15, וושינגטון 1989, עמ' 52.

32.דיווח משגרירות ארצות־הברית בישראל אל מחלקת המדינה, 17 בנובמבר 1955, פרו״ס, 14, עמ' 785.

33.שם.

34.שם, 29 בפברואר 1956, פרו״ס, 15, עמי 258.

35. ישיבת הממשלה, 23 באוגוסט 1949, תרשומת ישיבות הממשלה, כרך יא, עמ' 22, גנזך המדינה.

36. ועדה מדינית, 28 במרס 1953, ארכיון מפא"י.

37.תזכיר משרד החוץ, ישיבה בשגרירות ישראל בוושינגטון, 14 באפריל 1953, חצ א׳ 2382/22, גנזך המדינה.

38 דיווח על שיחת שרת עם פקידי מחלקת המדינה, 14 באפריל 1953, פרו״ס, 9, עמי 1167.

39. שם.

40. שם.

41. ראה: תזכיר משרד החוץ הבריטי, 7 בינואר 1956, FO 371/121724 VR 1073/63/G

42. לדיון מפורט על הרקע וההשלכות של מבצע כינרת ראה: ז' שלום, מדיניות בצל מחלוקת: מדיניות הביטחון השוטף של ישראל - 1956-1949, הוצאת מערכות, תל־אביב 1996, עמי 97-81.

43. ראה: תזכיר משרד החוץ הבריטי, 7 בינואר 1956, FO 371/121724 VR 1073/63/G

44. אות, שנה א, חוברת 1, תשרי תשכ״ז, ספטמבר 1966, עמ׳ 7.

45. תזכיר משרד החוץ, תדרוך למשלחת ישראל בלוזאן, 25 ביולי 1949, חצ 2446/6, גנזך המדינה.

46. ועדה מדינית, 28 במרס 1953, ארכיון מפא"י.

47. שם.

48. דיווח מחלקת המדינה על שיחת שרת עם פקידי מחלקת המדינה, 8 באפריל 1953, פרו״ס, 9, עמ' 1167 .

49. ראה: תזכיר משרד החוץ הבריטי, 17 בפברואר 1956,FO 371/121709/ VR 1071/31/G

50 ראה: שם. תזכיר אחר של משרד החוץ הבריטי מינואר 1956 קובע במפורש, כי "ישנן ראיות כי הישראלים מתחילים לחשוב על ויתורים בנגב בתמורה לרצועת עזה". ראה: תזכיר משרד החוץ הבריטי,7 בינואר 1956, 1073/63/ FO 371/121724 VR

51. לדיון בסוגיה זו ראה: ז׳ שלום, 'ועידת לוזאן - אנטומיה של כישלון ידוע מראש', עיונים בתקומת ישראל, 4 (1994), עמי 570-562.

52. יומן בן־גוריון, 26 בנובמבר 1949, אב״ג.

53. תיק התכתבויות, 26 באוקטובר 1952, אב׳׳ג.

54. דיווח למחלקת המדינה על שיחתבן־גוריון־סטרייברט, 16 בדצמבר 1955, פרו׳׳ס, 14, עט׳ 872.

55. דיווח למחלקת המדינה על שיחת בן־גוריון־אנדרםון, 1 בפברואר 1956, פרו״ס, 15, עמי 124. באותה שיחה הבהיר בן־גוריון לאנדרסון, כי הוא מוכן לוותר על "דברים שנאצר לא חלם עליהם אף פעם". עם זאת, הוא סירב להגדיר את טיבם של ויתורים אלו; שם, עמי 123.

56. ראה מברק אבא אבן אל ולטר איתן, 8 ביוני 1949, אצל: י׳ רוזנטל (עורכת), תעודות למדיניות החוץ של ישראל, מאי-דצמבר 1949, כרך ד, ירושלים תשמ״ו, עט׳ 102 (להלן: י׳ רחנטל, תעודות, ד).

57. ראה דיווח על שיחת אבן ושילוח עם אתרידג׳  (17 ,(Ethridge ביוני 1949, פרו״ס, 6, וושינגטון 1977, עמ׳ 1149-1148.

58. דיווח שגרירות ארצות־הברית בישראל למחלקת המדינה, 1 במרס 1956, פרו׳׳ס, 15, עמ׳ 272-271

59. ראה דברי שרת בשיחה עם פקידים במחלקת המדינה, 8 באפריל 1953, פרו׳׳ס, 9, עמ׳ 1167

60. ראה תזכיר משלחת ישראל לועדת הפיוס, 31 במרס 1950, אצל: י׳ פרוינדליך (עורך), תעודות למדיניות החוץ של ישראל, כרך ה, ירושלים 1988, עמ׳ 228 (להלן: י' פרוינדליך, תעודות)

61.  ראה תזכיר משלחת ישראל לועדת הפיוס, 31 במרס 1950, אצל: י׳ פרוינדליך, תעודות, עמ׳ 822. וכן מברק אבא אבן אל ולטר איתן, 8 ביוני 1949, אצל: י׳ רוזנטל, תעודות, ד, עמ' 102. הגדה המערבית נכבשה על ידי ירדן במהלך מלחמת העצמאות. ב־42 באפריל 1950 סופחה הגדה המערבית באורח רשמי לירדן. בריטניה הכירה בסיפוח, תוך ציון הסתייגויות לגבי מעמדה של ירושלים: תזכיר משרד החוץ הבריטי, 13 במאי 1963, 1071/10 FO 371/170536 RR

62. תזכיר משרד החוץ, התייעצות בשאלת היחסים עם ארצות ערב, 7 בספטמבר 1953,  חצ2384/14  גנזך המדינה.

63. ראה שיחת שרת עם פקידי מחלקת המדינה, א' באפריל 1953, פרו״ס, 9, עמ' 1167.

64. תזכיר משרד החוץ, התייעצות בשאלת היחסים עם ארצות ערב, 7 בספטמבר 1953, חצ2384/14 ,גנזך המדינה.

65. ראה דיווח על שיחתו של קונסול ארצות־הברית בירושלים עם בן־גוריון, 20 באפריל 1949, פרו׳׳ס, 6, עמ׳ 926.

66. דיווח על שיחת שרת־דאלס, 21 בנובמבר 1955, פרו״ס, 14, עמ' 794.

67. דיווח שגרירות בריטניה בישראל אל משרד החוץ הבריטי, 19 במארס 1956, FO 371/121725 VR 1073/103 

68. שרת מגדיר את אילת כ׳׳תקווה לאומית גדולה"(great national hope) של מדינת ישראל.   ראה דיווח על שיחת אנדרסוךשרת, 24 בינואר 1956, פרו, עמי 59״ס, 15.

  דיווח על שיחת שרת־דאלס, 21 בנובמבר 1955, פרו״ס, 14, עמי 794.

69. דיווח על שיחת שרת דלאס 21 בנובמבר 1955, פרו"ס 14, עמ' 794.

70. משה שרת, יומן אישי, 14 באוגוסט 1955, תל־אביב 1978, עמ׳ 1132-1131. בהערכותיה לגבי המניעים של פעולת כינרת (11 דצמבר 1955), הסתמכה שגרירות בריטניה בישראל, בין השאר, על ההנחה, כי ההנהגה בישראל מעריכה שלמצרים אין, בשעה זו, עניין בהסדר מדיני עם ישראל; ראה דיווח שגרירות בריטניה בישראל אל משרד החוץ הבריטי, 12 בדצמבר 1955FO 371/115910 VR 1092/446 (A)

 .71ראה שיחת אבן ושילוח עם דאלס, 15 באוקטובר 1956, פרו״ס, 16 (1990), עמ׳ 728.

72. דיווח שגרירות בריטניה במצרים אל משרד החוץ הבריטי, 10 ביולי 1956,  FR 371/121710 VK 1071/86

73.תזכיר משרד החוץ הבריטי, 21 במרס 1957, 11,1838 PREM.

74. שם.

75. שם.

      76. בנאום שהוא נושא זמן קצר לאחר המבצע בפני סגל הפיקוד הבכיר של צה׳׳ל, נותן בן־גוריון ביטוי נחרץ לשינוי המשמעותי שחל במעמדה של מדינת ישראל בעקבות המבצע: "מבצע סיני... היה מבצע אדיר לא רק מבחינתו הצבאית, אלא זה העלה את קרן ישראל בעולם. הוא הציג את מדינת ישראל בפעם הראשונה על המפה העולמית. העולם הכיר עכשיו שאנו גורם לא מבוטל... עם ישראל לאחר מבצע סיני אhנו אותו עם ישראל שלפני מבצע סיני"; נאום בן־גוריון בפני סגל הפיקוד הכללי של צה״ל, 29 בנובמבר 1956, תיק נאומים, אב״ג.

     77. בשיחה עם שגריר ישראל בבריטניה אומר לו פקיד בכיר במשרד החוץ הבריטי, כי "השג המדיניות הישראלית הוא בזה, שהסובייטים והערבים והעולם כולו יודעים כי אין להשיג מישראל ויתורים טריטוריאליים, וכל ניקיון לקחת [חלקים] מאדמתה, פירושו מלחמה״; דיווח משרד החוץ אל צירות ישראל בפולין, 3 באוגוסט 1958 חצ א/3085/13, גנזך המדינה. בדיווח על הערכות שגרירות ארצות־הברית בישראל נמסר, כי"הם [אנשי השגרירות האמריקנית בישראל] אינם משוכנעים בחשיבות הכלכלית שמייחסים אנו לאילת. אבל הנגב והמוצא לים סוף הפכו בישראל לעניין של פרסטיג'ה לאומית, והשגרירות יודעת שישראל מוכנה להיהרג על אילת כעל ירושלים כעל כל שעל אדמה אחר"; תזכיר משרד החוץ הבריטי, 26 באוגוסט 1963, FO 371/170547/ ER 1083/4

78. תזכיר משרד החוץ, 3 במרס 1958, חצ 3085/1, גנזך המדינה.

79. תזכיר שגרירות ישראל בארצות־הברית, פברואר 1961, חצ3300, גנזך המדינה.

80. תזכיר משרד החוץ הבריטי, 26 באוגוסט 1963, 1083/4 K) 371/170547 lilt

81.צדיווח שגרירות בריטניה בישראל אל משרד החוץ הבריטי, 6 בדצמבר 1956, FO 371/121712 VR 1041/145. ראה גם:תזכיר משרד החוץ הבריטי 26 בנובמבר FO 371/121712 VR 1071/142

82. בהערכת מצב של יעקב הרצוג הוא כותב, כי ״בעקבות המשא ומתן על הנסיגה מסיני קיבל דאלס תורת הסטטוס־קוו ביחס לסכסוך ישראל־ערב״; דיווח שגרירות ישראל בקנדה אל משרד החוץ, 8 בנובמבר 1961, חצ 3300, גנזך המדינה.

83. תזכיר משרד החוץ הבריטי, 21 במ במרס 1957 PREM 11,1838

84. שם.

85. תזכיר מחלקת המדינה אל מזכיר המדינה. תזכיר משרד החוץ. 3 במרס 1958. חצ 3085/1 גנזך המדינה.

86. ראה, בין השאר: ביאלר אורי, ׳דוד בן־גוריון ומשה שרת - התגבשות שתי תפיסות מדיניות בקונפליקט הערבי־ישראלי', מדינה וממשל ויחסים בינלאומיים, כרך א, חוברת 2 (1971), עמ' 85-71; א' פפה, ’ועידת לחאן וניצנים ראשונים למחלוקת על מדיניות החוץ הישראלית׳, עיונים בתקומת ישראל, 1 (1991), עט׳ 261-241. ג׳ שפר, ׳שרת, בן־גוריון ומלחמת הברירה ב־1956', מדינה ומימשל ויחסים בינלאומיים, 27 (1987), עמי 27-1; A. Shlaim, ‘Conflicting Approaches to Israel’s Relations 2 .with the Arabs: Ben-Gurion and Sharett 1953-1956’, The Middle East Journal, 37, no 1983), pp. 180-201; Y. Bar-Siman-Tov, ‘Ben-Gurion and Sharett, Conflicting) Management and Great Power Constraints in Israeli Foreign Policy’, Middle Eastern 330-356 .Studies, 24, no. 3 (July 1988), pp 330 356

87.  תזכיר משרד החוץ הבריטי מ־1958 קבע במפורש, כי תוכנית'אלפא׳ נכשלה משום שהנשיא נאצר סירב לקבלה. אילו הסכים לה הנשיא נאצר, כך קובע התזכיר, היתה ארצות־הברית מוכנה להפעיל מערכת כבדה ביותר של לחצים כי תקבל את התוכנית. ראה: ז' שלום, ׳מסמך בריטי שופך אור על הסיבות לכישלון תוכנית "אלפא” על ישראל (1956-1955) להסדר ישראלי־ערבי', עיונים בתקומת ישראל, 3 (1993), עמי 586-582.

88.  הערכה זו התבססה בעיקר בעקבות עיסקת נשק גדולה שנחתמה בין מצרום וצ׳כוסלובקיה בשלהי 1955. על מאפייני העיסקה ראה: מ׳ בר־און, שערי עזה: מדיניות הביטחון והחוץ של מדינת ישראל, 1955- 1957, תל־אביב 1992, עמ׳ 39-13.