יחיעם ויץ

 הדרך ל״גרמניה האחרת״ - דוד בן-גוריון ויחסו לגרמניה, 1960-1952

מתוך: עצמאות - 50 השנים הראשונות, עורכת: אניטה שפירא, מרכז זלמן שזר, 1998

א

כמעט במשך כל תקופת כהונתו הארוכה של דוד בן-גוריון כראש ממשלת ישראל, מ-1948 ועד 1963, שאלת הקשר עם גרמניה עמדה על סדר יומה של החברה הישראלית - הציבורי, הפוליטי, האידיאולוגי, ובמידה רבה גם הנפשי. לא אחת עמד נושא זה ממש במוקד ההתעניינות הציבורית ואף גרם משברים - פוליטיים וציבוריים.

המשבר הראשון היה בשנת 1952, לנוכח ההתנגדות הציבורית והפוליטית הרחבה - מימין ומשמאל - לכוונת הממשלה לנהל משא ומתן ישיר עם ממשלת אדנאואר על השילומים.

שני משברים נוספים, הקשורים זה בזה, אירעו בשלהי העשור.

המשבר הראשון אירע בשלהי 1957 על רקע כוונתו של דוד בן-גוריון לשלוח לגרמניה ״אישיות רמת מעלה״ (מלכתחילה הכוונה הייתה לרמטכ״ל היוצא משה דיין ובפועל נשלח הרמטכ״ל הנכנס חיים לסקוב). מטרת השליחות הייתה לשאת ולתת עם הגרמנים על הקשרים הביטחוניים שבין שתי המדינות, שהתהדקו והלכו. בן-גוריון ניסה לשמור את דבר השליחות בסוד מוחלט. אולם אחרי שהסוד התגלה לשרי מפ״ם ואחדות-העבודה, שהתנגדו לקשרים הביטחוניים עם גרמניה, פרץ משבר שהביא לנפילת הממשלה השביעית.

המשבר השני היה בקיץ 1959, ערב הבחירות לכנסת הרביעית, ורקעו היה התנגדות שרי מפ״ם ואחדות-העבודה לקשרי הנשק שבין המדינות. גם משבר זה הביא לנפילת ממשלה - הממשלה השמינית.

הנושא הגרמני עלה על סדר היום שוב בשנת 1960, והפעם הרקע היה הצטלבותם, המרתקת ובמידה רבה גם הפרדוקסלית, של שני אירועים.

הראשון הוא הפגישה בין שני המנהיגים - ראש הממשלה דוד בן-גוריון והקנצלר קונרד אדנאואר. הפגישה בין השניים התרחשה במלון ״ולדורף אסטוריה״ שבניו-יורק והביאה להגדלה משמעותית בהיקף הסיוע הגרמני לישראל. יש לציין, כי הייתה זאת הפגישה הראשונה בין שני המנהיגים הקשישים (בן-גוריון היה בן 74 ואדנאואר בן 84) ופגישתם היחידה כראשי מדינות. הם נפגשו שנית ב-1966 כשאדנאואר בן ה-90 ביקר בארץ חודשים ספורים לפני מותו.

האירוע השני הוא חטיפתו של אדולף אייכמן במטרה להביאו לדין בישראל. החטיפה אירעה במאי 1960, מספר שבועות אחרי פגישת שני המנהיגים.

סמיכות האירועים עוררה את השאלה: כיצד להעמיד לדין את אייכמן ולקיים משפט שיביא לכך, שהעולם כולו יעצור את נשימתו וגם לשכנע את הציבור הישראלי, כי המשך מערכת הקשרים עם גרמניה מוצדקת הן מבחינת הריאלפוליטיק והן מבחינה מוסרית.

ב-1962, השנה שבה הסתיימה פרשת אייכמן בהוצאתו להורג, עלתה השאלה הגרמנית שוב - ובעוצמה רבה. נודע כי מדענים גרמניים עובדים במצרים בפיתוח נשק כימי. ידיעה זאת עוררה בישראל ויכוח חריף ביותר, שרק הוויכוח על השילומים היה חמור ממנו. במהלך ויכוח זה, שנמשך חודשים ארוכים, הועלו שורה שלמה של דימויים ואסוציאציות - אמיתיים ומדומים, אותנטיים ומניפולטיביים - ובמלוא חומרתה הועלתה השאלה: מה המשמעות האמיתית של הזיכרונות והדימויים, שמקורם בטראומה של השואה?

יותר מכל פרשה אחרת הקשורה לשאלה הגרמנית הוויכוח על המדענים הגרמנים היה בראש ובראשונה אירוע בפוליטיקה הישראלית הפנימית. הוא הביא לפרישתו של איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, וזמן לא רב אחר כך - להתפטרותו של דוד בן-גוריון עצמו.

בשנים 1966-1965, אחרי פרישתו של בן-גוריון, עלתה השאלה הגרמנית שוב והפעם על רקע כינון היחסים הדיפלומטיים בין בון לירושלים (1965) וביקורו של קונרד אדנאואר בארץ, שנה מאוחר יותר. בפרספקטיבה, ניתן לראות באירועים אלה את הפרק המסיים שורה ארוכה של ויכוחים ופלוגתות, שהתעוררו בנוגע ליחס לגרמניה.

מעורבותו של בן-גוריון בסוגיות אלה הייתה עמוקה והוא ייחס להן חשיבות מרובה. הנושא הגרמני היה מאותם נושאים, שביחס אליהם הטיל את כל כובד משקלו. עמדותיו היו ברורות, חד-משמעיות ולא אחת גם בוטות וחדות כתער. לא יהיה זה מוגזם לטעון, כי לא ניתן כלל להבין את הֶקשריה המורכבים והמסובכים של השאלה הגרמנית בלא לנסות לתאר, לנתח ולהבין את עמדותיו של דוד בן-גוריון בשאלה זאת.

מאמר זה יעסוק ביחסו של בן-גוריון לגרמניה עד שנת 1960 ולא יתייחס כלל לפרשת המדענים הגרמניים במצרים, פרשה מורכבת ומסובכת הראויה לעיון נפרד. זאת ועוד: מקורות מרכזיים הקשורים לפרשה וכן לבן-גוריון עדיין אינם זמינים לחוקרים.

במאמר עצמו יועלו שתי שאלות מרכזיות:

האחת - האם מדיניותו של בן-גוריון בשאלה זאת עוצבה אך ורק על-ידי שיקולים פרגמטיים, או שמא מדובר במערכת שיקולים מורכבת יותר.[1] והשנייה - מהו חוט השני המקשר בין העמדות שביטא במשברים השונים?

ב

במהלך שנות השלושים הִרבה בן-גוריון להתבטא ביחס לקשר שבין המצוקה היהודית באירופה לבין מעמדה של ארץ-ישראל.[[2]] החשיבות הרבה שייחס לקשר שבין המצוקה היהודית לבין התפתחות ארץ-ישראל וראייתו בארץ-ישראל את הכתובת העיקרית לפתרון מצוקת היהודים הוליכו לכך שהוא תמך באופן נחרץ ב״הסכם ההעברה״, שתוצאתו הייתה, שיהודי גרמניה שעלו לארץ-ישראל הצליחו להציל את רוב רכושם.[[3]] הוא התנגד לניסיונות לארגן ״חרם״ על הכלכלה הגרמנית. מבחינתו, ניסיונות אלה, שהתנועה הרביזיוניסטית תמכה בהם, היו תגובה המתאימה למתבוללים, לא לציונים.[[4]] פן נוסף שאפיין את גישתו היה תמיכה במשא ומתן ישיר עם ממשלת הרייך, אם הדבר יסייע לעליית יהודי גרמניה ולפיתרון בעיית הרכוש היהודי שם.[[5]]

כך ניתן איפוא לסכם את עמדתו בוויכוח שנערך בשנות השלושים:

א. מבחינתו העיקר היה מאבק על מעמדה של ארץ-ישראל ועל האפשרויות לפתחה ולהגדיל את כמות העולים שהגיעו אליה. המאבק נגד האנטישמיות ועל זכויות היהודים בגולה נתפס בעיניו כמשני.

ב. ל״כבוד היהודי״ שבא לידי ביטוי בסמלים, ריטואלים וטקסים הייתה בעיניו חשיבות משנית, אם בכלל. ודאי ש״כבוד״ זה איבד לחלוטין את משמעותו, כשמולו ניצבו שאלות הנוגעות לקיומו הממשי של העם היהודי ולמעמדה הריאלי של ארץ-ישראל.

ג

רעיון הפיצויים מגרמניה עלה כבר בשנתה הראשונה של המלחמה, ואילו על סדר יומה של הנהלת הסוכנות הנושא עלה במסגרת דיוני ״ועדת התיכון״. ועדה זו הוקמה בשלהי שנת 1943 והיא עסקה בתכנון סדר היום הציוני לתקופה הבתר-מלחמתית.[[6]] על סדר יומה של ממשלת ישראל עלה הנושא לראשונה בקיץ [7].1949 שר האוצר אליעזר קפלן העלה שאלה, שהוצגה בפניו על ידי ועדה כלל יהודית (Restoration Committee), שהוקמה כדי לטפל בשאלת הפיצויים על רכוש יהודי שנגזל בשואה. השאלה הייתה: האם ניתן יהיה להשתמש בכספי פיצויים, שאנשים פרטיים יקבלו תמורת רכושם שנגזל ולהעבירו ארצה בצורת סחורות שייקָנו בגרמניה. באותה עת שרר חרם מוחלט על גרמניה ועל כל מוצר גרמני: חל איסור מוחלט להביא לארץ סחורות גרמניות, והיוצא מן הכלל היחידי היה ההיתר שניתן לעולים ״להעביר [לארץ] את הונם בסחורות מגרמניה״. קפלן הציע להיענות לבקשה, והממשלה אישרה את הצעתו.[[8]]

הנושא עלה שוב על סדר יומה של הממשלה בראשית 1950, גם הפעם על ידי השר קפלן.[[9]] התברר, כי ללא משא ומתן ישיר עם הגרמנים לא ניתן יהיה לפתור את הבעיות הכרוכות בהסדרת פיצויים ו״אי אפשר להגיע לממדים גדולים״. התעורר ויכוח ובסיכומו החליטה הממשלה, גם הפעם בהתנגדותו של השר דב יוסף,

״למסור למשרדי [ה]אוצר [ו]החוץ, בהסכמתו של ראש הממשלה ובהתאמה [צ״ל: בתיאום] עם הסוכנות היהודית - ביצוע של כספי הפיצויים והתביעות מהגרמנים, אגב מגע ישיר עם שלטונות גרמניה. הציבור צריך לקבל הסברה מתאימה בנידון זה״.

התומך המובהק בהצעה זאת היה שר החוץ משה שרת, שהציג במלוא חריפותה את הדילמה הקשה, שבה שרוי היה הציבור בקשר למשא ומתן עם גרמניה:

״בציבור שלנו רווחות בעת ובעונה אחת, זו בצד זו, שתי סיסמאות, שהאיש ברחוב, אם אין מעמידים אותו על כך, אינו נותן דעתו על הסתירה שביניהן:

סיסמה אחת: שום מגע עם הגרמנים, כל הנוגע בטמא - טמא, חרם מוחלט.

סיסמה שנייה: פיצויים מהגרמנים, פיצויים מרשעים אלה לעם ישראל על כל מה שעוללו לנו.

אין נותנים הדעה שאי-אפשר לקיים את שתיהן, אי אפשר להשיג פיצויים, אם אין באים במגע איתם. באתי לידי מסקנה, שכל התחכמות לא תועיל, כל ניסיון להערים על המציאות לא יועיל בשום פנים ואופן״.

שאלת הפיצויים מגרמניה ושאלת החרם על גרמניה בכלל, עלו שוב בארבע ישיבות ממשלה, שהתקיימו בשלהי 1950 ובראשית 1951.[[10]] הנושא עלה על סדר היום בשלושה הקשרים שונים.

ההקשר הראשון היה פניות בינלאומיות הנוגעות לגרמניה: שלושת מעצמות הכיבוש המערביות (ארצות-הברית, בריטניה וצרפת) פנו לממשלת ישראל וביקשו ממנה לבטל את התחיקה הקובעת, כי גרמניה היא ארץ אויב״[[11]] וכן להימנע בהצבעה על קבלת גרמניה לארגון החיטה הבינלאומי. למרות שהיו שרים שהיו מוכנים להיענות לבקשה השנייה (שר החינוך והתרבות דוד רמז: ״חיטה זהו לחם. אינני מעוניין להרעיב עם״), החליטה הממשלה (בישיבתה ב-30 באוקטובר 1950) לדחות את שתי הבקשות.[[12]]

ההקשר השני מקורו בעובדה, שאותה עת הפכה גרמניה בהדרגה למדינה ריבונית. תהליך זה העלה שאלות בנוגע לשגרת היחסים היום יומיים עמה לנוכח מצב החרם המוחלט עליה. לטענת שר החוץ משה שרת (בדבריו בישיבת הממשלה ב-8 בפברואר 1951) גרמניה ״חוזרת ... לאיתנה בצעדים אולי הרבה יותר מהירים מאשר איזו ארץ אחרת והיא תופסת את מקומה באירופה ובעולם וקרוב היום שבו לא נוכל להסתובב בעולם מתוך הימנעות ממגע עם גרמניה, מגע ישיר וגם בלתי ישיר״.

בחיי היום-יום נוצרו מצבים שחייבו תגובה; לדוגמה, שרת דיווח כי

״במשטרה בארץ החלו להתקבל מכתבים משלטונות משטרה גרמניים בכל מיני עניינים שגרתיים, שביחס אליהם יש חליפת מכתבים בין משטרות. מה עושים עם מכתבים אלה? נתקבל מכתב מ׳פוליציאמט׳ גרמני. האם מותר לענות ל׳פוליציאמט׳? אפשר היה לומר עד עכשיו: תכתבו לשלטונות [הכיבוש] הבריטיים או האמריקניים? אבל זה הולך ונהפך לפיקציה. יש פה יסוד של טנדו״. ודוגמה אחרת: ״לנו יש לעת עתה קונסול במינכן. הוא שולח את האנשים הבאים אליו לא לשלטונות הגרמניים, אלא לשלטונות הכיבוש. אבל ייתכן שמשהו יתחסל שם. האם ניקח אותו משם?״[[13]]

ההקשר הנוסף היה שאלת הפיצויים מגרמניה. נוצר חשש שמא לנוכח השינויים המהירים במעמדה של גרמניה, החמיצה ישראל הזדמנות היסטורית חד-פעמית לקבלת פיצוי כספי על הרכוש היהודי שנגזל בשואה. משה שרת אמר בעניין זה בישיבת הממשלה ב-30 באוקטובר 1950:

״אצלנו מתעכבת זה חודשים כל פעולה בעניין גרמניה, כי אין החלטת הממשלה. ישנה התמרמרות רבה בציבור. זה מובע גם בעיתונות, שאנחנו מחמיצים את השעה האחרונה מחוסר פעולה מצד ממשלת ישראל להופיע כלפי גרמניה בתביעת פיצויים״.

הערה זאת פתחה דיון בממשלה, שנמשך על פני כמה ישיבות. בסיכומו הוצגו בפניה (בישיבתה ב-3 בינואר 1951) שתי הצעות החלטה: האחת הציעה לשגר משלחת ישראלית רשמית לשלטונות הגרמניים עצמם. הצעה זאת לא זכתה ברוב - בעדה הצביעו 5 שרים ונגדה 5 שרים. ההצעה השנייה, שזכתה ברוב, קבעה

ש״נציגי ישראל יפנו לממשלות המרכזיות של מעצמות הכיבוש בדבר הבטחת פיצויים מאת גרמניה והחזרת רכושם של היהודים״.

בעקבות ההחלטה שלחה הממשלה למעצמות הכיבוש שתי איגרות: האיגרת הראשונה, שנשלחה ב-16 בינואר, עסקה בשאלת הפיצויים ליחידים. האיגרת השנייה, שנשלחה ב-12 במארס, עסקה בשאלת השילומים לעם היהודי ככלל. באיגרת זאת הציגה מדינת ישראל עצמה כנציגתם ויורשתם החוקית של המיליונים שהושמדו ותבעה להטיל על גרמניה, על שני חלקיה, שילומים בסך מיליארד דולר וחצי.

למחרת, ב-13 במארס, קרא שר החוץ את נוסח האיגרת בפני מליאת הכנסת.[[14]], כך, למרות שגם לשרת היה ברור, כי בעניינים יום-יומיים אין מנוס מקשר ישיר עם הגרמנים, בעניין כה מרכזי כמו השילומים עדיין הטיל את יהבו על מעצמות הכיבוש.

אולם הניסיון לשאת ולתת עם הגרמנים דרך מעצמות הכיבוש לא עלה יפה. ב-15 ביולי 1951 התקבלה איגרת ממעצמות הכיבוש, ובה הן דחו את הבקשה הישראלית כפי שנוסחה באיגרת הראשונה, מינואר 1951. הדרך היחידה שעמדה עתה בפני הממשלה הייתה לשאת ולתת עם הגרמנים ישירות, ואומנם מגעים לא-פורמליים וחשאיים עם הגרמנים החלו להיווצר עוד לפני שהגיעה תשובתן השלילית של מעצמות הכיבוש. המגע הראשון התקיים בפריז ב-15 באפריל: דוד הורוביץ, מנכ״ל משרד האוצר, ומוריס פישר, ציר ישראל בפריז, נועדו לפגישה עם הקנצלר אדנאואר. במהלך הפגישה הבטיח אדנאואר להורוביץ לשקול הצהרה פומבית, שבה ייאמר, כי גרמניה לוקחת על עצמה אחריות על פשעי הרייך השלישי. מבחינת הממשלה להצהרה כזאת הייתה חשיבות עצומה - היא הייתה זקוקה לחרטה פומבית, כדי להכשיר את דעת הקהל לקראת מו״מ ישיר עם הגרמנים.[[15]]

הצהרת אדנאואר, שניתנה בצורה פומבית וחגיגית מעל בימת הבונדסטאג ב-27 בספטמבר 1951, פתחה למעשה את הדרך למשא ומתן ישיר. הנושא עלה לדיון בישיבות הממשלה שהתקיימו ב-16 וב-30 בדצמבר 1951.[16] אחרי שהממשלה קיבלה ברוב קולות החלטה המחייבת עקרונית כניסה למו״מ ישיר עם הגרמנים, הועבר הנושא לאישור הכנסת. הדיון בכנסת החל ב-7 בינואר 1952 ונמשך שלושה ימים, שהיו מהסוערים בתולדותיה. בתום הדיון החליטה הכנסת למעשה לתת אור ירוק לממשלה לפתוח במשא ומתן. המשא ומתן עצמו לא התקיים בגרמניה אלא בוואסנר שבהולנד. הוא נפתח במארס והסתיים כעבור כחצי שנה, ב-10 בספטמבר 1952.

ד

הדמות המרכזית במשא ומתן עם הגרמנים לא הייתה בן-גוריון, אלא שר החוץ משה שרת. הוא היה הדובר המרכזי הן בפורומים פרלמנטריים - מליאת הכנסת וּוַעדת חוץ וביטחון, הן בישיבות הממשלה והן בדיוני מפלגת מפא"י.[[17]] הוא זה שחתם בשם ממשלת ישראל על הסכם השילומים עם גרמניה, אף כי בשם ממשלת גרמניה חתם על ההסכם קונרד אדנאואר (שעד 1957 היה שר החוץ, בנוסף לתפקידו כקנצלר).

מעורבות בן-גוריון הייתה מינורית למדי. הוא מיעט להתבטא בקשר אליו ופומבית הוא דיבר עליו שלוש פעמים בלבד: בישיבת מרכז מפא״י ב-31 בדצמבר 1951, בישיבה עם חברי הכנסת מהקואליציה, שהתקיימה ב-1 בינואר 1952, ובפתיחת הדיון בכנסת ב-7 בינואר 1952.

מלבד זאת ניתן למצוא ביומנו מספר אזכורים ביחס לכך, ובתכתובת שלו הנושא עולה כמעט אך ורק בהקשר אחד - ההפגנה שערכה תנועת החירות בירושלים, ביום שבו הכנסת החלה לדון בנושא. אך למרות מיעוט ההתבטאויות התמונה שעולה ביחס לעמדתו היא בהירה וברורה, לעתים גם נחרצת. מטרת התבטאויותיו הייתה בעיקר הענקת גיבוי ציבורי למשה שרת. בעניין זה שררה ביניהם הסכמה מלאה. בן-גוריון אף מחמיא ביומנו לדרך טיפולו של שר החוץ בנושא הסבוך: ״סיכום הוויכוח של משה היה מופתי״, כתב על הדברים שנשא שרת לסיכום הדיון הסוער שנערך בכנסת.[[18]]

יחסו של בן-גוריון לנושא היה חף מהתלבטות והוא חייב את המשא ומתן עם הגרמנים באופן חד משמעי. בניגוד לנושאים גורליים אחרים שבהם עסק - כמו הוויכוח על החלוקה ב-1937 והחלטתו להפוך את ירושלים לבירת ישראל בשלהי 1949 - ביחסו לשילומים לא ניתן למצוא תהיות, מבוכה או חרדות מעיקות. השאלות שמתגלות אצלו נוגעות לפן הפרגמטי של הסוגיה, לא לפן העקרוני או האתי שלה.

את עמדתו ניתן להגדיר כ״מדינתית״ או ״ממלכתית״, עמדה שבאה לידי ביטוי בראש וראשונה ביחס לוויכוח על המשא ומתן הישיר עם הגרמנים: עובדת היותנו עם חופשי בארצנו מטילה עלינו חובות, שמהן היינו פטורים בהיותנו בגולה; לכן, הפריבילגיה של חרם טוטלי על גרמניה, שהייתה אפשרית בטרם ריבונות, נשללת מאיתנו לחלוטין במצבנו החדש.

בישיבת הממשלה שהתקיימה ב-30 באוקטובר 1950, הזכיר שר הפנים והבריאות משה שפירא את חרם הדורות שהוטל על ספרד בעקבות גירוש היהודים (״לו היהודים של הדור הזה היו כבימי גירוש ספרד היינו מכריזים חרם על האומה הזאת״). תשובת בן-גוריון הייתה כי -

״דוגמה מספרד אינה דוגמה. אז קיומנו היה רק קיום מוסרי. כיום אנחנו מדינה. מדינה אינה יכולה לעסוק במיסטיקה. מדינה מוכרחה לקבוע עמדה פוליטית. היא מוכרחה להגדיר את עמדתה ... אומה אינה חיה רק בעולם העליון, ואין לה רק עניינים ואין היא נוקטת רק עמדה של מעלה. אין ברכה להתעלם מזה. צריך להגדיר מה הן התביעות שלנו מגרמניה ומה הם התנאים שלנו מגרמניה. איני בטוח אם התביעות והתנאים האלה יתמלאו, אבל צריך לדון בזה מה הם״.

בישיבת הממשלה העיר השר דב יוסף, כי

״נעשה מה שעשו כל המדינות בזמן המלחמה, נבקש מעצמה ידידותית שהיא תייצג אותנו ותנהל את המשא ומתן עם האויב [כלומר הגרמנים], נבקש למשל את נורבגיה שהיא תייצג אותנו״.

בן-גוריון הגיב בסרקזם:

״זאת עושים כאשר אינם יכולים להיות שם. מה תאמר לנורבגים אלה, מדוע אינך יכול לנהל בעצמך את המשא ומתן?״[[19]]

עניין זה עלה גם בפגישתו עם קבוצת סופרים ואנשי רוח, וביניהם הסופרים דוד שמעוני ויעקב כהן וחוקר השואה מאיר (מרק) דבורז'צקי, שביקשו ממנו לא לנהל משא ומתן ישיר עם נציגי גרמניה. בן-גוריון אמר:

״אני שולל שירות של ׳שבת גוי׳ - או שיש צורך לדון על החזרת השוד, וננהל בעצמנו, או שלא ננהל כלל. שליחו של אדם כמותו״.[[20]]

עיקרון זה בא לידי ביטוי בהקשר נוסף: עמדתו כי מדינת ישראל היא היורשת הלגיטימית היחידה של מיליוני הנרצחים. עניין זה עלה בישיבת הממשלה הראשונה שדנה בנושא הגרמני. באותה ישיבה הציג בן-גוריון שאלה: מה יהיה אם ״מדינת ישראל תגיש בדרך בינלאומית תביעה לגרמניה על פיצויים - לא על רכוש של פלוני אלמוני, אלא תתבע אותה למשפט על רצח ששה מיליוני יהודים״. לדעתו, המדינה חייבת לנהוג כך מפני שהיא מוכרחה להופיע כ״בא כוח [עם] ישראל״, כלומר כאפוטרופוס וכמייצג הלגיטימי של מיליוני הנרצחים. שאלתו הקונקרטית הייתה: ״האם תביעה זו [שהציג קפלן, י״ו] אינה פוגעת בתביעה שבדעתי יש להגישה״.

עמדה זאת באה שוב לידי ביטוי במכתב שכתב באביב 1952 לרגל נטיעת ״יער הקדושים״. שם כתב:

״המצבה האחת ההולמת זכרה של יהדות אירופה, שהושמדה על ידי חיות הטרף הנאציות - היא מדינת ישראל כולה, המדינה שבה נתגלמה תקוות העם היהודי לדורותיו והיא משמשת מקלט חופשי ונאמן לכל יהודי בעולם הרוצה בחיים יהודיים חופשים ועצמאיים״.[[21]]

ה

באותה עת הרוב של הממשלה היה מצומק למדי - 65 ח״כים תמכו בה, וכמה מהם התנגדו בתוקף למשא ומתן עם גרמניה. לממשלה בהקשר זה היו שתי נקודות תורפה עיקריות.

הראשונה הייתה העובדה, שמבין חברי הכנסת שתמכו בקואליציה 5 היו ערבים, כך שלא היה לה רוב יהודי. נקודה זאת הועלתה על ידי תנועת החירות החל מיום כינון הממשלה, באוקטובר 1951, ובדיון בכנסת תבע בגין מפורשות מחברי הכנסת הערבים שלא להשתתף בהצבעה.

נקודת התורפה השנייה היו חברי הכנסת הדתיים, שותפי מפא״י לקואליציה הממשלתית. הופעל עליהם לחץ כבד - בעיקר מצדה של תנועת החירות - לא לתמוך בהצעה, וגם נקודה זאת הועלתה במפורש על ידי בגין בנאומו בכנסת. ביומנו מעלה בן-גוריון כמה חששות בנוגע לסיכויי הצעת הממשלה לזכות באישור הכנסת:

האחד, שסיעת אגודת-ישראל שבקואליציה תצביע נגד המשא ומתן גם עם הדבר יביא למשבר קואליציוני.

והשני, ששניים מחברי מפא״י - יושב-ראש הכנסת יוסף שפרינצק וחבר-הכנסת אליעזר ליבנה - יימנעו מתמיכה בעמדת הממשלה.[[22]]

חשש זה והעובדה שאחד מתפקידיו המרכזיים של בן-גוריון בכל הקשור למשא ומתן היה הבטחת העורף הפוליטי הביאו לכך, שהוא לקח חלק באותם פורומים שמטרתם הייתה הבטחת הרוב הפרלמנטרי. הפורום הראשון היה מרכז מפא״י, שהחליט להטיל משמעת סיעתית על כל נציגי המפלגה בכנסת ולחייבם לתמוך בהצעת הממשלה כאיש אחד. הפורום השני היה ישיבה, שבה השתתפו 40 מחברי-הכנסת התומכים בממשלה.[[23]]

בסיום הישיבה התקבלה ברוב גדול (35 מתוך 40) הצעתם[24] של חבר-הכנסת זלמן ארן (מפא״י) ויצחק רפאל (הפועל המזרחי), שהקואליציה תצביע בעד הצעה, שלמעשה מעניקה לממשלה חופש פעולה.[25] בעד הצעת זרח ורהפטיג (הפועל המזרחי), שאמרה, כי ״סיעות הקואליציה מחליטות לא לנהל מו״מ ישיר עם גרמניה״, הצביעו 5 משתתפים בלבד. שני פורומים אלה וההחלטות שהתקבלו בהם סללו את הדרך לאישור הצעת הממשלה, אם כי ברוב דחוק ביותר.[[26]]

ו

שאלה מרכזית בהקשר זה נוגעת למקומו של השיקול הכלכלי במערך שיקוליו של בן-גוריון. מצבה הכלכלי של מדינת ישראל היה חמור ביותר במשך כל שנותיה הראשונות, אך ב-1951 הוא היה חמור במיוחד. מ-1949 ועד 1951 סך המשאבים ששימשו לצריכה פרטית וציבורית גדל ב-25% מעבר לגידול התוצר. הפרש זה היה אפשרי רק הודות לעודף יבוא ענקי, יחסית לגודל המשק הישראלי באותה עת. עודף יבוא זה מומן במטבע חוץ, ובסוף 1951 מצב יתרות מטבע החוץ ששימשו למימון היבוא החיוני (דלק ותבואה) היה למעשה אפס. המדינה הגיעה למצב זה בשל העובדה, שנמשכו כל יתרות השטרלינג, שנצברו במשך שנות הארבעים, יתרות שבריטניה הקפיאה ב-1948 ושמאוחר יותר הסכימה לשחרר בקצב מהיר.[[27]]

בן-גוריון היה מודע ביותר למצב הכלכלי, שבו הייתה מצויה המדינה. הוא היה מודע באופן חריף ביותר לצורך להשיג במהירות סיוע חיצוני, שיביא לכך שהמדינה תוכל להמשיך ולממן את הוצאותיה הבסיסיות ביותר. ביומנו מאותן שנים הוא מרבה להזכיר את המצב הכספי הקטסטרופלי ועד כמה המדינה קרובה לדולר האחרון. ב-2 בינואר 1951 כתב ביומנו:

״[שר האוצר] קפלן: מצב המזון בכל רע. בעוד חודשיים לא יהיה לחם ... טלגרפתי ל[אבא] אבן [השגריר בוושינגטון] ול[אליהו] אילת [הציר בלונדון] שיעשו כל המאמצים להשיג לפחות 50.000 טון חיטה״. שלושה ימים אחר כך, ב-5 בינואר 1951, כתב: ״נחוץ בנזין 100 אוקטן. יש [מלאי] רק לשלושה חודשים״. וכעבור שבוע, ב-11 בינואר, כתב: ״יש [מלאי] חיטה לחודש ימים. בדרך יש שתי אוניות של חיטה וקמח. אם האוניות לא יגיעו יהיה אסון״.

לקראת סוף השנה המצב הלך והחריף. אחת הסיבות לכך הייתה גל העלייה הגדול והבלתי צפוי מעיראק.\[28]] דוגמה לחומרת המצב ניתן למצוא במברק בהול ששיגר לאבא אבן בשלהי נובמבר:[[29]]

״בשנה האחרונה היו לנו שני מאורעות בלתי צפויים, שהכריחו אותנו להוציא סכומים למעלה מן הרגיל והיכולת על קניית מזון ... הבצורת שכמותה לא הייתה בארץ זה חמישים שנה, והעברה דחופה של כל יהודי עיראק לארץ - ולא נוכל לעמוד בהתחייבויותינו הכספיות אם לא נוכל להשיג עד 10 בדצמבר 10 מיליון דולר ... אם בינתיים לא נוכל לעמוד בהתחייבויותינו הכספיות עלולים ליהרס כל סיכויינו לשנה הבאה״.

לנוכח חומרת המצב עמדו בפניו שלוש חלופות:

החלופה הראשונה הייתה ניסיון לגייס מענקים והלוואות מן המימשל האמריקני ובקרב יהודי ארצות הברית. אך מאמצים אלה לא הספיקו.

החלופה השנייה הייתה נקיטת צעדים לא פופולריים, כמו הכבדת עול המיסוי הישיר והעקיף. חלופה זאת הוצעה לו על ידי שר האוצר קפלן והמנהל הכללי של משרדו דוד הורוביץ, אך והוא דחה אותה משתי סיבות.

הראשונה הייתה העובדה, שהעול שהוטל על הציבור הישראלי כבר היה כבד ביותר וכלל מדיניות ״צנע״, שבמסגרתה הונהגה הקצבה של כל מוצרי המזון.

הסיבה השנייה הייתה חששו כי הכבדת העול עלולה לפגוע אנושות בהמשך שלטון מפא״י.

החלופה השלישית הייתה שילומים מגרמניה. על חלופה זאת נכתב:

״הצעת השילומים - שעיקרה הזרקה של מענק הון בממדי ענק, שיכלה לסייע לכלכלה בלא להגדיל את מצבת החובות - הייתה בעצם ישועה ממרומים. [דוד] הורוביץ, יוזם התוכנית, ראה בה את הסיכוי היחידי למנוע חורבן כלכלי״.[[30]]

עניין הקשר הישיר בין המצב הכלכלי לבין השילומים מגרמניה עלה גם בשיחה בינו לבין דוד הורוביץ. אחרי שהורוביץ פירט בפניו את המצב הקשה ואת הקשיים בהשגת קווי אשראי (״ביחס לאשראי המצב קשה בכל העולם, כי עוסקים בזיון ולא באכספורט״) הועלתה האופציה של קבלת כסף מהגרמנים:

״דוליק [הורוביץ] סבור שיש אפשרויות גדולות להשיג פיצויים מגרמניה ... מה אפשר להשיג? ביליון דולר לעשר שנים, זה שלושה אחוז מהיצוא הגרמני לעשר שנים: ברזל, עץ, חימיקלים, רפואות (מזון? לא)״.[31]

האם ניתן לראות בהתייחסות זאת של בן-גוריון ביטוי לראש מדינה שמוכן לקבל כל סיוע מכל מקור שהוא, כדי להציל את מדינתו ממשבר שעלול לסכן את עצם סיכויי הישרדותה? מבחינתו העניין הכספי היה בראש ובראשונה עניין מוסרי וזאת משתי סיבות: ״קביעת השילומים מבוססת על שתי הנחות יסוד:

(א) על היותנו מצווים להחזיר, במקסימום האפשרי, הרכוש הנשדד של היהודים ללא יורשים, ולהוציא מידי הרוצחים והבאים אחריהם, גם במזרח גרמניה וגם במערב גרמניה - ירושת ישראל ולא יהיה הרוצח גם היורש.

(ב) כי מדינת ישראל לקחה על עצמה בעזרת קיבוצי היהודים בעולם כולו לקלוט ניצולי השואה ולשקם אותם בארץ, ועליה להציל הרכוש היהודי השדוד בידי הגרמנים למען יישובם וקליטתם של שארית הפליטה״.[[32]]

ז

התייחסותו העקרונית של בן-גוריון לשאלת המשא ומתן באה לידי ביטוי בנאומו במרכז מפא״י, שם דיבר על שתי גישות: ״גישה אחת של יהודי הגטו״, לעומת ״גישה שנייה של יהודים בני עם עצמאי״.

אחד ההבדלים בין שתי הגישות הוא במשמעות הנגזרת מהן ביחס לכמה סמלים ומושגים, בראש וראשונה: ״כבוד לאומי״ ו״נקמה״. הוא טען כי בשעה שבגטו משמעותה העיקרית של הנקמה הייתה ״לרוץ אחרי הגרמני ולירוק בפניו״, הרי המולדת העניקה למושג זה משמעות חדשה, קונסטרוקטיבית; היא העניקה לנו את האפשרות להפוך את נקמתנו מג׳סטה ריקה, עקרה וחסרת טעם לאקט של בנייה ועשייה. מכאן נגזרת מסקנה נוספת: כאשר הנקמה העקרה של הגטו עומדת בניגוד לנקמה הקונסטרוקטיבית של בניית המולדת - האחרונה דוחקת את רגלי הראשונה. לכן אם גרמניה חברה בברית הדואר ״אנחנו לא ננתק את ברית הדואר שלנו מפני שהדואר שלנו מקושר איתם. כי אנחנו איננו יושבים בגטו אלא במדינה שלנו״.

ל״כבוד הלאומי״, שמתבטא בצעקות, יריקות והפגנות, התייחס בשלילה ובבוז:

״[ה]כבוד הזה אני בז לו. כאשר חיינו בגטו, אומללים, היינו יורקים בשני; לא כאשר הוא היה בנוכחותנו, אלא בבית שלנו היינו אומרים שאנחנו יורקים עליו. אני מוחל על הכבוד הלאומי הזה. ברחתי ממנו כאשר הייתי בן 19, ולא תחזירו אותי אליו״.

כשהכבוד הלאומי האמיתי, המתבטא בקיבוץ גלויות, למשל, עומד מול זה המדומה, ה״דמונסטרציוני״, מכריע הכבוד האמיתי. זאת ועוד, ״כבוד לאומי״ משמעו שיבה ״לעמק הבכא של ההיסטוריה״, למצב שבו יש לנו אחריות מוחלטת על כלל מעשינו ולכן ״אנחנו לא נינזר מהעולם הזה ובעולם הזה יש העם הגרמני הזה עם הנאצים שלו והרוצחים שלו והתליינים שלו ... ולא נוכל לעזוב את העולם״.

בן-גוריון לא היה היחידי שראה בוויכוח על השילומים את הביטוי העליון למאבק בין ה״גטו״ ל״מולדת״. גם מנחם בגין ראה בו את הביטוי העליון למאבק זה, אולם התנגדותו הנחרצת למשא ומתן עם הגרמנים הביאה לכך, שהתוכן שיצק במושגים אלה היה הפוך מהתוכן שיצק בהם בן-גוריון. בשעה שבן-גוריון ראה בתמיכה במשא ומתן ביטוי לחובות שהריבונות מטילה עלינו, ראה בו בגין סמל ל״חרפת הגלות״ ולהתכחשות מוחלטת לערכי ״הכבוד הלאומי״, ואילו בהתנגדות למשא ומתן ראה את הביטוי העליון להיותנו ״בני חורין״. בנאומו בכנסת אמר:

״הגויים לא רק שנאו אותנו, לא רק רצחו אותנו, לא רק קינאו בנו - בעיקר בזו לנו. ובדור האחרון הזה שאנו קוראים לו האחרון לשיעבוד והראשון לגאולה - בדור שבו זכינו בעמדות כבוד, שבו יצאנו מעבדות לחירות - אתם באים, בגלל כמה מיליוני דולרים טמאים, בגלל סחורות טמאות, לקפח את מעט הכבוד שרכשנו לנו״.[[33]]

הבדל נוסף בין השניים נגע למחוייבות כלפי הזמן ההיסטורי. בן-גוריון היה מחוייב בראש וראשונה להווה ולעתיד - למדינה שזה עתה קמה ולעולים שהגיעו אליה. מבחינתו זה היה העיקר ואליו הוכפף העבר. הכפפה זאת היא גם זכות שהריבונות מעניקה לנו, וגם חובה שהיא מטילה עלינו. בדבריו במרכז מפא״י טען, כי עתה, כשיצאנו ממציאות הגטו, חובתנו היא ״לחיות בעולם הזה ולראות את עצמנו ולאפשר ליהודים לבוא הנה״. לכן לאיש אין זכות ״לוותר על העלאת יהודי עיראק ומאות אלפי יהודי רומניה לארץ הזאת״.

מחוייבותו של בגין לא הייתה למדינה ולצרכיה העכשוויים, אלא בראש וראשונה לעבר ולציווּיוֹ. כשדיבר על התנגדותו למשא ומתן דיבר - בגוף ראשון רבים - בשם אלה

״שראינו את אבותינו הנסחבים אל תאי הגאזים ... ששמענו את שקשוק רכבות המוות ... שלנגד עינינו הושלך האב הזקן לנהר״.

ח

עמדתו של בן-גוריון בנושא השילומים מגרמניה לא הייתה חפה משיקול פוליטי: הבחירות המוניציפליות נערכו ב-14 בנובמבר 1950, בעיצומה של התקופה, שבה העול שהוטל על הציבור הגיע לממדים בלתי נסבלים. היו אלה ימי ה״צנע״, הפיקוח על המחירים ופריחת ״השוק השחור״. תוצאות הבחירות היו מפתיעות: הציונים הכלליים, שבבחירות לאספה המכוננת קיבלו קצת יותר מ-5%, קיבלו בבחירות אלה יותר מ-25%, קצת פחות ממפא״י, שקיבלה כ-27%. בתל-אביב היה הישגם עוד יותר מרשים: הם קיבלו יותר מ-30% מהקולות.

תוצאות אלה יצרו תחושה של ערב מהפך, ולא לחינם כותרת אחד העיתונים הייתה: ״בצאת ישראל ממפא״י  (חירות, 17 בנובמבר 1950). תוצאות אלה הטרידו ביותר את ראשי מפא״י: הן הביאו אותם ״למסקנה שעליהם לשנות את מדיניותם, אם בכוונתם לשלוט במערכת הדמוקרטית שהקימו״.[[34]]

בן-גוריון ראה בהן אות אזהרה חמור: לא תוצאה מקרית, אלא איתות ברור, כי אם העול המוטל על הציבור לא יוקל, הדבר עלול לסכן את המשך שלטון מפא״י, שיעבור כפרי בשל לידי הציונים הכלליים. כמה ימים אחרי הבחירות סיכם ביומנו את משמעותן.[[35]]

המשמעות הראשונה הייתה אחוז ההימנעות הגבוה, שחלק ממנו ״בא בכוונה, כמחאה נגד הממשלה, מאנשי א׳ [מפא״י]״;

המשמעות השנייה הייתה עלייתם הדרמטית של הציונים הכלליים, שאינה עלייה קוניוקטורלית, ״אלא ראשית התגבשות קבועה של המעמד הבינוני״. הם גם עלולים להמשיך ולהגביר את כוחם בבחירות לכנסת, ״אם שגיאות הממשלה יימשכו״;

המשמעות השלישית היא הירידה בכוחה של מפא״י, המבטאת ״מחאה נגד הממשלה (קיצוב מנגנון)״.

המסקנה שהסיק הייתה פשוטה וברורה: ״לתיקון המצב (למניעת הימנעות רבה, העברה לצ׳ [הציונים הכלליים] או לרשימות אחרות), יש לתקן כמה דברים בחלוקת המזון ובקיצוב בכלל״.

האם קיים קשר בין מסקנות אלה לבין העובדה, ששנת 1951 הייתה השנה שבה הוחלט לפתוח במשא ומתן ישיר עם הגרמנים? אין לנו אפשרות להעניק לשאלה זאת תשובה חד משמעית, אך לדעתי אין להוציא אפשרות זאת מכלל חשבון.

ט

בשלהי 1957 שוב עלתה שאלת היחסים עם גרמניה לסדר היום הציבורי, כשבן-גוריון החליט לשלוח לגרמניה ״אישיות רמת מעלה״, כדי לדון באספקת נשק גרמני לישראל. ה״אישיות רמת המעלה״, שאותה התכוון בן-גוריון לשלוח, הייתה משה דיין, הרמטכ״ל דאז, שהיה על סף סיום כהונתו. לפי דיווח השגרירות הבריטית בתל-אביב, דיין כלל לא היה מעוניין בשליחות, מאחר ש״הוא פחד להיות מזוהה עם נושא לא פופולרי כמו קשרים קרובים בין ישראל וגרמניה, שמא הדבר יפגע בסיכוייו הפוליטיים״.

הוא בכל זאת נבחר מאחר שהיה ״אישיות חזקה ואטרקטיבית ומאחר שהצבא הגרמני (Reichswehr) הורשם ביותר ממערכת סיני״.

לפי אותו מקור, מטרת השליחות הייתה כפולה:

המטרה הראשונה הייתה צבאית: לרכוש שתי צוללות שנבנו במספנות שבעיר קיל שבצפון גרמניה.

המטרה השנייה הייתה מדינית: לגשש בנושא כינון קשרים דיפלומטיים בין שתי המדינות, זאת מאחר

״שבן-גוריון משוכנע, כי אדנאואר זקוק ל׳דחיפה קלה׳ כדי להסכים לכינון קשרים דיפלומטיים״.[[36]]

שרי אחדות-העבודה, שהתנגדו לקשרי הנשק עם גרמניה, העלו את הנושא על סדר היום הציבורי. תחילה העלו את הנושא בישיבת הממשלה ואחר-כך הדליפו אותו לביטאונם ״למרחב״ והצליחו לטרפד את שליחות דיין.[[37]] חשיפת הנסיעה הובילה למשבר ממשלתי. ב-31 בדצמבר הודיע בן-גוריון על התפטרותו. הסיבה לכך הייתה פורמלית ולא נגעה במישרין בנושא הגרמני: מה שעשו שרי אחדות-העבודה עומד בניגוד לעֶקרון האחריות המשותפת. ומעבר לזה, שרים אלה הפרו סעיף בהסכם הקואליציוני, ״שאומר שכל המפלגות שנכנסות לקואליציה והשרים מתחייבים לשמור על סודיות מוחלטת בכל ענייני ביטחון ובמדיניות החוץ הנידונים בממשלה״.[[38]]

כעבור שבוע, ב-7 בינואר 1958, הציג בן-גוריון בפני הכנסת ממשלה חדשה, שהייתה זהה בהרכבה, האישי והמפלגתי כאחד, לממשלה היוצאת.[[39]]

במהלך המשבר הִרבה בן-גוריון להדגיש את העובדה, ששרי אחדות-העבודה חשפו סודות הקשורים לקשרי הרכש של המדינה ובכך פגעו בביטחונה ואילצו אותו להתפטר מתפקידו.[[40]] כוונתו הייתה ברורה: מבחינה פוליטית ומבחינת דעת הקהל היה נוח יותר להציג את המשבר כ״פגיעה בביטחון המדינה״ מאשר לפתוח את הסוגיה השנויה במחלוקת של היחסים הביטחוניים עם גרמניה. ראשי אחדות-העבודה ראו בכך תכסיס פוליטי.[[41]]

את עמדתו ביחס לפן הגרמני של המשבר הציג בשני פורומים מפלגתיים: מרכז המפלגה ומזכירותה.[[42]] בישיבת מרכז מפא״י הדגיש בדבריו כמה היבטים: ראשית, אומנם ביטחון ישראל איננו רק צה״ל, ״אך לא ייתכן ביטחון ישראל בלי צה״ל, וצה״ל הוא קודם כל כושרו המקצועי, סגולותיו המוסריות של האדם ... אבל גם ציוד. בלי ציוד אין צבא״. לשם רכישת ציוד חדש יש צורך בכסף, אך כסף לבדו אינו מספיק - ״נחוצה ידידות מינימלית, ואולי גם אמון מצד המדינה המוכרת נשק למדינה הזקוקה לציוד וקונה אותו״.

לקשרי הנשק שבין הגוש הסובייטי ובין מדינות ערב שתי משמעויות:

ראשית, הזרמת הנשק הסובייטי למדינות אלה מחייבת אותנו למאמצים כבירים, כדי לא לפגר במירוץ החימוש.

ושנית, קשרים אלה צמצמו באופן ברור את מרחב התמרון שלנו בכל הקשור לרכש. גם במערב לא כל שוקי הנשק פתוחים בפנינו: ארצות-הברית היא אומנם ידידת ישראל, אולם מאז קום המדינה היא מסרבת למכור לנו נשק. לכן, רכישת ציוד צבאי הוא צורך כה חיוני, שחובה לערוך למענו ויתורים, לעתים גם קשים וכואבים.

הצורך לשמור על סודיות ביחס לקשרי הנשק של המדינה הוא בנפשנו. חובתנו לקיים קשרים עם כל המדינות ״שהן מסייעות לביטחונה של ישראל ולפיתוחה של ישראל״.

בעניין זה אין יוצא מן הכלל, וכאן הדגיש, שבהסכמים הקואליציוניים שנחתמו ערב כינון הממשלה

״לא הייתה כל הסתייגות לגבי ארץ אחת, שאיתה אסור לטפח יחסי ידידות ... שיש ארץ אחת שהיא פסולה״. כאן הזכיר בפעם הראשונה במפורש את גרמניה: ״לא הייתה שום הסתייגות וקיום גרמניה היה ידוע גם בימים ההם״. בסיום דבריו הדגיש: ״הוגד לממשלה שאנחנו עומדים לרכוש ציוד מסוים בארץ הזאת ואפשר להשיג אותו רק בארץ הזאת - וזה ציוד חיוני בשביל ביטחוננו״.

בהמשך העלה עוד שתי נקודות.

את הראשונה הציג במשפט מובלע, שניתן לראותו כחלק מהכשרת הקרקע לתפיסה של ״גרמניה האחרת״:

״וגם אין לזהות את אלה שעומדים בראש מדינה זאת עם טבח היהודים״.

הנקודה השנייה הייתה, כי כשם שהצלחנו לשנות את דעת הקהל בעניין השילומים נצליח לשנותה גם בנושא זה. הוא הזכיר את התנגדותן הנחרצת של מפ״ם ואחדות-העבודה לכל משא ומתן ישיר עם גרמניה והעיר כי בעניין השילומים הן שיתפו פעולה עם חירות,

״אם כי לא הרחיקו לכת כמו בגין, להביא אספסוף לזרוק אבנים לתוך הכנסת״. עם זאת ״קיבלו ברצון, ונדמה לי [גם] בתיאבון, את הכספים שקיבלנו מגרמניה״.

לאזכור זה היו שתי מטרות: ראשית, לפגוע באמינות אחדות-העבודה. ושנית, להציגה כמפלגה צבועה: בשעה שהם נהנים מכספי השילומים, הם מתנגדים לקבלת ציוד צבאי מגרמניה, למרות ש״הוגד לממשלה שאנחנו עומדים לרכוש ציוד מסוים בארץ הזאת ואפשר להשיג אותו רק בארץ הזאת - וזה ציוד חיוני בשביל ביטחוננו״.

זמן קצר לאחר תום המשבר התייחס בן-גוריון לסוגיה במכתב ששלח ליצחק טבנקין.[[43]] במכתב יצא בן-גוריון בתוקף נגד טענת טבנקין, שאותה פרסם ב״מבפנים״, כאילו שטראוס היה נאצי פעיל. ״לפי מיטב ידיעתי, שר הביטחון הגרמני לא היה מעולם נאצי ואינו ׳מראשי צבא המרצחים הנאצי׳״, כתב לטבנקין.

יא [אין סעיף י']

משבר נוסף פרץ באפריל 1959 על רקע מכירת ציוד צבאי מישראל לגרמניה. ראשית המשבר בהערת בן-גוריון בישיבת הממשלה ב-29 במארס 1959, כי

״השנה משרד הביטחון יכניס שבעה מיליון דולר. חתמנו על חוזה עם גרמניה המערבית״.

בעקבות הערה זאת שלחו לו שרי אחדות-העבודה ב-14 באפריל מכתב ובו טענו, כי הם מתנגדים למכירת נשק לגרמניה ומקווים, כי כל עוד לא התקיימה ישיבת ממשלה בנושא,״לא יעשה משרד הביטחון דבר בכיוון של מימוש תוכניותיו לביצוע עסקת הנשק עם גרמניה״[44].

תשובת בן-גוריון הייתה, כי אומנם לא היה אישור מיוחד לעסקת נשק זאת, אך הייתה החלטת ממשלה, שדיברה על סמכותו של משרד הביטחון למכור נשק לכל המדינות, כולל גרמניה.[44] שרי אחדות-העבודה הגיבו באומרם, כי לא זכורה להם

״החלטה של הממשלה שאפשר להישען עליה במכירת נשק לגרמניה על ידי משרד הביטחון בלי להיוועץ תחילה בממשלה״, וכי גם אם החלטה כזאת אומנם קיימת, ״הרי בהתחשב בעובדת התנגדותנו למכירת נשק לגרמניה ... הננו מבקשים להימנע מעשיית עסקת נשק כזו בטרם נערך על כך דיון בממשלה״.

תשובת בן-גוריון הייתה פורמלית ולא הזכירה כלל את גרמניה:

״החלטה שלא זכורה לכם - קיימת, והיא אומרת שיש למכור נשק לכל מדינה אם משרד החוץ אינו מתנגד לכך. לא נאמר אם משרד הפנים או משרד התחבורה מתנגד. ולפי החלטה זו נהג וינהג משרד הביטחון״.[[45]]

כחודש וחצי מאוחר יותר הפכה הפרשה לשערורייה ציבורית. הסיבה לכך הייתה כתבה, שהתפרסמה בשבועון הגרמני Der Spiegel ודיווחה כי הצבא הגרמני יצויד בפגזי מרגמה תוצרת ״סולתם״, מפעל המשותף לחברה פינית ול״סולל בונה״.[[46]] עצם המידע וכן העובדה שהיו אלה ימי מערכת הבחירות לכנסת הרביעית הביאו לכך, שהכתבה הפכה מייד לפרשה פוליטית. ב-29 ביוני הציע חבר-הכנסת שמואל מיקוניס ממק״י להביע אי-אמון בממשלה ״בגלל חרפת העסקה של אספקת נשק ישראלי לגנרלים של היטלר״.

בסיכום הדיון הצביעו נציגי אחדות-העבודה ומפ״ם נגד הצעת הממשלה, שקבעה כי אין לבטל את עסקת הנשק. הצעת הממשלה זכתה ברוב רק בזכות העובדה, שתמכו בה נציגי הציונים הכלליים שבאופוזיציה.[[47]]

בעקבות ההצבעה שלח בן-גוריון ב-5 ביולי מכתב לכל חברי הממשלה ובו תבע, כי שרי אחדות-העבודה ומפ״ם יתפטרו לאלתר מן הממשלה. כשסירבו, הגיש בן-גוריון מכתב התפטרות לנשיא המדינה. מדוע הוא לא התפטר מייד אחרי הדיון בכנסת? בדיווח של השגרירות הבריטית בתל-אביב הועלתה השערה, כי הסיבות לכך היו פנים פוליטיות: ״כמעט ודאי הוא, כי מטרת הדחייה הייתה להראות לציבור במשך זמן רב ככל שניתן עד כמה מפלגות השמאל קוראות תיגר defiance)) בגלוי על הסולידריות הממשלתית ולשכנע [את הציבור] בחומרת התנהגותם ובהייתה סימפטום לתוהו (chaos), שיוצרת שיטת הבחירות הנוכחית״.[[48]]

ב-15 ביולי הטיל עליו הנשיא להרכיב ממשלה וב-21 הודיע לו בן-גוריון כי אין לכך כל סיכוי.[[49]] הקו שבא לידי ביטוי במשבר הקודם - התעלמותו מכל התייחסות מפורשת לקונפליקט שהתעורר בעקבות קשרי הנשק עם גרמניה - בא לידי ביטוי גם עתה. במהלך המשבר הוחלפו כמה איגרות בין בן-גוריון לבין שרי אחדות-העבודה וכן נכתבו שני מכתבי התפטרות לנשיא ב-29 ביוני (מכתב שלא נשלח) וב-5 ביולי. במכתבים אלה ציין בן-גוריון שהשרים הפרו את המשמעת הקואליציונית ואת קווי היסוד של הממשלה והתכחשו להתחייבות המפורשת שלקחו על עצמם עם כינון הממשלה החדשה.[[50]] כן טען, כי התנהגותם גרמה ״חבלה חמורה למעמדה הבינלאומי של ישראל, שיש בה גם לערער באופן מסוכן [את] מצבנו הביטחוני בשנים הבאות״.

בכל האיגרות הזכיר במישרין את הסוגיה הגרמנית במקום אחד בלבד. במכתב התפטרותו לנשיא כתב:

״לאחר שעיתון ערב ישראלי העתיק מעיתון גרמני הידיעה על מכירת נשק - נתחדש הפולמוס הרתחני שהיינו עדים לו לפני שבע שנים בדיון על שילומים. פתחה ב׳פולמוס׳ זה (אם להשתמש בלשון נקייה) ׳תנועת חירות׳. ואחריה נגררה סיעת ׳אחדות-העבודה׳ ״.

יב

בן-גוריון התייחס לנושא בפומבי בשני פורומים. הפורום הראשון היה מליאת הכנסת,[[51]] שם נקט נימה פולמוסית חריפה. כמו במשבר הקודם, גם הפעם חזר לוויכוח על השילומים ולהתנהגותה של תנועת החירות במהלכו. אולם את עיקר חציו שילח לא בחירות אלא במפ״ם. אחרי שציטט מדברי יעקב חזן באותו ויכוח, שבהם הביע התנגדות נחרצת לקבלת מענקים מארצות הברית, אמר:

״ומי שראה במשא ומתן על שילומים מכירת הנפש, ובקבלת המענק האמריקני מכירת הגוף, ונהנה משניהם ומוסיף ליהנות מהם - מן הראוי שינמיך קצת את קולו נגד ׳הממשלה הטובה ביותר׳ שהייתה בישראל, לפי התעודה שנתן חזן בטובו לממשלת ישראל בוויכוח הזה״.

אולם מעבר לפולמוס בנאום זה הציג, כאילו כבדרך אגב, כמה מעמדותיו בקשר לגרמניה. למרות הסכמתו העקרונית עם טענת יגאל אלון, כי העם הגרמני כולו אשם במה שאירע, הוא גרס כי רק גרמניה המערבית הסכימה להודות בחלקה בפשע ולפצות את העם היהודי. בשעה שגרמניה המזרחית

״רצחה וגם ירשה״, רק ״גרמניה המערבית הכירה עד עכשו באשמתו ובאחריותו של העם הגרמני למעשי הזוועה והשואה של היטלר, והחליטה לשלם פיצויים לקורבנות הנאצים״.

בן-גוריון הוסיף וטען, כי רכישת הנשק מגרמניה היא הביטוי העליון והמלא של השינוי שעבר על העם היהודי, שהפך מעם החי בגולה לעם ריבוני בארצו. בגולה הסתפקנו בבכיות, בקינות וב״שפוך חמתך״, ואילו עתה עלינו

״ליצור מולדת, להיות עם עצמאי, לצבור כוח יהודי, להזדיין, להתגונן בכוח, לא לעמוד כעני בפתח, אלא להיות עם ריבוני שווה-זכויות במשפחת העמים״.

כן טען, כי תפקידנו המרכזי עתה הוא למנוע שואה נוספת, ״כי לעם זה - ואולי רק לעם זה - נשקפת סכנה זאת גם בימינו״. וסכנה זאת מקורה הנוכחי ״אינו בגרמנים, כי היטלר הוכרע ונשרף״, אלא באויבים הערבים הסובבים אותנו ומאיימים להשמידנו. בן-גוריון לא היסס לגזור גזירה שווה בין הנאצים לבין שליטי ערב - ״תלמידיו [של היטלר] ועוזריו במזרח התיכון קיימים והם שליטים בארצות ערב המקיפות אותנו״.

לכן, קבע, חובתנו לקשור קשרים ביטחוניים עם הנאצים של אתמול, שהם הגרמנים של היום, כדי להילחם בנאצים של היום, כלומר בערבים. התבטאותו בנושא זה הייתה חד-משמעית:

״אין ביכולתנו, ואין זה ביכולתו גם של רב המלל המתרברב בפני הנערים שהוא נבחר על ידי אלוהים, להחיות את ששת המיליונים. אבל יש לאל ידנו למנוע את השואה הזאת מהעם בישראל, לא על ידי נאומים דמגוגים בהרמת קול או בדממה דקה, אלא במאמצי פעולה מתמידים להגביר [את] ביטחונה של ישראל בתוך התמורות הגדולות שנתחוללו בעמנו ובעולם״.

ומבחינה זאת ישראל איננה יוצאת דופן: זאת דרכו של עולם. מדינות שבעבר, אפילו הקרוב, היו ביחסי עוינות קשים מקיימות ביניהן, קשרים שמקורם לא באהבה, אלא בשותפות אינטרסים. הדוגמה שהביא היא זו של גרמניה וצרפת, שהתקרבו זו לזו משום ש״הן זקוקות זו לזו״, ולא משום שהן ״אוהבות זו את זו״. ״זהו היסוד לידידות פוליטית״, קבע.

לקראת שלהי העשור ניתן לאתר שינוי יסודי ביחסו של בן-גוריון לגרמניה. לשינוי זה מספר ביטויים:

ראשית, זאת הפעם הראשונה שהוא מעלה את הטענה, כי הנאצים העכשוויים אינם הגרמנים אלא הערבים, ולכן חייבים לשתף פעולה עם הגרמנים, כדי להילחם נגד הערבים.

שנית, זאת הפעם הראשונה שהוא מרמז לכך, שניתן להשוות את מה שאירע בינינו ובין הגרמנים לסכסוכים אחרים בין עמים, כמו זה שבינם לבין הצרפתים.

שלישית, הוא מתייחס ל״הסכם השילומים״, כדי להוכיח את יתרונה המוסרי של מערב גרמניה, שהכירה בפשעיה ופיצתה את קורבנותיה.

ורביעית, בניגוד למה שאירע במשבר הקודם, הפעם הוא הציג את עיקרי תפיסתו בשאלה זאת בפורום ממלכתי, מליאת הכנסת, ולא בפורום מפלגתי.

יג

ב-14 במארס 1960 נפגש בן-גוריון עם הקנצלר אדנאואר. הפגישה, שהתקיימה במלון ״ולדורף אסטוריה״ שבניו-יורק, נתפסה כאירוע בעל משמעות היסטורית - אחד העיתונים תיארה כ״פגישה שההיסטוריה מקיימת אחת למאות שנים״[[52]] - והיא הפכה לידיעה מרכזית בחשובים שבעיתוני העולם. ה-Times הלונדוני, לדוגמה, כתב על ״פגישה דרמטית״ בין שני ראשי המדינות הקשישים, שאחד ״מייצג מדינה שפגעה בעם היהודי באופן החמור ביותר (״grievousley wronged has״) ואילו השני מייצג את ״המדינה המסמלת את התחייה היהודית״.[[53]]

הפגישה עצמה נערכה באווירה נינוחה, ועמוס אילון, שליח ״הארץ״ בארצות-הברית, הדגיש כי היא לא הזכירה במאומה ״את הרוח הקודרת שציינה לפני שמונה שנים את הפגישה בין מר שרת לד״ר אדנאואר בלוקסמבורג״.[[54]]

פרוטוקול הפגישה, שפורסם לאחרונה,[[55]] מאפשר לנו לשחזר את מהלכה. בראשיתה, אחרי חילופי מחמאות הדדיים, הזכיר בן-גוריון את שואת יהודי אירופה ואת החסר שאובדנם גורם למדינת ישראל:

״אילו [אותם מיליונים] היו לנו עכשיו בישראל, לא הייתה קיימת בעיה של ביטחון [עבורה]״. יידרשו ״עוד שניים או שלושה דורות, כדי למזג באמת את יהודי אסיה ואפריקה ולהפוך אותם לחלוצים, כמו שהיו יהודי אירופה״. היטלר כמעט שחיסל את חלום המדינה היהודית - ״משאת נפשנו ומורשתנו מזה 3,000 שנה״.

מכאן עבר לדרישותיו הקונקרטיות. אין שילומים עבור חיי הקורבנות, הדגיש, אולם ״ניתן לעשות משהו, כדי לצמצם את הנזק הנורא, שנגרם לרעיון של בית יהודי. [ו]אנחנו רוצים שאתה תשתתף בפיתוח ארצנו״.

העזרה אמורה להתבטא בהשתתפות בפרויקטים כמשקיע או בהלוואה של 40 עד 50 מיליון דולר במשך 10 שנים. כן ביקש בן-גוריון סיוע צבאי: צוללות וטילים. בהמשך עברו השניים לדבר על בעיות גלובליות, אך ממש בסיום השיחה פנה בן-גוריון לבן שיחו ואמר לו:

״היו עלי התקפות על כך שנפגשתי איתך ועל כך שערכתי הבחנה בין גרמניה שלך וגרמניה של היטלר. אני חושב שאין זה [תואם את ערכי העם ה]יהודי להטיל אשמה קולקטיבית על אומה שלמה, ולהיסחב על זה שוב ושוב. מצפוני שקט. אני עושה את תפקידי כיהודי וכיצור אנוש. מצפוני שקט״.

דברים ברוח דומה השמיע עם סיום הפגישה: ״אני שייך לעם שאינו יכול לשכוח את עברו״ אמר ״אולם אנו זוכרים את העבר לא על מנת להרהר הרהורים נוגים, אלא שלעולם לא יישנה״.

לשליח ״מעריב״ שלום רוזנפלד אמר, כי ״אדנאואר איננו אשם״ וחזר באוזניו שוב ושוב על הפסוק ״איש בחטאו יומת״.[[56]]

נושא שלא עלה בפגישה היה כינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. למרות שהיו עיתונים, כמו השבועון Der Spiegel, שטענו כי נקודה זאת עלתה בשיחה.[[57]] הסיבה לכך הייתה, שבן-גוריון לא ייחס חשיבות מיוחדת לכינון פורמלי של יחסים כאלה. בשיחה עם חיים יחיל ושנער ערב נסיעתו,[[58]] דיווח לו שנער על כוונת אדנאואר להציע לממשלתו לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. תגובת בן-גוריון הייתה: ״היחסים לא מעסיקים אותי כל כך הרבה. אני רואה חשיבות גדולה בשני דברים: שהגרמנים ישקיעו רבע ביליון דולר במשך עשר שנים לבניין התעשייה שלנו, ויתנו לנו נשק (צוללות וקלעים [מקלעים])״.

כיצד התייחס אדנאואר לפגישה? בזיכרונותיו הוא מקדיש לכך פרק מיוחד.[[59]] רובו המכריע של הפרק מביא את חילופי הדברים, שהתנהלו בין השניים, וכמעט אין בו ביטוי להיבט אישי כלשהו. במשפט היחידי שיש בו בכל זאת היבט אישי נכתב: ״בן-גוריון ואני מצאנו מייד קשר אחד עם השני״ (עמ׳ 32).

יד

שאלה נוספת, הנוגעת לפגישה קשורה להתפרצויות האנטישמיות, שהיו שנה קודם לכן בגרמניה: בחג המולד 1959 ציירו אלמונים צלבי קרס וסיסמאות על קירות בית כנסת בעיר קלן. אחר כך צוירו סיסמאות גם בערים אחרות וסך-הכל נרשמו כ-400 תקריות כאלה. בעקבותיהן אפילו נחום גולדמן הסתייג מאבחנת בן-גוריון בין גרמניה ״של אתמול ושל היום״ וטען, כי בן-גוריון מתעלם מגילויים אנטישמיים אלה. מייד אחרי הפגישה הצהיר גולדמן בניו-יורק, כי ״עדיין רחוק היום שבו אפשר יהיה לומר כי גרמניה של היום אינה כמו זו של אתמול. דבר זה טרם הוכח, אדרבא, יש סימנים כי האתמול של העם הגרמני חי וקיים ומתרומם וזורע זרעי ארס״.[[60]]

בן-גוריון עצמו לא התייחס במישרין לגילויים אלה, אולם שאלת האנטישמיות בגרמניה בהחלט הטרידה אותו ובפגישות שקיים עם גרמנים ועם אנשים שביקרו בגרמניה הוא העלה אותה שוב ושוב. כך היה בפגישה שקיים עם מקס אדנאואר, בנו של הקנצלר. לשאלת בן-גוריון האם קיימת סכנה לתחיית הנאציזם בגרמניה, ענה, כי סכנה כזאת אינה קיימת:

״להיפך, יש ריאקציה חזקה בקרב הנוער נגד הנאציות, ויש רצון לאיחוד אירופאי. [אומנם] יש הורסי קברות יהודיים, אבל יש גם הורסים קברות נוצריים. זהו מעשה חוליגנים. הרצון לאיחוד אירופה חזק מאוד״.[[61]]

שאלה זאת עלתה גם בשיחה שערך עם בתו של קרלו שמיד (Carlo Schmid), מראשי ה-D.P.S, שביקר בארץ בדצמבר 1959. הבת, שנפגשה עם בן-גוריון לפי בקשת אביה, שוחחה עמו על הנוער הגרמני. המסקנה משיחה זאת הייתה, כי ״אין לחשוש מזעם צעירים אלה על העם היהודי״.[[62]]

בן-גוריון התייחס לנושא גם מעל בימת הכנסת. בתשובה להצעות לסדר היום, שהגישו חירות ומק״י קבע בן-גוריון, כי האנטישמיות היא אומנם תופעה מדאיגה, אך בפירוש אינה תופעה הייחודית לגרמניה, וּוַדאי שאין להסיק מאירועים אלה מסקנות גורפות ביחס למהות ״גרמניה של אדנאואר״. בעניין זה אמר:

״נכון הדבר, שנתגלו בזמן האחרון דברים מצערים וגם מדאיגים, נדמה לי שהתחלתָם הייתה בגרמניה, אבל הם היו גם בארצות אחרות ... אבל אני דוחה את השם ״עם מרצחים״, אם מייחסים אותו לעם הגרמני של עכשיו. בעיני זה דיבור גזעני, אני חושב את התורה הנאצית לטמאה ועלינו להיזהר ממנה. כל אדם יישפט לפי מעשיו וכן כל משטר״.

בנאומו זה התייחס גם לפגישתו עם קרלו שמיד, שאותו תיאר כ״אדם שאני מאמין לו מאוד וסומך על יושרו האנושי״. שמיד אמר לו, כי הבעיה עם הנוער בגרמניה היא, שהוא ״יותר מדי פציפיסטי, בקלות דעת פציפיסטי״. על נאום זה כתב שמיד בזיכרונותיו כי: ״אפשר ומשפט זה גם הוא היה פרי מסעי לישראל״.[[63]]

עצם הפגישה עם אדנאואר, ובמיוחד הצהרתו, (שבסיומה) עוררו גל של תגובות, חלקן נזעמות. סיעת מק״י הגישה הצעת אי-אמון בממשלה ובמהלך הדיון קבע חבר-הכנסת שמואל מיקוניס, כי הצהרת בן-גוריון היא ״התעללות גסה בזכר מיליוני אחינו הטבוחים וזריית מלח על פצעי העם היהודי״.

חברת-הכנסת אסתר רזיאל-נאור מחירות טענה, כי ״ביקור הידידות המופגנת, אשר ראש הממשלה של מדינת היהודים ערך אצל ראש הממשלה של מדינת הגרמנים הוא חרפה היסטורית״.[[64]] אך הביקורת הגיעה לא רק מצד המתנגדים המסורתיים לכל קשר עם גרמניה המערבית.[[65]] הביקורת על הפגישה בין השניים לא הביאה לרעידת אדמה פוליטית; מבחינה זאת אין ספק, שהיה הבדל מכריע בין 1960 לבין 1952. למרות עצם קיום הפגישה, למרות האווירה הלבבית ששררה בה ולמרות ההצהרה שבן-גוריון השמיע עם סיומה, לא נערכו עצרות והפגנות, והדברים לא הגיעו אפילו לממדים של משבר ממשלתי. הזעם היה בחזקת ״מצוות אנשים מלומדה״, ריטואל שלא ניתן לוותר עליו. ביטוי ברור לכך הוא העובדה, שבהצעת האי-אמון שהגישה מק״י תמכו 3 חברי כנסת בלבד - שלושת נציגי מק״י. נציגי מפ״ם ואחדות-העבודה הודיעו כי לא יתמכו בהצעת האי-אמון, למרות התנגדותן הברורה לפגישה.[[66]] תגובת הציבור הישראלי לפגישה מתוארת בדיווח של השגרירות הבריטית בתל-אביב במילים הבאות:

״הציבור ... גילה עניין מינימלי [בפגישה]. האמת היא, שרובו של הציבור הישראלי מייחס לעובדה שבן-גוריון נפגש עם אדנאואר משמעות מעטה באופן יחסי. אחד הדברים הבולטים שאפיינו את המשבר הממשלתי בנושא מכירת הנשק לגרמניה המערבית, משבר שהתחולל לפני כמה חודשים, היה הכישלון לעורר איזושהי התרגשות. האפיזודה הנוכחית ביחסי ישראל גרמניה התקבלה באדישות עוד יותר גדולה״.[[67]]

טו

ב-23 במאי 1960 הודיע בן-גוריון מעל בימת הכנסת על חטיפת אדולף אייכמן ועל העמדתו למשפט על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. הדילמה שבפניה עמד בן-גוריון בתקופת המשפט הייתה כיצד לשפוט את אדולף אייכמן, כלומר את ה״נאצים״, מבלי לשפוט את כלל הגרמנים ומבלי לפגוע ברקמה העדינה של יחסי ישראל-גרמניה. תום שגב[[68]] כבר עמד על הדרך שבה פתר בן-גוריון את הדילמה: כשגדעון האוזנר, התובע במשפט, הגיש לעיונו את טיוטת הנאום שעמד לשאת בפתיחת המשפט, דרש ממנו בן-גוריון להכניס בו שלושה תיקונים:

הראשון - להוסיף את המילה ״הנאצית״ בכל פעם שמוזכרת גרמניה;

השני - להשמיט את התזה, ולפיה הנאציזם היה בלתי נמנע;

השלישי - להבליט את אשמתו האישית של אדולף היטלר לעומת אשמתו של העם הגרמני.

ערב פתיחת המשפט היה סף הרגישות בעניין זה גבוה במיוחד. במכתב לשנער כתב טדי קולק, מנכ״ל משרד ראש הממשלה, כי אחרי שהתברר, כי ״הגרמנים רגישים מאוד למשפט אייכמן״, הממשלה שוקלת לפרסם הודעה מיוחדת ש״תדגיש כלפי העולם [את] ההבדל שבין גרמניה של אדנאואר לבין זו שאייכמן מייצגה״.[[69]]

הנקודות הבאות מסכמות את עמדת בן-גוריון ביחס לגרמניה בשנת 1960:

ראשית, זאת השנה שבה עֶמדתו המבחינה בין ״גרמניה של היטלר״ לבין זו של אדנאואר הגיעה במידה רבה לידי הבשלתה. הדבר בא לידי ביטוי גם בדברים שנשא אחרי הפגישה עם הקנצלר הגרמני, אך באופן פרדוקסלי משהו, ביטויָה המרבי של עמדה זאת היה דווקא לנוכח תפיסת אייכמן וההחלטה להעמידו לדין בישראל. מנקודת מבטו של בן-גוריון, ההחלטה לקיים את המשפט, תוך ניסיון מודע שלא לפגוע ביחסים המתגבשים עם הרפובליקה הפדרלית היא היא ההוכחה האולטימטיבית, שמדובר ביישויות נפרדות, שהמבדיל ביניהן עולה בהרבה על המשותף.

שנית, עמדתו בזכות הקשרים עם גרמניה נבעה בראש וראשונה מסולם עדיפויות, שבו הצורך להבטיח את המשך הישרדותה של מדינת ישראל נמצא בראשו. במהלך הוויכוחים על קשרי הנשק עם גרמניה הוא הטיח בפני יריביו משמאל את אִמרתם, כי כדי להשיג נשק להגנת ישראל מותר לכרות ברית אפילו עם השטן.[70] לנקודה זאת הייתה ללא ספק משמעות פרגמטית, אולם לא ניתן למצותה בפן זה משום שמבחינתו של בן-גוריון לקיומה של מדינת ישראל הייתה גם משמעות ערכית ומוסרית.

שלישית, להערכתי ניתן למקם את הוויכוח בהקשר נוסף. המקום שהוא מקצה למערכת קשרים זאת נבע גם מהעדיפות העקרונית, שהעניק למדינת ישראל ולחיים בהוויה הישראלית לעומת המקום שהוקצה בהשקפת עולמו למושג ״גולה״, על כל המשתמע ממנו.[[71]] מבחינתו, למחויבות לכאן ולעכשיו, לצרכיה הנוכחיים והבוערים של מדינת ישראל, עדיפות, שהיא מעשית ועקרונית כאחת, על ריטואל הזיכרון ועל המחויבות לעבר. מבחינה זאת ניתן לראות בעמדה, שבאה לידי מיצוי ב-1960, מעין סגירת מעגל, שנפתח 25 שנים קודם לכן בנימוקים שהעלה בשעתו בזכות הסכם ה״העברה״ ונגד החרם.

הערות: