בן-גוריון ושאלת האוריינטציה הבינלאומית של ישראל 1956-1948

אורי ביאלר

מתוך: עצמאות - 50 השנים הראשונות, עורכת: אניטה שפירא, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 1998

נוסח ראשון של המאמר ראה אור בקתדרה, 43 (מרס 1987), עמ׳ 172-145.

מבוא

חקר מדיניות החוץ של ישראל מתרכז באירועים מיוחדים, כמלחמות או הסכמים בעלי משמעות אסטרטגית. מעט מאוד יחסית קיים בכתובים על שהתרחש בתחום זה בין אותם אירועים ועל נושאים שמטבעם עוסקים ברצף היסטורי. בולט במיוחד בהזנחתו הוא חקר מדיניות החוץ של ישראל במהלך שנות החמישים, שלא בהקשר לאירועים דרמטיים, כמו הסכם השילומים עם גרמניה, המאורעות שהוליכו ל״מבצע קדש״ ופעולות הגמול. קושי גדול קיים בתחום המקורות למחקר כזה.

ראשית, על אף העובדה שעקרונית נפתחו לעיון מסמכי משרד החוץ הישראלי הנוגעים לתקופה זו, אין חשיפתם מלאה. קיימים חללים משמעותיים, הנובעים מקשיים מינהליים, ומה שחשוב הרבה יותר - בולטים בהיעדרם חלק ממסמכי הממשלה (בעת כתיבת מאמר זה פתוחים לעיון הפרוטוקולים שלה בשנים 1951-1948), משרד הביטחון והמערכת הצבאית. היות שחלק לא קטן של מדיניות החוץ של ישראל מצא ביטוי דווקא בשני גופים אלה, התיעוד הקיים לוקה בחסר.

שנית, ובכל מה שקשור לנושא דיוננו, יומניו של דוד בן-גוריון מספקים לעתים חומר חשוב; אך מהיותם יומני עבודה בעיקרם, הם מותירים סימני שאלה לגבי דעותיו ועמדותיו בהרבה נושאים. התרכזותו בבעיות פנים וביטחון בתקופה זו בוודאי שאינה מקלה את מלאכת החוקר.

ושלישית, הספרות המישנית העוסקת בבן-גוריון בתקופה הנידונה מספקת חומר חשוב, אך חלקה נכתב לפני חשיפת המסמכים המדיניים, וגם בין המחקרים שנכתבו לאחר מכן אין התמקדות בנושא המאמר.[[1]]

כל האמור לעיל בא להצביע על הקושי הטמון בחקר הנושא הנידון, ולהדגיש כי מסקנותיו אינן אלא ראשוניות, עד שייחשפו מקורות נוספים.

מבט על העולם

כדי להבין את דעותיו ואת השפעתו של בן-גוריון על האוריינטציה הבינלאומית של ישראל, ובמיוחד את השאלה של טיב קשריה עם המעצמות הגדולות במחצית הראשונה של שנות ה-50, יש להבהיר כמה עמדות בסיסיות שלו בנושאים, אשר היה להם קשר ישיר לבעיה הנידונה. גם מקורביו הפוליטיים של המנהיג הישראלי תהו הרבה על מה שנראה בעיניהם כקפיצות משונות בדעותיו. משה שרת, למשל, ביטא זאת בשיחה עם זלמן ארן בראשית 1955:

״שנינו שבענו מרורים מבן-גוריון, לא כן? בכל זאת נסכים, כי אם יקרה דבר חלילה, יהיה עולמנו הרבה יותר משעמם בהיעדר ממנו איש אשר אנו תוהים תמיד על חידתו ושוברים ראשינו להבין לרעו״.[[2]]

לדבריו אלה של שרת היה כמובן ביסוס עובדתי, אך ברור לחלוטי כי בכמה עמדות יסוד מדיניות של בן-גוריון, אשר אותן הכיר ככל הנראה היטב גם ארן, לא חלו שינויים גדולים במשך זמן רב. הראשונה והחשובה ביותר אולי לענייננו היא היחס שקבע בן-גוריון בין הדיפלומטיה והעשייה הציונית. משלבים מוקדמים ביותר של צעדיו כפוליטיקאי בארץ הוא העניק עליונות מוחלטת לזו האחרונה. ההכרה במוגבלות היכולת של הדיפלומטיה והחשיבות חסרת הגבולות כמעט, שייחס לצבירת הכוח הפנימי, מצאו ביטוי כבר בתחילת דרכו הפוליטית. כך, למשל, כתב במאמר שפרסם ב״הפועל הצעיר״ בראשית 1933:

״אין לדעתי אשליה יותר גדולה מזו, מראות את העם היהודי כגורם פוליטי עולמי המכריע את דרכן של מדינות גדולות כאנגליה. אף פעם לא היינו גורם כזה ואף פעם כנראה לא נהיה. אולם יש חוג עניינים, שכוחנו בהם הוא יותר גדול אפילו מכוחן של כמה מדינות גדולות. אם העניין אינו שאלת חיים של אנגליה ואינו שאלת חיים של עם אחר, אבל גורל קיומנו אנו תלוי כולו בעניין זה, הרי כוחנו-אנו בעניין זה גדול משל אחרים ורצוננו ויכולתנו בעניין זה הם המכריעים. לא רק כוחה של אנגליה בכללה גדול משלנו, אלא אפילו כוחם של הערבים גדול משלנו. הם מרוכזים בארצותיהם, הם גם שליטים בכמה ארצות. אולם ארץ-ישראל, שאינה מהווה [עבורם] שאלת קיום, [היא] שאלת חיים ומוות בשביל העם היהודי כולו לא רק מבחינה היסטורית מופשטת, אלא גם מבחינה אקטואלית וממשית. כוחו של העם העברי, רצונו ויכולתו של העם העברי הם הקובעים והמכריעים. זהו לדעתי היסוד למדיניות הציונית ורק לאור ראייה זו אנו צריכים ללכת בפעולתנו הציונית״.

בן-גוריון ציטט את עצמו בהרחבה כאשר היפנה את תשומת לבה של מערכת העיתון ״דבר״ עשרים ואחת שנה לאחר מכן לנחישות דעתו בנושא והדגיש, כי

״אילו הייתי צריך להגיד דברים אלה היום - לא הייתי משנה אף מילה אחת בציטטות הנ״ל, אלא הייתי משמיט רק כמה את״ים מיותרים״.[[3]]

במכתב שכתב חצי שנה לאחר מכן, לידידו ארי אנקוריון, אשר פרש בפניו חלופות מדיניות שונות, כדרך לחלץ את ישראל ממצוקותיה הבינלאומיות, טען ״הזקן״, כי הפיתרון המשולש לבעיות אלה הוא

״ביצרון פנימי, ביצרון פנימי, ביצרון פנימי״.[[4]]

ואכן, עיקביות מחשבתו בבעיה זו הפכה אותו לנציג הבולט ביותר בהנהגה המדינית הציונית והישראלית של התפיסה הרואה בעשייה את הכורח העליון של היישוב ושל המדינה היהודית; עשייה שלעיתים אינה מתחשבת באילוצים חיצוניים. מלחמת השחרור היוותה לגביו הוכחה חד-משמעית לצדקת תפיסה בסיסית זאת, ואותה טרח להסביר בפני הכנס הראשון של שגרירי ישראל, שנערך בתל-אביב בסוף יולי 1950. את מדיניות החוץ ומדיניות הביטחון הגדיר אז במילים אלה:

״[הם] אמנות ולא מדע, ואין חלים עליהם כללים מוחלטים. שניהם משרתים מטרה אחת, לא רק משום שעושים שליחותם של גוף אחד, אלא דרכי הפעולה זהים. המטרה: שכנוע הצד השני לקבל דעת של הצד שלנו ... רק קיומנו העצמאי - כשישנו - אפשר להסביר לאחרים בכוח היותו עובדה. לכאורה יש שני מאורעות הסותרים הנחה זו: הצהרת בלפור והחלטת האו״ם.

ההצהרה הייתה פרי נסיבות המלחמה וצרכיה, ובלי לחץ מתמיד שלנו הייתה נשכחת.

להחלטה לא היה כושר ביצוע, והמדינה קמה בכוח מלחמתנו ובניגוד לגבולות או״ם.

כשקמה המדינה נכרכו בה שלוש בעיות: גבולות, פליטים, ירושלים. אף אחת מהן לא נפתרה ולא תיפתר בכוח ההסברה - אלא בכוח העובדה ... אין לקבוע מסמרות - אבל בדרך כלל יש להניח הנחה, שיצירת עובדה בפיתרון שלוש הבעיות קודמת להסברה, ואין להירתע ממעשה אם הוא כרוך בתגובה בלתי אוהדת ורוגז עלינו ... כמובן שיש גבול לאדישות זו - אנו תלויים בעולם הגדול ככל מדינה – ויותר מכל מדינה. אולם שינוי יחסי הכוחות במציאות קודם ליחסי ידידות. אומנם אין אמצעי אבסולוטי במדיניות: הכל יחסי, גם כוח וגם הסברה. אולם אנחנו עומדים בתקופת כינון המדינה, וכינון המדינה קודם לכל, ולכן יצירת עובדות מלווה בהסברה, אבל לא כפוף להסברה ולתוצאותיה. [לכן] מדיניות חוץ שלנו אינה אלא כלי עזר שני במדרגה, שלא כבמדינה קיימת וסטטית״.[[5]]

ייחודה של מדינת ישראל, לפחות בתקופה הנידונה, היווה בהמשך לטיעון מרכזי זה גם את אחד הגורמים החשובים ביותר לכך, שבן-גוריון החליט חצי עשור לאחר מכן להביא לסילוקו של שרת מכהונת שר החוץ הישראלי. הוא הסביר אז לאחד מאנשי מפלגתו, כי לא היה לו

״ספק שבמדינה תקינה כדנמרק, שיש לה בעיקר משא ומתן מסחרי ונימוסי עם שכניה, היה יכול [שרת] להיות שר חוץ מצוין״.[[6]]

תודעת ייחודה של מדינת ישראל הייתה אצל בן-גוריון עמוקה מאוד גם מהיבט נוסף, אשר מהווה את התפיסה השנייה החשובה בהתייחסותו לבעיית האוריינטציה הבינלאומית של ישראל, והוא החשיבות יוצאת הדופן שבשמירה היהודית-ישראלית על עֶיקרון העצמאות הרוחנית מתוך הכרה בערך הקיומי שלה. בעצמאות זו ראה בן-גוריון סממן פיסי בולט של ההיסטוריה היהודית העתיקה, כפי שהסביר זאת לחבריו במרכז מפא״י בסוף יולי 1948:

״עלינו לזכור ... כולנו מורדים בעולם, כל העולם מקבל נצרות - ואנחנו מסרבים, חלק מהעולם מקבל איסלאם ואנחנו מסרבים״.[[7]]

על-פי תפיסתו, העיקרון של סירוב לקבל באופן אוטומטי ומלכתחילה עקרונות ומעשים היה גם - ומעל לכל - בעל משמעות מדינית ונורמטיבית חשובה, וכך הוא הציג את הנושא שלושה חודשים לאחר מכן בפני מסבירים של מפלגתו:

״עצמאות זה לא רק עניין מדיני. עצמאות זה עניין אינטלקטואלי ומוסרי. אנחנו בני חורין ואנחנו חושבים בעצמנו, שופטים בעצמנו ורואים דברים כפי שאנחנו רואים אותם ולא כפי שמצווים עלינו לראות אותם. אנחנו רואים אורות וצללים, אם אנחנו מוצאים אותם בכל מקום ובכל ארץ שאנו מוצאים אותם ... אנחנו תלויים בעולם, באומות גדולות ובאומות קטנות, עם היותנו תלויים בעולם, אנחנו לעצמנו בני חורין. כוח המחשבה וכוח המשפט וכוח ההבחנה הוא שלנו. לא מכתיבים לנו איך לחשוב ומה טוב ומה רע״.[[8]]

העיקרון הרעיוני השלישי, שעמד מאחורי גישתו הבסיסית של בן-גוריון לבעיית האוריינטציה הבינלאומית של ישראל באמצע שנות החמישים היה חוסר האמון הבסיסי בעולם החיצוני, ברצונו הטוב ובמוסריותו. ביטוי לכך ניתן בדברים שרשם בסוף 1947, בהדגישו את האימרה, כי

״אומר יהודי פיקח, כי שני גויים גרועים מאחד, ובלי גוי לגמרי טוב״.[[9]]

שמונה שנים לאחר מכן, בנימה אנליטית וקודרת יותר, פירט בפני הפיקוד הבכיר של צה״ל את דימויו המוצק לגבי עולם גויי זה ויחסו לשאלה היהודית:

״מצבנו בעולם הוא כזה: יש גוש עולמי אחד, שהוא רוצה להשמידנו, וזה גוש עמי ערב. יש גוש שני שאינו מוכן להשמידנו, אבל מוכן לעזור לעמי ערב במלחמתם נגדנו וזה רוב עמי האיסלאם. וישנו גוש שלישי שאין לו נגדנו כלום, אבל מסיבות שונות אינו רוצה להכיר בקיומנו. עם כמו הודו - והודו הוא גורם לא מבוטל, זה 400 מיליון אנשים ונהרו זאת אישיות בינלאומית. ויש גוש רביעי, שהוא מודה במדינת ישראל, אבל אינו מודה בקיום העם היהודי - וזה הגוש הקומוניסטי. ויש גוש חמישי שהוא מודה במדינת ישראל, אינו שולל קיום העם היהודי, אם כי לא אכפת לו אם תתקיים או לא, וזה כל השאר. כי אין הגויים מחויבים לדאוג ליהודים״.[[10]]

ראייה זאת הולידה קביעה פרוגנוסטית, שהייתה נדבך רעיוני רביעי בתפיסתו את האוריינטציה הבינלאומית של ישראל, והיא - העיקרון של ההסתמכות על העזרה היהודית בכל מקום כציר מרכזי של מדיניות החוץ הישראלית. זמן קצר לאחר שבריטניה העבירה את הטיפול בבעיית ארץ-ישראל לאו״ם קבע בן-גוריון, כי

״במצב זה שנוצר בעולם - לא רק אתמול - יוכל העם היהודי לסמוך בעיקר על עצמו ורק מעט מאוד על קצת הבנה, אולי קצת סימפטיה ממישהו בעולם, אבל להישען יכול רק על עצמו, לבטוח יכול בהחלט רק על עצמו״.[[11]]

באמצע 1950 הבהיר לקהילייה הדיפלומטית הישראלית, כי

״כוחה של מדינה זו הוא לא ביהודים היושבים בארץ. משקלה הוא לא רק משקל המיליון היהודי בישראל. אם לא נדע להוסיף לכוחנו את משקל כל היהודים שבעולם, אנו מחבלים במדיניותנו. היהדות העולמית היא משקל פוליטי כלכלי ומוסרי גדול״.[[12]]

בישיבת ממשלה חצי שנה מאוחר יותר, טען בפני השרים כי

״המדיניות שלנו צריכה להיות - הכל מה שיכול להגביר את כוחנו עכשיו. הגברת כוחנו יכולה להיות רק מיהודים״.[[13]]

דברים אלה מובילים לעיקרון החמישי, שהנחה את בן-גוריון בתפיסתו את האוריינטציה הבינלאומית של ישראל - האחריות הבלתי מתפשרת של ישראל לגורלה של היהדות העולמית, והצורך לדאוג - אומנם גם מטעמים תועלתיים, אך גם על-פי צו מוסרי-ערכי - לקשר, לשלמות ולקיום הלאומי של הקהילות היהודיות המפוזרות בעולם כולו ובעיקר אלה שבארה״ב ובריה״מ. להיעדר קונפליקט צבאי ופוליטי בינלאומי היה בעיניו בהקשר זה ערך חיובי מיוחד, ולכן ראה חשיבות עליונה לחזרתה של בריה״מ למועצת הביטחון בראשיתה של מלחמת קוריאה, משום ש״איננו רוצים שתהיה מלחמה עולמית״.[[14]]

לשלום כזה היה בהתאם לתפיסתו של בן-גוריון גם ערך שלילי, והדבר קשור לעיקרון השישי, שהיה ייחודי לאיש זה במהלך השנים הראשונות שלאחר קום המדינה, והוא ההכרה המוצקת בפוטנציאל העוצמה הישראלי ובמשמעויותיו הגלובליות. בניגוד חריף להכרתו, כי ערכם הפוליטי של הערבים בחישוב המעצמתי בזמן שלום בינלאומי הוא רב בהרבה מהערך של ישראל, עמדה הערכתו, כי במצב של קונפליקט צבאי ברמה הגלובלית המצב יתהפך לחלוטין. אבחון העולם הערבי כ״משענת קנה רצוץ״ בקונטקסט של עימות בין מעצמתי, שבן-גוריון ערך בישיבת ממשלה בפברואר 1951, היה לכן נוקב:

״[במזרח התיכון... מלבד] התורכים ומלבדנו, אין שום עם המסוגל להילחם על משהו. לא פָרס, [ו]לא הערבים כי זו שחיתות, קורופציה, אהבת בצע, דיכוי עמים. מי שהיה פעם בקהיר והסתכל למתהווה שם יבין מה המצב. האם פארוק זה יילָחם? ... ודאי יש לו כספים מוכנים מחוץ לגבולות מצרים והוא יברח לשם ויחיה לו חיים טובים. כל כנופיה-שהיא תוכל לתפוש את השלטון, וזאת תהיה או כנופיה פשיסטית, או כנופיה קומוניסטית. הוא הדין בסוריה, הוא הדין בכל מדינות ערב, הוא הדין בפָרס ... העמים [האלה] לא יילחמו, לא יעמדו על שום דבר. הם יהיו בעד הקומוניסטים ונגד הקומוניסטים, בעד היטלר ונגד היטלר, בעד סטאלין ונגד סטאלין״.[[15]]

לכן לא פחות חד-משמעית הייתה ראיית חשיבותה האסטרטגית של ישראל, כפי שהסביר זאת לחברי הוועדה המדינית של מפלגתו בראשית 1953, היות,

״[ש]במקרה של מלחמה יזדקקו לנו כמעט לא פחות מאשר אנו נזדקק לאחרים באזור זה. כי אינני מתאר לי שבמלחמת עולם תוכל אמריקה, אנגליה או מישהו אחר, לשלוח הנה רבע מיליון חיילים, להחזיק אותם על כל הציוד הדרוש להם. משום כך יזדקקו לפוטנציאל האינדוסטריאלי המדעי והטכני שלנו. כך שאנו לא נאכל לחם חסד במקרה כזה״.[[16]]

מעבר למקוריות ולייחודיות שבתפיסת ערך הכוח הישראלי בהקשר זה, היה בן-גוריון מן הראשונים בארץ שקבעו יחס ברור וחיובי בין התחדדות הקונפליקט הבין-מעצמתי וסכנת המלחמה הגלובלית והקשריה האזוריים ובין עליית הערך האסטרטגי של ישראל. שישה עקרונות יסוד כלליים אלה היו מלווים בשתי התייחסויות מדיניות ספציפיות, שהייתה בהן מידה רבה מאוד של עקביות במהלך אמצע שנות החמישים, ואשר קבעו במידה לא מעטה את עיצוב גישתו של בן-גוריון לשאלת האוריינטציה הבינלאומית של ישראל.

הראשונה שבהן הייתה יחסו הכללי לבריטניה, והשנייה - יחסו לבריה״מ.

גישות אלו חשובות במיוחד גם מפני שמדינות אלה ייצגו צדדים שונים בקונפליקט הבין-מעצמתי האזורי והבינלאומי באותה תקופה. ההתייחסות של בן-גוריון לכל אחת מהן קבעה פרמטרים בסיסיים וקונקרטיים לפרוגנוזה של האוריינטציה הישראלית בתחום הגלובלי באותה תקופה.

בעקבות המיפנה בעמדתה של בריה״מ לשאיפות הלאומיות של התנועה הציונית, שחל ככל הנראה בשלהי 1946, קיבלה המחלקה הרוסית של הסוכנות היהודית (גוף מנוון ביותר עד אז) דחיפה גדולה. אחת מפעולותיה של מחלקה זו באותו זמן הייתה עריכת סקירה לבדיקת התייחסויותיו המילוליות של בן-גוריון לבריה״מ במהלך תקופת פעילותו בהנהגה המדינית של היישוב, ככל הנראה כדי לדעת במה יוכלו אויבי המדינה שבדרך להיאחז על-מנת לטרפד את ההתקרבות האפשרית בין שני הצדדים. בסיכום הסקירה הועלתה בלשון המעטה המסקנה, כי ״הרבה חיבה יתרה לבריה״מ לא תמצא בכל אלה״.[[17]]

העוינות שבן-גוריון פיתח כלפי האידיאולוגיה, המשטר וההנהגה הקומוניסטיים במהלך דרכו הפוליטית הרבה לפני קום המדינה הייתה מוכרת היטב ביישוב היהודי בארץ גם מוויכוחיו עם ״השומר הצעיר״ ועם המפלגה הקומוניסטית בארץ-ישראל, והפכה אותו לאחד הבולטים מבין המחזיקים בדעות אלה בהנהגה הציונית.[[18]] שלילת הטוטליות המדינית, הרעיונית והפיסית בבריה״מ פנימה וביחסיה החיצוניים, וכן ההכרה בעוינות הבלתי מתפשרת של הקומוניזם לתנועה הציונית, היו מוחלטות. כל אלה לא השתנו לאחר הקמת המדינה אף לנוכח התמיכה שהושיטה בריה״מ להקמתה של מדינת ישראל לפני מאי 1948 ואחריו. עם זאת, קשה היה לבן-גוריון להתעלם מסיוע זה, שהיה אכן מרעיש בהקשר ההיסטורי של יחסי הציונות והקומוניזם. ושמשה שרת הגדירו חודש לאחר ההכרזה על עצמאות ישראל

כ״תמורה המהפכנית ביותר, שחלה במעמדה המדיני של הציונות ובמעמדו המדיני של העם היהודי בעולם מאז הצהרת בלפור״[[19]].

המסקנות שבן-גוריון הסיק מאירוע זה, לפחות במהלך השנים הראשונות לקיום המדינה, היו, כי מודוס ויוונדי מדיני מסוים יכול להתקיים ביחסים בין שתי המדינות, למרות הניגוד האידיאולוגי שבין הציונות לקומוניזם. חיפוש הדרך של בן-גוריון לבריה״מ, שהחל מראשית שנות הארבעים, קיבל כך חיזוק בסוף העשור.

עם זאת ומעל לכל אלה, ברור לחלוטין כי מסקנה זו לא גרמה שינוי בכל מה שקשור להכרתו העמוקה של בן-גוריון, כי על הציונות לא להירתע, ולעיתים אף ליזום במלוא המרץ, מאבק רעיוני בקומוניזם הסובייטי כאידיאה, כפי שניסח זאת בפני חבריו במזכירות מפא״י בראשית יולי 1949:[20]

״אין חירות פוליטית אבסולוטית, אין אנו בני חורין לעשות כל מה שאנחנו רוצים ... לאו דווקא מבחינה מוסרית, אלא מבחינת התועלת ... לא כן חירות מוסרית. חירות מוסרית אשר איננה שלמה היא לא חירות. יש דברים אשר אינם ניתנים לחצאים, אמת אינה ניתנת לחצייה״.

בן-גוריון עצמו היה מודע לכך, כי עיקרון זה יוצר קושי שלא קל להתגבר עליו – להבדיל בין התייחסות לבריה״מ לבין ההתייחסות לאידיאולוגיה הפוליטית שלה – קושי שבסופו של דבר מנע גם ממנו עצמו ליישם בפועל פיתרונות ביניים, כפי שניסח זאת באותה הזדמנות:

״במציאות לא תמיד קל למצוא את הגבול היכן מתחיל הקומוניזם והיכן מתחילה ברית המועצות כהוויה היסטורית ... יש למצוא את הגבול היכן מתחיל הקומוניזם והיכן מתחילה ברית המועצות כהוויה היסטורית ... יש בזה מעין אקרובטיקה ...״.

עם זאת הוא לא נזקק לשום כושר אתלטי מיוחד, כדי לחתוך קשר גורדי זה לפחות במובן אחד – המאבק האידיאולוגי והפוליטי הבלתי מתפשר והבלתי נתון לשיקולים של זהירות ותועלת במדיניות חוץ כנגד השמאל הקיצוני בארץ, ובמיוחד מפ״ם, אשר נקבע כיעד פוליטי בעל חשיבות מרכזית על ידי בן-גוריון החל מהקמתה של מפלגה זו בשנת 1948.[[21]] החשש מפני השמאל לא נבע רק מעוצמתו האלקטורלית, אלא מהיותו בר-פלוגתא משמעותי במישור האידיאולוגי. בדבריו בפני הוועדה המדינית של מפא״י בספטמבר 1951 ביטל ראש הממשלה את מרבית המפלגות בארץ וטען, כי אינו

״רואה את מפלגת 'הציונים הכלליים' כמפלגה. אין לה כל אידיאולוגיה, זהו חבר אינטרסנטים על חשבון המדינה והכלל. גם 'הפועל המזרחי' הוא חבר אינטרסנטים אולם על ענייני דת ורוח״.[[22]]

מפ״ם בלטה בהיעדרה מקטגוריה זו של מפלגות חסרות משמעות. ואכן, המאבק חסר הפשרות שבן-גוריון ניהל במפ״ם ובראשיה, מאבק שנבע גם מחשש שמא היא גַיס חמישי קומוניסטי במדינת ישראל,[[23]] התחולל אומנם בעיקרו בהקשר פוליטי ואידיאולוגי פנימי, אך אין ספק שלא הקל על המהלך האקרובטי שדרש בן-גוריון בהתייחסות לבריה״מ מחד ולקומוניזם מאידך. להיפך, התיעוד העשיר שנחשף על אודות התנגדותו הנחרצת לביקורת גלויה וישירה על בריה״מ, כמעט לכל אורך המחצית הראשונה של שנות החמישים, הסתירה עוינות אידיאית ופוליטית למדינה זו. לפיכך ניתן אולי לומר, כי חופש הביטוי שבן-גוריון הירשה לעצמו במאבק עם מפ״ם, הדוגלת באוריינטציה בינלאומית פרו-סובייטית, היה מכמה בחינות מכשיר לפיתרון הקושי להציג פומבית את עמדותיו הבינלאומיות הישירות בנושא זה. מכל מקום, בן-גוריון היה במהלך כל אותה תקופה עיקבי בראיית בריה״מ כאויב אידיאי מסוכן, אשר אין להעלות על הדעת אפשרות של יצירת קשר פוליטי-אסטרטגי איתו, אך אולי ניתן להיעזר בו בנסיבות מסוימות. בשני המקרים יש להיזהר מעימות חזיתי עם מעצמה זו ובמיוחד ממצב שבו תהיה ישראל צפויה לסכנת כיבוש סובייטי, שהטרידה ככל הנראה את מנוחתו. ביטוי גלוי לב לכך נתן בפני חברי הממשלה באוקטובר 1951 כשהמליץ בפניהם

״להסתכל על כדור הארץ ולא על מפה שטוחה. תראו כמה רוסיה קרובה לארץ-ישראל ... קרובה באופן מבהיל״.[[24]]

אותה עוצמה לא הייתה קיימת בהתייחסותו של בן-גוריון כלפי בריטניה, המדינה שבמשך עשרות שנים שלטה בפוליטיקה הבינלאומית של האזור. עם זאת, חשדותיו בכוונותיה והעובדה שגילה במדיניותה בעיקר סממני עוינות, ולכן ראה בה גורם אשר אין לסמוך עליו, הוכרו זה מכבר על ידי חוקרים ומצאו להם ביטויים חשובים במהלך ההיסטוריה הדיפלומטית של ישראל בשנים 1956-1948. עמדות אלה הושפעו ללא ספק מהקונפליקט החמור שבו עמד בן-גוריון כמנהיג היישוב היהודי מול הבריטים בתקופה הקריטית של המאבק המדיני להקמת המדינה משלהי מלחמת העולם השנייה ועד אמצע 1948, ולא פחות מכך עקב תפיסתו, תוך כדי מלחמת השחרור, כי בריטניה הינה האויב ״הבלתי נראה״, אך המשמעותי מאוד של ישראל במהלך אותו מאבק צבאי ופוליטי.[[25]] ההכרה הבריטית בישראל בשנת 1949 וכינון היחסים הדיפלומטיים המלאים בין שתי המדינות לאחר מכן לא היה בהם כדי לטשטש אצל בן-גוריון את הדימוי של ממשלת בריטניה כממשיכת הקו האנטי-ציוני של בֶוין, והוא היה עיקבי לחלוטין בתפיסה זו.

כך, למשל, בסוף ינואר 1950 הסביר לאחד מראשי הידידים של ישראל בארה״ב, כי אינו יודע אם אנגליה מסוגלת להיות פרו-ישראלית, אם ״מתוך חשבונותיה היא לא תנהל מדיניות עוינת כפי שהיא מנהלת ולא תזין הערבים ולא תיתן להם להשלים איתנו״.[[26]] שנה לאחר מכן הגדיר בפני צמרת משרדי החוץ והביטחון בארץ את הקו הבריטי כלפי ישראל כעוין לחלוטין בנימוק, כי

״לא קריפס [שר האוצר הבריטי], לא מוריסון [סגן ראש ממשלת בריטניה ולא בוואן [שר הבריאות הבריטי] מנהלים מדיניות חוץ [בריטית], אלא בווין, וזו מדיניות איבה״.[[27]]

לפי דעתו, השינויים הפרסונליים בצמרת הבריטית לא יצרו שינויים בתוכן הקונספציה האנטי-ישראלית, ושנתיים מאוחר יותר קבע בפני הוועדה המדינית של מפלגתו, כי ״אידן ממשיך במדיניות של בוין״.[[28]]

הדימוי של המשך הקו העוין מצד הבריטים הודגש בראשית נובמבר לאחר שנה, כאשר בן-גוריון קבע ממקום גלותו הפוליטית בשדה בוקר במכתב לשרת, אז ראש ממשלת ישראל, כי

״המנטליות [הבריטית] של ועידת לונדון משנת 1938 עומדת בתוקפה ללא שינוי-כלשהו. כך דיברו מלקולם (מקדונלד) והליפקס. הם בלי ספק משקפים עמדת אנטוני [אידן]״.[][29]

תחושה זו הועברה לשליח של הנשיא האמריקני, אשר ניסה לתווך בין מצרים וישראל בראשית 1956. המנהיג הישראלי טען, כי בממשלות של ארה״ב, צרפת והסקנדינביות קיים רצון טוב כלפי ישראל, ״מה שאי אפשר לומר לגבי בריטניה״.[[30]] ההתפתחויות המדיניות במחצית השנייה של 1956 לא היה בהן כדי לשנות תפיסה זו, ומיכאל בר-זוהר הגדיר בצדק את חששותיו של בן-גוריון מפני שותפות אסטרטגית עם בריטניה כ״תהומיות״[[31]]. לא בכדי קבע אז ה״זקן״ כתנאי יסוד לשותפות זו את התחייבותה של בריטניה,

״לא רק שתדע ותרחיב, אלא שגם תובטח במפורש אי-התערבות נגדנו״.[][32]

מחקרים על התכנונים האסטרטגיים של בריטניה בשנות החמישים, שהתפרסמו בשנים האחרונות, מעידים עד כמה מוצדק היה החשש הזה של ראש ממשלת ישראל.[[33]] ברור כיום, כי בריטניה בנתה את האסטרטגיות האזוריות שלה לזמן מלחמה עם בריה״מ על נסיגה טקטית לקו שהותיר את חלקה הגדול של ארץ-ישראל לשליטה סובייטית. כמו כן היו לה תכנונים מדויקים לפגיעה צבאית בישראל במידה שתתפתח מלחמה בינה לבין מדינות ערב. עם זאת, במקביל לחוסר האמון הבסיסי בבריטניה ובשקיעת עוצמתה ומעמדה, ידע בן-גוריון להעריך את ״כוחה הכספי, כוחה המדיני וכוחה הכלכלי״ של מדינה זו.[[34]] ראש הממשלה היה אכן מודע היטב לתלות המוחלטת של המדינה בתחום אספקת הדלק בחברות בריטיות.[[35]] ישראל הייתה עשויה עקב כך אך להרוויח במקרה שניתן היה ליצור גשר של הבנה והסכמה בין שתי המדינות. ההשפעה של גישה מורכבת זו על הדיפלומטיה הישראלית בתקופה של החודשים שקדמו למבצע ״קדש״ הייתה ברורה,[[36]] אך היה לה תפקיד, שלא הוכר במלואו עד כה, גם בגיבוש האוריינטציה הכללית של מדיניות החוץ הישראלית במהלך שמונה השנים שקדמו למלחמה זו.

*

השפעה המצטברת של הגישות שנמנו כאן הייתה חד-כיוונית, לפחות במובן משמעותי אחד. בן-גוריון הבין את הצורך ואת החיוניות המיוחדת במינה של ישראל בקשר חיצוני, שעיקרו סיוע בתחומים קריטיים של ביסוס העצמאות כמו כלכלה ועלייה.

״בימינו אין אף מדינה אחת בודדה״, הסביר בכנס סגור של הפיקוד הבכיר של צה״ל ב-1955, ״אולם יש הבדל בין זיקתנו ובין זיקת מדינות אחרות, יש הבדל בתוקף הזיקה, בחיוניות הזיקה וגם בהיקפה״.[[37]]

נראה, כי נחיצות זאת בסיוע חיצוני, שהייתה עשויה לפתח אוריינטציה בינלאומית שעיקרה נכונות להישענות רבה על גורם חיצוני, תוך נכונות לתשלום מחירים מדיניים משמעותיים בזירה הבינלאומית עקב כך, לא הוליכה בכיוון זה. הדרך הבין-מעצמתית, שהיתווה בן-גוריון במהלך שמונה השנים הראשונות לעצמאות ישראל, ניתנת לניסוח הכולל ביותר כ״עובדות ולא אמנות״. אכן, סקירה תמציתית של התפתחות הקווים העיקריים במדיניות הגלובלית של ישראל מגלה את ההשפעה הרבה עליהם, שהייתה לתפיסות הבסיסיות של בן-גוריון שנמנו לעיל.

ישראל בין מזרח למערב

הקו הרשמי שאיפיין את מדיניותה הגלובלית של ישראל בשנותיה הראשונות הוגדר פעמים רבות בטעות כמדיניות כ״אי-הזדהות״. אולם המאפיין אותה יותר הוא העיקרון של ״דפוק על כל דלת״, אשר פועל-יוצא ממנו הוא זהירות רבה מתמיכה שיטתית בעמדות בינלאומיות של המעצמות השונות.

העזרה שהושיט הגוש המזרחי לתקומת המדינה בהצבעות האו״ם, בתחום הסיוע הצבאי ובעיקר בנושא העלייה

הפך את הקו האנטי-סובייטי למדיניות משוללת כל היגיון מדיני במהלך השנים הראשונות שלאחר העצמאות.

גם קו ברור אנטי-מערבי היה חסר היגיון הן בגלל הימצאותו של יישוב יהודי גדול, חופשי ובעל השפעה בחלק זה של העולם, והן בגלל הסיוע הכלכלי והמדיני שגוש זה הגיש למדינה באותה תקופה.

לכן, הקו הפרגמטי הזהיר של חיפוש אחר סיוע בכל מקום, תוך הימנעות מחציית רוביקון בינלאומי, היה טבעי. תרומתו הרעיונית של בן-גוריון למדיניות זו הייתה רבה והתבטאה בהדגשת מספר יסודות מרכזיים. החשוב שבהם אולי הוא הכרתו המוקדמת בכך, כי עידן האוריינטציה הציונית המסורתית של הישענות בולטת על כוח או על כוחות גדולים חיצוניים הגיע לקיצו, וכי יש לשנות בצורה קיצונית את דפוסי המחשבה והעשייה הבינלאומיים, שאיפיינו את המפעל הציוני בארץ. במכתב שכתב לחברי הנהלת הסוכנות כבר באמצע אוקטובר 1946, קבע בצורה נחרצת את העיקרון של ״עצמאות התנועה הציונית ביחסיה עם שליטי העולם״ כקו אוריינטציוני בסיסי:

״לא עוד תלות מוחלטת וזיקה חד-צדדית למדיניות האנגלית, גם לא השתעבדות למדיניות של מעצמה אחרת. במדיניותנו החיצונית נסתים הפרק של מדיניות אנגלו-צנטרית, ויש להתחיל במדיניות של עצמאות יהודית במלוא המשמעות ובכל המשמעות של מושג זה״.[[38]]

בן-גוריון לא חיפש תחליף לאנגליה בהקשר זה, אלא המליץ בפני ההנהגה המדינית של היישוב לאמץ חשיבה חדשנית. הדברים פורטו ונותחו בהרחבה בפני מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל כבר בסוף אפריל 1947, זמן קצר לאחר שבריטניה העבירה את הטיפול בארץ-ישראל לאו״ם.[[39]]

מעבר לניתוח פרגמטי, אשר הצדיק בעיניו מדיניות של שלילת אוריינטציות ייחודיות שונות, שהיו מקובלות ביישוב היהודי באותה תקופה, טען בן-גוריון באותה הזדמנות, כי הוויכוח על אוריינטציות בינלאומיות כבסיס לקיום מדיני של "המדינה שבדרך", מבטא מעל לכל הרגלי מחשבה מיושנים, שעיקרם השלמה זו או אחרת עם צורות שונות של שליטה והשפעה חיצונית. תפיסה זו נוצרה, לדעתו, בגלל ייחודו של המקרה ההיסטורי, ״שמדינה אחת קיבלה על עצמה שלטון על מנת לאפשר לעם זר, לעם אחר, להיכנס לארץ ולהיות בה רוב ושליט״.

מצב זה, שאפיין את הקיום הציוני בארץ-ישראל, יצר הלוך מחשבה אשר לדבריו:

״כבר אינו יונק מהמציאות, אלא יונק מהאינרציה. התרגלנו לכך ואיננו מבינים מדוע לא ימשיכו לעשות זאת, מדוע אנגליה לא תמשיך לעשות זאת ואמריקה או אנגליה, אמריקה ורוסיה, מדוע הן לא יקחו את הטורח ה׳נעים׳ להיות שוטר בארץ ולדכא את מי שצריך לדכא והיהודים פטורים מעול השלטון, הם ... יסדרו להם עלייה ... הם יבנו את הארץ... הם ישנו את אופי הארץ, את יחסי הכוחות בארץ ובמזרח (התיכון) ... מלבד האינרציה המחשבתית הפסולה והמסוכנת איני רואה שום סמך לאיוולת המחשבתית הזאת״.

ההתייחסות של בן-גוריון הייתה אומנם לאפשרויות קונקרטיות של פיתרונות אפשריים לבעיית ארץ-ישראל במסגרת דיוני האו״ם, אך מאחוריה עמד הרצון לקביעת משמעותו של עיקרון חדש בתחום מדיניות החוץ הציונית - ״האוריינטציה על עצמנו״. מעבר למהפכה המדינית במעמדו של היישוב, אשר חייבה לפי דעתו של בן-גוריון שינויים במחשבה הבינלאומית בכיוון שהצביע עליו, היו גם מספר נימוקים פרגמטיים, שסיפקו תוכן חיובי וקונקרטי לשלילה הקטגורית של הגישות האוריינטציוניות, שהיו מקובלות אז במידה זו או אחרת בארץ. את המטרה האופרטיבית העליונה בתחום מדיניות החוץ הגדיר הוא כך:

״לעשות את כל הצעדים במידה שזה אפשרי בשביל למצוא הבנה, אם לא ידידות, בכל מקום בעולם, בשורה הראשונה אחרי אנגליה ואמריקה, ברוסיה ובארצות הכפופות לה״.

בן-גוריון ביסס קביעה זו על ידי שלילה של שלוש אוריינטציות ייחודיות, שהיו מקובלות על פלגים פוליטיים שונים ביישוב:

האוריינטציה הבריטית המסורתית, המשליכה את יהבה על העזרה האנגלית ועליה בלבד;

האוריינטציה האנטי-בריטית, הרואה בארה״ב את האנטיתזה לאנגליה;

ואם מתקבלת חלוקת העולם לשניים - אנגלו-סקסים מחד וסלבים מאידך - ראיית החלק השני כבסיס העיקרי לתמיכה.

שני נימוקים יסודיים עמדו בבסיס התנגדותו זו:

ראשית, אין ניגוד בין אנגליה וארה״ב.

״מדיניות אנטי-בריטית מובהקת לכן היא במידה רבה מדיניות אנטי-אמריקנית, היות ולא תיתכן שום מדיניות ציונית שהעם היהודי לא ינקוט בה, נשללת אפשרות של מדיניות אנטי-אמריקנית משום שחציו של העם היהודי נמצא באמריקה״.

כשם שגישה אנטי-אנגלית פסולה בעיניו, גם אוריינטציה אקסקלוסיבית בריטית לא תצלח:

״הסגרת עתידנו... פירושה השלמה, אין דבר. אנגליה מציקה לנו קצת עכשיו, היא מחר תתקן את המעוות, אץ לנו להתרגז ואין לנו להיאבק. היא איננה אוריינטציה ציונית וגם מבחינה אקדמיית אינטלקטואלית אין היא מוצדקת ואין לה שום יסוד״.

הנימוק היסודי השני לשלילת אוריינטציה ייחודית במדיניות החוץ נבע מהתפיסה, שלפיה אומנם על הציונות לחפש הבנה ברוסיה,

״כי זה כוח עולמי גדול וגדל, מפני שהיא חולשת על שורה של מדינות שאין אויבות לנו מבחינה ציונית [ושבה] ובארצות הנתונות תחת שלטונה והשפעתה נמצא החלק השני של היהדות״.

אך בד בבד אל לה לציונות להכריז על עצמה לא רק במעשים, אלא ״גם לא במוחנו ובלבנו״, כי בין שני חצאי העולם ״המתגוששים על עתיד העולם נהיה אנו שייכים לחצי הנקרא רוסיה הסובייטית״.

הטיעון העקרוני של בן-גוריון היה זמניותם וארעיותם של בריתות ומצבי עוינות בהיסטוריה. הוא טען באותה ישיבה, כי ייתכן ומצב המלחמה הקרה בין ארה״ב ובריה״מ לא יאריך זמן:

״אין זה מן הנמנע שבמצב הפנימי ברוסיה, ההרס וצורכי הרקונסטרוקציה יביאו לידי כך, שתהיה אהבה גדולה בין רוסיה לאמריקה, שכל הקומוניסטים בעולם ישירו שירי אהבה לטרומן או לוונדנברג אם יהיה הנשיא, וההתנגדות לאמריקה תהיה בזמן ידוע פשע אצל קומוניסטים כמו שהיה זמן ידוע, שאסור היה להציג שום דבר שמגנה את הנאציזם. ואנו נרכוש לנו את הבוז והשנאה של העולם האנגלו-סקסי אבל גם לא נשיג ולא כלום מהעולם הסובייטי״.

גם במצב הנתון של עוינות ״בין שני חצאי עולם״, מצא בן-גוריון ודאות גיאו-אסטרטגית השוללת כדאיות של נקיטת עמדה חד-צדדית ברורה לכיוון הסובייטי:

״במשך עשר השנים הקרובות, לכל הפחות, השלטון הבלתי אמצעי בחבל זה של העולם יימָצא בידי העולם האנגלו סקסי ... לכן גם אילו היינו רוכשים את הידידות של העולם הסובייטי והסלבי, לא היה זה מן ההכרח מכריע את הכף אילו על ידי כך היינו רק מביאים לאיבה מוחלטת של העולם האנגלו-סקסי, כי בתקופה הקרובה העולם האנגלו-סקסי יכריע בחבל זה של העולם״.

דברים אלה התבטאו במדיניות החוץ של ישראל, בקווי היסוד לתוכנית הממשלה, שנקבעה לאחר הבחירות הראשונות (בראשית 1949), אשר קבעו, כי מדיניות החוץ של ישראל תהיה מושתתת על

״נאמנות לעקרונות המונחים ביסוד מגילת האו״ם וידידות עם כל המדינות שוחרות השלום ובמיוחד עם ארה״ב ובריה״מ״.[[40]]

בפועל תורגם קו זה לזהירות רבה של ההנהגה הישראלית בביטויים בתחום הבינלאומי, במיוחד בהצבעות במסגרת האו״ם, שאליו הצטרפה ישראל באמצע 1949, ובדגש שהושם על חיפוש קשר וידידות בכל מקום.

קו זה תאם את התפיסה של בן-גוריון, ואף שמרב תשומת לבו במהלך שמונה-עשר החודשים הראשונים לקיום ישראל, כמו גם לאחר מכן, הופנה לבעיות פנים יותר מאשר לנושאי חוץ, גם בתקופה זו גילה בן-גוריון פעילות בתחום האוריינטציוני, בעיקר בהבהרות פנימיות וחיצוניות של מהות הקו הגלובלי של המדינה הצעירה.

במישור הפוליטי הפנימי לא הסתיר בן-גוריון ממנהיגי מפ״ם במהלך המשא-ומתן הממושך על אפשרות שיתופם בקואליציה הממשלתית, כי הקו המדיני שקבע לישראל מקורו במידה רבה בתפיסה תועלתנית, אך לא בנייטרליות אידיאולוגית. בסוף 1949 הגדיר זאת להנהגת מפ״ם כך:

״את נשמתו לא ימסור, אבל את מכנסיו הוא מוכן למסור בשביל קליטת עלייה״.[[41]]

בפגישה נוספת, חודשים אחדים לאחר מכן, הבהיר מדוע הוא שולל מכל וכל נייטרליות בינלאומית, לפחות בניסוחיה של מפ״ם, היות

ש״זהו טריק, תכסיס פוליטי קומוניסטי, המונח נייטרליות חל רק בתקופת מלחמה בפירוש בינלאומי״.[42]

דווקא בפני מנהיגי מפלגה זו הרשה בן-גוריון לעצמו לחשוף את מגבלות הביטוי החיצוני של מדיניות החוץ של ישראל כלפי בריה״מ. באותה הזדמנות הוא הגדיר, כי

״איני מוכן להיות נייטרלי. [אני] רואה את בריה״מ אויב מספר אחד של הציונות והעולם כולו. [אני] מוכן רק לדבר אחד, שלא יהיו ביטויים אנטי-נייטרליים. [אני] מוכן להמשיך במעשים ולהפסיק בהכרזות ובביטויים, זה הגבול״.

בפני אישים מבחוץ, בן-גוריון היה לעיתים בוטה פחות, אבל חד-משמעי. כך, למשל, טען בפני נציג של משרד החוץ האמריקני, שנשלח ארצה בסוף 1948 לברר האם ישראל תהיה מדינה ״אדומה״:

״מהות יהודי ארץ-ישראל - עוד לפני המדינה - היא לא תלות (כלכלית מחשבתית פוליטית), אין אנו מחקים מישהו - אלא הולכים בדרכנו. אנו לא דומים ללייבור באנגליה, לקומוניזם ברוסיה או לסוציאל-דמוקרטים בגרמניה ... לא נתכופף לא לאמריקה ולא לרוסיה - נלך בדרכנו״.[[43]]

למקמהון, שליח הקרדינל הקתולי-אמריקני, הבהיר ראש ממשלת ישראל בראשית אוגוסט של השנה שלאחר מכן (אוגוסט 1949), כי

״התוכן של המורשת הלאומית [יהודית] לעולם לא יוכל להסתגל למערכת המונעת חירויות אנושיות חיוניות ... האופי היהודי חייב לראות בקומוניזם סכנת מוות לערכי אנוש״.[[44]]

כעבור חודשים אחדים,, הבטיח לשגריר ארה״ב בתל-אביב, כי ״רומא תיעשה קומוניסטית לפני ירושלים״.[[45]]

בכמה הזדמנויות במהלך אותה תקופה הסביר בן-גוריון מדוע אין ישראל יכולה לסטות גם לכיוון השני. בראשית 1950 הוא הסביר למנהיג יהודי אמריקני שביקר אז בארץ, מדוע למרות האווירה האנטי-קומוניסטית ששוררת בוושינגטון, ועל-אף חוסר הנחת המסוים שם מהמדיניות הגלובלית של ישראל (אשר גרם מצוקה כלשהי ליהודי אותה מדינה), נותרו שלוש מערכות שיקולים נגד שינוי קיצוני בה.[[46]]

הנימוק הראשון, שהטריד את בן-גוריון גם זמן רב לאחר מכן, היה חוסר הבהירות לגבי תוכניותיה הצבאיות של ארה״ב במזרח התיכון –

״האם תילחם אמריקה על המזרח הקרוב או תפקיר אותו לנפשו? בכל אופן לא תשלח הנה אמריקה כוח צבאי גדול להגן אך ורק עלינו״.

במצב כזה אין זה מפתיע, שהתקשרות אסטרטגית עם המערב נתפסה כטומנת סיכונים רבים.

הנימוק השני, שגם הוא המשיך להשפיע זמן רב לאחר מכן, היה קשור לנושאי עלייה:

״כל מבטחנו הוא בעלייה. רומניה סגורה, אבל לא נוכל לוותר בקלות על מאות אלפי יהודים. יש עוד עלייה מפולין, צ׳כיה, בולגריה. אם יש איזה סיכוי שהוא להביא יהודים מהמזרח ובייחוד מרומניה - אסור לנו להפקיר אותם״.

לבסוף הציג בן-גוריון שיקול, שנהג לגלותו אז בצורה ברורה בעיקר ליהודים ולא לדיפלומטים זרים. הייתה זו עדיין בריטניה, ולא ארה״ב, ששיחקה תפקיד מכריע בעיצוב המדיניות הבינלאומית במזרח התיכון. בן-גוריון נרתע מקשירת גורלה של ישראל במדינה זו.

עד ראשית 1950 לא הוצג אתגר חיצוני או פנימי מהותי לקו הבסיסי הגלובלי הזה של ישראל. מציאות זו החלה להשתנות באותם חודשים, ועימה חל גם שינוי בגישתו של בן-גוריון לנושא. שני גורמים חברו ליצירת המציאות השונה הזו: האחד היה השינוי המהותי שחל באווירה בוושינגטון כלפי מדינות שלא הזדהו בצורה מפורשת עם ארה״ב בקונפליקט המדיני עם בריה״מ. המסרים שהגיעו ארצה מהנציגות הישראלית בוושינגטון הצביעו על כך עוד מהשליש האחרון של 1949, ואלה הפכו מאיימים יותר ככל שהזמן חלף.[[47]] האיום היה, כי באווירה כזו, גם בהיעדר ביקורת רשמית גלויה על ישראל ולנוכח דבקותה של ישראל בקו מדיני שבחרה בו, לא תוכל המדינה לקוות לסיוע כלכלי חיוני. המסר הועבר לבן-גוריון גם בסידרת פגישות שהייתה לו במהלך אפריל עם אוסקר גאס ודוד גינסבורג, מראשי יהדות אמריקה, שהיו פעילים לטובת ישראל בעיקר בתחום הכלכלי. הדרישה מהצד הישראלי והיהודי בוושינגטון לא הייתה לשינוי קיצוני במדיניות הגלובלית של ישראל, גם מכיוון שהמדינאים האמריקניים לא גילו כל עניין בברית צבאית או מדינית עם ישראל. הציפייה הייתה, שישראל תבהיר את עמדתה בפומבי, ולפיה למרות היותה ״נייטרלית״, היא מתנגדת ״להשקפת העולם הקומוניסטית״.[[48]] המסר הזה הועבר ישירות לבן-גוריון גם על ידי שליח אישי שלו, שיצא לארה״ב בשלהי 1949 כדי לעמוד על הלכי הרוח בקרב היהדות שם, ונפגש גם עם אישי מימשל. בפגישה שערך אליעזר ליבנה עם מרכז הוועדה המשותפת של משרד החוץ, משרד ההגנה ומטה המודיעין בוושינגטון, נמסר לו, כי רק אם תודיע ישראל

ש״תגן על הארץ בפני התקפה חיצונית [הווה אומר סובייטית], ישתנה היחס לתביעות הנשק שלנו באופן יסודי״.[[49]]

אולם מציאות זו, ככל הנראה, לא שינתה בראשית 1950 את גישתו הבסיסית של בן-גוריון בשאלת האוריינטציה הבין-מעצמתית של ישראל. אומנם במהלך החודשים אפריל ומאי התקבלו שתי החלטות ישראליות הקשורות לנושא, שבן-גוריון היה שותף להן: האחת, מפלגתית - להמליץ על יציאתה של ההסתדרות מהאינטרנציונל המקצועי [הקומוניסטי]; והאחרת, מדינית - לחתום על הסכם ידידות עם ארה״ב, שהיה מוגבל לנושאים טכניים ומסחריים.

אך לא היה בהחלטות אלה כדי להצביע על שינוי בתפיסה.[[50]] ביטוי ראשוני לשינוי כזה בא רק בסוף חודש יולי. בהיעדר מקורות גלויים, לא ברור מה הייתה ההשפעה של מלחמת קוריאה, שפרצה שבועות קודם לכן, ושל החרדה מפני מלחמה עולמית בעקבותיה, על גישתו של בן-גוריון. אך העובדה שממשלת ישראל החליטה בראשית יולי לתמוך בעמדה האמריקנית האנטי-סובייטית בנושא זה באו״ם, מלמדת אולי על קשר אפשרי בין שני האירועים.[[51]] זאת אף-על-פי שבכנס כללי של שגרירים ישראליים, שנערך בתל-אביב באמצע אותו חודש, לא גילה בן-גוריון את דעתו המפורשת בנושא ספציפי זה ובהקשריו הרחבים לגבי מדיניותה של ישראל.[[52]] הפריזמה הפנימית - ככל הנראה הגורם השני לשינוי - הייתה ברורה הרבה יותר לגבי החלטותיו של המנהיג הישראלי.

במקביל לכנס השגרירים, נערכה בארץ סידרת התייעצויות, ובהן נקבע יעד תכנוני לישראל: קליטת בין 600 אלף למיליון עולים חדשים בתוך תקופה של כשלוש שנים, בעלות כוללת של מיליארד וחצי דולר, כאשר שני-שליש מסכום זה היו אמורים להגיע מארה״ב.[[53]] מכל מקום, בראשית השבוע הרביעי של יולי נקרא שגריר ארה״ב לראש הממשלה, ונמסר לו על כוונה ישראלית לבנות בסיוע נשק אמריקני צבא ישראלי יעיל בן רבע מיליון חיילים, בעל יכולת ורצון לעזור לארה״ב, בריטניה ותורכיה להדוף תוקפנות רוסית.[[54]]

כאשר נשאל על ידי בן שיחו על הדעה של השמאל בנושא, השיב לו בן-גוריון בסודיות, כי ״הישראלים יתמכו בניפוץ כל צורה של שיתוף פעולה קומוניסטי במקרה של קונפליקט עולמי״. מעבר לכך הבטיח המנהיג הישראלי, כי ״אם תתקיף רוסיה את שדות התעופה האסטרטגיים של ישראל, יוכל צבא הגנה לישראל להחזיק מעמד עד אשר יגיעו הכוחות האמריקניים והבריטיים״. בדיווחו של השגריר האמריקני צוין, לכן, כי ״ראש הממשלה לא יכול היה להיות מפורש יותר ברצונו לחייב את ישראל למערב ללא כל הסתייגות״.

אין ספק, האיתות הזה של בן-גוריון ביטא מהפכה בתפיסתו והיה בעל השפעה שקשה להגזים בחשיבותה לגבי ההתפתחות של האוריינטציה הבינלאומית של ישראל. מאז היה בן-גוריון נכון מעשית לזהות את ישראל אסטרטגית וצבאית עם המערב כנגד בריה״מ. בקבלת החלטה זו היה ככל הנראה בודד, ועובדה זו הייתה מספיק חשובה לו עצמו, כדי להעבירה בצורה עקיפה לידיעת המימשל האמריקני כמה שבועות לאחר פגישתו עם השגריר של מדינה זו בתל-אביב.

לא ברור אם ניסה להעביר החלטה דוקטרינרית בממשלה ונכשל, או שחשש לעשות זאת בסוף יולי ובראשית אוגוסט. אך ברור לחלוטין, שהחשש מקרע חמור בהסתדרות, שהטריד ביותר כמה מראשי מפלגתו בהקשר של החלטות אוריינטציוניות פרו מערביות, לא היה לו אז השפעה משמעותית על בן-גוריון. מכל מקום, הקו שנקט בסוף יולי, שעיקרו העברת מסר למערב, ובעיקר לארה״ב, כי

״למרות שבתקופת שלום אנו מנסים לשמור על עצמאות מדינית, בזמן מלחמה [גלובלית] נעמוד במאה אחוזים עם המערב״,[[55]]

החל בסופו של דבר להיות סיסמה בדיפלומטיה הישראלית החשאית במהלך המחצית השנייה של 1950. שיאו של המאמץ הישראלי להעביר מסר זה היה בביקור שערך שרת בדצמבר 1950 בוושינגטון, ובו הגיש לשר הביטחון האמריקני סידרת בקשות, תוך הדגשה כי

״בהבנה שהמזרח התיכון הוא אזור חיוני לדמוקרטיות, ישראל שואפת להיות במצב שבו תוכל לתרום לביטחון האזור כמיטב יכולתה״.[[56]]

בהסבירו בפני שרי הממשלה, חודשיים מאוחר יותר, את חוסר התכלית שיש בנייטרליזם בינלאומי עבור ישראל (שנתמך באותה תקופה מסיבות אסטרטגיות על ידי כמה ממנהיגיה של מפא״י), הבהיר בן-גוריון היטב את חרדתו ממלחמה עולמית שתתנהל באזור כנימוק מרכזי לכיוון שעליו הכריע:

״[האם] כאשר כל העולם יבער ... פה תהיה רצועה נייטרלית? הייתי מוכן לזאת, אבל איני רואה אפשרות לכך. אם תהיה שריפה - היא לא תגיע לישראל? תהיה בסוריה ובעיראק - ופה לא?״[[57]]

עם לבדד ישכון?

על מנת להעריך נכונה את המשמעות של גישה פרו-מערבית מובהקת זו של בן-גוריון, יש לעמוד בצורה מפורטת יותר על גבולותיה. בדיקה שטחית ביותר של המסרים שהועברו לארה״ב בסוף 1950 ביוזמתו ובהחלטתו של בן-גוריון, מלמדת כי אומנם היה בהם - כפי שניסח זאת שגריר ארה״ב לשר החוץ האמריקני -  ״כמעט מהפכה במחשבה הישראלית״,[[58]] אך מעבר לכך היה להם אופי מיוחד שתאם כמה מהתפיסות האוריינטציוניות הבסיסיות של ראש ממשלת ישראל. מעל לכל, נועדו ההצעות הישראליות להשיג את מרב הייתרונות הכלכליים והצבאיים מן הקשר עם ארה״ב, תוך הבלטת הנכונות להשתלב במסגרות הכלכליות של התכנונים האסטרטגיים האמריקניים במזרח התיכון. בשלהי 1950 ביקש בן-גוריון להחליף 150,000 רובים של צה״ל ברובים אמריקניים, כצעד ראשון לתיקנון (סטנדרטיזציה) של הנשק הקל הישראלי עם זה האמריקני; הוא אף ביקש לעניין את וושינגטון באגירת חומרים אסטרטגיים בזמן שלום בישראל, כולל מזון, כדי להתגבר על בעיות אספקה קשות שהיו לישראל אז, וכמו-כן להשיג הסכמה של המימשל האמריקני לפתח את תעשיית הנשק הקל הישראלי, כדי שישראל תוכל למכור מתוצרתה למדינות נאט״ו.[[59]]

אין ספק, כל אלה ביטאו קו אנטי-סובייטי ופרו-מערבי בולט. עם זאת, היו בתוכנית הישראלית מספר הסתייגויות מובלעות, שביטאו את מחשבתו של בן-גוריון.

ראשית, המסר הכללי לוושינגטון לא אמור היה להיעשות פומבי. הקו הרישמי והגלוי של ישראל בנושא הקונפליקט הבין-מעצמתי נותר עדיין שמירה על ידידות עם בריה״מ וארה״ב. כמובן, שבפועל הייתה כאן סתירה בולטת בין המעשה להצהרה. אך היו נימוקים כבדי משקל, שחייבו אקרובטיקה מדינית זו. רובם היה קשור לנושא העלייה ממזרח אירופה, שעדיין המשיכה להגיע ארצה.

שנית, בן-גוריון סירב לקשור את עצמו עם ארה״ב בקשר צבאי גלובלי מחייב בזמן שלום. בין התוכניות הישראליות שהועברו לוושינגטון לא הייתה שום הצעה להקמת בסיסים אמריקניים בישראל, וגם לא לשיתוף תכנוני של צה״ל בתוכניות צבאיות אנטי-סובייטיות באזור. המסר הישראלי היה בעיקרו בקשת סיוע ופחות הצעת עזרה.

גורם משמעותי נוסף לזהירות הישראלית בהנהגתו של בן-גוריון בתחום זה קשור בעובדה, שהתבהרה היטב לשרת ולאיש סודו של בן-גוריון, טדי קולק, בשלהי דצמבר 1950 –

״אם יקרה משהו [קונפליקט צבאי] יהיו רק האנגלים במזרח התיכון״.[[60]]

משמעות הדבר הייתה, כי למרות משקלה הגלובלי של ארה״ב, הרי שבתחום האסטרטגי האזורי היו הישראלים חייבים להגיע להסדרים מעשיים של שיתוף פעולה עם הבריטים. רעיון זה היה בעייתי מבחינתו של בן-גוריון,  ואכן כאשר הציעה בריטניה לישראל בראשית ינואר 1951 לשקול בחיוב הקמת בסיסים בריטיים ברצועת עזה וגם בישראל, ראש הממשלה שלל זאת לחלוטין.[[61]] סירובו של בן-גוריון להצעה הבריטית מרחיקת הלכת ביותר עד מבצע ״קדש״, היה מבוסס על חששו, כי מאחוריה עומד ״רצון לחזור לארץ. מדוע ניתן להם דריסת רגל?״,[[62]] אך נבעה גם מרתיעה מובהקת מהתחייבות ישראלית, שהאפקט השלילי שלה בכל מה שקשור לנושא העלייה היה ברור, בעוד שסיכוייה החיוביים לוטים בערפל העתיד. וכך ניסח זאת בן-גוריון לרמטכ״ל:

״[ככל] שיותר אני חושב על דברים אלה, אני רואה שאסור לנו לקפוץ לפני הזמן ולהתחייב על עתיד שאינו ברור ... ההתחייבות על מלחמה - ומי יתחייב לנו? אנו יכולים להתחייב רק על דבר אחד - לא להגיד איך נתנהג בעתיד מעורפל, אלא מה נעשה יום יום: נתחזק, נגביר כוח וניעזר באלה שמוכנים לעזור לנו. והעוזרים הם יהודים, והיהודים הם בארץ החופש. כמובן לשם כך עלינו לרכוש אמון - לא במרמה ולא בתחבולות, אלא במה שהננו״.[[63]]

כל הנאמר כאן סותר את טענתו של מיכאל בר-זוהר, כי במהלך ביקורו של גנרל רוברטסון בארץ, בעניין ההצעות שהועברו לבן-גוריון מממשלת בריטניה בראשית 1951, ביקש המנהיג הישראלי לקבוע ״יחסים שונים״ בין ישראל לבריטניה, וציין את כוונתו להצטרף לחבר העמים הבריטי.[[64]] ברור לחלוטין, לאור הנאמר לעיל, מדוע הופתע הביוגרף של בן-גוריון מהבעת הרצון של בן-גוריון לקשור את ישראל חוזית לבריטניה. הדברים מתיישבים בבדיקה של מקורות ושל הנוסח המדויק של דברי בן-גוריון. אלו מבהירים היטב, כי הוא ביקש להדגים, תוך שימושו במקרה הניו-זילנדי, את סוג היחסים הרצוי לישראל עם בריטניה שעיקרו שוויון במעמד, ולא את הקשר החוזי עצמו.[[65]] עוד ברור, שבן-גוריון העדיף קשר אסטרטגי עם האמריקנים, לפי תפיסתו, על קשר עם הבריטים. בראשית פברואר 1951 התחלק עם שרי הממשלה במחשבותיו על נושא זה:

״אני שואל את עצמי, איך יכולה אנגליה להגן על המזרח התיכון, איפה היא תיקח את הכוחות הדרושים לכך? לכן ... גם מבחינה זו של הגנה על המזרח הקרוב אם יש לסמוך על מישהו, אז על אמריקה. בלי אמריקה איני רואה שום סיכוי. עם אמריקה באה אנגליה בחשבון, אולי גם הודו ואוסטרליה, ולכן העניין הוא אמריקה״.[[66]]

השאיפה ליצירת קשר אסטרטגי עם האמריקנים הייתה, עם זאת, בעייתית להגשמה מסיבות שונות, והניסיונות הישראליים להגשים את התוכניות שהוגשו לוושינגטון בסוף 1950 העלו חרס משך שנים לאחר מכן. העמדה של בן-גוריון במהלך הניסיון הישראלי הזה הייתה כבעבר - להשיג את מרב העזרה תמורת התחייבות קטנה עד כמה שאפשר, תוך כדי הבהרה כי ביום פקודה תתייצב ישראל לימין ארה״ב וכנגד ניסיונות של בריה״מ לכבוש את המזרח התיכון. לדיפלומט אמריקני בכיר, שביקר בישראל בסוף מארס 1951, הבהיר ראש הממשלה את רתיעתו מהסתמכות על התחייבויות חוזיות עם הבריטים, והמערב בכלל, במילים אלה:

״עם צריך לבטוח בעצמו. אין לחזות מראש מה יהיו פני העולם אחרי המלחמה הבאה - מה יהיו היחסים בין המעצמות הגדולות, אפילו אם מעצמות המערב ינצחו במלחמה. ארה״ב אולי לא תוסיף להתעניין במזרח התיכון, תצא מן האזור הזה, אך אנו נישאר והערבים יישארו בו״.[[67]]

מספר שבועות קודם הציג בן-גוריון בממשלה טיעון, שמסיבות מובנות הסתיר מבני שיחו אמריקנים:

״אם אנחנו נודיע לאמריקה שאנחנו מצטרפים אליהם [למערכת הסכמים צבאיים] הרי אנו כמונחים בכיסם, ואם אנו מונחים בכיסם - נגמר העניין. למה תטפל [ארה״ב] בנו? תטפל בערבים ... שהם ׳המפריע׳. אנחנו צריכים להיות זהירים בדיבורינו כלפי ארה״ב״.[[68]]

בסוף אותה שנה עמדה בפני בן-גוריון בפעם הראשונה בעיית האוריינטציה הגלובלית של ישראל בהקשר שונה. עד אותה תקופה לא גיבש לעצמו המערב תפיסה ביטחונית-ארגונית באזור. ״ההצהרה המשולשת״ של 1950 הייתה אומנם במידה רבה ביטוי לחסות אסטרטגית של גוש זה על האזור, אך הייתה רחוקה מלהיות מסגרת ארגונית ולא נשאה חן בעיני ראש ממשלת ישראל, בלשון המעטה.[[69]] מציאות זו שונתה באופן קיצוני עם התגבשות התוכניות האנגלו-אמריקניות להקמת (SACME) Supreme Allied Command Middle East, אשר היו כרוכות בהזמנת מצרים כשותף מייסד ואי-הזמנה מקבילה של ישראל.

התפתחות נוספת שהייתה קשורה לזו הקודמת, ואשר העמידה במלוא חריפותה את בעיית האוריינטציה הגלובלית של ישראל, הייתה התוכנית האמריקנית מספטמבר 1951, אשר בפעם הראשונה נתנה למימשל אפשרות להקצות סכומי כסף לסיוע צבאי חינם למדינות המזרח התיכון, כאשר ההענקה מיועדת להגנת האזור כולו כנגד אויב חיצוני.[[70]]

הבעיה הראשונה הייתה קשה יותר לישראל. אף-על-פי שהאיום הממשי בהכללת מצרים בארגון האזורי היה אקטואלי זמן קצר ביותר מאחר שזו דחתה את ההזמנה, הייתה ישראל חייבת לקבוע את עמדתה לגבי שאלת המדיניות שלה בנושא; וזאת מכמה סיבות:

ראשית, כאשר נמסר לה על הכוונה להקים את הארגון, נרמז על אפשרות של הקמת קשר בינו ובין ישראל.

שנית, ואולי חשוב יותר, הייתה זו הפעם הראשונה שנראה היה בירושלים, כי המונופולין הביטחוני הבריטי באזור עומד להתחלף במערך ארגוני אנגלו-אמריקני שווה כוחות. לכן, סימן השאלה לגבי נכונותה הפיזית של ארה״ב להגן על האזור בזמן מלחמה נראה מציק פחות.

שלישית, ההכרה הברורה, כי התייחסותה של ישראל לארגון עשויה להשפיע על הנכונות האמריקנית להמשיך ולסייע לה כלכלית.

בהתייעצויות בנושא שנערכו בראשית נובמבר קבע בן-גוריון קו, שהיה במידה רבה המשך וחידוד של עיקרון שדגל בו כבר כשנה: דהיינו, המצב המיוחד של ישראל מחייב יצירת אווירה של אמון בכוונותיה הגלובליות המעשיות מחד, ומאידך חוסר האינטרס בקבלת התחייבויות פומביות ברורות בשאלות הנוגעות לקונפליקט הבין-מעצמתי. ההצעה להקים ארגון הגנה אזורי בחסות המערב הייתה מבחינה זו בעייתית במיוחד, היות שכלילתה ההיפותטית של ישראל בארגון צבאי משותף עם מדינות ערב הייתה סיכון ביטחוני, שבן-גוריון, כשר הביטחון, לא יכול היה לקבל. מצב שבו ישראל נכללת בארגון כזה היה גם מבליט את קוטנה בהקשר האזורי הרחב. וכמובן, מעל לכל הייתה בעיית העלייה והקשר ליהדות הגוש המזרחי. בן-גוריון גם הדגיש באותן פגישות את הצורך ״לזכור תמיד את ייחודיות המזרח התיכון ואת חוסר היכולת לשבצו במסגרות כלליות קיימות״.

ההחלטה שהתקבלה בסופו של דבר, לפי הקו של בן-גוריון, הייתה לא לפעול להשתלבותה של ישראל במערך ההגנה המערבי המתוכנן, אך במקביל לחדש את הצעתה לחזק את הצבא של ישראל, להופכה לסדנה ולמקום אגירה של חומרי גלם; כל אלה בדיסקרטיות ותוך העדפה ברורה של הסדרים ישירים עם ארה״ב. בהתאם לכך הבהיר בן-גוריון בראשית נובמבר לשגריר האמריקני בארץ, כי

״הדבר המרכזי הוא לא ארגון ההגנה של המזרח התיכון בעצמו, אלא לזכור את מטרתו של ארגון זה, דהיינו לדאוג להגנת האזור ולהבטיח שהרוסים לא יחדרו אליו״.

ברור לחלוטין, כי התוכנית המערבית לארגון חוזי של המזרח התיכון, כהכנה לקונפליקט צבאי עם בריה״מ, הייתה מנוגדת לתפיסה האוריינטציונית של ישראל, לפי בן-גוריון, אך שלילתה הגלויה והקטגורית הייתה חסרת היגיון פוליטי.

ראש ממשלת ישראל קבע, בהתאם למדיניות כלפי SACME, גם את גישת הממשלה לנושא תוכנית הסיוע הצבאי האמריקני למזרח התיכון. השיקולים בעד הגשת בקשה ישראלית להשתלב בה היו ברורים לו דווקא נוכח הסירוב להיכלל ב-SACME, ולא פחות מכך גם לאור המשמעויות האוריינטציוניות שהיו כרוכות בו. בשבועות האחרונים של 1951 לא היו לו כל היסוסים לגבי עצם ההחלטה. הבעיה היחידה שהציקה לו, ושיש בה כדי ללמד על תפיסתו את הקשר המעצמתי הרצוי לישראל, הייתה קשורה בצורך הבלתי נמנע לקבל פיקוח אמריקני, כתנאי הכרחי לקבלת סיוע צבאי חינם. עמדתו של בן-גוריון, שהתקבלה בניגוד לדעתו של שרת (אשר היה מוכן לקבל את התנאים האמריקניים) הייתה אז, כי על ישראל

״להימנע לפי שעה מלהכניס ראשנו בצרה זו וללכת בדרך אשר נוכל בה ליהנות מאותה הקצבה לענייני ביטחון מבלי לעורר את שאלת הפיקוח וההתערבות״.[[71]]

לפיכך, ההחלטה האופרטיבית הייתה לפנות לארה״ב לסיוע במסגרת ״חוק הביטחון ההדדי״ לשם מימון מפעלי בניין, אשר אפשר יהיה לשוות להם אופי הגנתי, ולא לשם אספקת נשק חינם. הבקשה שישראל הגישה בראשית פברואר לארה״ב, בהתאם לקו של בן-גוריון, הוכרה לא בכדי על ידי אחד ממקורביו כ״הסתלקות [סופית] מהגמגום על נייטרליות״.[[72]] אך הרתיעה של ראש הממשלה מהתקשרות הכרוכה בפיקוח זר משמעותית אולי לא פחות.

שאלת יחסה של ישראל להקמת ארגון הגנה מערבי באזור עוררה עניין רב בבריה״מ, וזו שלחה לישראל בסוף נובמבר 1951 שדר ראשון מסוגו, ובו הוזהרה ירושלים מפורשות מפני ההשלכות של מעורבות ישראלית בתוכנית. התשובה שניתנה למוסקבה נשלחה לאחר התייעצויות בראשות בן-גוריון, אשר גם עקב היעדרו של שרת מהארץ קבע את הקו הישראלי. זו הדגישה, כי ישראל ״לא הסכימה ולא תסכים לפעולות או להכנת תוקפנות נגד בריה״מ״.[[73]]

אין ספק, הפנייה הסובייטית חיזקה את הזהירות שנקט בן-גוריון ממילא בפעילות הישראלית להשגת סיוע ביטחוני מהמערב.

במהלך השנים 1952-1951 חלה התפתחות משמעותית נוספת בתחום ההחלטות האוריינטציוניות הישראליות בנושא הקשר עם המערב, וזו סימנה את סופם של המגעים האסטרטגיים בין ישראל ובין בריטניה עד לשלהי 1956.

בהמשך להחלטות הישראליות מראשית נובמבר 1951, פנה בן-גוריון במכתב לראש ממשלת בריטניה לבירור אפשרות של יצירת מסגרת לשיתוף פעולה בתחומים צבאיים, בנושאים שעניינו את ישראל במיוחד.[[74]] מכתב זה היווה חוליה במסכת התכתבות בין שתי המדינות, שנפתחה לאחר ביקורו של הגנרל רוברטסון בארץ, ואשר לא הוליכה עד לאותו זמן לשום תוצאה.

סיבה נוספת המסבירה את פנייתו של בן-גוריון למנהיג הבריטי הייתה קשורה בזהותו של זה. ראש ממשלת ישראל קיווה אולי בסתר לבו, כי וינסטון צ׳רצ׳יל ישנה את המדיניות הבריטית. גישתו הבסיסית לנושא באה לידי ביטוי בעמידתו הנוקשה על הסכמה בריטית פורמלית מוקדמת, בכתב, לבסיס שוויוני בין שתי המדינות במשא ומתן ובמסגרות האפשריות של הסכם ביניהן.

עמדה זו והקו הבריטי של רצון לקשור קשר עם ישראל על בסיס אזורי, ולא בילטרלי, דחו את השיחות עד אוקטובר 1952. התדריך שחיבר בן-גוריון לקראתן הוא הוכחה נוספת לחשיבותן של נטיותיו האישיות, כמרכיב בעיצוב המדיניות הישראלית כלפי בריטניה בתחומים האסטרטגיים באותה תקופה. כך הוטל על המשלחת הישראלית לברר מפי הבריטים את תוכניות ההגנה של מעצמות המערב במזרח התיכון, את סוגי הנשק והכמויות שהן תהיינה מוכנות לספק לישראל, ואת אפשרויות העזרה למדינה בפיתוח מפעלי תחבורה ובאספקת דלק.

לעומת זאת, הסמכות היחידה שניתנה למשלחת הישראלית למסור ידיעות לצד השני הייתה אך ורק אודות עוצמתה הצבאית-כלכלית הכללית של ישראל בשעת חירום, ולא היה לה חופש לפרט את המבנה ואת ההרכב של עוצמה זו. שרת ביקר קשות גישה זו מתוך חשש ש״קפיצת הפה״ הישראלית תיצור רושם, ״כי אנו משוריינים [נגד הבריטים] בהסתייגויות פנימיות מרחיקות השוללות מאיתנו כל להגיע איתם לידי איזו הבנה הדדית שהיא״.

שר החוץ הישראלי הציע לספק לבריטים מידע נדיב יותר, להביע נכונות ישראלית להגן ״על האזור כולו גם מחוץ לגבולות הארץ״, נכונות שתהיה תלויה ״בנכונות המעצמות המערביות להגן עלינו״, להתחייב, אם מכלול הדרישות הישראליות יתמלא, ״על השתתפות בהגנה אזורית לפי תוכניות מוסכמות לגבי חלוקת הכוחות והתפקידים״, וכמו-כן לנהל את המשא ומתן בהנחה מפורשת כי ״ארה״ב היא שותף ראשי בעניין כולו״.

אין זה ברור, אם קבלת הפרוגנוזה של שרת הייתה מוליכה לתוצאות שונות של הפגישות בין המשלחות הבריטית והישראלית, שנערכו בחשאי בראשית אוקטובר 1952 ברמת-גן, כמו שאין ספק, כי לעמדה המסויגת הבסיסית של הבריטים היה תפקיד לא קטן בהתפתחויות שבאו בעקבות הפגישות. אך קשה לשלול את הקביעה, כי בן-גוריון לא היה נכון נפשית לצעוד צעדים גדולים קדימה בתחום שיתוף הפעולה האסטרטגי עם בריטניה, ולכן לא היה המשך לשיחות ברמת-גן עד ערב מבצע ״קדש״. מן הראוי [לומר] בהקשר זה, כי הגישה האנטי-בריטית הזו של בן-גוריון הייתה מקובלת על מרבית חבריו בהנהגת מפא״י. שרת היה הרבה פחות חשדן ועוין, ולכן מוכן היה לתת לבריטניה תפקיד מסוים באסטרטגיה הישראלית.[[75]]

ליחסו העוין של בן-גוריון כלפי בריטניה היו כמובן סימוכין מדיניים וצבאיים, אך בראשית שנת 1952 נוסף להם ממד כלכלי סמלי רב-חשיבות. באותה תקופה השיבה ממשלת בריטניה ריקם בקשה ישראלית צנועה למילווה בסך 5 מיליון ליש״ט. כישלונה זה של ישראל נתפס אצל האנגלופילים במשרד החוץ הישראלי כהוכחה, כי ״עדיין מופנות עיני אנגליה למדינות ערב כאשר מדובר במזרח התיכון״.

בין אם ניתן להטיל את האחריות להתפתחות על בריטניה או על ישראל או על השתיים, ברור שאוקטובר 1952 סימן סופה של תקופה, קצרה אומנם, שבה הייתה שאלת שיתוף הפעולה הצבאי-אסטרטגי בין ישראל לבריטניה, פורמלית לפחות, נושא חי בפוליטיקה הישראלית. רק הרקע המיוחד של מבצע ״קדש״ הוליך את בן-גוריון לשיתוף פעולה צבאי עם ממשלת אנגליה,וגם אז התקבלה ההחלטה הישראלית בנידון באי-רצון בולט.[[76]]

על אף הכישלונות הישראליים שקדמו לכך, המשיך בן-גוריון גם במהלך 1953 לנסות ולהגשים את התפיסה האסטרטגית שלו לגבי קשרי החוץ הרצויים לישראל, מעל לכל עם וושינגטון. לאחר שנבחר אייזנהואר לנשיא, נקרא שגריר ארה״ב בישראל אל ראש הממשלה, ושוב נפרשה בפניו היריעה המוכרת: יש שלוש אפשרויות:

א. שלום אמת באזור ושיתוף כל המדינות בהגנתו.

ב. מכיוון ש(א) אינו נראה ממשי כרגע, האפשרות השנייה היא לעשות הסדרים נפרדים עם כל מדינות ערב המוכנות להגן על האזור וגם הסדר נפרד עם ישראל.

ג. אך גם האפשרות השנייה אינה בת ביצוע, זאת אומרת אם שום מדינה ערבית אינה מוכנה לשתף פעולה בהגנת האזור, הרי מצוּוָה ארה״ב להגן על האזור עם אותן מדינות המוכנות להשתתף בהגנה. הכרחי לעשות את כל ההכנות לקראת כל צרה שלא תבוא ... אנחנו נוכל להיות לעזר ... [ו]יש לעשות את מה שניתן לעשות על ידי שנינו יחד.[[77]]

חודש לאחר מכן הבהיר בן-גוריון לוועדה המדינית של מפא״י מה כוונתו בהכנות אלה, ושוב, כמו בשלהי 1950, המוקד היה חיזוקה של ישראל ורתיעה ממחויבויות חוזיות מצדה:

"אין לדבר על בסיסים לאנגליה, כי היא לא תגן עלינו ותעזור לערבים. ואשר לאמריקה, יש להסביר שישראל כולה - מחוזקת במובן צבאי ואינדוסטריאלי - היא הבסיס ויש לדאוג לשיפור דרכי התחבורה ... להגדיל כוח ייצורנו, לצייד ולאמן צבאנו. זה יעמוד לעולם החופשי ביום הפקודה".[[78]]

המסר הזה הועבר גם לשר החוץ האמריקני ג׳ון פוסטר דאלס, שביקר בארץ באמצע מאי, והטיעון המרכזי של בן-גוריון היה: ״לנו אין עניין בסידור אזורי - שייכותנו היא לעולם ולא לאזור״.[[79]]

שנתו האחרונה של בן-גוריון כראש ממשלת ישראל, לפני שפרש לגלות פוליטית זמנית לשדה בוקר, הייתה משמעותית מאוד מבחינה נוספת בתחום האוריינטציה הבינלאומית של ישראל. זו הייתה קשורה ל״משפטי פראג״ בשלהי 1952, ל״משפטי הרופאים״ בראשית 1953 ולניתוק היחסים הדיפלומטיים בין ירושלים למוסקבה בפברואר אותה שנה.

התבטאויותיו של בן-גוריון סביב פרשיות אלה מורות בצורה חד-משמעית, כי הדיאגנוזה הפסימית שלו בכל מה שקשור למשטר ולאידיאולוגיה הסובייטיים חברה לתפיסה נוקבת בחרדתה של שואה המאיימת על יהדות רוסיה.[[80]] אך עדיין לא היה די בכך, כדי שיחשוף בפומבי את דעותיו המדיניות לגבי אותה מדינה. אולם הדרכים שבחר להתמודד עם המאורעות ועם החרדות - מאבק פוליטי ופולמוסי חריף נגד מפ״ם והמפלגה הקומוניסטית הישראלית, וכן נכונות בפעם הראשונה בהיסטוריה של היחסים בין שתי המדינות לצאת לעולם בקריאה ״שלח את עמי״ - ביטאו התחזקות של העוינות שהייתה לבן-גוריון כלפי בריה״מ, ובמקביל את התחושה לגבי הצד השני בקונפליקט הבינלאומי.

״אנחנו בין כה וכה מוכרחים להיות על צד המערב״, אמר לחברי הממשלה בסוף ינואר, ״לנו אין ברירה כשם שלא הייתה לנו בימי היטלר״.

מעניינת לא פחות בהקשר זה היא הזהירות שנקט בכל מה שקשור ליחסים המדיניים עם בריה״מ. ריכוך הקו הרוסי כלפי היהודים והציונות, זמן לא רב לאחר פרסום ״משפט הרופאים״, היה בו די מבחינתו של בן-גוריון, בניגוד לדעת שר החוץ שלו, כדי להנמיך מאוד את רמת הקונפליקט בנושא יהודי בריה״מ, שעליו החליטה ממשלת ישראל קודם לכן. גם במקרה זה הייתה האיבה הקיצונית כרוכה בזהירות מדינית אופיינית לא פחות ומרתיעה בהצגה גלויה של ישראל, כאויב פוליטי של בריה״מ. הסכמתו להתחייב לבריה״מ באמצע אותה שנה לא להצטרף לשום ברית, שיש לה מטרות תוקפניות נגד בריה״מ, כתנאי לחידוש היחסים בין שתי המדינות, הייתה המשך טבעי למגמה המדינית האופיינית לו.

מעורבותו של בן-גוריון בניהול מדיניות החוץ הגלובלית הישראלית במהלך 1954 הייתה מטבע הדברים מעטה. ההערות היחידות שניתן לאתר בתחום זה קשורות לחרדתו הרבה מההקשחה במדיניות האמריקנית בנושא יישוב הקונפליקט הישראלי-ערבי, ובמיוחד בעניין תוכנית המקורות של מי הירדן. משדה בוקר שלח בן-גוריון מספר לא קטן של שדרים, שעיקרם הצורך של ישראל לשמור בקנאות על ריבונותה ועצמאות ההחלטה שלה גם נוכח חשיבות הקשר עם ארה״ב. וכך הסביר זאת בישיבה לא רישמית, שבה נכחו שרי ממשלה אחדים בראשית אוגוסט של אותה שנה:

״החשש הראשון שלי הוא אפוטרופסות (אמריקנית). דבר כזה מתחיל בדברים קטנים ולא תמיד צריך ללמוד מההיסטוריה, אבל גם הרומאים לא נכנסו בבת אחת, היו ויתורים פה ושם ונכנסו לאט לאט״.[[81]]

״הזקן״ היה מודע היטב לתלות הכלכלית, אך בראיון שנתן לעיתון ״הדור״ הביע נכונות לוותר אפילו על המענק האמריקני, ובלבד ״שנוכל לקיים יחסי ידידות הדדיים בינינו ובין אמריקה״.[[82]]

גם במהלך השנתיים שלאחר מכן, היה עיסוקו העיקרי של בן-גוריון בבעיות פנים וביטחון, והטיפול במדיניות החוץ היה בעיקרו פועל יוצא מאלה. אולם הבעיות החיצוניות שניצבו בפני ישראל בשנים 1956-1955 היו קשות ביותר והצריכו התייחסות, בין היתר לכמה נושאים אוריינטציוניים. האיום הבסיסי על ישראל היה כרוך בשני תהליכים, שפעלו פחות או יותר במקביל.

הראשון, הניסיון של הגוש המערבי לגבש חוזי הגנה אזוריים בחסותו, אשר הביא ליצירת ״ברית בגדד״, והיה כרוך בהחלטות אמריקניות מהפכניות לספק נשק לעיראק;

ובמקביל, פרסום עיסקת הנשק הצ׳כית, אשר הציבה בפני ישראל איום קיומי אמיתי בפעם הראשונה מאז 1948. בן-גוריון תמך בפיתרונות כוחניים לבעיות של ״ביטחון שוטף״ ו״ביטחון בסיסי״, והקונפליקט בינו ובין שרת בנושאים אלה ממלא את יומנו של האחרון לעייפה. פחות בולטים ומוכרים הם שני היבטים אחרים, שהיו קשורים לפעילות המדינית של בן-גוריון באותה תקופה: הראשון, יחסו לשאלת חוזה הביטחון עם ארה״ב, והשני, גישתו לאפשרות של פנייה לבריה״מ לקבלת נשק. בשניהם באו לידי ביטוי יסודות באוריינטציה הבינלאומית של מנהיג זה.

האפשרות לקבלת חוזה ביטחון מארה״ב נוצרה כתוצאה מיוזמה אמריקנית באמצע 1954, אשר נועדה לפצות את ישראל ולשכך את חששותיה בעקבות הסכם הנשק עם עיראק וההסכם האנגלו-מצרי לפינוי הבסיסים הבריטיים מאזור התעלה.[[83]] העדויות מצביעות על כך, כי בן-גוריון היה שותף להערכות, שהוליכו להחלטה הישראלית לקבוע את חוזה הביטחון עם ארה״ב כיעד לישראל, שני בחשיבותו אומנם לתביעה לשמירת איזון הנשק במזרח התיכון. ההיסוסים שלו ושל הממשלה היו קשורים במחיר הוויתורים הישראליים לערבים, שהיו עלולים להיכרך בחוזה כזה. הייתה טמונה בו הסכנה של אישור ישראלי לפתיחה מחסני הנשק האמריקני לעולם הערבי, דבר שישראל לא עשתה במשך שש שנות קיומה. למרות כל אלה ראה בן-גוריון את הפוטנציאל הטמון במצב הבינלאומי שהתהווה באזור מאמצע 1954, ובאפשרות שארה״ב תערוב לגבולות ישראל ולביטחונה במסגרת הסכם, שלא יהיה במהותו אנטי-סובייטי. בפגישה עם השגריר האמריקני, שערך כמה חודשים לאחר שחזר לממשלה, טען בן-גוריון: אם כי איני עוסק במדיניות חוץ עכשיו, שלושה דברים קרובים ללבי יותר מכל: ביטחון ישראל, שלום במזרח [התיכון] וידידות בין ישראל וארה״ב:

"בידי ממשלת ארה״ב לבצע שלושת הדברים במבצע אחד. ברית הגנה הדדית עם ישראל. אילו יכלה אמריקה לכוף הערבים לעשות שלום לא הייתי מייעץ לה לעשות זאת, אין מעצמה חזקה צריכה להטיל רצונה על מדינה חלשה ממנה, אבל ברגע שארה״ב תכרות איתנו ברית כזו - יֵדעו הערבים כי חלומם לחסל אותנו נגוז ויגיעו לידי הבנה הדדית, לא מייד אלא במשך הזמן.[[84]]

חודשיים מאוחר יותר גילה בפני הפיקוד הבכיר של צה״ל, כי החשש מביקורת בינלאומית (ככל הנראה סובייטית) אסור לו שישמש גורם מעכב למימוש מטרה זו של מדיניות החוץ הישראלית:

״אם עם ישראל במצב שהוא נמצא בו ובסכנות האורבות לו יגיע למסקנה, שנחוץ לו לכרות ברית ביטחון הדדי עם איזו מדינה, שום מדינה לא תפסול זאת ואם תפסול - אז תפסול, כמו שפוסלת קיום העם היהודי - והעם היהודי מתקיים״.[[85]]

ההכרה בחיוניות הקשר המדיני הזה עם ארה״ב עמדה בקשר לתחום קרוב הרבה יותר ללבו של בן-גוריון, והוא תחום הביטחון. לא תמיד היה מִתאם בין תחומים אלה. לפיכך, הכרעתו בין השניים ביטאה היטב את התפיסות האוריינטציוניות הבסיסיות שלו.

שאלת חוזה הביטחון, או נכון יותר המחיר המדיני והביטחוני, שישראל הייתה צריכה לשלם תמורתו, הייתה סלע מחלוקת בין בן-גוריון ושרת. שר החוץ הישראלי ראה בחוזה כזה יסוד מרכזי בחשיבותו לא רק כשלעצמו, אלא לא פחות מכך מטעמים טקטיים, שהיו קשורים לקביעת מדיניות הביטחון הישראלית באותה תקופה. שרת ראה בכך אמצעי חשוב לשיכוך התחושה של חוסר ביטחון, ואפשרות להקטין את הלחץ של בן-גוריון לאמצעים, שעיקרם הפעלת כוח כלפי מדינות ערב. שרת הדגיש במיוחד את הפיתוי שבחוזה הערובה ואת ההקטנה של סיכויי התממשותו, אם ישראל תאמץ לעצמה החלטות צבאיות בכיוון שבן-גוריון המליץ עליו מייד לאחר שובו לממשלה בראשית 1955.[[86]] אין זה מקרה, שהתביעה הישראלית הרישמית לחוזה כזה הוגשה לאחר ״פעולת עזה״, שהייתה מהגדולות שבפעולות התגמול הישראליות, ולא בכדי עשה בה שרת שימוש רב כדי להביא להורדת הצעתו של בן-גוריון, מספר שבועות לאחר מכן, לכבוש את רצועת עזה. שרת ניסה גם לשכנע ישירות את בן-גוריון בצדקת טיעונו זה, אך הצלחתו הייתה אפסית, כפי שדיווח על פגישה ביניהם בסוף מאי:

״מטרתה העיקרית של השיחה הייתה להעמיד את בן-גוריון לפני בעיה נוקבת - אם נכונה הָנחתו הוא, כי חוזה ביטחון עם ארה״ב הוא יעד מדיני העומד ברומו של עולמנו ואם נכונה הנחת השגריר בוושינגטון, כי יעד זה ניתן למימוש תוך פרק זמן מסוים, ומכיוון שברור כי מעשי תגמול מצידנו מקפחים את סיכויי ההצלחה בכיוון זה ועלולים לחבל בהם כליל - היסכים כי שיקול העדיפות מחייב להתאפק ממעשי תגמול לפחות לתקופה מסוימת, כל שכן אם לא הוכח, כי יש בהם פיתרון לבעיית ביטחון הגבולות אפילו בטווח קצר? כאן ׳עלה החרמש על אבן׳ [ביטוי עממי רוסי, שחדר גם ליידיש, ומשמע התנגשות בעקשנות לא רציונלית]. בן-גוריון הירצה את מישנתו בהלכות פסוקות: אומנם חוזה עם ארה״ב חשוב ביותר, אך ענייני ביטחון שוטפים חשובים לא פחות ואם יש סתירה אין מנוס ממנה".[[87]]

בן-גוריון ראה בערובה אמריקנית לביטחון ישראל מטרה חשובה למדיניות החוץ, אך נכונותו לשלם עבור קידומה במגבלות על חופש הפעולה הצבאי הייתה קטנה ביותר.

גם בתחום אחר, שהיה קשור לחוזה הביטחון המיוחל עם ארה״ב, הייתה מחלוקת בין ראש הממשלה ושר החוץ שלו. שרת קיווה להתחייבות אמריקנית ממשית למשלוח חיילים להילחם להגנת המדינה במידת הצורך. בן-גוריון סירב לחלוטין לקבל את הרעיון כי ״חיילים אמריקנים ישפכו דמם להגנת ישראל אם תותקף״. המטרות האמיתיות שבן-גוריון שאף להשיג מהסכם כזה היו הרתעה מדינית כנגד הערבים, ובראש וראשונה אמצעי להבטחת אספקתו של נשק אמריקני לישראל כדי שתוכל להגן על עצמה.

אך גם עבור מטרה מרכזית זו סירב בן-גוריון לשלם במחיר של ריסון חופש הפעולה הצבאי הישראלי, כפי שהדבר התבטא בקונפליקט בינו ובין שרת סביב ״פעולת כנרת״ בראשית 1956.

תחום שני של פעילות מדינית היה קשור במצוקה הקשה ביותר מבחינת אספקת נשק, שבה ישראל מצאה עצמה במהלך תשעת החודשים מאז פרסום דבר ״העיסקה הצ׳כית״. הסירוב האנגלו-אמריקני לפצות את ישראל בתחום זה חיזק כמובן את הפיתוי למלחמת מנע (ולבסוף כידוע גרם לה), והביא אף להרהורים בדבר פנייה לעזרה מדינית וצבאית של בריה״מ. אומנם שבר כזה במדיניות הישראלית, באמצע שנות החמישים, לא קרה בסופו של דבר, אך הנושא העסיק את קובעי המדיניות הישראליים באותה תקופה. ההצעות המהפכניות, שהיו שותפים להן אישים במשרד החוץ ומחוצה לו, היו קשורות בהסכמה לשיתוף בריה״מ כשותף שווה זכויות עם מעצמות המערב בפוליטיקה הבינלאומית באזור, כדי לרכך את הנזק הצפוי לישראל מהקונפיגורציה האזורית המאיימת של תחרות על לב הערבים, שבמהלכה תוזנח ישראל לגמרי. במקביל עלה רעיון לפנות לבריה״מ בבקשה לרכש נשק.[[88]] שני כיווני פעולה אלו נדחו בסופו של דבר, בעיקר עקב החשש מהשפעתם הצפויה על ארה״ב ומהאפשרות ליפול בפח מדיני מתוחכם של הרוסים.

במפתיע נמנה בן-גוריון עם ראשי התובעים לבקש נשק מבריה״מ, ולפחות בהזדמנות אחת הסכים להעניק לה מעמד מדיני שווה ערך למעצמות המערב בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי באזור. הנמקתו הייתה נעוצה באי-רצונו לוותר על הסיכוי הקטן ביותר להשיג רכש, על רקע מידע שהגיע לארץ בסוף 1955 ובראשית 1956, ולפיו בריה״מ עשויה להסכים להיענות לפנייה ישראלית כזאת. באפריל 1956 היה בן-גוריון מוכן להרחיק לכת. עמדה זו, אשר נבעה מהסירוב הסופי של האמריקנים לספק נשק לישראל, הייתה קשורה בראשיתם של הדיונים בארץ על אודות שיתוף פעולה אסטרטגי עם הצרפתים. אחת מנקודות המחלוקת בין שתי המדינות הייתה שיתופה של בריה״מ בענייני המזרח התיכון. בן-גוריון תמך בעמדה הצרפתית החיובית בשאלה זו, בתנאי אחד - אספקת נשק רוסי לישראל. מילוי תנאי זה היה עשוי, לדעתו, למלא שתי מטרות אחרות של ישראל: האחת, להקל על הצרפתים עצמם לפתוח את מחסני הנשק בפני ישראל, והשנייה, להכשיר את עמדת ישראל בעיני יהדות ארה״ב, כפי שניסח זאת:

״היהודי האמריקני ידע שאנו עומדים בסכנה, ואמריקה ודאלאס מסרבים לתת לנו נשק, ורוסיה נותנת - אז יקבלו את הדבר הזה״.

האפיזודה הזו נותרה בגדר ״לו היה״ היסטורי, אך הנכונות יוצאת הדופן של בן-גוריון לצעד שכזה משמעותית לא רק בהקשר הרחב של תפיסותיו האוריינטציוניות באותה תקופה, אלא גם לגבי נכונותו של ראש ממשלת ישראל להציע לסובייטים בשלהי 1957 חלוקה של אזורי השפעה במזרח התיכון, תוך מתן ערבויות בינלאומיות לכל מדינותיו על ידי שתי המעצמות הגדולות.[[89]]

נקודה אחרונה, שנתייחס אליה כאן אך בקצרה, היא השאלה באיזו מידה אכן ראה בן-גוריון בקשר עם צרפת, באמצע 1956 ולאחר מכן, תפנית אוריינטציונית בסיסית ותחליף אסטרטגי ארוך טווח לקשר עם ארה״ב.[[90]] יסודות אחדים בחשיבתו מצביעים, שלא כך ראה את הדברים:

הראשון, הכרתו המוצקת של בן-גוריון במעמדה הדומיננטי של ארה״ב במחנה המערבי. השני, הכרתו בחשיבות שבקיום הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם בארה״ב (ובוודאי שלא בצרפת). והשלישי, מודעותו לנזילות המתמדת של קונפיגורציות בינלאומיות וזהירותו הרבה מפניהן.

כל אלה, והלבטים הלא-מעטים שהיו לו בנוגע לשאלת התגובה האמריקנית הצפויה למבצע ״קדש״, מסבירים מדוע ראה עדיין בארה״ב את מוקד הכוח הראשי ואת המטרה החשובה של המאמץ המדיני הישראלי.[[91]] זאת במקביל לשמחתו על הפירות המדיניים והביטחוניים, שנשאו היחסים יוצאי הדופן עם צרפת. גם ניסיונותיו לבנות ״ברית פריפרית״ במהלך סוף שנות החמישים ראויים להתייחסות בהקשר מחשבתי זה.[[92]]

סיכום

ארבעה מוטיבים אוריינטציוניים עיקריים של בן-גוריון בלטו במהלך שמונה השנים הראשונות למדינת ישראל:

ראיית צבירתו של הכוח הפנימי כמרכז ביחס למדיניות החוץ;

זהירות רבה בקבלת התחייבויות אסטרטגיות ומדיניות חיצוניות;

זהירות מקבילה מיצירת עימותים אסטרטגיים חזיתיים עם בריה״מ;

הכרה במשמעות המיוחדת של יצירת אמון בסיסי של האמריקנים בישראל בהקשר של הקונפליקט הבין-מעצמתי.

כל אלה היוו משך זמן רב לאחר מכן, וגם עם הסתלקותו של בן-גוריון מזירת העשייה המדינית, אבני יסוד של התפיסה המדינית הישראלית.

הערות: