מכתבים ממילנו לאחות

מילנו - 15.5.1947

שלום רינה יקירתי,

זה עתה כתבתי ואני שוב כותב. כמו המצב כאן כך המכתבים. לעתים ישנה עבודה ואז הדואר היוצא מכאן הוא מועט ולעתים ההיפך. הסיבה העיקרית לכתיבתי עכשיו היא הטיול לעקבה. ודאי היה יפה ומעניין. הלא ידעת שאין צורך לשאול אותי אם לצאת או לאו. והעונה היא היפה ביותר בשנה לפעולות כאלו. לפי הידיעות המוגזמות המגיעות הנה קשה היה בכלל להאמין שאפשר.

את הסיפורים על נוף הארץ אדחה לשעה שאטייל בה. עד כה את רוב הדברים שעשיתי פה קשה לתחום בתחום הטיולים. לפי התוכניות עשוי טיול כזה להיות מבוצע בזמן הקרוב, ואז לפחות גלויה מכל עיר. העיר הקרובה לכאן נעשתה במשך החודשים האחרונים כה קרובה, שאיני רואה בה כעת כל זרות וחידוש. לו היו מבקשים ממך כעת לספר על ירושלים ודאי היית מתקשית.

הגורם המשפיע עלינו הוא לא עם הארץ אלא עמנו שלנו ורבים הסיפורים עליו. מי שלא קרוב אליהם וחושב בצורה שיטחית היה רואה את רובם כגנבים פשוטים ובאמת רבים כאן הגילויים המכוערים.

קל למצוא אנשים הגונבים ממחסן הקיבוץ ומוכרים בעיר,

קל למצוא אנשים המוכרים את בגדיהם ובאים להתאונן כי אין להם מה ללבוש.

או למשל תקציב הכלכלה שלנו נמוך ואנו מוכרים את מנות הסיגריות שאנו מקבלים מן הג׳וינט. מופיע בחור - ודווקא אחד הטובים - ומבקש את מנת הסיגריות שלו על מנת שיוכל למכור ושיהיה לו מעט כסף.

מצד אחר אפשר לראותו כפרזיט, שכולם יוותרו על שלהם אולם לו לבדו מגיע, אולם אם זוכרים, שבתור בעל משפחה חרוץ ובעל מקצוע היודע לעבוד, חי שנים בבטלה וכמעט בלי תקווה לעבוד או לעלות לארץ בעלייה ב׳ אינו יכול בגלל בת קטנה ונוסף לכך אין לו פרוטה לפורטה הרי התמונה מתקבלת קצת אחרת. בתנאי הבטלה והמחסור שלו כעת אין למצב כל פתרון. הפתרון היחיד הוא בעלייה ובמעבר לחיים פרודוקטיביים בארץ - אנו צריכים כך להבין ולהאריך את נשימתנו ולמרות התנאים המייאשים לעבור את התקופה הקשה הזאת בחיי העם שלנו. עם חלק גדול כמה שאפשר יותר של אנשים, שעדיין לא נשבר. ודאי קשה לדרוש מאנשים, שעברו כה הרבה, להמשיך למשוך בעול מבלי לראות כל תקווה באופק. אם למרות הכל לא נאבד את סבלנותנו, ואני רואה פה ושם נטייה כזו, נתגבר גם על זה ולו גם עם חלק ולא עם כל העם, שיכול היה להינצל מאז סוף המלחמה לו היו פתוחים שערי הארץ. דוגמאות כאלו כמו שסיפרתי לך רבות מאוד, חלק מהאנשים ודאי יוטב ברגע שיעבור לתנאים נורמליים. חלקם כבר אבוד ויחפש תמיד חיים בדרך הקלה של טפילות וגניבה. ככל שיימשך הזמן יגדל החלק השני על חשבון הראשון, כל חינוך וכל מספר שליחים מן הארץ לא יועיל על מנת לעכב את התהליך הזה. למרות הכל איני רואה אותם כגנבים שיש לכעוס אליהם, אלא ההכרח אוכפם ותפקידי שלי, למרות זאת, לשמור שלא יצליחו בזה. עוד אכתוב גם על השלילי וגם על החיובי ויש גם הרבה חיובי. כדאי היה פשוט להרבות בדוגמאות כך שתוציאי את המסקנות בעצמך ולא תצטרכי לסמוך על שיפוטי. אשתדל לעשות זאת בפעם הבאה אם יעניין אותך, כעת נגררתי לנושא זה מתוך שטף הדברים ולא מתוך תוכנית ערוכה מראש, וחבל. לו חשבתי מראש הייתה מתקבלת תמונה יותר ברורה.

מילנו - 5.8.1947

על מה לספר לך?

על עצמי. על עצמי - הריני מתמיד להיות כשהייתי בלא כל שינוי יסודי ועד היום הזה - נשארתי אותו הטיפוס עצמו וחבל לשפוך דיו.

על האיטלקים - לולא חייתי קרוב אליהם אולי לא היו מעניינים אותי. נדמה לי שהעניין שאני מגלה בהם בא רק משום שהם קרובים אלי ואני נפגש איתם הרבה. אותך מרחוק ודאי שלא יעניינו הרבה.

על אנשינו - דומני הרביתי מילים למכביר עד כה. כל כמה שלא אוסיף לדבר קשה יהיה לך מרחוק להרגיש את הבעיה. אחרי הכל כשחושבים או כשקוראים בעיתון על מאות אלפי פליטים שונה הדבר מלהרגיש את הרגשת האלפים חסרי הדפוס והקרקע. חסרי מקצוע, חסרי האפשרות לעבוד מחוץ לשוק השחור. כל אירופה היא בשבילנו בית ספר עצום לניוון ולהשחתת 1מידות. כבר כעת אני בטוח, שעלייה זו תביא את הארץ למבוך של בעיות, שמעולם לא הייתה קשורה בהם. רק מחנכים במספר עצום אולי היו מועילים כאן. ומה רב מספר האנשים, שאינם פתוחים לשום חינוך. נדמה לי שלו היה עולה כל העם הזה, המתפרנס על קצבה, ארצה מייד לאחר המלחמה, בעת התקוות הגדולות ובעת השאיפה העזה לחזור לחיים תקינים - היה המצב אחר. כיום לאחר שקיבלו את חינוך הפרזיטיות ואיבדו את תקוותם קשה יהיה ביותר לתקנם ולשנותם במצב כל שהוא, מובן שרבים ניצוצי האור, העובדה שכולם שואפים לעלות ארצה היא ברורה ואינה מבוססת על חוסר מקום קליטה בלבד.

ובזאת אסיים ואחכה למכתבים.