מוטי גולני

כיסופים לחוד, מעשים לחוד

מדיניות ישראל בשאלת ירושלים 1967-1948

ביוני 1937 הסביר בן-גוריון לאחד מראשי הציונות האמריקנית מדוע נכון לדעתו לחלק את ירושלים:

״לאנגליה (ולנו) דרוש השלטון על המקומות הקדושים - זאת אומרת העיר העתיקה. [אבל] השלטון על רחביה לא מוסיף לה [לבריטניה] כלום, בשעה שליהודים - המיליונים היהודים שאינם יודעים מה זה שרון ומה זה עמק [ואת ההבדל בין רחביה לבין העיר העתיקה]... - השם ירושלם הוא הכל״.

שלושים שנה אחר כך, במאי 1967, הסביר בן-גוריון הקשיש לגאולה כהן, עיתונאית ב׳מעריב׳, כי אין לו כל רצון לשלוט על העיר שמעבר לחומה. כהן:

״האם עלי איפה להבין מדבריך שגם אם אי אפשר להגיע היום לירושלים שמעבר לחומות, למשל, אני כבר היום צריכה להתגעגע ליום שאגיע אליה? האם תעודד ילד היום בישראל לכתוב שיר געגועים לירושלים השלמה?״ בן-גוריון: ״אם הוא ירצה לכתוב - שיכתוב. אני לא אכתוב״.[[1]]

עיקר עניינו של חיבור זה ״בירושלים של מטה״; בפרקטיקה של גישת ההנהגה הישראלית לשאלת ירושלים בשנים 1967-1948, השנים שבהן הייתה העיר חצויה: מערבה בריבונות ישראל ומזרחה בריבונות ירדן.

אין עניינו של חיבור זה בגישה האידיאולוגית הצרופה. לא מצאתי ביטוי ישראלי בולט, בתחום השנים שבהן דן מאמר זה, המערער על הזיקה הרעיונית, התרבותית והדתית היהודית-ישראלית לירושלים.

מירון בנבנישתי ניסח בתחילת שנות השמונים את התפיסה המקובלת של הגישה הישראלית לשאלת ירושלים בשנים שבהן הייתה העיר חצויה:

״בצד הישראלי שררה השלמה מאונס עם חלוקת העיר. קיימים היו ביטויים אמוציונליים וספרותיים לעצב ולגעגועים שגרמה חלוקת העיר והניתוק מכל קודשי האומה, אולם אלה לא הבשילו שום יוזמה מדינית [ומן הסתם גם צבאית - מ״ג] שקראה לכיבושה של העיר העתיקה״.[[2]]

האומנם הייתה השלמה כזו? ואם הייתה, ההייתה מאונס? האם ראו מנהיגי ישראל עד 1967 בחלוקת ירושלים נתון ששומה על ישראל להשלים עמו, לפחות במישור של הפרקטיקה המדינית-צבאית? או שמא ראו בחלוקת העיר מצב זמני וביקשו לעשות למען תאוחד העיר כולה תחת ריבונות ישראלית ביום מן הימים? האם היו תוכניות קונקרטיות למימושה של שאיפה זו? האם ביקשה ההנהגה הישראלית לטפל בבעיית ירושלים על פי ניסיונה בתקופת המנדט? או שמא הכתיבו תוצאות מלחמת העצמאות, גישה אחרת, חדשה?

שורשי המדיניות הישראלית בשאלת ירושלים

לפני הדיון על מדיניות ישראל בשאלת ירושלים בשנות החמישים והשישים ראוי להאיר כאן בקצרה את דרכה המדינית של הנהלת הסוכנות בשאלת ירושלים לפני הקמת המדינה. ההנהגה שעיצבה את מדיניות ישראל בסוגיה זו הייתה אותה הנהגה שעסקה בעניין זה בתקופת המנדט הבריטי. לפני שקמה המדינה, כמו גם לאחר הקמתה, היו דוד בן-גוריון ומשה שרת (שרתוק) שני האישים המרכזיים בעיצובה של הגישה הציונית-ישראלית בשאלת גורלה המדיני של העיר.

כבר הרצל, אחד-העם, ובעקבותיהם וייצמן, הבינו כי יקשה על הציונות לטעון לבלעדיות על המקומות הקדושים בירושלים.[[3]] עד לשנת 1937 לא נדרשה ההנהגה הציונית להתייחס באופן קונקרטי לעתידה המדיני של העיר. אף על פי כן, רעיונות מעשיים ראשוניים שהניחו את המסד למדיניותה של הנהלת הסוכנות בעתיד בשאלה זו, עלו כבר בשנים 1934-1932 בוויכוח על אופיין של הבחירות המוניציפליות בעיר. נוכח הסירוב הבריטי להכיר ביתרון הדמוגרפי היהודי בעיר, עלה, ביוזמה מקומית של אגודה שכינתה עצמה ״התושב״, רעיון חלוקת העיר בין מערבה לבין מזרחה. מגמת יוזמי הרעיון הייתה להגיע לשלטון מוניציפלי יהודי בעיר המערבית, שם היה הרוב היהודי ניכר. אלא שהיה זה רעיון ראשוני, והוא לא חרג בדרך כלל מגבולות הדיון המקומי.[[4]]

דיון יסודי בשאלת גבולותיה של המדינה היהודית לעתיד לבוא ומקומה של ירושלים במדינה זו נערך לראשונה בעקבות השביתה הערבית שפרצה באפריל 1936 ושיגורה של ועדת החקירה המלכותית הבריטית (״ועדת פיל״) לארץ-ישראל בשלהי אותה שנה. הרעיונות השונים שעלו לדיון בוועדה ריחפו בחללה של ארץ-ישראל באופן לא פורמלי חודשים ארוכים לפני פרסומה הרשמי של ״תוכנית פיל״ ב-7 ביולי 1937. ערב פרסום התוכנית, ובוודאי בעקבותיה, חייבים היו הצדדים לסכסוך הארץ-ישראלי לחשוף את עמדותיהם. לא עוד אמירות כלליות ובלתי מחייבות, אלא התייחסות לאפשרות מעשית, שתוך זמן קצר ביותר תחולק ארץ-ישראל, ושתי הקבוצות הלאומיות החיות בה תקבלנה עצמאות.[[5]]

נתון כללי זה היה נכון במיוחד ביחס לירושלים, שניתן לה מעמד מיוחד בתוכנית החלוקה התקדימית של ״ועדת פיל״: הוועדה קבעה שבכל סידור מדיני עתידי בארץ-ישראל לא יהיו העיר וסביבותיה (ירושלים רבתי) חלק מן הריבונות היהודית או הערבית בארץ-ישראל. אל תקדים עקרוני זה התייחסה ההנהגה הציונית בדיון הלא פורמלי שנערך בחורף-אביב 1937 ובדיון הפומבי שלאחר פרסומה של תוכנית החלוקה בקיץ של אותה שנה.[[6]]

בדרך כלל היה מקובל על מחייבי החלוקה, וכמובן על שולליה, שאין לוותר על ירושלים כבירת המדינה היהודית לעתיד לבוא. אומנם בתחילה גרס בן-גוריון ויתור על העיר כולו (ראה לעיל בפתיחת המאמר), אך נסוג מעמדה זו נוכח המחאות החריפות מצד חבריו. הוא הבין את חשיבותה של העיר כסמל. ב-1937 גייס בן-גוריון את ״ירושלים של מעלה״ לטובת מדיניותו ב״ירושלים של מטה״. לדבריו:

יש רק דבר אחד שילהיב העם היהודי: ממשלה יהודית בירושלים [כך במקור]. מדינה יהודית אין בה קסם בלי ירושלם. ובכוחות האי-רציונליים שבזכותם נתקיימנו ובהם פועלים - השם ירושלם עולה על כולמו. נגד מדינה יהודית שבירתה ירושלם רק שונאי ציון מובהקים יוכלו לעמוד.[[7]]

הפרגמטיזם של ראשי התנועה הציונית הביא את בן-גוריון וחבריו להנהגה להבדיל בין הסמל לבין האילוצים המדיניים. הם הציעו אפוא ביולי 1937 לבריטים לחלק את ירושלים בין המזרח, ובו כל המקומות הקדושים בעיר, לבין המערב, שבו יש רוב יהודי ברור ואין בו מקומות קדושים כלל. במזרח תתמיד בריטניה בשלטון המנדט, כפי שביקשה ״ועדת פיל״, בעוד שהעיר המערבית תהיה בירתה של המדינה היהודית. בסוכנות היהודית סבורים היו, כי לא תהיה לבריטים כל סיבה להתנגד לרעיון, שהרי עיר זו היא ליהודים הציונים ״כמו לונדון לאנגלים״. מה גם שהמקומות הקדושים יישארו כולם בשלטון נוצרי (בריטי), שאותו בוודאי יעדיפו המוסלמים על השלטון היהודי. את עיקרי התוכנית של הסוכנות היהודית נוכח רעיונות ״ועדת פיל״, ניתן לסכם באופן הבא:

1. אין לוותר על ירושלים כבירת המדינה היהודית.

2. יש להפריד בין המקומות הקדושים במזרח העיר לבין הריכוז היהודי העיקרי במערב העיר.

3. יהיה פיקוח בריטי או בין לאומי (לא ערבי) על המקומות הקדושים.

4. הריבונות בבירה תהיה קשה למימוש ללא מסדרון יבשתי שיחבר את ירושלים אל תל-אביב.

5. תושבי ירושלים היהודים בכל חלקי העיר יהיו אזרחי המדינה היהודית.[[8]]

ראוי לזכור, כי מדיניות זו גובשה על רקע ההסכמה הציונית לעקרון חלוקתה של ארץ-ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, תוך התנגדות לתוכנית הבריטית הקונקרטית, שעל פיה אמורים גם הנגב וגם אזור ירושלים להיות בריבונות ערבית, ואילו העיר עצמה הייתה אמורה להיות תחת שלטון בריטי ישיר.

בן-גוריון וחבריו מוכנים היו לוותר על העיר העתיקה ועל העיר המזרחית כדי שרחביה ובית הכרם יהיו גרעין של בירה למדינה היהודית. עקרונותיה של מדיניות זו לא השתנו עד 1967.

אלא שבריטניה והערבים לא קיבלו את רעיון החלוקה של ירושלים. חשוב להדגיש כי רעיון חלוקתה של ירושלים עלה לראשונה על סדר היום המדיני הבינלאומי כרעיון ציוני מבית מדרשם של בן-גוריון, וייצמן ושרתוק.[[9]]

לאחר מלחמת העולם השנייה, שעה שחודשו הדיונים על אפשרות חלוקתה של ארץ-ישראל, שב ועלה הרעיון של חלוקת ירושלים. אלא שרק לפרק זמן קצר. ב-1937 ויתרה ההנהגה הציונית על תביעה לריבונות במזרח העיר וב-1947 היא ויתרה גם על הריבונות במערב העיר, ולא עמדה על העיקרון כי מדינה יהודית לא תוכל לקום בלא ירושלים (לפחות המערבית) כבירתה. היה זה ויתור לאומי קשה למען מה שהוערך אז כערך מכריע: הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל (כולל הנגב).

החזרה אל מדיניות 1937

מלחמת העצמאות טרפה את הקלפים של כל ההסדרים שקדמו להקמתה של מדינת ישראל. הנחות היסוד המרכזיות של המדיניות הציונית בשאלת ירושלים בשלהי שנת 1947 היו שתיים:

האחת, שבינאום ירושלים יפתור בעיה מדינית-דתית סבוכה, שתאפשר לאו״ם לבצע את תוכניתו לחלוקת ארץ-ישראל.

השנייה, שבכל פרץ אלימות צפוי כתוצאה מהשינוי הדרמטי העתיד לבוא עם יציאת הבריטים מן הארץ, ואפילו אם תהיה זו מלחמה, תישאר העיר בינלאומית על קרוב ל-100,000 יהודיה, מחוץ למעגל האלימות. תהיה זו, כך סברו, הקלה משמעותית ביותר לארגון ה״הגנה״, המוגבל בכוחו, במיוחד בירושלים הרוויה ״אלמנטים שהמשמעת הלאומית לקויה בקרבם״.[[10]]

במהלך חורף-אביב-קיץ 1948, לא נתקבלה, ככל הידוע, כל החלטה מסודרת בדבר נסיגה ציונית-ישראלית פורמלית מן ההסכמה לבינאום ירושלים. בפועל, ניתן לאתר נסיגה כזו במקביל להתעצמותה של המלחמה ולהשתלטותם האיטית אך הבטוחה של ה״הגנה״ ואחר כך צה״ל על העיר. במקביל התייצבה אחיזת ערביי ירושלים בעיר העתיקה ובהר הזיתים. הנכונות להשלים עם בינאום ירושלים מקורה היה, כאמור, בהנחה, שהבינאום משמעותו שקט ביטחוני בעיר. איך למעשה ירושלים הייתה כבר בדצמבר 1947 נקודת התורפה במערכה הצבאית.[[11]]

הבריטים, שהיו עסוקים בפינוי, גרסו מדיניות של הימנעות מסיוע לאו״ם, בטוענם שאין בכוונתם לתמוך בתוכנית שאחד הצדדים לסכסוך מתנגד לה. על אף סמכותו המתרופפת בפועל, התעקש הנציב העליון מצדו להמשיך ולשבת בירושלים עד ערב הפינוי ממש. בה בשעה נאלץ לדלל מאוד את כוחותיו במרחב ירושלים בהתאם לאילוצי הפינוי.[[12]]

בעיר נוצר מעין ואקום שלטוני. אל הוואקום הזה נשאבה הסוכנות היהודית באמצעות ארגון ה״הגנה״. יכולתה של הסוכנות היהודית להיענות לאתגר שהציב המצב המדיני-צבאי המיוחד בירושלים בחורף-אביב 1948 הקנתה לה ריבונות דה-פקטו במערב העיר. כך יכול היה בן-גוריון להורות לדב יוסף, מראשי המחלקה המדינית בסוכנות ופעיל בניהול החירום של העיר, כבר ב-21 באפריל 1948, לקבל עליו אחריות מוחלטת על כ-80% מן העיר שהיו אז בשליטת ה״הגנה״. אחריות מוחלטת זו, אף כי לא הייתה פורמלית, אפשרה ליוסף לנהל את העיר, להחרים מזון ורכב, לעצור מפירי משמעת ולהתמודד ביד ברזל עם מהומות הרעב והפחד ועם התעצמותו של המצור באותם ימים. דומה כי חשיבותה ההיסטורית של פרשת השיירות אל העיר לא הייתה רק בעובדה שעמן הגיעו תגבורות, מזון ונשק, אלא בהמחשת הריבונות הישראלית דה-פקטו ״שעלתה״ עם השיירות אל ירושלים.[[13]]

ערב הקמת המדינה הייתה ירושלים מחולקת בין היהודים במערב לבין הערבים במזרח. מפת העיר החצויה באותם ימים הייתה דומה למפת העיר שהציעה הסוכנות ביולי 1937. מפה זו, כמו גם ההישג הצבאי ערב הקמת המדינה, התבססו על הדמוגרפיה היהודית-ערבית בעיר. ה״הגנה״ הוציאה אל הפועל בחורף-אביב 1948, בצורה לא מתוכננת מן הסתם, את תוכנית הסוכנות מיולי 1937.

גם במהלך המלחמה מול מדינות ערב בקיץ-סתיו 1948 לא עשתה ממשלת ישראל מאמץ ניכר להשתלט על מזרח העיר. בן-גוריון חשש מאוד מן הרגע שבו ייכנס צה״ל אל העיר העתיקה. האפשרות שישראל תשלוט במקומות הקדושים ושחיילי צה״ל יפגעו בהם עוררה בו דאגה גדולה. די היה לו בהתנגדות העולמית הכללית למעשיה של ישראל במערב העיר. כך בזמן קרבות עשרת הימים ביולי 1948 (מבצע ׳קדם׳ בירושלים) וכך בספטמבר, שעה שממשלת ישראל דחתה את הצעתו לתקוף בלטרון ומשם לבדוק את האפשרות להמשיך מזרחה אל רמאללה וחברון, ואולי אף עד הירדן. גם שם הוא לא דיבר על ירושלים.[[14]] אם הייתה להצעה השלכה על ירושלים עיקרה היה להבטיח את האחיזה במערב העיר - לא להשתלט על מזרחה.

בן-גוריון לא מחה על דחיית הצעתו בממשלה. ראש הממשלה הוכיח במקרים אחרים כי הוא יודע לעמוד על דעתו. מסתבר כי בן-גוריון כלל לא היה משוכנע כי יש להשתלט אפילו על אזור ירושלים, קל וחומר על מזרח העיר - שאלה שכלל לא עלתה לדיון. ראש הממשלה נהג זהירות גדולה בכל מה שקשור לירושלים. העמימות ששידר בן-גוריון בנושא קשורה הייתה בניסיון השָקט לקבוע עובדות מדיניות במערב העיר, לא במזרחה. בעניין זה ראוי לציין, כי באף מקור בן הזמן לא מופיע הביטוי המיוחס לבן-גוריון כאילו דחיית הצעתו בממשלה ב-26 בספטמבר 1948 הייתה ״בכייה לדורות״.[[15]]

מכאן ואילך לא עמדה עוד השאלה האם לסגת מן ההסכמה לבינאום ירושלים, אלא כיצד ומתי עושים זאת. ברור היה, כי צעד כזה, שמשמעותו סיפוח מערב ירושלים אל מדינת ישראל, יעורר זעם רב בעולם ובוודאי יהיו מעצמות שלא יסתפקו במחאה מילולית. עד שלהי שנת 1949 העדיפה ממשלת ישראל את ״המעשה השקט״ לצד ״מעשי סמל״ (אשר יצוינו בהמשך). אלה אמורים היו לקבוע את מקומה של מערב ירושלים בתודעה הישראלית והבינלאומית כעיר הבירה של המדינה הצעירה. יציאה בריש גלי נגד האו״ם לא הייתה אפשרית, מאחר שישראל ביקשה באותם ימים להתקבל לארגון בינלאומי זה כחברה שוות זכויות במשפחת העמים. בינתיים העדיפה הממשלה לשלוט בעיר באמצעות מימשל צבאי, שאין בו משום הכרזה פורמלית על סיפוח. ב-1 באוגוסט 1948 מונה דב יוסף למושלה הצבאי של ירושלים המערבית.

במרס 1949, לאחר הבחירות בישראל והקמת משרד הפנים, בוטל המימשל הצבאי בעיר. מונתה מועצה עירונית מורחבת ובראשה הועמד עו״ד דניאל אוסטר, שהיה סגן ראש העירייה היהודית-ערבית לפני המלחמה. מועצה עירונית זו הייתה מאז היווסדה, כמו מועצת המימשל הצבאי לפניה, למרכז השדולה הירושלמית למען סיפוח העיר למדינת ישראל.[[16]]

במאי 1949 התקבלה ישראל כחברה באו״ם ומכשול מרכזי בדרך לסיפוח ירושלים הוסר. את ההזדמנות לבצע את המעשה הפורמלי והמכריע - החלת הריבונות הישראלית על ירושלים - נתן האו״ם עצמו. לקראת עצרת האו״ם השנתית בנובמבר 1949 הגישה אוסטרליה הצעה המאשררת את החלטת הבינאום מנובמבר 1947. הייתה זו הצעה, שבתנאים מסוימים הייתה ישראל מוכנה להשלים עמה, בהנחה שיתמכו בה רק חלק מחברות העצרת העוינות ממילא את שראל, וכי עדיף שהאו״ם ייחשף שוב בחוסר האונים שלו בסוגיית ירושלים. אולם הצעה זו הובאה על ידי מדינה שייצגה גוש מדינות מערבי מתון ויחסיה עם ישראל היו טובים. ערב ההצבעה הסתבר כי לאוסטרליה מובטח רוב בעצרת. במקרה זה הייתה סכנתה של ההחלטה גדולה. המנהיגות הישראלית חששה שרוב מוצק באו״ם יביא לניסיון לממש את ההחלטה הלכה למעשה. שרת, שר החוץ, שגרס בתחילה כי מוטב לה להצעת הבינאום החוזרת בשלישית לגווע בעצמה, הגיב בהודעת התפטרות מתפקידו כשר החוץ בשל כישלונו בהערכת המצב. בן-גוריון הגיב בסיפוח ירושלים המערבית.[[17]]

ב-5 בדצמבר 1949 החליטה הממשלה כי ירושלים היא חלק ממדינת ישראל, והכנסת אישרה את החלטת הממשלה בו ביום. ב-9 בדצמבר אימצה העצרת הכללית את ההצעה האוסטרלית, וב-10 בחודש הודיע בן-גוריון כי: ״... ירושלם [כך במקור] היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ובירתה הנצחית. שום הצבעה באו״ם אינה משנה עובדה היסטורית זו״. הדרמה מאחורי הכרזה זו כבר תוארה במספר חיבורים. לעניינו של דיון זה חשובה השאלה, האם הכרזת דצמבר 1949 הייתה מפנה במדיניות הציונית-ישראלית בסוגיית ירושלים?[[18]]

הנהגת הסוכנות, שהגתה את רעיון חלוקת העיר בשנת 1937, חזרה במאי 1948, נוכח הנסיבות הצבאיות, אל הפיתרון המוכר, שכנראה גם היה הרצוי. ב-1937, ב-1947 וגם ב-1949 לא הייתה המדיניות של ההנהגה הציונית בעניין ירושלים עניין אוטונומי בפני עצמו. מדיניות זו הייתה נגזרת של המדיניות הציונית הכוללת. ב-1937 היה היחס לשמירת חלק מן העיר בריבונות יהודית תוצאה של הערכת ההנהגה, כי ללא ירושלים לא יתמוך הרחוב היהודי בגולה במדינה היהודית. ב-1947 בא הוויתור על ירושלים לשרת את הסיכוי להקים מדינה יהודית. ב-1949 הייתה החלטתו של בן-גוריון להכריז על סיפוח ירושלים המערבית לישראל תוצאה של ״הערכת דומינו״: הוא וממשלתו היו מוטרדים באותם ימים, נוכח מאמצי הפיוס בהשראת ארה״ב והאו״ם, מן האפשרות שבתמורה ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי תידָרש ישראל להחזיר פליטים ולוותר על אותם השטחים שכבשה במהלך מלחמת העצמאות, שטחים שחרגו מתוכנית החלוקה מנובמבר 1947.

שני עקרונות אלה - כמו גם ההחלטה על בינאום ירושלים, היו נטועים היטב בהחלטות חוזרות ונשנות של האו״ם באותם ימים. הדרישות להחזרת פליטים ושטחים נתפסו אז על ידי היהודים כסכנה קיומית למדינה. בן-גוריון העריך כי אי-עמידה בעניין ירושלים תביא לדינמיקה של לחץ גובר על ישראל, שתוותר גם בסוגיית הפליטים וגם בסוגיית השטחים.[[19]]

אך מעבר לעיתוי הדרמטי לא חרגה החלטת דצמבר 1949 מן המדיניות הציונית בשאלת ירושלים. הייתה זו מדיניות המשך לזו שעוצבה בשנת 1937 ועל פיה הסיכוי לשליטתה של המדינה היהודית בירושלים, טמון בחלוקתה. אף שהשותף לחלוקה ב-1949 היה ערבי ולא בריטי (כמו ב-1937) או בינלאומי (כמו ב-1947), לא נגרע דבר מן ההערכה, כי רק באמצעות חלוקת העיר תוכל ישראל לגבור על ההתנגדות הנוצרית והמוסלמית לשליטתה במערב העיר. ב-1949 הייתה יכולתה של ישראל לבסס את אחיזתה בירושלים קשורה קשר הדוק ביכולתה לעשות את חלוקת ירושלים למציאות יציבה ומקובלת ככל הניתן. הסיכוי להצלחתה של מדיניות החלוקה הישראלית בירושלים היה תלוי במידה רבה באויב-שותף שמעבר לגבול העירוני - עבדאללה מלך ירדן.

ישראל וירדן נגד האו״ם

ב-17 במאי 1948 נכנס הלגיון הירדני לירושלים. עם ראשית ההפוגה הראשונה (11 ביוני) החזיק הלגיון במרבית השטח שבו החזיקו הערבים המקומיים ערב סיום המנדט והקמת מדינת ישראל. שלטונן דה-פקטו של ישראל וירדן בירושלים היה לצנינים בעיני האו״ם, וזה חזר ואשרר את תוכנית בינאום העיר. היה זה אחד הנושאים הבודדים שההסכמה עליו איחדה את שני הגושים הגדולים במלחמה הקרה ואף את המדינות ״הבלתי מזדהות״.[[20]]

הסכם ״הפסקת האש הכנה״ [כך במקור] בירושלים, שעליו חתמו ישראל וירדן ב-30 נובמבר 1948, היה ביטוי ברור לכך, ששתיהן מבינות שבחלוקת העיר, ורק בה, טמון הסיכוי שלהן לעמוד כנגד החזית הבינלאומית האחידה, הגורסת בינאום ירושלים לאלתר.

אם הייתה התלבטות בישראל בשאלת חלוקתה של ירושלים, היא לא הייתה, כאמור, על העיקרון שהיה מקובל מזה עשור ויותר על ההנהגה, אלא על השותף. ממשלת ישראל העדיפה בעליל שותפות עם גורם נוצרי או בינלאומי שישלוט בעיר העתיקה ובמקומות הקדושים. היטיב לבטא את הדילמה הזו מנכ״ל משרד החוץ באותם ימים ולטר איתן:

אמת ונכון הדבר שאנו מנסים לאחוז בשני קצותיו של מקל, כלומר לשמור את העיר החדשה [המערבית] לעצמנו ועם זאת להבטיח שהעיר העתיקה [המזרחית] לא תעבור לעבדאללה, כל כך משום שאנו נתונים בסבך הנותן לנו שתי ברירות הגיוניות בלבד: או שאנו מסכימים לבינאום העיר כולה, ובזאת אין אנו רוצים, או שאנו מסכימים לקיום השלטון הערבי באותם חלקי העיר שאינם בידנו - ואף בזאת אין אנו רוצים, בנסיבות כאלה נאלצים אנו לנקוט עמדה מחוסרת היגיון...[[21]]

אלא שהתלבטות זו הייתה קצרת ימים. בן-גוריון ושרת פעלו מאז ההפוגה הראשונה ביוני 1948 ברוח דבריו של דב יוסף, שהתריס נגד המתלבטים:

״קשה לי להבין מחשבה מדינית האומרת שבמקום שיהיה לערבים משהו, מוטב שגם להם וגם לנו לא יהיה, נוציא לעצמנו עין אחת ולבד שנוכל להוציא להם שתי עיניים״.

הקושי העיקרי שעמד בפני בן-גוריון ושרת היה בשאלה כיצד ניתן לספח את העיר המערבית בלי להסתבך יתר על המידה עם האו״ם. בחורף-אביב 1949 ראתה ממשלת ישראל בכניסתה לאו״ם יעד מדיני מרכזי, שיבטיח את הלגיטימציה של הישגי מלחמת העצמאות. הפיתרון לקושי הזה נמצא, אם כן, בעמאן, אצל עבדאללה. הסכמה בין שתי המדינות השולטות בשטח הלכה למעשה תנטרל, סביר להניח, כל התנגדות בין לאומית.[[22]]

יחסי היישוב עם עבר הירדן עוצבו בתקופת המנדט. האינטרס המשותף, המאבק במופתי, היה ברור כבר לפני מלחמת העצמאות. בשאלת ירושלים הייתה המחלוקת בין שני הצדדים ידועה ואף הייתה הסכמה שלא להסכים. עבדאללה היה מוכן לסבול בינאום של ירושלים, אך לא שלטון ישראלי בה.

כישלון האו״ם ביישום החלטותיו, הוודאות הגוברת כי הבריטים עומדים לעזוב, הסכמתם של הבריטים לבקשתו להשתלט על שטחי המדינה הערבית-פלסטינית העתידה והצלחותיה של ה״הגנה״ בעיר ובדרך אליה בחורף-אביב 1948 - כל אלה הגבירו את המוטיבציה של עבדאללה להגיע אל ירושלים, עד שזו הפכה במאי 1948 ליעד המלחמה המרכזי שלו. בעקבות המלחמה בירושלים אומנם נותקו זמנית הקשרים בינו לבין הנהגת הסוכנות, שהייתה עתה להנהגתה של ישראל, אך לא לזמן רב. כבר ב-7 ביולי 1948 נחתם בתיווך קצינים בריטיים הסכם אי-התקפה ישראלי-ירדני בהר הצופים. עם ראשית ההפוגה השנייה ב-18 ביולי הסתיימה למעשה המלחמה בירושלים. בנובמבר חודשו המגעים עם המלך, ובסוף אותו חודש חתמו עבדאללה א-תל מפקד ירושלים הירדני ועמיתו הישראלי משה דיין על ״הסכם הפסקת האש הכנה״.[[23]]

תוצאות המלחמה הביאו למציאות חדשה. בשיחות שביתת הנשק הוצאה ירושלים בהסכמה מהדיון, כיוון ששני הצדדים הגיעו להבנה בסיסית בשאלת הריבונות בעיר, דהיינו, שהחלוקה עדיפה על בינאום. בשיחות שנערכו בחסות האו״ם לא היה כל סיכוי לקבל את הסכמת הארגון לביטול סעיף ירושלים בתוכנית החלוקה של נובמבר 1947. כיוון שכך, מוטב היה להרחיק את הארגון הבינלאומי ככל הניתן מכל השפעה ומעורבות בשאלת ירושלים.[[24]]

משעה שירדן השתלטה על מזרח העיר, הייתה סוגיית ירושלים מן הנושאים הקלים לטיפול. בעיית הנגב נראתה אז מסובכת בהרבה מן הבעיה הירושלמית. עבדאללה הודיע כבר בדצמבר 1948 כי הוא מתנגד לבינאומה של העיר. הוא הציע לחלקה עם אזור חיץ בין לאומי ״כדי לפצות את העולם״. מבחינת ממשלת ישראל היה הרעיון מוכר ואף רצוי.[[25]]

מוסכם היה על הצדדים, כי יש להחליף שטחים בעיר ובסביבתה על מנת להגיע למציאות גיאוגרפית נוחה ככל הניתן. כבר בשיחה ב-5 בינואר 1949, שיחה שהייתה חלק מסדרה ארוכה של פגישות שנערכו לפני שיחות שביתת הנשק הפורמליות שהחלו במרס, התרכז הדיון בעניין ירושלים בשאלה איזה שטחים תקבל כל מדינה. הנחת הבסיס הייתה, שחלוקה וחילופי שטחים מקובלים על שני הצדדים.[[26]]

הבעיה הקשה ביותר בשיחות הללו הייתה נוכחותו של האו״ם, שניסה לנצל את המחלוקות הטכניות בין הצדדים על מנת לעשות למימושה של החלטת הבינאום בירושלים. הוחלט איפוא על דעת שני הצדדים להוציא בהדרגה את ירושלים מדיוני שביתת הנשק ברודוס על מנת שהאו״ם לא יפריע לישראל ולירדן להגיע להסכם חלוקה נוח, שאין בו מקום לבינאום. הסכם ״הפסקת האש הכנה״ הישראלי-ירדני מסוף נובמבר 1948 נראה אז בסיס טוב להסדר.[[27]]

את שיחות שביתת הנשק צריך היה לסיים ומהר, הן בשל הלחץ של האו״ם ובמיוחד של ארה״ב, הן כדי לסיים את הלחימה שהעיקה על שני הצדדים, ולפתוח את הדרך לקראת שיחות שלום. מדיניות האו״ם בשאלת הריבונות האיצה בשתי המדינות לעשות מעשה - לחלק בהסכמה את העיר. יחד עם זאת, החלוקה הפורמלית התעכבה כיוון שעל שני הצדדים הופעלו לחצים נוספים: הוותיקן הפעיל לחץ על ישראל בשאלת המקומות הקדושים. לחץ זה לא יכול היה להיות אפקטיבי, בסופו של דבר, בשל העובדה שלא הופעל באופן שווה על שתי המדינות. על ירדן, לעומת זאת, הופעל לחץ גם מצד הליגה הערבית, שהתנגדה בשעתה לבינאום, ומ-1949 ואילך הייתה נחרצת בתמיכתה בו.[[28]]

לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק הישראלי-ירדני ב-3 באפריל 1949, נראה היה כי בשיחות השלום החשאיות העומדות להיפתח לא תהווה ירושלים בעיה משמעותית. עובדה זו נתנה סיכוי טוב להסכם שלום כזה. משסיפחה ישראל את מערב העיר והכריזה עליה כבירה לא מחתה ירדן. צעדו של בן-גוריון אפשר לעבדאללה מהלך דומה, והוא אכן עשה זאת באפריל 1950, ואכן, ישראל לא מחתה. גם לאחר הירצחו של עבדאללה ביולי 1951 הבטיחו הירדנים כי הם מתמידים בהתנגדותם לבינאום ירושלים.[[29]]

ההסכמה בשאלת הריבונות בעיר הייתה חיונית לשתי המדינות עד כדי התעלמות הדדית משורה של בעיות, חלקן רגישות ביותר, שעמדו ביניהן ולא באו על פתרונן למעשה עד 1967. כך, למשל, נאלצה ישראל להשלים עם היעדר גישה אל המקומות הקדושים. ירדן מצדה נאלצה להשלים עם הנוכחות הישראלית המתעצמת במובלעת הר הצופים, החולש על העיר העתיקה, ועם אי-יכולתה לעשות שימוש בכביש ירושלים-חברון, שנחצה על ידי רמת רחל, עובדה שהקשתה עליה מאוד לשלוט באופן אפקטיבי בהר חברון. עוד נותרה במחלוקת דרישתה של ירדן להחזיר את פליטי השכונות הירושלמיות שבשלטון ישראל לבתיהם. כמו כן לא נפתרו שורה של מחלוקות באזור לטרון ובית-לחם.

כל אלה היו טפלים לעומת ההסכמה הגדולה ביחס לעקרון החלוקה בעיר. לראשונה מאז העלתה הסוכנות את רעיון החלוקה בשנת 1937, נמצא גורם שהיה מוכן להיות שותף במימושו. ההסכמה הירדנית-ישראלית הזו הייתה ערובה לסיכול כוונות הבינאום ולהשלמה הבינלאומית בפועל עם חלוקת ירושלים בין השתיים. בעיית ירושלים נותרה מחוץ לדיון בהסכמי שביתת הנשק, זולת בנושא מסילת הרכבת בעמק רפאים, שהועברה לישראל, ויישור קו הגבול כדי שיעבור על חומות העיר העתיקה, שהיו חלק מן ההסכם.[[30]]

ירדן השיגה שליטה על המקומות הקדושים, בעוד שישראל החזיקה ברוב שטחה של ירושלים והוכרה שליטתה בהר הצופים. ניסיון לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים או את המקומות הקדושים עלול היה להעלות על פני השטח בעיות נוספות ולחבל בהסכמה הקיימת. לא נראה שממשלת ישראל הייתה מוטרדת מהיעדר הגישה למקומות הקדושים. הייתה חרדה להבטחת ירושלים המערבית והגישה להר הצופים, ודאגה מכך שרוב המדינות המצויות בקשרים עם ישראל אינן מכירות בירושלים כבירתה. כמו הסוכנות בשעתה כך ממשלת ישראל ב-1949 התעקשה לשלוט על הר הצופים, אך לא על המקומות הקדושים בעיר העתיקה ובהר הזיתים. בתוכנית החלוקה הציונית מ-1937 ובמדיניות ישראל בירושלים לאחר 1948 הר הצופים בתפקיד ״המקום הקדוש״ (בהשאלה), שעליו אין לוותר יותר מן המקומות הקדושים עצמם.[[31]]

מבחן המקומות הקדושים - הר ציון

כפי שהדברים נראים דרך התייחסותה של ממשלת ישראל לעיר, לא היה מקום משמעותי לשאלת המקומות הקדושים בהוויה הישראלית. יתר על כן, לא זו בלבד שממשלת ישראל עמדה על זכות הפולחן במקומות הקדושים שבמזרח העיר, דומה שהיא אף הזניחה מדעת את המקום הקדוש האחד שנותר בריבונותה בירושלים: הר ציון. כבר ברעיון החלוקה הציוני 1937 היה ניסיון ברור להיפטר מעונשם של המקומות הקדושים בעיר. הללו נתפסו אז כגורם שבגללו עלולים לשלול מן המדינה היהודית את ירושלים כבירתה. אין זה מקרה, כאמור, שהר הצופים היה עבור ממשלת ישראל עד 1967 יעד חיוני הרבה יותר מזה שהיה הר הבית.

הר ציון נותר כמקום הקדוש החשוב ביותר בירושלים המערבית (ובישראל בכלל). בתחומו נמצאים ״קבר דוד״, הקדוש ליהודים, ומעליו אולם ״הסעודה האחרונה״ (״הקונקליאום״), הקדוש לנוצרים, המקדשים את הר ציון גם בשל המסורת אודות מרים הקדושה שנרדמה בתחומו. האתר (״נבי דאוד״) קדוש גם למוסלמים, הרואים בו מקום מקלט למי שחטא. הממשלה ויתרה על הניסיון להשתלט על ההר כולו ועל נישול הנוצרים והמוסלמים מאחיזתם בהר. מאמצע שנות החמישים הושב רוב הרכוש הנוצרי לבעליו. המוסלמים נותרו, מתוקף הנסיבות, בחוץ.[[32]]

דומה כי הלחץ הבינלאומי בסוגיה זו עלול היה לסכן את המטרה הישראלית המרכזית באותן שנים: הכרת העולם במערב ירושלים כבירת ישראל. המתרחש בהר ציון עניין מאוד את המדינות שהיו להן אינטרסים בהר כבר במאה הקודמת וכמובן גם את הוותיקן. כך למשל ניסו הקונסולים הבריטי, הצרפתי והאיטלקי לתווך בפרשת הר ציון נוכח טענת המוסלמים, כי ישראל מקימה שם בית כנסת ומפרה אגב כך את הסטטוס קוו ההיסטורי שעל ההר.[[33]]

בעוד שהקשיים בהר ציון עוררו עניין רב בעולם, הם זכו בישראל לתשומת לב מעטה יחסית. הטיפול בהר ציון נמסר למשרד הדתות, שהיה מן החלשים שבמשרדי הממשלה. ליד משרד הדתות קם גוף עצמאי למחצה, שכינה עצמו ״ועדת הר ציון״. בראש הוועדה עמד מנכ״ל המשרד דאז ד״ר ש״ז כהנא. גוף זה מרתק את היסטוריון התרבות הבודק כיצד נוצרים מיתוסים, סיפורי עם ומקומות קדושים. אך בהנהגה ובציבור הישראלי של שנות החמישים והשישים, עוררו ההר והפעילות סביבו עניין, שהוגבל בדרך כלל להכרח לשמור על הריבונות הישראלית שם. דומה שזולת הנשיא יצחק בן-צבי לא גילתה אף אישיות ישראלית בכירה עניין בנעשה על ההר. גם ביקור האפיפיור פיוס ה-6 בהר ציון בינואר 1964 נתפס בשעתו כאירוע מדיני יותר מאשר אירוע דתי. יוצא דופן בעניין זה היה חג השבועות, שבו זכה ההר לפוקדים רבים, שעלו לרגל אל המקום שבו על פי המסורת נקבר דוד המלך.[[34]]

גם הציונות הדתית הסתפקה עד 1967 בהצהרת נאמנות למקומות הקדושים שמעבר לגבול. כך למשל פרסמה הוועידה העולמית של ״המזרחי״ ו״הפועל המזרחי״ ב-1955 גילוי דעת בנושא המקומות הקדושים בירושלים: הוועידה המליצה ״לממשלת ישראל ולרבנות הראשית לישראל לנקוט בכל האמצעים, באמצעות האומות המאוחדות, לאפשר גישה חופשית לכותל המערבי וליתר המקומות המקודשים לישראל...״.[[35]] הציונות הדתית, שהייתה מתונה מאוד מבחינה מדינית, והימין החילוני של ״חרות״ לא דרשו פעולה של ממש בירושלים. מנחם בגין, מנהיג ״חרות״ ומי שהיה הבולט בין הדורשים להפעיל לחץ על ירדן בשאלת המקומות הקדושים, הודה ברגע של אמת, כי אין מאחורי הצהרותיו דרישה למעשה של ממש בחזית ירושלים.[[36]]

ההצלחה הישראלית לקבע את שלטונה במערב העיר נשענה במידה רבה על ההשלמה הירדנית השקטה עם מציאות זו. ראוי לציין, כי שלטונה של ירדן בעיר המזרחית סבל מדה-לגיטימציה בינלאומית דומה לזו שממנה סבלה ישראל במערב העיר. ללא התמיכה הישראלית בפועל לא הייתה יכולה ירדן להחזיק במזרח העיר. דומה שהחרם הבינלאומי היה ה״מלט״ שחיבר את שיתוף הפעולה הישראלי-ירדני בנושא ירושלים המחולקת. מציאות זו מסבירה, לפחות חלקית, את ההשלמה הישראלית עם שלטון ירדן במזרח העיר.

דעיכתה של ההתנגדות הבינלאומית לחלוקת ירושלים

ההבנה עם ירדן בשאלת ירושלים לא חרגה מן ההסכמה הבסיסית בשאלת הריבונות בעיר המחולקת. עמדתה של ישראל זכתה לתגובות דלות בעולם, תגובות המעידות על דה-פקטו במעמד ישראל במערב ירושלים. עם הזמן נעשתה התגובה הבינלאומית פחות ופחות נחרצת, עד כדי כמעט התעלמות ממעשיה של ישראל בירושלים. דומה כי מדינות השלימו עם העובדות שיצרו ישראל וירדן בעיר.[[37]]

רוב המדינות שכוננו יחסים עם ישראל עד 1967 העדיפו ששגרירותן תשב בתל-אביב. לא הייתה מחלוקת בעניין זה בין המעצמות הגדולות (והגדולות פחות), שהיו להן קשרים עם ישראל. כך נהגו ארה״ב, בריה״מ, בריטניה וצרפת. יחד עם זאת, החרם לא היה כללי.

ראשונות היו הולנד ויוון, שעשו את הקונסוליות שלהן בירושלים לצירויות עם קום המדינה. אחריהן באו גואטמלה (1955), אורוגואי (1956) ושגרירות קובה, שעברה לירושלים בשנת 1957 (והחזיקה מעמד שם, נוכח לחצה של ארה״ב, שלושה ימים בלבד). עד 1967 עלו אל העיר נציגויות, שהיו אז 40% מן הנציגויות הזרות בישראל. כל הודעה על הקמת צירות בירושלים הייתה למאורע חשוב בישראל וראיה לצדקתה של מדיניות ״המעשה השקט״ (בניגוד ״למדיניות ההצהרה״). אלא שלא הייתה כאן בדרך כלל הכרה פורמלית במעמדה של ירושלים, אלא הסתגלות טכנית, לשיטתן של אותן מדינות, למקום מושבו של המימשל הישראלי. לא נמצאה אף מדינה, שהייתה מוכנה להכיר משפטית בנוכחות הישראלית במערבה של העיר. מציאות סבוכה זו באה לידי ביטוי גם בהצהרות כלליות, בעיקר סביב הדיון הנמשך באו״ם, וגם בסוגיות קטנות לכאורה שהביאו לידי ביטוי את מעמדה הבעייתי, מבחינה בינלאומית, של ישראל בירושלים. כך, למשל, לאחר תאונה שגרם נהג הקונסוליה הבלגית בירושלים באוגוסט 1952, הבהירה ממשלת בלגיה כי היא מוכנה להכיר באחריותה ולבוא לידי פשרה בדבר הפיצויים הנאותים. אך אם עמדתה לא תתקבל, ״יש לעיין באפשרות של טיעון כי החוק הישראלי אינו חל בירושלים״. עניין פעוט זה אף נידון בפורום הסגל הקונסולרי בעיר, והיו מי שראו בו הזדמנות לדון ב״שאלת תחולת החוק הישראלי על ירושלים הבינלאומית״.[[38]]

בישראל הכירו בדרך כלל ביתרון המעשה על ההצהרה בכל הקשור לירושלים. הדברים באו לידי ביטוי גם במישור הדיפלומטי. כאן היה מקום מרכזי לקונסוליות בירושלים, בעיקר אלה הוותיקות בנות המאה ה-19. מדינות רבות דאגו שיהיו להן קונסוליות הן במזרח העיר והן במערבה לצד השגרירויות בתל-אביב ובעמאן. הקונסולים בירושלים שימשו כנציגים דיפלומטיים לכל דבר. הדו״חות מפגישותיהם עם נציג משרד הפנים הישראלי (אברהם בירן, הממונה על המחוז) ורק עמו כיוון שלא הכירו בפעולת משרד החוץ בירושלים, הועברו מייד למשרד החוץ. למעשה פעלה בירושלים מערכת דיפלומטית מקבילה לזו שבתל-אביב. כמה מהקונסולים אף האפילו בעניינים מסוימים על שגריר ארצם שישב בתל-אביב. הקונסולים הבינו עם הזמן את היתרונות שהביאה החלוקה שבהסכמה לירושלים בפרט ולהרגעת הסכסוך הישראלי-ערבי בכלל.

מי שהמעשה היה חשוב לו מן ההלכה הסתפק בכך באותה עת. ממשלת ישראל, בגישתה הפרגמטית, הבינה היטב את המציאות הזו. במשרד החוץ, למשל, הקפידו לשוחח עם הקונסולים דרך הממונה על המחוז, כלומר דרך משרד הפנים. אכן, גישה זו הוכיחה את עצמה. ירושלים ירדה לאטה מסדר היום של האו״ם. בדיונים המקדימים במשרד החוץ הישראלי ערב העצרת הכללית בשלהי 1965, כבר לא היה זכר לבעיית ירושלים.[[39]]

משרד החוץ והנשיא עולים לירושלים

לאחר סיפוח העיר בדצמבר 1949 היה מעבר משרד החוץ לירושלים המבחן הגדול ביותר לנכונות הבינלאומית לסכל את המעשה הישראלי בירושלים. ב-12 ביולי 1953 הודיע דובר משרד החוץ, כי

״בהתאם להחלטת הממשלה, ולאחר השלמת ההכנות לשיכון המשרד ועובדיו, יועבר היום משרד החוץ לירושלים״.

כבר כשנה לפני כן הודיע משרד החוץ על כוונתו לעבור לירושלים. ניסיונה של ארה״ב לגבש מחאה בינלאומית מאורגנת לא היה מלוּוֶה במאמץ רציני. אף מדינה, כולל ארה״ב עצמה, לא נקטה צעדים של ממש נגד ישראל.

משרדי הממשלה האחרים (זולת משרד הביטחון) עלו לירושלים כבר בשנים 1951-1949. מסיבות ברורות התעכבה מאוד העברתו של משרד החוץ אל העיר. דחיפה לא צפויה למהלך הישראלי הזה באה, באופן לא מתוכנן כמובן, בעקבות מותו של חיים וייצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל, והיבחרו של יצחק בן-צבי לנשיאה השני. וייצמן לא גר בירושלים; כתבי האמנה הוגשו לו בקרייה בתל-אביב. עם בחירתו של יצחק בן-צבי, שמקום מגוריו היה בירושלים, לנשיא (נובמבר 1952) העלה מנכ״ל משרד החוץ ולטר איתן לפני שר החוץ משה שרת, שתי חלופות: הסדר עם הנשיא החדש כי יקבל את הנציגים הזרים בקרייה, כפי שעשה קודמו המנוח, היות ולמעשה שום דבר לא השתנה לגבי מעמדה של ירושלים. [או שעלינו] לנצל בחירת הנשיא החדש כאמצעי לחץ נוח כדי לאלץ את הנציגים הזרים להגיש את כתבי האמנה בירושלים. [אך] הם עלולים לסרב לזה, דבר העלול להביא להתנגשות בין שני רצונות מנוגדים...

שרת היסס: ״מסופקני אם נכון לנו לעשות מהעניין סכסוך, כי פירושו תשבורת בינינו לבין כל אומות העולם, לא רק בינינו לבין המדינות הנוגעות בדבר באופן ישיר״.

הנשיא המשיך בשלב זה לקבל את השגרירים בתל-אביב.[[40]]

במשרד החוץ הניחו, כי שילוב זה של נשיא ומשרד חוץ היושבים בירושלים ייצור מציאות, שהמדינות שלהן שגרירים בישראל לא תוכלנה להתעלם ממנה. בעיית הגשת כתב האמנה לא נפתרה לגמרי גם לאחר שהמשרד כבר ישב בירושלים. הסתבר, כי גם מדינות שהחליטו להושיב את השגרירים שלהן בעיר ואחרות ששלחו את השגריר למספר ימים בשבוע לירושלים נרתעו כאשר היה עליהן להגיש, קבל עולם, את כתב האמנה לנשיא המדינה בטקס שנערך בירושלים.

לאחר היסוסים הוזמן השגריר האיטלקי בינואר 1954 להגיש את כתב האמנתו בירושלים. ככל הידוע לא באה כל תגובה בינלאומית משמעותית למעשה זה. בינתיים עשתה המציאות את שלה. כיוון שגם משרד החוץ וגם הנשיא ישבו בירושלים, נאלצו עם הזמן כל השגרירים המאומנים בישראל לעלות ירושלימה על מנת להגיש את כתב האמנה לנשיא בצריפו שבעיר.[[41]] בשנות השישים כבר היה מיקומו של משרד החוץ בירושלים לעובדה, וטקס הגשת כתב האמנה בבית הנשיא בירושלים היה לעניין שבשגרה. כמו בפרשת סיפוחה של ירושלים בדצמבר 1949, כך גם כאן, שיחק הזמן לטובת ישראל.

לעובדה זו תרמו לא מעט ארצות הברית ובריטניה. לחציו של הוותיקן למשל נוטרלו לא מעט בשל העובדה שארצות הברית, אף שסירבה בתוקף להעלות את שגריריה לירושלים, ראתה - לאחר זמן ולאחר שהועמדה בפני עובדה - בעליית משרד החוץ אל העיר פשרה ראויה (שגריר הממשיך לשבת בתל-אביב, אך עובד מול משרד החוץ בירושלים) ואף הסמיכה את נציגיה לעשות לריכוך עמדת הכנסייה הקתולית.[[42]]

בריטניה מצדה שיחקה תפקיד מפתיע בתהליך ההשלמה הבינלאומית למעשה עם שלטונה של ישראל בירושלים המערבית, ולא פחות חשוב - עם היותה בירה. מרכזיותה של ירדן בפיתרון שאלת עתידה המדיני של העיר החזירה אל הזירה את בריטניה. הנסיגה הנמשכת במעמדה של בריטניה אצל המדינות הערביות במזרח התיכון באה לידי ביטוי גם בירדן, אך בקצב ובמגמה שונים. עבדאללה וחוסיין אחריו (טלאל נטה יותר למצרים) ביקשו מאז 1948 לעצב מחדש את יחסי ירדן-בריטניה; לא לחסל אותם. הנוכחות הבריטית בירדן שינתה צורה, אך הייתה שרירה וקיימת גם בשנות החמישים. האינטרס הירדני-ישראלי המשותף בירושלים הביא לתמיכתה של בריטניה בעמדת השתיים בשאלת ירושלים. חלוקת ארץ-ישראל בכלל וירושלים בפרט בין ישראל לבין ירדן היו מאבני היסוד של המדיניות הבריטית בארץ-ישראל מאז 1948.[[43]]

הצלילים הצורמים שבהם הסתיים המנדט הבריטי בארץ-ישראל השאירו את חותמם על יחסי בריטניה-ישראל עד סוף שנות החמישים. יחד עם זאת, בחינה מדוקדקת של יחסי שתי המדינות באותה תקופה חושפת תמונה מורכבת, שבה החיוב עולה על השלילה מנקודת הראות של האינטרסים הישראלים. ביטוי לכך היו יחסי הרכש הצנועים אך העקביים שבין השתיים, הניסיון הבריטי השקט לשלב את ישראל במערכת הבריטית האנטי סובייטית במזרח התיכון (שליחות רוברטסון, מאי 1951) וההליכה המשותפת למלחמה במצרים ב-1956.

השיתוף הזה, שאפיין אותו ״המעשה השקט״, בא לידי ביטוי גם בירושלים.

מדינות רבות כרכו את הכרתן בישראל בשאלת ירושלים, וכך נהגה גם בריטניה. בשלהי אפריל 1950 העביר ראש המשלחת הבריטית בתל-אביב אל שרת מכתב ובו הודעת ממשלת בריטניה בפרלמנט מיום 27 באפריל 1950 על הכרתה הפורמלית בישראל. במכתב ציינו הבריטים שתי נקודות המצויות במחלוקת בינם לבין ישראל.

האחת - שאלת הגבולות,

והשנייה - שאלת ירושלים.

הייתה זו מחלוקת לכאורה בלבד, שהרי בריטניה ראתה בהסכמי שביתת הנשק הישג, כיוון שהם קיבעו את החלוקה בין ישראל לבין ירדן, הסדר שבריטניה ראתה בחיוב.

מעשיה של בריטניה בסוגיית ירושלים דיברו בעד עצמם. בריטניה הכירה פורמלית בישראל באפריל 1950, כיוון שבאותו חודש סיפח עבדאללה את הגדה המערבית ואת מזרח ירושלים אל ירדן. בריטניה הודיעה כי היא מכירה דה-יורה בשלטון השתיים, כל אחת בחלקה בארץ-ישראל.

אשר לירושלים, בריטניה הכירה דה-פקטו בלבד בחלוקת העיר בין השתיים, זאת עד שהאו״ם יביא להסדר יעיל יותר. הייתה זו פרצה משמעותית בחומת ההתנגדות הבינלאומית. שרת מיהר לרתום את התמיכה הבריטית לשירותה של ישראל. לטענתו, השטח בירושלים הנמצא כעת בשלטון ישראל - והוכר ככזה דה-פקטו על ידי ממשלת בריטניה - הוא מבחינתה של ממשלתו ״חלק אינטגרלי של ישראל״.

מעשה בריטי שני, שתרם מאוד לשיפור האווירה הבינלאומית ביחס לריבונות ישראל במערב ירושלים, היה פרשת המנורה הניצבת היום מול שערי הכנסת. ב-1951 ביקרה משלחת של הכנסת בפרלמנט בלונדון. סוכם שם על ביקור גומלין של משלחת הפרלמנט הבריטי בירושלים. הקהילה היהודית בבריטניה ניצלה את ההזדמנות הזו על מנת להציע מתנה במימונה ומטעם הפרלמנט הבריטי לזה הישראלי (היושב בירושלים). לאחר היסוס ממושך הסכימו הבריטים, ובאפריל 1956 הוצבה מנורת שבעת הקנים ברחוב המלך ג׳ורג׳ בירושלים, סמוך לבניין הכנסת באותה תקופה (בבית פרומין, היום משרד התיירות).[[44]]

ההפרדה האמריקנית בין ההלכה לבין המעשה והתמיכה הבריטית השקטה בנוכחות הישראלית במערב ירושלים דחקו במהלך שנות החמישים והשישים, את המחאה הבינלאומית בשאלת ירושלים אל הזירה המוגדרת היטב (אך המוגבלת) של העצרת הכללית של האו״ם, של הוותיקן ושל הליגה הערבית.

לעשות מעשה להלכה

על מנת לשכנע את אומות העולם בלגיטימציה של הריבונות הישראלית בירושלים המערבית צריך היה לבסס את הנוכחות במערב העיר. נוכח העוינות הכמעט כללית כלפי ישראל בשאלת ירושלים, עלתה מאוד חשיבותו של המעשה הפיזי בעיר עצמה. בניגוד לשנת 1937 ואחר כך 1947, היה בידי ממשלת ישראל בשנות החמישים לעשות מעשה, שכן הייתה לה שליטה דה-פקטו בירושלים המערבית.

את המוטיבציה המדינית למעשה הבנייה במערב ירושלים ניסח היועץ לענייני ירושלים במשרד החוץ, ד״ר יעקב הרצוג (עצם הגדרת תפקיד מסוג זה במשרד החוץ מלמדת על החשיבות שיוחסה לדבר) לקראת דיון מיוחד של הממשלה בנושא פיתוח ירושלים, שנערך ב-22 בנובמבר 1953:

״מבחינה מדינית אין להתעלם מן הצורך להרבות בנקודות יישוב בכל השטח שנועד לשמש כחלק מירושלים הבינלאומית... יש להחדיר בצורה מתאימה לקהילות ישראל בתפוצות [למען תגייסנה כסף - מ״ג] את הצורך המדיני הדחוף אשר פיתוחה של העיר ימלא...״.[[45]]

עוד בעיצומה של מלחמת העצמאות החלה הממשלה לעסוק בפיתוח העיר בשני ממדים: כְבירה (לעתיד לבוא) וכעיר האמורה לספק פרנסה ושירותים לאוכלוסייה גדולה וגדלה.

המעשה הראשון היה בו שילוב הכרחי של סמליות והתמסדות, דהיינו, יצירת אלמנטים של הזדהות לאומית וסימני סטטוס של בירה כמקובל בעולם, לצד מיסוד תִפקודה של העיר כמרכז השלטון הארצי הלכה למעשה. הדברים בדרך כלל כרוכים זה בזה עד שקשה להפריד ביניהם. ממשלת ישראל קבעה עובדות במערב ירושלים בתהליך שהיה בדרך כלל מדוד ושקט. יחד עם זאת, עשיית מעשה סמלי המחזק את מעמד העיר כעיר בירה, טבעו שהוא מלווה בהכרזה, בפרהסיה הכרחית. מבחינה זו היה על הממשלה להלך על חבל דק מאוד.

המעשה האופרטיבי והסמלי כאחד הבולט ביותר של הממשלה בשאלת ירושלים לאחר מלחמת העצמאות היה ללא ספק הניסיון לקבוע את המרכז הלאומי והתרבותי של העיר (ומתוך כך של המדינה) במרחב שבין רחביה במזרח לבית הכרם וגבעת שאול במערב. מרחב זה תוכנן כמוקד זיכרון (חירבת חמאמה, לימים הר הרצל), מוקד שלטון (קריית הממשלה בצפון גבעת רם) ומוקד ההשכלה והתרבות (האוניברסיטה ומוזיאון ישראל בחלקה הדרומי של גבעת רם). החלטה זו נפלה כבר באפריל 1949, מייד לאחר הקמתה של הממשלה הראשונה.[[46]]

כאמור לעיל, באותם ימים נהגה ממשלת ישראל להקדים מעשה להכרזה. כבר ב-14 בספטמבר 1948 הוקם בירושלים בית המשפט העליון של מדינת ישראל. מעשה זה עבר ללא תגובות בינלאומיות. רצח הרוזן השבדי פולקה ברנדוט שלושה ימים אחר כך סיכן את ההישג הזה. הזהירות הייתה הכרחית והחרדה גדולה. לפיכך, מעשים כמו רצח המתווך מטעם האו״ם החרידו את הממשלה גם בשל ההשלכות שעלולות היו להיות להם על מעמדה של ישראל במערב ירושלים.[[47]]

ראוי להזכיר כאן, כי גם לאחר החלטת הממשלה באפריל 1949 לעשות למען תהיה ירושלים בירה למעשה, עדיין לא הייתה ירושלים שטח ישראלי ריבוני, קל וחומר בירה. בדרך לסיפוח הרשמי של העיר בדצמבר 1949 ביצעה הממשלה את אחד המעשים הסמליים הלאומיים החשובים ביותר בדרך לקיבועה של מערב ירושלים כבירת ישראל. ב-7 בינואר 1949 נבחר האתר המיועד לשמש את אחוזת הקבר של בנימין זאב הרצל - חירבת חמאמה (הר הרצל  דהיום) ב-10 באוגוסט קיבלה הכנסת את ״חוק העלאת עצמותיו של הרצל, תש״ט 1949״, וב-13 בחודש יצאה משלחת לווינה להביא את עצמות הרצל, הוריו ואחותו. בטקס הקבורה, ב-17 באוגוסט 1949, נכחו 6,000 נציגי יישובים, מוסדות וארגונים שונים. נציגי היישובים הביאו שקית עפר כל אחד מיישובו. המשמעות הלאומית של האתר הייתה ברורה. את אחוזת הקבר החלו לתכנן רק ב-1951 ובנייתה הסתיימה באמצע שנות החמישים.[[48]]

הר הרצל היה להר הזיכרון הלאומי, מעין מרכז עלייה לרגל אלטרנטיבי במערב העיר, בעל צביון לאומי ממלכתי, מול שני אתרים בעלי צביון לאומי-דתי במזרח העיר: הר הבית בשטח ירדן והר ציון שעל הגבול. וכלשון בני הזמן:

״בתקווה זו הועברו עצמותיו של הד״ר הרצל לירושלים. קברו נכרה על הגבעה הגבוהה ביותר הנשקפת על ירושלים והסביבה מהים התיכון שבמערב ועד לים המלח במזרח. מקום זה מושך אליו רבבות מבקרים מהארץ ומחו״ל״.[[49]]

ב-1951 נקבעה על ההר, סמוך לקבר הרצל, גם חלקת גדולי האומה, שם הוטמנו ראשי ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית וראשיה של מדינת ישראל: נשיאים, ראשי ממשלה ויושבי ראש הכנסת [אלא אם ציוו אחרת כוייצמן, בן-צבי ומאוחר יותר בן-גוריון ובגין. יוצא מן הכלל היה שר האוצר הראשון, אליעזר קפלן, שהיה ראשון הנטמנים בחלקה המיועדת לראשי המדינה]. מצפון לחלקה זו נחנך ב-1950 בית הקברות הצבאי הלאומי עבור הנופלים לפני קום המדינה ואחריה. תחילה הובאו לשם חללי הבריגדה (החי״ל) ונופלי גוש עציון.

המהלך הזה הושלם בשנת 1953, שעה שהממשלה החליטה על הקמת רשות זיכרון ומחקר לשואה ולגבורה בירושלים (״יד ושם״). ההכנות להקמתו של מוסד זה ראשיתן כבר בשלהי תקופת המנדט. הוחלט להקים את האתר על הר הזיכרון (הר הרצל) סמוך לחלקת גדולי האומה ובית הקברות הצבאי הלאומי ששם. עיקר הבנייה הסתיימה ב-1959.[[50]]

בהמשך לגיבושו של הר הזיכרון החלה העבודה על ״הר השלטון״. הכנסת קיימה את מושב הפתיחה שלה בירושלים ב-14 בפברואר 1949, והנשיא וייצמן הושבע שם ב-16 בפברואר. אחר כך ירדה הכנסת לתל-אביב והנשיא לביתו ברחובות. מייד לאחר סיפוח ירושלים הועלו הכנסת והממשלה לירושלים. ב-27 בדצמבר 1949 התיישבה הכנסת דרך קבע במשכנה ב״בית פרומין״ שברח׳ המלך ג׳ורג׳. משרד ראש הממשלה הועבר אל מעונו הזמני בבניין הסוכנות היהודית ב-30 בדצמבר 1949, והממשלה כולה עלתה לירושלים ב-23 בינואר 1950. במהלך שנת 1951 הושלמה העברת משרדי הממשלה עצמם לירושלים, זולת משרד החוץ, שעלה אל העיר, כאמור, ביולי 1953, ומשרד הביטחון שנשאר בתל-אביב. כעת לא נותר אלא לתת גם ביטוי פיזי לעובדה, שהשלטון הישראלי פועל במערב העיר. בשנת 1951 הוחל בתכנון גבעת משרדי הממשלה בחלקה הצפוני של גבעת רם, וב-1954 הסתיימה בנייתו של משרד האוצר במרכז הגבעה. ב-1959 הסתיימה בניית משרד הפנים ומשרד ראש הממשלה, הסמוכים למשרד האוצר. ב-1961 החלה בנייתו של משכן הכנסת בגבעת רם, ובאוגוסט 1966 נחנך המשכן באופן רשמי. ריכוזן הגיאוגרפי של שלוש רשויות השלטון בגבעה אחת הושלם שנים אחר כך, עם חנוכתו של בית המשפט העליון מצפון לכנסת (1993). בתווך הושלם שם בראשית שנות השמונים הבניין המשמש את בנק ישראל.[[51]]

במאי 1950 החלה בגבעת שייח׳ באדר, הסמוכה לגבעת רם מצפון, בניית בנייני האומה: מרכז הכינוסים הציוני לאומי של מדינת ישראל. כבר באוגוסט 1951 התכנס שם הקונגרס הציוני העולמי הכ״ג - הראשון בישראל - אף שהבנייה טרם הסתיימה. תוספת לשורת המעשים הסמליים נתן כאמור הנשיא יצחק בן-צבי, שעם היבחרו בדצמבר 1952 נשאר בצריפו ברחביה, שהיה לבית הנשיא הראשון בירושלים.[[52]]

המרכז השלישי, ״הר ההשכלה והתרבות״, מחייב דיון מעט רחב יותר, בעיקר כיוון שבעניין ההגדרות היו פחות חד משמעיות, אף כי לא פחות חשובות עבור בני הזמן. על הצורך במתן משמעות רוחנית, תרבותית והשכלתית למעמדה של ירושלים יעיד ״יום ירושלים״ בגלגולו המוקדם. בספטמבר 1966 נקבע ״יום ירושלים״, שיחול כל שנה בכ״ה באלול, הוא היום שבו השלים נחמיה את חומת ירושלים. דבר קיומו של היום הזה הוכרז על ידי בן-גוריון, שכבר לא היה אז ראש ממשלה, אך מעמדו כ״אב המייסד״ נתן תוקף לאומי להכרזה. מאחורי היוזמה עמדה ״החברה הישראלית לחקר המקרא״, גוף שבעצם קיומו ביטא את הרצון להקנות זהות מתוך ידע.[[53]]

להשכלה בכלל ולאוניברסיטה העברית בירושלים בפרט היה בתנועה הציונית כמו גם במדינת ישראל בראשיתה מקום מיוחד. במקרה שלפנינו שימשה ההשכלה הגבוהה הן את המאבק הפנימי על צביונה הלאומי-תרבותי של המדינה החדשה ובירתה, והן את המאבק המדיני הבינלאומי על מעמדה של ירושלים. אם נחבר את המדיניות הציונית בשאלת האוניברסיטה בירושלים מראשית מאה זו עם המדיניות הישראלית באותה סוגיה, ניתן לטעון כי האוניברסיטה העברית בירושלים נתפסה ערב מלחמת העולם הראשונה כמו גם בשנות החמישים כאלטרנטיבה רוחנית חילונית לעולם הישיבות של היישוב הישן ומוקד ליצירת עילית ציונית-ישראלית חדשה. אפיק עשייה זה היה משוחרר בדרך כלל מן הצורך בעימות עם אינטרסים של נוצרים ומוסלמים בירושלים. לא ייפלא איפוא, כי כבר בתוכנית החלוקה של הסוכנות משנת 1937 ואחר כך במדיניות המעשית בשנים 1949-1947 התעקשו, הנהלת והסוכנות ואחריה ממשלת ישראל, לקיים ריבונות יהודית בהר הצופים. לא היה אתר נוסף במזרח העיר, כולל הר הבית והרובע היהודי, שכלפיו גילו מנהיגי התנועה הציונית ומדינת ישראל יחס חיובי עקבי כל כך. הקמת האוניברסיטה העברית הייתה המעשה הציוני הבולט ביותר בירושלים עד 1948. לאחר הקמת המדינה וחלוקת העיר שירתה האוניברסיטה באופן מובהק את הניסיון הישראלי לתת למערב העיר ממד של עיר שהיא מרכז מדיני ותרבותי כאחד.[[54]]

אלא שבשנות החמישים גם אם הייתה לישראל ריבונות בהר הצופים, לא ניתן היה להפעיל את האוניברסיטה במתחם שהיה מובלעת הנתונה לחסדיה של ירדן. העירנות לקשר שבין המעשה הפיזי למעמדה המדיני של ירושלים באה לידי ביטוי גם בוויכוח על מיקומם מחדש של האוניברסיטה העברית ובית החולים ״הדסה״. בקיץ 1951, לאחר שהסתבר סופית שהאוניברסיטה לא תוכל לפעול שוב בהר הצופים, הציעה הממשלה לראשי האוניברסיטה ו״הדסה״ לבנות קמפוס חדש ממערב לעין-כרם, באזור קיבוץ פלמ״ח-צובה. שרת הסביר:

התנגדותנו להורדת הרכוש מהר הצופים נבעה מהנחה כי החזקתו שם תהווה לחץ על הירדנים למלא את התחייבותם לאפשר לנו גישה חופשית אל ההר. לאחר שניסינו את כוחה של הנחה זו זה עידן ולא נוכחנו בנכונותה, מותר לנו לנסות הנחה הפוכה... דווקא אם נתחיל להוריד את הרכוש [של האוניברסיטה ו״הדסה״] נפגין כלפי ירדן כי אין הם מזיקים לנו ביותר ע״י מניעת שיבתנו להר הצופים; כי תקוותם להשיג מאיתנו ויתורים מרחיקים תמורת ויתורם הם על הר הצופים היא תקוות שווא. ולכן כדאי להם להתפשר עמנו במחיר יותר נמוך...

יחד עם זאת לא נשאר שר החוץ בתחום ההפגנה. הוא ידע כי מדובר בצעד מעשי, דהיינו, העתקת מקומה של האוניברסיטה: ״...מותר לתת לשיקולים המעשיים הרציניים להכריע [הפעם] את הכף״.

בן-גוריון היסס עוד זמן מה בעניין זה בלחץ הצבא, שהעדיף להגן על מתחם חי, כך שללגיון הירדני יהיה פחות נוח לתקוף. אחרי זמן קצר הצטרף לעמדת שרת.[[55]]

האוניברסיטה הייתה מפוזרת בראשית שנות החמישים בבניינים שונים בעיר ונזקקה לאכסניה חדשה. הובהר לראשי האוניברסיטה, שאין ביכולת הממשלה להקצות שטח שיספק את דרישות האוניברסיטה ובית החולים האוניברסיטאי בתוך העיר עצמה בשל עלות הקרקע וצרכיה האחרים של ירושלים. ראשי האוניברסיטה התנגדו להוצאתה מערבה אל מחוץ לעיר. ראשי ״הדסה״ (בארה״ב), לעומתם, קיבלו את הרעיון, ואכן בשנת 1961 נחנך הקמפוס של בית החולים האוניברסיטאי בעין-כרם, ממערב לעיר.[[56]]

התנגדות ראשי האוניברסיטה העברית ליציאת האוניברסיטה מן העיר גובתה בתמיכה ציבורית משמעותית. הנימוקים החשובים לעניינו של דיון היו, כי מעבר לטרדה ולבזבוז המשאבים שיש בתנועת אלפי אנשים מדי יום אל מחוץ לעיר וחזרה ובעיות הביטחון הכרוכות בהקמת מתקן גדול כזה בפרוזדור ירושלים על הגבול, דיברו המתנגדים על התרומה החברתית והתרבותית הניכרת של האוניברסיטה לעיר. זאת במיוחד לאור ״הלקח המר שלמדה ירושלים ולמדה האוניברסיטה מהרחקת המכללה בעבר אל מחוץ לעיר... [ובנייתה בהר הצופים, המנותק מעיקר החלק היהודי בעיר המערבית].[[57]]

נימוק נוסף נגע בהחלשת מעמדה המדיני של העיר במסגרת המאבק, שעדיין היה בעיצומו, על עתידה. בהוצאת האוניברסיטה היחידה של ישראל אל מחוץ לירושלים יהיה משום תמיכה בטענה, כי אין היא מרכז משמעותי המוכר על ידי ממשלת ישראל עצמה. כבר בשלהי שנת 1947 שירת הטיעון הזה את ההנהגה הציונית. בן-גוריון הסביר אז, כי ירושלים הבינלאומית תוכל להיות ״למרכז העם היהודי בעולם כולו״ גם בלי להיות בירה פורמלית של המדינה היהודית, אם היא תישאר ״מרכז היהדות בעולם, מרכז מדעי, תרבותי, רוחני, אמנותי, מקום מזכרת לכל מה שנוגע לעם היהודי כולו... גם של החיים וגם של המתים...״.[[58]]

הכרעה נפלה כבר ב-1952 - האוניברסיטה תישאר בעיר סמוך למתחם השלטון ההולך נבנה. העבודה החלה מייד. ב-1954 נחנכה קריית האוניברסיטה בגבעת רם, אף שנסתיימה בנייתם של מספר בניינים בלבד. עד שנת 1959 הושלמה בניית הקמפוס כולו.

גם לאחר מיקומה מחדש המשיך פיתוח האוניברסיטה בירושלים להיות שאלה בעלת היבט פוליטי ומדיני לאומי. העובדה, שהמערכה הבינלאומית סביב שאלת ירושלים דעכה בשנות השישים, כפי שהראינו לעיל, השאירה את שאלת האוניברסיטה עם בעיות שחלקן היה פוליטי פנימי. ב-15 ביוני 1966 הודיע פנחס ספיר, שר האוצר ומ״מ ראש הממשלה, כי הממשלה תשקיע בעזרת תורמים פרטיים 100 מיליון ל״י בהרחבת הקמפוס של האוניברסיטה העברית בגבעת רם עד הכפלתו כמעט. הייתה זו תשובה לטענות משמאל, כי העיר מזדקנת וצעירים רבים יורדים לשפלה, ולטענות הימין, שגרס כי השפל בירושלים הוא תוצאה של ״שיסוע העיר״.[[59]]

חנוכתו של מוזיאון ישראל בשנת 1965 בחלקה הדרומי של גבעת רם, לצד האוניברסיטה, הגדירה את אזור ההשכלה והתרבות, שעם הזמן קמו בו מוסדות תרבות נוספים. ערב מלחמת ששת הימים ניתן לתאר בעיר המערבית את ״ציר הבירה״: מ״הר הזיכרון״ (הר הרצל) במערב מזרחה אל ״הר השלטון״ (צפון גבעת רם) - ו״הר ההשכלה והתרבות״ (דרום גבעת רם). בין שני האחרונים נסללה שדרה רחבה, ״מלכותית״ (שדרות רופין), עבור אירועים ממלכתיים כמו מצעד צה״ל ביום העצמאות. מצעדי צה״ל, שנערכו בירושלים בשנים 1955, 1958 ו-1961, היו אירוע שהעמיד במבחן חוזר את מעמדה של ירושלים. מעבר לעובדה שהיה באקט זה יותר משמץ של פגיעה במשטר שביתת הנשק, הוא היווה מבחן לנכונות הבינלאומית להכיר במעמדה של ירושלים כבירת ישראל. התגובה הבינלאומית הייתה בדרך כלל מחאה רפה והימנעות מנוכחות רשמית במצעדים הללו. עבור הציבור הישראלי היו המצעדים אקט סמלי חשוב ביותר.

ניתן להמשיך את ״ציר הבירה״ בקו ישר מזרחה אל שתי נקודות מרוחקות ומנותקות משהו מן המרכז שנבנה בחלקה המערבי של העיר: אל הרבנות הראשית בהיכל שלמה שבבנייתו הוחל ב-1953, בשיפולים המזרחיים של גבעת רחביה, ואל הר ציון, שהיה עבור הציונות הדתית (״המזרחי״) יעד עיקרי בניסיון לגבש מרכז לאומי-דתי חדש, ניסיון שלא השאיר, כאמור, רושם רב בציבור הישראלי באותם ימים. הציר הזה, מהר הרצל ועד רחביה, אמור היה למלא את הפונקציות השונות של עיר, שהיא בירה ומרכז תרבותי ורוחני של מדינה יהודית-חילונית. העובדה, שמעט מאוד אזרחים לא יהודים חיו בעיר המערבית, הקלה מאוד על הניסיון הזה.[[60]]

מקום לחיות בו

גיבושה של מערב ירושלים כעיר בפני עצמה בשנות החמישים לא היה בבחינת יצירת יש מאין. ראוי להזכיר את ריכוזו ההיסטורי של היישוב היהודי במערב העיר מאז המחצית השנייה של המאה ה-19 ואילך, ואת הממד האתני, ומאוחר יותר גם הלאומי, של הפעילות המוניציפלית בירושלים.

כמעט מכל בחינה שהיא - כלכלית, פוליטית, חברתית ותרבותית - היה הקשר בין הריכוז היהודי במערב העיר לבין הריכוז הערבי שבמזרחה רופף. אפילו בשכונות המעורבות עצמן היו תת-ריכוזים בעלי אופי לאומי, והם קיימו זיקה נפרדת - כל אחד למרכז שלו במערבה או במזרחה של העיר. ריכוז האוכלוסין הערבי במערב העיר, שלא הצליח לקיים קשר רצוף ומלא עם המרכז שלו, הלך והתנוון עד נפילתו ב-1948.

מצד שני, הרובע היהודי בעיר העתיקה ושכונת שמעון הצדיק בפאתי שיח׳ ג׳ראח במזרח העיר נפלו גם הן בשל היעדר קשר רצוף לעיר החדשה.

כל אלה עשו את המעבר מעיר מעורבת לכאורה לשתי ערים נפרדות לכמעט טבעי. דומה כי ההסכמה השקטה, שצוינה לעיל, בין ישראל לבין ירדן בשאלת ירושלים הביאה לגיבושה של מציאות מדינית וגיאוגרפית ברורה בהמשך למגמה שהייתה קיימת בירושלים מאז אמצע המאה הקודמת.[[61]]

בשנים 1951-1949 ידעה ירושלים המערבית תנופה גדולה, שעיקרה שיקום העיר לאחר המלחמה והכפלת אוכלוסייתה עם שובם של רבים מעוזבי תש״ח, עולים רבים שכוּוְנו אל העיר, משרדי הממשלה שהחלו לפעול בה והתפתחותה המהירה של האוניברסיטה. אלא שב-1952 בא משבר, שירושלים המערבית לא התאוששה ממנו לגמרי עד 1967. מסתבר, שהגידול הדמוגרפי המהיר והמעמס הרב שהוטל על התשתית העירונית כתוצאה מריכוז רוב משרדי הממשלה והאוניברסיטה בעיר לא לוּו בפיתוח כלכלי מקביל.

הכל הסכימו כי הבעיה המרכזית בעיר המערבית נעוצה בהיעדר מקומות פרנסה ראויים. העיר, שרבים בה היו הלומדים, המלמדים, הפקידים ונותני שירותים אחרים, לא אפשרה לאוכלוסיות שאינן מתרכזות בתחומים הללו קיום סביר. במועצת פועלי ירושלים ניתחו את המשבר באופן הבא:

״מאז העברת הכנסת ומשרדי הממשלה לבירה - חדלו לטפל בשאלות פיתוחה הכלכלי של העיר - אם הכפלנו את האוכלוסייה [70 אלף עם תום הקרבות - 145 אלף בשנת 1952] אין לומר שבאותה מידה הצלחנו להגדיל את מקורות הפרנסה...״.

את האשמה תלו בתפקודה הלקוי של עיריית ירושלים:

״לצערנו משמשת העירייה גורם מעכב ולא מפתח... [מציעים] לקיים גם להבא את המשרד המיוחד לפיתוח ירושלים... היינו רוצים שהתיק יהיה בידי שר בממשלה״.

כוונתם הייתה למשרד הממונה על פיתוח ירושלים, שהיה משותף למשרד האוצר ולמשרד המסחר והתעשייה. המשרד הזה הוקם ב-1949 ופורק ב-1952. עד לבחירתו של גרשון אגרון לראשות העירייה ב-1955 התקשו ראשי העירייה לעמוד במשימות המיוחדות שהתחייבו מתפקידם. עובדה זו ופירוק המשרד הממונה על פיתוח ירושלים, היו אף הם מגורמי המשבר ב-1952.[[62]]

המשבר הביא לחידודה של השאלה: מה מקומה של המדינה בטיפול בבעיותיה המוניציפליות של עיר הבירה? הדברים היו חריפים במיוחד בשל מצבה העדין של ירושלים כעיר מחולקת, שמעמדה הבינלאומי והלאומי שנויים במחלוקת. היטיב להגדיר זאת שרת, אשר סבור היה לאור משבר 1952 כי:

״עד כמה שידוע לי, אין כל הסדר חוקי המטיל על הממשלה אחריות ישירה לגורל בירת המדינה ומאפשר לה להתערב בהנהלת ענייניה בשעת הצורך - פרט לאותן סמכויות התערבות שיש לממשלה לגבי כל עירייה בארץ. נדמה לי כי מעמדה המיוחד של הבירה מחייב את הממשלה לדאגה מיוחדת ומזכה אותה לנטילת סמכויות לעצמה שאין להן הצדקה במקומות אחרים... יש כאן צורך בתחיקה מיוחדת...״.

תחיקה כזו לא נחקקה. ריכוז הפיתוח מטעם הממשלה הוטל אפוא על שר הפיתוח ומושלה הצבאי לשעבר של ירושלים, דב יוסף, שהתאים, מסיבות ברורות, באופן מיוחד לתפקיד זה.[[63]]

בישיבת הממשלה המיוחדת, שכונסה ב-23 בנובמבר 1953 לדיון במשבר הכלכלי-תעסוקתי בירושלים, קבע שר הפיתוח, כי

״בעיות של עיר גבול שוכנת הרים לא תיפתרנה אלא על פי טיפול ממלכתי מתמיד ומרוכז... המאמץ המיוחד [לפיתוחה של העיר] איבד את תנופתו לקראת סוף שנת 1951. התמורות שחלו בחיים הכלכליים של הארץ החל מראשית 1952 הוסיפו את שלהם ופגעו במיוחד בעיר ירושלים. דבר זה התבטא בהאטת קצב פעולות הפיתוח עד להפסקתם המוחלטת, הן מצד הגורמים הממלכתיים והן מצד הגורמים הפרטיים״.[[64]]

מצבה הכללי של העיר בא לידי ביטוי לא רק בקשיי הפרנסה של תושביה אלא גם במראה הכללי של העיר. ירושלים הייתה רחוקה מלהיות עיר שפרנסיה דואגים למראה החיצוני שלה. מראה הגבול, הזרוע לא רק מוקשים אלא גם גלי אשפה, השרה מאווירתו על העיר כולה. דומה כי העיר הייתה זקוקה לזעזוע היסטורי שישנה את המגמה הכלכלית והאסתטית, שהושפעה מאוד ממצבה הגיאו-אסטרטגי המיוחד. הזעזוע הזה בא במלחמת ששת הימים.[[65]]

משבר צבאי - רגע של אמת

כאמור, לא עשתה ישראל כל מאמץ מדיני ראוי לציון עד 1967על מנת לעמוד על זכויותיה במזרח ירושלים. קל וחומר בכל הקשור לאפשרות המדינית או הצבאית להשתלט על מזרח העיר או על חלקים ממנה. יחד עם זאת, יש לבדוק האם סטתה ממשלת ישראל ממדיניותה, שגרסה השלמה מרצון עם החלוקה, גם שעה שהאזור היה נתון במלחמה. את הניתן לעשות במחי מהלך צבאי אחד קשה ולעתים בלתי אפשרי לבצע בהליך מדיני ארוך ומסורבל. דווקא בשעת משבר ניתן להוציא אל הפועל את חשיבת המעמקים, שאין מעיזים לדבר בה בימי שגרה, מעין רגע מבחן לשאיפות הכמוסות ולמטרות היסוד. אין כוונתי לתקריות גבול, שהיו כמותן בירושלים לא מעט בשנים שבהן דן חיבור זה. כוונתי למלחמה, שבה מאפשרת האווירה המדינית הפנימית והבינלאומית (שהייתה קצרת מועד בדרך כלל מבחינתה של ישראל) מהלכים צבאיים בעל משמעות מדינית יוצאת דופן.

עד 1967 הייתה לישראל הזדמנות אחת לשנות בכוח צבאה את המציאות המדינית-פיזית בירושלים - מלחמת סיני באוקטובר-נובמבר 1956 וחודשי ההכנות שקדמו לה. בשל הסיבות שצוינו לעיל, ראוי לפרט יותר בסוגיה ייחודית זו של ״כמעט״ פעולה צבאית ישראלית בירושלים, מעין ״חזרה גנרלית״ לקראת אירועי 1967.

באוקטובר 1956 היה בישראל רצון לנצל את ההזדמנות של המלחמה המתוכננת נגד מצרים בגיבוי צרפתי ובריטי על מנת לעשות מעשה, אפילו מוגבל, גם בחזית המזרחית. במיוחד התמקדה שאיפה זו בירושלים: בדרך להר הצופים, שם לא קיימו הירדנים את הסעיף בהסכם שביתת הנשק שהעניק לישראל זכות תנועה חופשית אל ההר וממנו. ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, דיבר ערב מלחמת סיני על אפשרות פעולת כיבוש הדרך להר הצופים בלבד ״ואחר כך נראה״. הרמטכ״ל, רב-אלוף משה דיין, סבור היה, כי העניין מעשי ואפשר לבצעו מייד. אג״ם/מבצעים במטכ״ל ערך, איפוא, כמקובל בתכנון צבאי מסוג זה, פקודת מבצע מיוחדת לפירוט דרך הפעולה, במקרה שיוחלט לכבוש לא רק את הדרך להר הצופים ולא את מערב ירושלים בלבד, אלא את כל השטח הירדני שממערב לנהר הירדן במסגרת תוכנית שכונתה אז: ״בבל״.[[66]]

ב-17 באוקטובר 1956, יום אחרי שהרמטכ״ל אישר בקווים כלליים את תוכנית ״קדש 1״ העוסקת בכיבוש חצי-האי סיני, חלה התפתחות שהאיצה את הכנותיה של ישראל למלחמה בירדן. בן-גוריון רשם ביומנו:

״[יעקב] צור [שגריר ישראל בצרפת] מודיע לנו... כי הערב או מחר תיכנס ׳פלוגה׳ עיראקית (לירדן), והוא מבקש מאיתנו לא לעשות כלום״.

בן-גוריון העריך, כי מדובר ב״מזימת האנגלים... לסבך אותנו עם נאצר, ובינתיים להביא לכיבוש ירדן ע״י עיראק״. בעקבות ההודעה הורה ראש הממשלה לרמטכ״ל להכין מייד תגובה צבאית על כניסת העיראקים לירדן - כיבוש הדרך להר הצופים.

ב-18 באוקטובר בבוקר זימן אליו דיין את רמ״ח מבצעים, סא״ל ישעיהו גביש, והורה לו להתחיל מייד בתכנון ובהכנות (כולל ריכוז נשק, גיוס חלק מן היחידות ואף הזזת כוחות) לכיבוש משטרת שייח׳ ג׳ראח ובית הספר לשוטרים, ופריצה דרך שכונת פאג״י אל הר הצופים. דיין הורה שלא להסתבך בקרבות בשטח בנוי (כלומר, לא לכבוש את שכונת שייח׳ ג׳ראח עצמה), והקצה למשימה את חטיבת הצנחנים הסדירה (202) ואת חטיבת ״גולני״, וכן כוחות שריון וארטילריה לסיוע. דיין הורה לגייס ביום שבו תחל המלחמה את חטיבה 16 (״חטיבת ירושלים״) על מנת שזו תחליף את חטיבה 202, העתידה להשתתף במאמץ העיקרי נגד מצרים, ועמה עוד חטיבה או שתיים, למקרה שתתפתח מלחמה כוללת עם ירדן. במקרה זה ישאף צה״ל לכתר את ירושלים כולה. אם לא תהיה הפסקת אש מיידית, ימשיך צה״ל לנוע דרומה לכיוון הר חברון או מזרחה ליריחו. לא הייתה זו תוכנית הסחה כמקובל בספרות הדנה בתקופה ובזיכרון הקולקטיבי הישראלי. הייתה זו תוכנית אמיתית לביצוע.[[67]]

כבר באותו יום אחר-הצהרים הגיש ראש אג״ם, האלוף מאיר עמית, לדיין טיוטה ראשונה של תוכנית הפעולה בצפון ירושלים. דיין אישר אותה. הפיקוד על כל המהלך הופקד בידי אלוף פיקוד המרכז, צבי צור. הפיקוד על המהלך לעבר הר הצופים היה בידי מח׳׳ט גולני, אל״מ בנימין גיבלי. אל״מ חיים הרצוג, מח״ט 16, הופקד על שאר האזורים בירושלים - אם ייכבשו ועל המשך המאמץ לפי פקודה.

חטיבת הצנחנים קיבלה הוראה לכבוש את בית הספר לשוטרים בדרך להר הצופים. דיין הורה להקפיד על הפתעה (דהיינו, שמירת סוד) גם כלפי פנים: ״ללא הפתעה לא תלך כל הפעולה״.

ב-19 באוקטובר הגיע דיין לחדר המלחמה של אג״ם-מבצעים במטה הכללי לשם

״דיון אופרטיבי על תוכנית כיבוש אזור הר הצופים״. דיין הסביר באותו מעמד, כי ״למרות (ובלי קשר עם) התוכניות הצרפתיות [לתקיפת תעלת סואץ יחד עם בריטניה וישראל], אין אנו פטורים מלהכין עצמנו למלחמה עם ירדן, העלולה לפרוץ על רקע התפוררות המשטר [בירדן], כניסת עיראקים וכיו״ב״.

בסיכום הורה הרמטכ״ל להתרכז בפעולה העיקרית: כיבוש הדרך להר צופים והחזקתה. אין לשאוף לפיזור הכוח, כיוון שמלחמה כוללת עם ירדן אינה דווקא מעניינה של ישראל. בסופו של דבר, על אף החשש הכבד, לא הראו העיראקים כל סימן כאילו יש בדעתם להיכנס לירדן, גם לאחר הצטרפותה של האחרונה לברית צבאית בראשות מצרים, ואילו ירדן מצדה לא עשתה צעדים של ממש למימוש אותה ברית. לישראל לא ניתנה עילה לתקוף את ירדן. ההכנות להתקפה בירושלים נותרו, מבחינת ישראל, תרגיל הונאה מוצלח.[[68]]

אחרי הכל, בפרספקטיבה היסטורית, לא תפס המעשה הצבאי מקום מרכזי בעשייה הישראלית בירושלים. הדברים נכונים הן בממד של ההגנה והן בזה של ההתקפה. לצד המעשה הצבאי עמדה האופציה היום-יומית של יצירת עובדות בפועל והכוונתן לקיבוע המצב או כהכנה לקראת השינוי המיוחל. ההכנות למעשה צבאי באוקטובר 1956 היו יוצא מן הכלל שהעיד על הכלל, וגם אז הוגבל התכנון לכיבוש הדרך להר-הצופים בלבד. על מקומו המיוחד של ההר במדיניות הציונית-ישראלית כבר עמדנו לעיל בחיבור זה. אף על פי כן יש בהכנות אלה כדי להצביע על נכונות ישראל לעשות מעשה, בתנאים מסוימים על מנת לשפר את מעמדה בירושלים. המעקב אחרי אופי פריסתו של צה״ל בעיר מראה, כי עד 1965 החזיק צה״ל ב״קו העירוני״ בירושלים כוח קטן יחסית. עובדה זו אין בה כדי להצביע על כוונות כל שהן לכאן או לכאן. משמעותיים יותר לעניינו של דיון זה הם הביצורים באותו ״קו עירוני״, ששופרו באופן משמעותי בשנים 1967-1965. עובדה זו יש בה כדי להצביע על מגמה הגנתית של מי שאינו מתכוון ליזום מהלך התקפי.[[69]]

אכן, דומה כי לאחר שתוכנית 1956 לשינוי הגבולות בעיר לא יצאה אל הפועל ולאחר כמעט עשור של שקט, השלימו בישראל עם חלוקת העיר עד המשבר הצבאי הבא. סימוכין טובים לטענה זו יש בשיחה שערכה העיתונאית גאולה כהן עם דוד בן-גוריון הקשיש ערב יום העצמאות תשכ״ז (1967), ימים ספורים לפני שהחלו ימי ההמתנה בדרך אל מלחמת ששת הימים. הדברים שאמר בן-גוריון לכהן הרעישו בעיקר את המראיינת שלו. לא מצאתי בעיתונות התקופה תגובה פוליטית משמעותית לדברים אלה. נראה כי הם ביטאו את הגישה הכללית לשאלת ירושלים ערב איחודה:

אני [גאולה כהן]: מה תשיב לנכדך, היום, מר בן-גוריון, כשזה ישאל אותך, 'סבא, מה הם הגבולות של המולדת שלי? '

בן-גוריון:... 'ובכן לנכד שלי אני אשיב היום כך: ׳הגבולות של המולדת שלך, הם הגבולות של מדינת ישראל כמו שהם היום, זהו׳'.

אני: 'ואם הוא יהיה עקשן כסבו ויוסיף לשאול אותך: ׳סבא, מתי הפכה סיני להיות לא שלי? סיפרו לי שהיית שם [ב-1956] והכרזת עליה באוזני העולם כולו שהיא כולה שלי?׳'

בן-גוריון: 'גם על כך הייתי משיב לו ואומר: ׳היא הפכה להיות לא שלך ברגע שהיינו מוכרחים לעזוב אותה׳'.

אני: 'הגבולות זזים איפה עם הכוח?'

בן-גוריון: 'אין גבולות אבסולוטיים. אם הערבים היו מקבלים את החלטת [החלוקה של] האו״ם, הגבולות היו מצומצמים יותר. גבולות זה לא עיקרון מופשט. זה דבר שנקבע גם לפי הצורך. ׳הגבולות ההיסטוריים׳ זה מושג לימות המשיח'.

אני: 'אבל ביהדות גם המשיח זה לא מושג מופשט... האם עלי איפה להבין מדבריך שגם אם אי אפשר להגיע היום לירושלים שמעבר לחומות, למשל, אני כבר היום צריכה להתגעגע ליום להגיע אליה? האם תעודד ילד היום בישראל לכתוב שיר געגועים לירושלים השלמה? '

בן-גוריון: 'אם הוא ירצה לכתוב - שיכתוב. אני לא אכתוב'.

אני: 'האם העובדה שירושלים כולה אינה היום בידנו, הינה תוצאה אובייקטיבית של מהלך המאורעות של מלחמת השחרור [העצמאות], תוצאה שאי אפשר היה למנוע אותה, או שאתה אישית, מר בן-גוריון לא יחסת [ב-1948] חשיבות מיוחדת לשחרורה של ירושלים?'

בן-גוריון: 'לא, זה לא נכון, ותיכף אשיב לך על מלחמת השחרור [העצמאות] אבל בנוגע לירושלים - זו לא הפעם הראשונה שירושלים [העתיקה והמזרחית במקרה זה] היא לא בישראל. היה כבר זמן בהיסטוריה שלנו שירושלים לא הייתה בישראל. גם בתורה, למשל, השם ירושלים לא מוזכר כלל...'[[70]]

הבחירה, הפרגמטיזם והיעלמותו הפתאומית

ירושלים בראשית ההיסטוריה לא הייתה מקום שטבעי למקם בו מרכז מדיני-פוליטי-כלכלי ומכאן גם דתי-תרבותי. ירושלים הייתה למרכז כתוצאה מהחלטה אנושית ולא כתוצאה מהתפתחות טבעית. הדברים ראשיתם בהחלטתו המדינית של דוד המלך למקם את בירתו בירושלים דווקא בשל אי-חשיבותה והיותה משום כך מקום שאף אחד משבטי ישראל לא מיהר לכבוש. פרופ׳ בוסתנאי עודד כתב בעניין זה, כי

״בהפיכתה לבירת ישראל לא התחשב [דוד] בשיקולים שבטיים, שכן היא לא הייתה בנחלת יהודה או בנימין. ׳הניטראליות׳ של ירושלים יש בה כדי להסביר מה ראה דוד לבחור דווקא בה, אף על פי שלא נודעה לה חשיבות אסטרטגית רבה, וודאי שהיתה חשובה פחות מגבעון או משכם מנקודת ראות טופוגראפית ואסטרטגית״.[[71]]

בשנים 1967-1948, עוד יותר מבעבר, ירושלים המחולקת לא התאימה להתפתחות כלכלית וחברתית תקינה, ובוודאי שלא התאימה להיות מרכז מדיני-פוליטי. עיר קטנה יחסית, שמוביל אליה ציר אחד בלבד שאיכותו הביטחונית ירודה וקשייו הטופוגרפיים ניכרים, בקצה מסדרון שאין ממנו המשך. עיר ששטחי ההפקר הזנוחים בה רבים משטחי הנוי והירק. עיר שהמרכיב היצרני בה נמוך ואוכלוסייתה קשישה ביחס לערים אחרות.[[72]]

אף על פי כן התפתחה ירושלים להיות מרכז השלטון הישראלי, הכלכלה בה התקדמה מעבר לנתונים הטבעיים של העיר (אף שמעולם לא הייתה כשל תל-אביב או חיפה), ואף השפעתה התרבותית הייתה משמעותית. עובדות אלה נוצרו בתוקף החלטות שמאחוריהן עמד המרכיב האידיאולוגי-מדיני יותר מאשר זה הכלכלי-מעשי. לכל מוסד, לכל בניין, לכל גן שניטע בעיר הייתה משמעות מדינית או תרבותית.

הבחירה הציונית האידיאולוגית-מדינית במערב העיר כבירת המדינה היהודית ראשיתה ב-1937. ההכרזה על מערב ירושלים כבירתה של ישראל בדצמבר 1949 לא הייתה אלא המשך המדיניות הציונית, כפי שעוצבה בשנת 1937. דהיינו, הכרזה זו לא הייתה קו פרשת מים או מפנה מכריע.[[73]]

אם היו שאיפות ישראליות לשינוי המצב בעיר, הן התמקדו ברצון להתקרב אל התוכנית האופטימלית של 1937: שלטון במערב העיר ובהר הצופים, הרצון להגיע להסדר בהר הצופים ב-1948, התכנון לכבוש את הדרך להר ב-1956 וגם תוכנית הקרב על ירושלים עם פרוץ מלחמת ששת הימים (מתן עדיפות לחיבור מהיר אל הר הצופים) היו כולם ביטוי לרצון זה.

בן-גוריון, שרת ואחריהם אשכול דבקו במדיניות הזו גם בשנות החמישים והשישים. חלוקת ירושלים ברוח החזון ההרצליאני, שגרם שהעיר העתיקה תהיה אקס-טריטוריאלית, וגישת ממשיכיו נראו גם למנהיגי ישראל כמצב האחד שבו תוכל ירושלים לשמש כבירת המדינה היהודית. במהלך השנים השתנו השותפים לחלוקה בעיר (הבריטים, האו״ם, ירדן), אך לא השתנה העיקרון המנחה: שאין לה לירושלים תקווה להיות בירת ישראל אלא אם תחולק.[[74]]

מדיניות זו הייתה ביטוי לגישה הפרגמטית, שאפיינה בדרך כלל את הציונות מבית מדרשה של תנועת העבודה, המפרידה בין הרצוי לבין האפשרי, במקרה שלפנינו - בין ״ירושלים של מעלה״ לבין ״ירושלים של מטה״. בן-גוריון סיכם במאי 1967 את הגישה הישראלית, שהייתה נכונה לפחות מאז 1956 - מה שבידנו הוא גבול השאיפה המעשית ועמו צריך לחיות. הוא לא דיבר על כיסופים, אלא על ניסיון להשלים עם המציאות. לא מקרה הוא, שפחות מחודש אחר כך, מייד לאחר הכניסה אל העיר המזרחית ובעוד המלחמה נמשכת, קרא בן-גוריון לממשלה ליישב יהודים בעיר העתיקה ובגוש עציון על מנת להמחיש את כוונתה של ישראל להישאר בשטחים שהיו שלה ואבדו לה במלחמת העצמאות. ההיגיון הוא אחד אם ״היא הפכה להיות לא שלך ברגע שהיינו מוכרחים לעזוב אותה״, היא שלך ברגע שבו חזרת אליה. מעשים לחוד וכיסופים לחוד.[[75]]

ערב מלחמת ששת הימים הביא בן-גוריון לידי קיצוניות את ההפרדה בין ״ירושלים של מעלה״ לבין ״ירושלים של מטה״ עד כדי כמעט ביטולה של הראשונה. אלא שמנגד באה לידי ביטוי אצל המראיינת שלו, גאולה כהן, עיתונאית ב״מעריב״, אי-היכולת להבדיל בין ירושלים כסמל לבין ירושלים בפועל. בדיעבד ניתן לקבוע, כי דבריו של בן-גוריון בערב יום העצמאות תשכ״ז סיימו תקופה. דבריה של כהן בישרו את התקופה הבאה, שלאחר מלחמת ששת הימים. דברים אלה, כמו גם שירה של נעמי שמר ״ירושלים של זהב״, שנכתב באותם ימים ממש שבהם פורסם הראיון עם בן-גוריון, איחודה של ירושלים מייד אחר כך ואף הרחבת גבולה המוניציפלי על פי חוק (27 ביוני 1967), מראים כי על אף מדיניותה העקבית של ההנהגה הציונית-ישראלית בשאלת ירושלים בשלושים השנים שמאז 1937 (ולמעשה, בשבעים השנים שחלפו מאז ביקר הרצל בירושלים), לא נעלמו הזרמים אשר ביטאו את אלה הרואים את סוגיית ירושלים באופן מוניסטי, על פיו הסמל והמעשה מחוברים להם יחדיו לכדי מדיניות שיש לבצעה בפועל.[[76]]

אף כי בדיעבד ניתן להבחין בשורשי השינוי הקרב, דומה כי בני הזמן הופתעו בדרך כלל ממה שהתרחש בירושלים במלחמת ששת הימים. ההשלמה עם החלוקה הייתה ממשית. את הפתאומיות של אירועי יוני 1967 בירושלים היטיב לבטא בזמן אמת ראש עיריית ירושלים טדי קולק, שהיה קודם לבואו לעיריית ירושלים (1965) מנכ״ל משרד ראש הממשלה (1964-1952) וככזה קרוב לעשיית הממשלה גם בירושלים. קולק אמר ל״הארץ״, עוד בטרם הסתיימו הקרבות ביוני 1967, כי: ״כל יהודי חלם על כך [על איחוד ירושלים] 2,000 שנה, אבל איש לא חשב שזה יקרה כל כך מהר״.[[77]]

הערות: