מכתבים לחברה
17.4.1944
שלום לך,
הפעם לא איש בשורות אני. והדבר כבד מאוד ומכסה על
המאסר שלך שם ועל החיים שלנו כאן. קיפ האומלל שלנו נותח לפני שבוע. מן הניתוח הוא
כנראה יחלים. ליותר מזה אין הרופאים נותנים תקווה. פרשת סבל ממושך של חודשים רבים
תסתיים בסבל ממושך של עוד חודשים רבים. ניסיתי לכתוב לך אחרת. לספר על עצמי, על
העבודה, על טיולים, אולי לדחות את זאת עד בואך, אולם לא יכולתי. כשהדבר קורה קרוב
מאוד, ואפילו בימים האלה, הוא מאפיל על כל העניינים האחרים. בנשימה אחת: הטיול הגדול
שלנו התקיים. את הנגב ראינו. קנינו לעצמנו עוד חלק מהארץ. הרבה ראינו ורשמים רבים
הבאנו איתנו. על נוף, על הטיול עצמו ובקנה מידה קטן על חיים של תשעה אנשים ביחד
בערבה. דברים כאלה אין לראות או לשמוע. מרגישים אותם וטוב להרגיש אותם. זו לי הפעם
הראשונה שהרגשתי ערבה אמיתית מהי. האזור הוא אזור המוות ועמקים הגדולים לעתים קרובות
מעמק עין-חרוד. אם כי עלינו על פסגה של 1500 מטרים ויש עוד כאלו - אין מרגישים את
ההרריות של השטח, לפחות בחלקו הצפוני. הרבה עוד אספר לך כשתחזרי.
הספקתי לכתוב לך עוד כשבוע אחרי מאסרך. הדבר היחידי שידעתי
הוא, שהיית בין ראשוני היוצאים לחופש. אני מקווה, שלחודש ימים יספיק עוד חוש
ההומור שלך, אם כי בקשר לזאת עליך אפשר לסמוך. כל הרע בדבר הוא חודש בטלה וכישלון.
כישלון הוא תמיד גרוע. אפילו על גבי מרפסת בשמש. בכל זאת אני חרד למצב בריאותך.
תקוותי שסבלנותך בקשר לאנשים לא עמדה בניסיון גדול מדי. אם כן זה סימן רע לך או
להם. בקצת רוחב לב והומור טוב אפשר לסבול אנשים אפילו זמן רב. אם הגיעו ספרים ואת
אוהבת אותם - בטוחני שלא יעיק עליך הזמן. כלוא אומנם לא הייתי, אבל כשמתחילים
ללמוד לעולם אין זמן פנוי.
פסח זה היה פסח טוב. קראתי הרבה, גמרתי את מכתבי
ון גוך והריני חוזר בי מדברי נגדם, אינם יבשים ואינם מקצועיים גרידא. התחלתי לשקוע
בברנר ואני הולך ונסחף. בשבילי הוא טוב. הקראת את ״בחורף״. יותר משהתרשמתי ממנו הייתי
זקוק לו. השאר בעל-פה כשתשובי. בינתיים נכנסתי לקצב פורה של עבודה. אני עובד הרבה,
עייף תמיד ומרוצה. כל מאמץ הוא טוב בשביל חניך עצלנות שכמוני.
ספר לא אשלח לך כי מאוחר, עד שיגיע תעמדי להשתחרר.
רק סיפור סיפרתי לך, ארוך ועצוב, על בחור צעיר שחייו נתקפחו בלא סיבה. אולי בדורך
תימָצא למחלות כאלו תרופה. ואין דבר יותר פוגע מחוסר האונים הגמור שלנו כלפי
המחלה. אצלנו כאן כמעט אביב בנוסח אירופה. ההרים ממש ירוקים. איך בגליל, אני מתחיל
שוב להתגעגע אל מחוץ לעיר ואפילו לעין-חרוד ליום יומיים.
הייתי מרבה לכתוב לולא היה זה השבוע דווקא. את כיתבי וצייני את מועד החזרה לתל-אביב.
אבוא.
שלום מהארץ
הרן
ודאי ימסור ד״ש.
אגב, הוא שסיפר לי על מאסרך.
שלום רב - 3.5.1944
חשבתי לגשת אליך לתל-אביב ועל כן לא כתבתי, סלחי. למזלי הטוב פגשתי הערב את
רפי, שסיפר לי כי חזרת כבר לעין-חרוד. זכיתי על-ידי זה בטיול ביהודה שרציתי לבטלו
ולחכות לידיעה ממך.
איך היו הימים האחרונים בסוהר ואיך הוא נראה במבט לאחור? חושבני שאפילו ממאסר
כזה יש ללמוד הרבה וכלפי פנים יותר מהכל. סוף סוף הריהו העתקה, ואם גם בצבעים
קלושים ביותר, של כל שלילת חופש אחרת.
בבירה הפרובינציאלית שלנו אין חדש. יום של הרבה עבודה הוא יום טוב. יום של
בטלה מרגיז. אולם האופטימיות, הצבאית אולי, שולטת. אם לא הספקנו היום ודאי שמחר
נספיק יותר. ויש גם ימים טובים של יותר. מעודדת ההרגשה, שלפחות חלק מהחומר העצום
מתחיל להיכנע והגיע כבר הזמן של עבודה בשדה מוכר, שלא כגישושים בעולם לא מוכר
בתחילת השנה. העבודה כעת הכול ולספר עליה יש מעט, אם כי אני משתדל לפחות להאמין,
שהחיים בה אינם דלים כל עיקר. יכולים שניים לנהוג באותה דרך בדיוק וכלפי פנים יהיו
חייהם שונים לגמרי. כתבת על עושר פנימי וכנות. כשהזמן רב והמלאכה מועטה (ואפילו
בטיול הקטן שלנו בפסח) יוצא לחשוב על כך, או יותר נכון להרגיש בכך, הרבה. ואשרי
היודע להעשיר את עולמו. משום זה בעיקר שמחתי על מכתבך השני.
הערב הזה ערב טוב היה. פגשתי את ר. מ. הפלגמט הזה הפך אדם חדש. פעיל בחברה,
מרוצה מעבודתו. שכח את מסורת הקרש בת
השנים. בקיצור למד לשמוח בחייו ולאהוב את יומו. טוב לפגוש בכאלה. רבים מדי האנשים
שתמיד מר להם.
שלום
אגב, קיפ נראה ומרגיש טוב יותר מאשר קודם.
6.5.1944
אם אמנה את סדר יומי כאן ייראה הדבר כמשעמם מאוד. אולם אין הדבר בך. מעולם לא
חסר לי כה מעט כמו עכשיו ואת היודעת מה. די לעבוד מרצון, כדי שהימים לא ייהפכו
למשהו שעוקבים אחריו, אלא למשך זמן העובר במהירות והמציין מדי פעם כמה לא הספקנו.
זה עתה שבתי מסרט על אהבה, מלחמה ובוקס. חבל על השעתיים. בחוץ נפלא. סערה
וקור. קור ירושלמי אמיתי.
ירושלים - 8.5.1944
שלום רב לך,
השעה כעת אחת בערך. שעה טובה לכתיבה ביום היסטורי כזה. שבתי כעת מהרחוב והשמחה
מעטה. אנחנו לא ניצחנו. וגם האנגלים השיכורים והמתנודדים אינם מעודדים הרבה.
חשבתי, נהנה לפחות משמחתם של אלה. אולם אלו אנשים משונים, שמחתם היחידה היא על-ידי
איבוד ההכרה. כך ניצחה ירושלים. האנגלים השתכרו ושרו את שיריהם המכוערים ושלנו
סבבו במין תנועה תפלה מבלי לדעת מה הם מחפשים.
על קיפ לא כתבתי מקודם כי לא יכולתי. את העובדה הראשית סיפרתי לך וכלום לא
השתנה מאז. חושבני שהוא עצמו אינו יודע. איש לא סיפר לו. אבל כנראה אין צורך במילים.
די להסתכל בעיניו ולהבין שאינו מצפה לכלום. אינני מאמין גדול
במיסטיקה, אולם מבט עצוב ושקט כזה עוד לא ראיתי. הוא נראה כרוצה לומר משהו ואינו
מעיז. ולנו אין אלא להסתכל ולנסות לרמות אותו בלא הצלחה. ולא תמיד יש די חוכמה בכדי להחיות את האווירה. יש והיא משתלטת
ואנו עומדים כבולי עץ ומגמגמים בקושי אלו מילים. פולדי סיפר היום, שמעבירים אותו
לבית חולים אחר. בהדסה כבר איו לו מקום. לנו לא נשאר אלא לחכות להתפתחות העניין.
על רגשות לא אכתוב. לו הייתי דתי אולי הייתי מוצא מחשבה כל שהיא להיתלות בה ועתה:
חוסר אונים וחוסר טעם.
קשה היה לקרוא את מכתבך. גם אני חיכיתי לך פה.
אולם אם את עצמך מרגישה בצורך להישאר - עשי זאת. אני מתחיל להאמין, שגם אנו לא
נבלה את השנה הבאה בירושלים. ואולי בכל זאת אינך כה חיונית למנגנון. על הבריאות
עוד מילה, אם תהרסי אותה סתם ככה לא תהיה תועלת גם לעניין. אדם שבור, ואפילו בעל
רצון טוב, לא יביא תועלת בבוא השעה. אינני יודע מה המצב המדויק. אולם הכרח לברר.
התקופה הארוכה של הימשכותו ארוכה היא מדי ואפילו מדאיגה.
עלי עבר שבוע משונה. טילתי, ובאזור האסור דווקא,
למדתי מעט מדי, טעיתי בעבודה במעבדה והושפעתי מזה יותר מדי. הלך רוח חולני כזה
ראוי שייפסק מייד. אינו אלא ירידת המתיחות לשעה על מנת להעלותה יותר. או אולי חום
הקיץ משפיע. בחמסינים של השבוע ראשי עכור. הרביתי גם לקרוא יותר מן הזמן שהייתי
צריך להקדיש לזה כסטודנט. או אולי זו סתם הגזמה. על כל פנים רוב חברי למחלקה אינם
מרבים להקדיש זמן לקריאה, טיול, מוזיקה וכדומה.
לא התראינו זה זמן רב. האם מגיע לך איזה שהוא חופש
בזמן הקרוב. אם לא אבוא אני, ואז מצאי לך שבת או יומיים. על כל פנים זמן חופשי
לתנועה, שלא תהיי קשורה בו למקומך.
היי טובה ממני ועני מייד. כאשר מכתב אינו נמשך
הריהו דומה יותר לשיחה חיה. כמעט אפשר לחשוב שאנו נמצאים בשני חלקי תבל. טוב יהיה
להקטין את המרחק ולו גם בדר של השליה.
שלום שלום
ירושלים - בין רביעי לחמישי -
25.7.1944
שלום,
שוב רע אני ושוב אני גורר אותך אל המחשבות הקשות.
דיברתי אליך כל הבוקר. לא סתם חזרה עקשנית על אותן המילים, אלא מעין שיחה ההולכת
ומתפתחת. בטוח הייתי כי בבואי הנה אוכל לכתוב הרבה ולאמר הרבה. ברגע זה איני יכול
להוציא מתחת ידי יותר מקטעי מחשבה, שאינם רצופים אפילו.
לא הריעות לי. טוב שכך עלו הדברים. הלא צפוי היה
הכל מראש ולא הופתע איש מאיתנו. כעת עליתי שלב אחד למעלה, ובקפיצה. אינני מבקש ממך
דבר, עשי כעולה על רוחך. בכלל אינני מבקש מאיש דבר. מה לי ולחייהם של אחרים. כשאני
לבדי איש אינו מציק לי, ועוד יותר אין אני מבקש להציק לאף אחד.
אשב לי ככה מוקף זכוכית, אעשה את עבודתי ולא רק
לענייני הקטנים אדאג. ודאי אוכל לאהוב את האנשים מסביבי, כי מעט אני דורש מהם
ואותו יעשו. אאסוף לי את מעט הטוב מכל אחר ואשמח בזה שהוא מצוי. רק מאוד אזהר
מלאהוב איש כפרט, בגלל זה שהוא עצמו ולא סתם אדם. את י. אהבתי פעם וכך גמל לי. לו
ידע מה מכאיב הדבר להיפגע ממנו כך. ואתמול לא הבין מדוע אני מדבר בזעם כזה. לא
הבין כי אני כועס על עצמי כאשר אני מדבר כך. הוא לא הבין כי מילה היוצאת מתוך מאבק
נזרקה בכוח ואינה שוטפת לאטה. דומני כי הבין את הטחותי כלפי עצמי כפשוטם. חשב
בוודאי, כי אני באמת חושב כך. ומקבל בשקט דברים שאיני חושבם כמוצדקים. לו כמוך
נהגתי הייתי אומר לו: אם ככה אתה חושב אין לנו לשון משותפת. אולם דברים כאלו אינם
נכונים, כאשר אנשים יכלו לחיות יחד ולשתף הרבה דברים אחרים. אם כי אתמול לא הייתה
לנו לשון משותפת בגלל זה ששנינו כאבנו איש לעברו.
כשניפגש שוב יהיה לנו טוב מתמיד, כי לשנינו עתה
דרישות שוות.
אמרי רק אם יש בכוחך לאמר היכן הם הדברים החשובים
יותר מעל לעניינים הפעוטים שלנו. איך מגיעים אליהם כסטודנט עירוני ואפילו לא כך.
יכולת לדעת מזמן כי זה חיפשתי אצלך ולא בילוי זמן.
לילה עכשיו ושקט. השקט מתחיל להיכנס לאט גם פנימה.
לו רק יישאר שם ולא יחלוף עם רעש הבוקר של מחר.
אשלח רק מחר בצהריים, כי אני רוצה לשאול בינתיים בעניין הבחינות שלך. וגם
להיבחן בעצמי. לא נוסף כלום על ידיעותי מלפני שלושה ימים. אולי אבד קצת מחמת
התרגשות.
יום ה׳ - 26.7.1944
לא תהיינה בחינות התחרות. ידונו לפי הציונים בלבד. אם אין בדעתך לחפש
״פרוטקציה״ אל תחפשי.
הבוקר נבחנו. מכבי ואורי נכשלו. אברהם עבר. אני עניתי טוב ממנו, אלא שמפוזר
מאוד הייתי ולא הייתי נתון לעניין. ציונים אין מודיעים. גם הרן ענה אתמול יפה אם
כי לא ״טוב מאוד״. שנינו ודאי למעלה מ-8.
10.1.1945
שמחתי לקבל את מכתבך, אולם אינני עונה עליו. ולא משום שאין מה. להיפך, קלעת
דווקא למרכז ולעיקר. ובדברים שהם עיקר אין אדם נוהג לשיח עם כל המזדמן לו. כדי
לשאת משא זה ביחד צריך שיהיה לב דובר אל לב. לא חינוך משותף ולא היכרות בת שנים
רבות ואף לא דיעות פוליטיות אחידות.
אני כבר כמעט ארבעה חרשים בעיר. רבים כאן האנשים שעברתי איתם דרכים די ארוכות.
ויותר משאני יכול להישען על מישהו יכולים אלה להישען עלי.
11.6.1945
יהיו שורות אלו כעין חתך דרך כמה רגעים של הרהורים. אין לי זמן לערוך דברים.
לפני ספר נפלא על חימיה, שצריך להחזירו מחר וכדאי להספיק לקרוא כמה שאפשר.
עכשיו
טוב לי ואני שמח. איך נכנסים למצב רוח איני מבין. אתמול היה רע והיום טוב וכלום לא
קרה בינתיים. למדתי בשבועות האחרונים שיטה בדוקה להשתלט על רוח נכאה. אני מתחיל
לקרוא דברי אנשים, שחוכמתם מרובה. ויחד עם החוכמה באה הבריאות. וכיצד יוכל אדם
צעיר, בריא ברוחו, לשקוע בדיכאון. שמעי מדברי דקרט:
״אין
דבר זולת מחשבותינו, שתהא לנו עליהן שליטה גמורה. באופן שלאחר שעשינו כל מה
שבכוחנו לגבי הדברים, שהם חיצוניים ביחס אלינו, הרי כל מה שאנו חסרים כדי להצליח
הוא, ביחס אלינו, בלתי אפשרי בהחלט״.
לא
אמשיך לצטט, אולם שעות טובות הביא לי השבוע ספר קטן זה. על-ידי חוכמה כזו של דקרט
אפשר להיות חזק מהתנאים.
והזכרת הספרים מעוררת זיכרון. דיברת על ״בנדודים ובמחתרת״. קראתיו לפני כמה חודשים.
באותו ערב שהחילותיו כמובן לא למדתי. ולמחרת הייתי כה מושפע, שהתחלתי לדבר אודותיו
במעבדה. רצון החיים לבדו של האנשים אינו מספיק. ראי כיצד רצו לחיות וכיצד ידעו
לחיות אנשים, שהיה רעיון לפניהם לעומת אנשים אחרים שהחזיקו בחיים מתוך אינסטינקט
של בעל חיים. איך האנשים האלה ידעו גם לעזור לאחרים וגם לבנות ולהיות פעילים בעוד
שכל השאר איבדו את כוח החיים שלהם, למרות זה שחיו באותם התנאים.
אני בטוח שתרגישי מצוין בימי הנופש אם ירשה הגב. אגב, מה מצבו? המילה נופש מזכירה
ביקורים נפלאים פה בירושלים המרובים עכשיו יותר מבכל שנה אחרת. בשעות יפות כאלו של
בוקר יכולים לשבת שני סטודנטים רציניים כאורי וכמוני ולהקשיב במלוא הרצינות לצפצוף
של ציפורים. לא ייאמן פשוט! אז הולכים ונעלמים כל הדברים המצערים והמעייפים
ונשארים הרהורים קלים חסרי קשר, וטובים אלה אינם נשארים ונקלטים, אלא שייכים לאותו
הרגע שנוצרו בו וחולפים יחד איתו.
עד עתה הפסידה החימיה יותר זמן מן הראוי. ככה היה כל השנה. כל כך הרבה דברים
טובים היו, שלעתים קרובות מדי נשכח הנושא העיקרי.
ירושלים, יום
ד׳ - 20.6.1945
אם אני מסוגל עכשיו לחשוב על דברים רבים ושונים הרי זה משום שאין להשתמט מן
הנעשה סביב. הגיעה קדחת הסיום ואפילו העצלנים יושבים. העולם נעשה צר לשעה והתקפל
בספרים. טוב לראות, שהלכנו השנה דרך לא קצרה. אולם פחות מן הרצוי (ופחות ממה שאפשר
היה!). בסופה של עבודה שחורה רבה מתחילים להגיע אל הדברים המעניינים, שחיכינו להם
בתחילה. באמצע היה נדמה לא פעם, כי הכל מורכב מפרטים קטנים חסרי ערך והנה הם
מתחילים להתגבש.
במין אווירה חימית פיזיקלית כזו מסביב אי אפשר לחשוב על שום דבר אחר. ואם יצא
מכתב מיובש ומקוצר הרי המדע אשם ואיתך הסליחה. בעוד שבועות מעטים נחזור ונהיה בני
אדם.
אני יושב כעת לבדי, שותק ומרוכז ואוסף הכול פנימה. מקשיב לרעש של העיר,
למחשבות רחוקות ולחימיה ביחד, אולם הכול בכיוון אחד פנימה. לבסוף אין בכוחי להוציא
אף מעט מזה. ואשר להגשמה בתנועה: למצפונך הדבר נתון, אולם לא טוב יהיה אם תחליטי
משהו ולא תדעי שלא להתחרט עליו אחר כך.
3.7.1945
זוכרת את פרק בביוגרפיה של צ׳יקובסקי. אותה אשה שהחליטה שהוא זקוק לעזרה
ובמשך שנים רבות החליפה איתו מכתבים והשפיעה הרבה עליו ועל עבודתו. רק תנאי התנתה
איתו שלא יראה אותה. לא תמיד היה מובן לו איך יכלו לקיים יחסים יפים בדואר בלבד.
דבר אחד ברור על -כל פנים. שניהם היו אנשים מבוגרים, שהפיקו רבות לפני כן. וסכום
גילי שנינו אינו מגיע לאחד מהם.
השבוע יכול היה להיות קשה במקצת לו באת. בחינה גדולה צריכה להתקיים מחר או
מחרתיים וקשה היה קצת למסור בבת אחת את כל הזמן לשני דברים. בכל זאת אין הדבר נורא
כל כך והיה נמצא זמן לכל.
מן השבועיים הקיציים שלנו אין לסחוט חדשות. שני עניינים בלבד קיימים עכשיו:
חום ועבודה. על החום אפשר להתגבר, אינו אלא גורם חיצוני. העבודה נמאסה קצת, במקום ללמוד דברים חדשים ומעניינים
(וישנם רבים כאלה, כעת הם רק מתחילים להיגלות).
יש לחזור ולטחון את חומר הלעיסה הישן. ואני מתחיל להאמין, שלא אזכור זאת
לעולם. מצב משונה, כל השנה למדתי בהתלהבות ולבחינה לא נשאר מכל זה כלום. עד שתבואי
יהיה כל זה נחלת העבר וטוב ככה.
בינתיים הולכת ומתייבשת הנשמה והמקצוע נכנס במקום בלי חשק לזה. אולם לי ברור,
איו זו אלא תופעה זמנית וכשתיפול הבחינה מעל ראשינו נשוב להיות בני אדם כמקודם.
אין כאן קדחת והתרגשות כמו בבית הספר. הרוחות שלוות דווקא. אלא פשוט אין כל תוכן
אחר.
30.7.1945
עדיין אני שמח לכתוב אליך. הערב הזה היה לי ערב טוב. הזוכרת את לפני שנים רבות
הציגו סרט על חיי בטהובן ושם מראים אותו פעם יושב ליד הפסנתר מאושר ומנגן וממולו אישה
אחת (דומני שאהבה) מפטפטת ומפטפטת. הוא ודאי גם לא שמע את דבריה, אבל טוב לו היה
לשבת כך לשמוע ולהתרכז. אם איני טועה צריכה הייתה זו להיות יצירת ״סונטת ליל ירח״.
כך ישבתי לי היום, מול ערב שקט ואפל מבלי לחוש את העיר סביבי והקשבתי לפטפוט של
נערה צעירה אחת (חברת רינה - ראית אותה בת״א). הקשבתי ולא שמעתי והרהרתי לי לעצמי
כל הזמן. הפעם טוב היה לי באמת ואיני יודע משום מה. אולי מפני שמחשבותי אחרות
לגמרי ושונות מאלו שלפני שבוע. לא רק היום, אלא בכל הימים האחרונים חזרה אלי
המנוחה הנפשית. לא כזו שמלפני שנים, שמקורה בחוסר קשר לשום אדם, אלא מלאה ומבוגרת
יותר.
רציתי לספר על ספר שקראתי השבוע ואשר למדתי ממנו הרבה. זה זמן רב שלא האמנתי,
כי אוכל ללמוד כה הרבה מספר. הזניחי את מוהם - אין הוא יודע כלום על אנשים והשיגי
את כתבי קורצ׳ק. אני נתבסמתי בהם. אין בכוחי לבקר וגם לא גמרתי, אולם היו אלו
דברים בעתם, ומצאתי בהם הרבה מזה שחיפשתי גם אצלך. אתמול שוחחתי עליו הרבה עם עצמי
(ושיחותי אלו כאילו מכוונות אליך), אולם לכתוב איני מצליח. ולא רק על זה, אלא על
המון עניינים אחרים היה לי לחשוב השבוע (ואינם נכנסים לשעה הזו), אני נוכח מחדש
שכל שעה - שעה היא לעצמה ואי אפשר להעתיקה.
לו נשאתי איתי פנקס ולא הייתי עצל ומפחד מפני ״השתתפות״ היה
יוצא משהו. אולי יהיה כך פעם.
גדעון סיפר, שהיית עצובה ממכתבי. איני זוכר הרבה מהלילה ההוא
בו כתבתי. על כל פנים, אין פלא בדבר, לפי מצב רוחי, נדמה לי שכתבתי לך כי איני
זוכר הרבה מהלילה ההוא בו כתבתי, על כל פנים, אין פלא בדבר, לפי מצב רוחי נדמה לי
שכתבתי לך, כי איני רוצה להתערב בחיי אחרים ולדרוש מהם כל דבר. נשארתי במחשבה זאת
עד עכשיו. לדרוש או להתערב מותר לי בדברים שעומדים מעל לי ולהם. זאת לא ידעתי קודם
ואדע עכשיו. נמצא את הכישרון להיות חזק אפילו מדברים שנוגעים בנו ביותר. ננהג להבא
כאילו זכית את בהתערבות, אם יקל לך כך. שהעובדה איננה כך אני היודע.
23.5.1947
מאוד שמחתי לתשובתך המהירה. כאן הימים חולפים ועוברים במהירות
כזו, שהנה עבר שבוע או למעלה ועדיין לא עניתי. לפי המכתבים המתקבלים מירושלים נראה
כאילו מצב הרוחות מתנודד לפי קצב החילופים הפוליטיים, העוצר ודומיו. יותר מזה אין
אני יכול להסיק ולמעשה אין אני יודע על הארץ ובירתה יותר מאשר אפשר למצוץ מהעיתונים
המגיעים הנה באיחור של שבועיים או אולי הרבה יותר מאוחר. בתנאים שאנו נמצאים בהם כעת
כל קו הנוסף לתמונה הכללית על הנעשה בארץ מגביר את ההרגשה של שיתוף, שיש לנו איתה.
לו יכולת לתת מעט מזה היה ניתן הרבה יותר מאשר על-ידי שליחת ספר מקרי. כי בין כך
לא מזדמן כמעט לקרוא וגם ישנה כאן האפשרות להשיג מספר די גדול של ספרים, אם כי לא
מהחדשים ביותר. על כל פנים מתאפשר להשלים את שהחסרנו בשנות הקריאה.
השנה אצלנו אביב נהדר כזה, שעדיין לא ראיתי כמוהו. הרכות של
האקלים כאן משפיעה מאוד. יש כאן הכרח כאילו להיות מושפע ממצב האוויר. האביב מורגש
במידה כזו, שגם קהי הרגש שבינינו מתרשמים ונתפסים. את ודאי יודעת זאת טוב כמוני.
אלו חוויות שטוב לחיות אותן ולא לספר עליהן.
יולי 1947
הפעם אני הוא האשם. איני מבין כיצד קרה הדבר אולם ערב רדף יום
ויום רדף ערב ובינתיים עברו שבועיים ומכתב לא נכתב. ובאמת קשה כעת לכתוב מכתבים. הנוף
האיטלקי הן בקיץ והן באביב, שמזמן עבר, יפה הוא ומעורר התרשמות תמידית, אולם הראש
תפוס בכל כך הרבה מחשבות אחרות, שלמלא מכתב בנוף יהיה בזה משהם חוסר פרופורציה לא
מוצדק. הדברים האישיים והציבוריים אינם ניתנים להיכתב בשום אופן. אולי משום כך
יוצא, שכל פעם שאני מתיישב לכתוב אני קם מחדש עם המסקנה, שכאילו אין מה לומר בעוד כולי
שואף לשמוע ולהישמע. מכל המצב העלוב הזה יוצא, שהדבר היחידי והחשוב ביותר שנשאר והוא
שמירת הקשר ההולך ואובד גם הוא. אין לדעת איך יהיה הקשר להבא, אולם הביני שגם אם ייחלש
קשר הדואר לגמרי הרי בהרגשה וברצון הוא נשאר כשהיה מצדי אני מזה ימים רבים.
האווירה השוררת כאן אינה מעודדת ביותר. אנשינו, שהתרגלו במשך
השנתיים מאז תום המלחמה לחיות על קצבות, ולא לעבוד, שוקעים יותר ויותר בתהום של
ניוון, של עצלות ושל חוסר רצון לעבודה. חלק מן האנשים כבר אינו רוצה לעלות וחלק
עוד יגיע לזה בזמן לא רב. רבים האומרים שזהו הזמן לנוח מתלאות שעברו עליהם. המנוחה
הזאת מתבטאת בחיי בטלה מוחלטת במחנה אונרר״א וב״עשיית״ כספים במידה המתאפשרת להם
על-ידי מכירת מצרכים שהם מקבלים ממנה. כשאני רואה אדם בעל משפחה בגיל שלושים או
למעלה מזה, שהאידיאל שלו הם חיים כאלה, הרי עם כל הבנתי את התנאים והגורמים הריני
נדחה מהם. איני יודע איך אנשים אלו נקלטים בארץ. על כל פנים אם מעט ההתלהבות שישנה
אצלם לקראתה אינה מספקת הרי הם מהווים אובייקט חינוכי גדול ובמידה שלא תשימו לב
לזאת יכולה העלייה החדשה הזו לגרור לא רק את עצמה, אלא גם הרבה מן היישוב איתה
יחד. איני אוהב להכליל הכללות וכמו כן גם רבים כאן היוצאים מן הכלל הזה. אולם
האנשים המכירים יותר את עמנו אומרים, שאצלנו בהכשרה נמצא חלק מובחר והשאר עוד
גרועים מהם. במצב כזה קל מאוד להתגרר למין אנטישמיות פנימית, אני מכיר הרבה שהגיעו
לכך. דומני ששום מצב לא יצליח לגרור אותי לשנאה כזו, אולם הרבה מן התכונות של
אנשינו קשה מאוד לאהוב ואפילו לא נכון יהיה לאהוב אותם ולהסכים לכל המידות האלה.
הפלגתי ב״ציונות״ ועוד לי הרבה מזה. כמעט שנעשיתי גם אני ציוני. אולם רק כמעט,
עדיין לא.
4.8.1947
ובקשר לנושאי הישן. זכרי קצת שהזמן עובר ועובר ואנשינו עדיין
אינם עובדים ועדיין חיים על קצבה ועדיין הדרך פתוחה לכל מיני מעשי רמאות וזיופים.
וכל המנצל את האפשרות חי טוב ולועג לשני. ועוד אין הדרכה ראויה ומספקת לאנשים, כי
אחרי הכל רובם ככולם לא קיבלו מעולם חינוך רציני. כי נכנסו למלחמה צעירים והחינוך
שקיבלו ברוסיה ובמחנות ההסגר הוא לא זה המדריך אנשים לקראת יושר וחיי עבודה
פרודוקטיבית. כל אחד מאיתנו ברוגזו שוכח כל זאת לרגע. וההזדמנויות לרגוז עליהן
רבות מספור. על מנת לעבוד עם האנשים צריך גישה פדגוגית ורצון לשמש בתפקיד של מורה
ומדריך וזה אין לרובנו. ומאידך, התקוות כה קלושות. יש בחוסר הברירה שלנו משהו כה
חזק וכה יסודי הדוחף כל אחד להמשיך למרות העובדה, שכל אחד החושב בהיגיון מחשבות
מרחיקות ראות כמעט מגיע למחשבה, שאנו נתונים במצב של חוסר ברירה ושלא נצליח להתפתח
ולהגיע לממדים שרצינו בהם ולחסל את הגולה באותה מידה שרצינו. לרוב כל אחד מאיתנו,
כשהוא מגיע במחשבתו לשלב של ציור העתיד ומה יהיה הלאה? ומה אפשר לעשות הלאה? רואה
ראייה עמומה את כוחות הדל נגד החזק, מפחד לחשוב הלאה ושוקע לתוך הביטחון הבלתי
מוכח, שינקנו אותו לתוכנו מראשית חינוכנו הציוני. אצל כל אחד מאיתנו מבוססת ההרגשה,
שלבסוף אנו מוכרחים להצליח, כי אחרת אי אפשר. כי אין אנו יכולים לראות עצמנו שבו
נכשלה הציונות. לדידי אם ייווצר בעוד זמן קצר מצב, שבו נעצר מפעלנו בארץ ואינו
מתפתח יותר - הרי נכשלנו.
אני מקווה שתראי את רעך בקרוב אם עדיין לא פגשת אותו. אבקה לא
היה פה זמן-מה לכן לא כתבתי עליו. גם כעת אינו כאן. נדמה לי שסוף סוף הוא מוכן
להזיז את עצמו.
10.7.1947
אני מקווה שקיבלת את הגלויה מאגם קומו. נסעה איתי אחת, שלא
מזמן יצאה מן הארץ על מנת לעבוד כאן באונררא. היא לא חדלה כל הדרך מלהתפלא:
״ובמקום כזה יושבים אנשים וחיים את חייהם הנורמלים והפשוטים.
לא ייתכן! כאן מקום הנוצר רק לטיול ולהנאה״.
אין כאן כל הוד פראי, כל קסם של עוצמה אלא פשוט נוף עדין
ומטופח. אגם צלול וטהור, שטובלים בתוכו הרים עמוסי יערות ירוקים וכפרים קטנים
מונחים פה ושם ליד המים. פשוט תמונה כפי שהייתה עלולה לצאת מיד צייר אידילי, אולם
כל אידיליה מצוירת מקבלת טעם של משהו מזויף ומלאכותי ו״קיטש״, וכאן באוויר הצלול
והטהור מקבל הכל אופי אגדתי הכובש אותך ומשתלט עליך למרות המרדנות הטבעית הדוחפת אותך לומר:
דווקא מכיוון שמשוררים אלה ואלה התפעלו פה הרבה, בעיני אין המקום מוצא חן כלל וכלל,
נוף אין לתאר, כי מילים אינן תחליף לראייה ואלה הם קצת רשמים המביעים את מצב הרוח ובצורה
כזאת אני זוכר את הטיול ההוא. יש פה עוד הרבה לראות בנוף, בעבודה, ובאמנות ומזה רק
מעט עשיתי. תקוותי רבה כי עוד אספיק, לאל פתרונים. הנוף הרוחני של עמנו מעודד
פחות, מי ייתן ויכולתי להתפעל גם ממנו כל כך. עוד מחזיקה אותו האמונה, שאחרי שנגיע
לארץ אנו נשתנה ונתחיל לקבל צורה נורמלית יותר עקב התנאים הנורמלים. באמת לא קשה
להבין את האדם העובד עמנו, שאינו יורד לכל עומק הבעיה, מכיר אותה רק בצורה שטחית
ומתחיל להיות אנטישמי. מאוד מאוד קשה ולא נוח ונעים לעבוד את העם קשה העורף.
|
