מכתבים להורים מהארץ
גבת, יום ד׳ - 12.7.1939
שלום אימא ואבא!
הגעתי לגבת בשלום אתמול בבוקר. לא ירו עלינו בדרך ולא זרקו פצצות וכך הגענו
בזמן לתל-אביב ומשם למחרת לגבת. כל יום אתמול היינו עסוקים בהקמת המחנה, שקיבל
צורה יפה מאוד. נמצאים בו עשרים ושמונה אוהלים, מגדל שגובהו 8-7 מטר. נמצאים כאן כמאתים ועשרים חברים
מירושלים, תל-אביב, חיפה, ראשון-לציון, רחובות. לעת עתה לא הרגשתי את חום העמק
ואני מקווה שלא אזכה לזאת. בלילה לא היה קר לגמרי אף-על-פי ששולי האוהל התנפנפו
ברוח, גם המצע היה רך וככה ישנו מצוין הלילה. קמנו בחמש בבוקר לעבודה, אני עבדתי
בדריכת תירס קצוץ עד עכשיו (הפסקת האוכל) וכעת שוב לעבודה זו. אני בריא ושלם, גם
לא עייף כפי שצריך היה לקרות כתוצאה מהשינה הקצרה. אוכל קיבלתי מספיק למרות שאתמול
היו ארוחות דלות ולא בזמן, אבל ארוחת הבוקר עכשיו הייתה משביעה ובאה בזמן. לעת עתה
לא איבדתי שום דבר ואני מקווה שאצליח לאבד משהו. אני מקיים כאן בשלמות את כל מה
שצריך הייתי לקיים בבית, קם בבוקר ומתרחץ (לעת עתה אי-אפשר להתקלח), מצחצח שיניים,
נעליים ורק אחר-כך עושה את המוטל עלי.
פנחס
איילת השחר - 12.7.1941
הפעם אני כותב מתוך העבודה. זה לי כבר חמישה ימים
שעבדתי בעבודה אחת - בכרם. עתה היא עונת בישול ענבים ויש לבוצרם במהירות, כדי שלא
יירקבו ועל כן רובנו פועלי בציר עכשיו. והעבודה איננה חסרת עניין, יש בה הרבה מן המושך
אם כי זה חד-גוני. אולם חוץ מהבציר וניקוי הפירות משמלותיהם הרבות יש עניינים רבים
אחרים לענות בהם, בשעת ההפסקה כמובן, בערבים הבאים לבלבל את מוחותינו, בחיילים
האוסטרלים המבקרים בעבודה לעתים קרובות למדי. ומעניין - מה שלא השפיעה עלי
המתמטיקה השפיעה עלי העבודה. נעשיתי חרוץ, השמש שעלתה מוצאת אותנו עובדים מזה זמן
לא מועט. בחמש בבוקר אנו מתחילים בה. והשמש ברדתה היא לנו אות הפסקת העבודה בערב.
מובן גם שישנה הפסקת צהרים של חמש שעות, עד כמה דוחקת העבודה תעיד העובדה, שהיום
שבת - עבדנו ונקבל את השבת שלנו באמצע השבוע, בשעה שעבודת הבציר לא תהיה מרובה.
עלי השפיע הנוף מסביב, החרמון והחולה, או אולי עצם החידוש שבדבר. אולם נעשיתי כעת
בוצר טוב אף על פי שידעתי עד עתה רק להחזיק עט ביד. על חיינו בכלל אין מה לספר.
עדיין לא נוצר רב מהם. קיבלנו מדריך מהמשק שיתחיל לעבוד איתנו. עד עתה היינו
עסוקים בסידורים בערבים ואי אפשר היה לארגן כל חיי תרבות. על מה שיהיה עוד אכתוב
בגלויה הבאה.
איילת השחר - 15.7.1941
אם לא כתבתי על הנסיעה והסידורים הרי זה משום
שחשבתי, שאין בזה משום עניין מיוחד. לבקשתכם אני מוכן לספר. ובכן, מירושלים עד
חיפה לא היה דבר. חשבנו שנגיע לאיילת מבלי מקרים מיוחדים אולם מזלנו מזל מיוחד.
ברגע שנכנסנו לחיפה קיבלה את פנינו אזעקה, הנהג קרא בקול רועד: לא להתרגש, כתוצאה
מזה ירדנו למקלט ושרנו עד שהשתיקונו כל הנמצאים. לאחר חצי שעה עלינו על מכונית משא
של איילת ונסענו. כשבחיפה לא אירע דבר, עברנו בדרך עכו-צפת. בראש-פינה לא היו לנו
כל קשיים וכעת על איילת עצמה.
בלילה הראשון ישנתי במיטה של חבר משק, שלא השתמש
בה. למחרת חיפשתי ומצאתי מסגרת של מיטה בלי קפיצים וחוטי ברזל, ומיטה שנייה שבורה
עם רשת מתוקנת, הרכבתי את שתיהן ונולדה מיטה חדשה למזל טוב. לאחר כן סידרו אותנו
בארבעה חדרים, שישה חברים בכל חדר (עשרים וארבעה אנחנו יחד עם מצטרפים ותל-אביבים
גומרי שמיניות). הצפיפות צפיפות של קסרקטין אולם לישון אפשר כי יש רשתות על הדלתות
והחלונות והיתושים מתחשבים בזה. בדרך כלל טוב באיילת אם כי העבודה תופסת את רוב
היום. קיימת כבר תוכנית עבודה תרבותית והחילונו בשיחה עם צפרוני (אחד מוותיקי
המשק) על תולדות המשק ועל תקופת ייסודו. ראינו את המטוסים האמריקאים החדשים
שנתקבלו ואת תמרוניהם על שאר סימני המלחמה.
איילת
השחר - 20.7.1941
הפעם איחרתי יום בכתיבה, כי הייתי עסוק בערבים
בשיחות אולם אין בזה כל רע, יען כי דבר לא השתנה מאז המכתב הקודם. אני ממשיך עדיין
לעבוד בכרם מלפני עלות השחר עד צאת הכוכבים, מלבד יום עבודה אחד שעבדתי עבודה
חלוצית - יציקת יסוד לבניין (אשר אולי מזכירה לך אבא משהו). זאת השבת הראשונה שלנו
ביום חול רביעי והלכנו להתרחץ בים החולה. אני לומד לשחות קמעה גם בבריכת ההשקאה
שלנו. אני מודה על משלוח המנות. משלי אין לי לעת-עתה לשלוח אליכם.
איילת
השחר - 23.7.1941
הפעם תהיה זו גלויה קצרה. הרבה להוסיף אין לי. שום
דבר לא נשתנה מחוץ למספר ימי העבודה שהולך ומתרבה. אני ממשיך להיות בוצר. כמעט שלא
עשיתי דבר מחוץ לזאת. הרעש של הטרקטור מלמטה והאווירון מלמעלה פחת, אין יותר סימני
מלחמה. העבודה והבניין עולים וגוברים על זמזום המוח של המטוס, והעבודה היא כאשר הייתה
מימות עולם. טיפוס האווירון הולך ומתחלף. אנשיו נהרגים אולם הבציר נשאר כשהיה
והשירה תוך העבודה לא תיפסק. הרגשת העייפות הממלאת אותך כל הערב עם חוזרך מהעבודה
נעימה פי כמה בזוכרך את העייפות הבלתי פורייה, אשר בה חוזרים עתה אנשים לוחמים
באדם ולא באדמה. ואולי לא כל כך נעימה כרצינית נראית העבודה לאור הצחוק אשר בהרג
איש את רעהו.
יהי בבית השקט המורגש כאן.
איילת השחר - 24.2.1942
אין הימים האלה נוחים ביותר לקריאה והתרכזות, רעש
גדול מסביב. אני נשאר עתה כקבוע באיילת. מובן שהעובדה שהרדיו פועל כתיקונו משביע
את רצוני, נקווה שעל-ידי הביקורים שלי בבית מזמן לזמן יהיה הרדיו תמיד מתוקן. במשך
השבוע הקודם הספקתי לעבוד שוב בענפים שונים במשק, מובן שלא יותר מיומיים שלושה
בענף אחד. נדבק כעת המעדר לידיים ולכל עבודה שאני עובר אליה צועד אחרי באון המעדר.
התרגלתי אליו, מכל מקום היחסים ביני ובינו אינטימיים יותר מאשר ביני ובין סבון
הכביסה. קבעתי לי לכלל, כביסה ומטבח אינן עבודות שאני עובד בהן. האיבה הישנה שלי
מהבית לרחיצת כלים נשארה בירושה עד עתה.
איילת השחר - 30.3.1942
אצלנו נפסקו סוף סוף
הגשמים הממושכים ונפסק הבוץ העמוק כך שאפשר היה להתחיל בעבודה. החורף הזה הנמשך
לאין גבול כבר התחיל להשפיע על מצב הרוח וטוב שהגיע קצו. נדמה שהחיים הפכו להיות
יותר אינטנסיביים, יש יותר טעם בעבודה מבלי כל שינוי בסדר החיים. אפשר גם להספיק
לקרוא קצת ולהתעניין ״בעולמות הגבוהים״. בכלל ישנה בדם הרגשה של חירות. שוב אין
מזג האוויר קובע את מעשיך, אלא אתה בעצמך. במשך הימים האלה הספקתי קצת לקרוא, אולם
בשפה הרוסית הקדושה טרם נגעתי. בן זוגי ללימוד איננו במקום וגם התנאים אינם
מאפשרים. אני נשאר בתקווה, שעוד איזה ימים ישוב הכל על כנו ואז אפשר יהיה להתחיל
בעניין באופן רציני.
איילת השחר - 9.5.1942
אנו מסודרים באוהלים די-גדולים, שלושה באוהל.
רצפות הבטון קלות לניקוי, ישנה מנורה בכל אוהל, המחנה עצמו מתחיל לקבל צורה, יהיו
בו דשאים ופרחים וכל אשר אפשר יהיה לסדר. זה לנו הפעם הראשונה, שנתחיל לחיות כבני
אדם. הקיץ בא עלינו פתאום ובבת אחת, המעבר חל בדיוק בימים שהיינו בחופש בעיר ועתה
עם בואנו הנה נכנסנו ישר אל תוך חומו. הימים ימי חמסין אחד אחד וקשה קצת בצהריים
ובאוהלים, אולם אפשר להתרגל. מכל מקום הלילות עכשיו יפים ונעימים מאוד. זו מתנת הקיץ
הארץ-ישראלי. אצלנו באופן יחסי לא חם כל כך, לגבי טבריה אנו נמצאים פשוט במקום
קריר. חמסין טברייני זהו אחד הדברים הפחות נעימים שישנם. אם לא יהיה יותר קשה להבא
- לא יהיה קשה לחיות כאן. במשך הזמן התקרבה עונת הפרי ובעוד זמן מה יהיו כבר פירות
לאכילה.
איילת השחר - קיץ 1942
זה שבוע שאני נמצא שוב באיילת והפעם, לאחר כל החודשים
הרבים, הספקתי להתאקלם ויום אחד לאחר בואי הנה כבר הייתי מסודר ונוח כאילו הייתי
חי כאן את כל שנותי. לאט לאט התחלתי להרגיש הרגשת בית כאן. השבוע היחיד הזה היה
שבוע ארוך ונדמה לי כאילו עברה תקופה ארוכה של עבודת מכוורת רצופה. יום יום
והעבודה שלו, שהיא אגב די קשה, יום יום והעקיצות, שהן קשות עוד יותר, נחרת בהרגשה
כשבוע לפחות אף על פי שהיום עצמו עובר מהר. נוסף לדבר התחילה עכשיו עונת השזיפים
ובעוד ימים לא רבים יבשילו הענבים והתפוחים, הרי שכדאי היה לסבול את ימי החורף.
החורף כאילו נמשך עד עכשיו. לילות קיץ קרים כאלה אינני זוכר הרבה. לכתוב קשה, הרוח
מתנכלת למנורה המחזיקה מעמד רק בתוך ארון סגור וגם בו האש עומדת בסכנת כיבוי מרגע
לרגע. הרוח הזאת מתחילה אחר הצהרים ונמשכת כמעט ערב ערב ופשוט אין אפשרות להדליק
אור. ספורים הם הערבים השקטים. לשם קריאה כדאי עוד להתאמץ ולעלות לחדר הקריאה,
אולם כדי לכתוב, בייחוד כשישנן עוד רק שעות מעטות לשינה חבל על הזמן. ביחס לספרים
התלהבתי הרבה בברנדס. האם ישנם עוד חלקים בעברית? אם כן שילחו לי בהזדמנות
הראשונה.
עין החורש - 7.7.1942
אני נמצא עכשיו בעין החורש ולא בגבעת חיים. עין
החורש זה קיבוץ הנמצא במרחק קטן מגבעת חיים. הגעתי הנה ביום הראשון ומייד הסתדרתי
באופן נוח. עד עתה עבדתי שני ימים ושניהם באיסוף תפוחי אדמה. תנאי העבודה כאן עוד
יותר טובים מאשר באיילת השחר. גם שעות העבודה, גם האוכל וגם האקלים נוחים לטירון
בעבודה כמוני.
עין החורש - 5.8.1942
למחרת הגיענו הנה החילונו בעבודה ובכל המרץ, שיכול היה
להיווצר על-ידי היותנו בבית מקודם. ולא אני לבדי חזרתי רענן, אלא כל אחד ואחד.
כנראה שחילוף אוויר ממריץ את הדם. הרגשת בית הלכה ונוצרה כאן, מקומי כאילו חיכה לי.
הכל היה מסודר ומוכן כמו הבית אחרי חזרה מטיול.
עין החורש - 12.8.1942
אין להוסיף הרבה על המסופר מקודם מלבד זה, שעבדתי במשך כל
השבוע הזה. שני ימים ראשונים בטורייה בפרדס ושניים אחרים בעבודות שונות בענף
החצירים. מְרצה אותי עובדה אחת והיא, שהעבודה שוב אינה מכבידה עלי. התרגלתי לצאת
יום יום לעבודה בבוקר השכם ולחזור בערב די רענן, כדי לשבת ולקרוא ספר אחרי מנוחה
קצרה. לעת עתה די נעים במחנה שלנו. בעתות המנוחה יש ספר, עיתון - כל זה במחנה עצמו
ואפילו פטיפון משופרא דשופרא המנגן כל עתות הצהרים מהטנגו החדיש ועד הסימפוניה
החמישית לבטהובן. אני מקווה עכשיו להמשיך באותה עבודה כל הזמן שאפשר יהיה, וכנראה
יהיה זה הרבה זמן כי לפי האפשרויות הנראות נישאר כאן זמן רב.
איילת השחר - 8.1942
הפעם אני כותב כבר מהגליל עצמו. מיום שני אנו נמצאים באיילת
השחר, שבתי למקום בו הייתי וקל ונוח להסתדר בו עכשיו. הפעם אני כבר מכיר טוב את
המשק והרבה מאנשיו. שוב אין כל חבלי ההסתגלות והכניסה לעבודה קלה כאילו עבדתי כאן
ימים רבים קודם.
איילת השחר - 2.9.1942
עבדתי במשק כל השבוע בעבודה קבועה והיא כיבוש קש ונראה שאמשיך
בה כל זמן שנעבוד במשק. מה שבולט אחרי הימים הראשונים של העבודה הוא, שאין עובדים
כאן קשה וגם לא הרבה. אותו קושי, שהיה קיים בדרך ההסתגלות לעבודה כאן בשנה שעברה
חלף ועבר. דומה שרק בענף הכרם היו שעות עבודה לא נוחות ועבודה לא נעימה. כעת שוב
אין אותה הרגשת עיפות קבועה, שהייתה מנת חלקי אשתקד. מצב הרוח והגוף לאחר העבודה
הוא כאשר היה בעיר ועוד יותר טוב מזה. גם מבחינת הזמן קיימת אפשרות לקרוא ובכלל
נעשו כאן החיים מגוונים יותר. יש כאן קבוצת הכשרה של צופים מתל-אביב, גם הסידורים
כאן יותר נוחים, אנו גרים שלושה באוהל וישנה הרגשת בית ידועה בייחוד עכשיו כשאני
יושב בחדר הקריאה ומנסה לשמוע ברדיו את הפתיחה לאגמונט, מנטה ומנסה ולרגעים נדמה
שאצלי על אף הרעש הבוקע של המוסיקה וכמעט שמתגבר עליה.
איילת השחר - 9.9.1942
העבודה נמשכת כסדרה בלי כל הפרעות וכפי שהייתה עד עכשיו.
משהתחלתי בעבודה בענף אחד שוב המשכתי בו כל זמן שהייתה עבודה. עבדתי בימים
הראשונים בכיבוש קש משעה מוקדמת בבוקר עד אחרי הצהרים בערך ומאז הייתי חופשי.
משנגמר הקש בשדה התחלתי לעבוד במכונה המבררת זרעים מן הפסולת המובאת יחד איתם מן
השדה. בהמשך הזמן המשכתי לבדי לעשות את כל העבודות הנוגעות למכונה זו. בימים
האחרונים החלפנו את העבודה ואנו עובדים קצת יותר קשה, אולם אפשר לשאת. על החיים
כאן יש לי רק להוסיף, שהערב מציגים סרט ואני ממהר לגמור (אין לי אפשרות להשיג דיו
בקרבת המקום ועל כן אני ממשיך בעיפרון).
גבעת עדה - 29.9.1942
הפעם לא יצאתי מהבית
במצב רוח של נסיעה, אלא של שיבה למקום היותי. והנה למחרת בואי אל איילת השחר כבר
הייתי בדרכי הנה. מובן שאחרי יום אחד של עבודה אין מה לכתוב הרבה. בכל אופן מאמץ
גדול לא נדרש ממני. לבסוף יצאתי הנה ברצוני הטוב לאחר התחרות קטנה על מקום העבודה
הזה ואני הולך ומשלים עם עובדת היותי פה. נפגשתי כאן לראשונה עם חבר אנשים מבוגר
יותר, שהייתי מעורב בו עד עכשיו ונראה לי לעת עתה, שאין בזה יותר גיוון ועניין
להיפך, דווקא מקודם היו האנשים מורכבים יותר.
גבעת עדה - 7.10.1942
הפעם אני מקווה כבר
למצוא את כולכם בבית. החגים עברו חלפו, ושוב כולם בבית. אני מאמין, שאין כל שינוי
בנעשה עתה, כי עברו רק ימים ספורים לצאתי. אף-על-פי-כן שמוזר מאוד, שאינני מקבל כל
מכתב זה כמה ימים (מלבד הגלויה כמובן) נקלעתי עכשיו למקום חדש לגמרי ובעל משטר אחר
לגמרי, כמעט כמו בבית הספר בעיר. שוב לימודים מסודרים עם כל הנוספות, כיתה ולוח
ומחברת, כאילו לא נשתנה דבר וכאשר הייתי הנני. אולם כאן שלא כבעיר ישנה מטרה ברורה
ומסוימת ללימודים אשר אותה משתדלים ללמוד יחד כעשרים איש ומוזר הדבר איך יושבים
ולומדים אנשים מבוגרים - שהיו יכולים להיות בגיל הורי - יחד עם אנשים צעירים כמוני
ולומדים בלי כל הבדל מלבד שתורתי חדשה בלבי ואין לי כל קושי בקליטת התורה ואילו
הקשישים יותר מתקשים.
הרצליה - 22.11.1942
כפי שאתם רואים הגעתי
בשלום להרצליה ואני מסודר שם בצורה נוחה עד כמה שאפשר. סידרו אותי כאן במשפחה עם
שני ילדים ובית די גדול בו לא חסר לי מאומה, לתקופת שהותי הקצרה במושבה. לעת עתה
אני מדביק פלסטרים על כל מיני פורונקולים במשך שש שעות ביום ומבלה את שאר היום ליד
הספר והרדיו. נוסף לזאת היכרתי את רופא המעבדה שהבטיח לי להראות לי את כל הבדיקות
הבקטריולוגיות והמיקרוסקופיות שהוא עומד לעשות במשך השבוע במרפאה זו.
איילת השחר - 20.12.1942
במשך השבוע שעבר עלי
כאן הספקתי להסתדר כראוי בחוזרי להיות בן בית במקום כאילו לא עזבתיו כלל. לעבוד
במקצועי עדיין לא נכנסתי. החלטתי לנוח מעט ורק אחר כך להיכנס לעבודה זו.
בינתיים הספקתי לעבוד
בענפי המשק החשובים ביותר, לו ראתה אותי אימא רוחץ כלים במטבח במשך שלושת רבעי
יום. מלבד המקצוע המעניין הזה למדתי במשך יומיים לכבס ואני מסוגל בכל פעם שאהיה
בבית למלא תוכנית העבודה לחודש שלם. עד עתה לא תיארתי לעצמי שאכבס בכל הרצינות או
שלמוד ניסיון או שנמאס כבר לחיות כבהמה, עתה אני וכל אחד מאיתנו מספיקים לקרוא
ולשמוע וכל דבר שבאותם התנאים לא הייתי מספיק.
איילת השחר - 3.1.1943
מאז בואי הנה הריני
עובד במשק. הספקתי כבר לעבוד כמעט בכל ענף וענף, שעובדים בו חברים שלנו. עוד מעט
ואוכל לומר שהנני ״מומחה״ לכל דבר. דבר חדש למדתי בימים האחרונים הוא טיפול
בבהמות, עגלונוּת, חריש וכיוצא בהם. אולי בכל זאת אפשר יהיה ללמוד משהו במשך שנת
העבודה.
אשר למחלות וקדחת אין
לי להוסיף על דברי יוליה. כפי שסיפרה לי, היא הסבירה לכם בהיותה את הבעיה ואני
מאמין כי אתם משוכנעים. חברינו בכל אופן, כקודחים כבריאים, מרגישים עצמם בטוב
ואינם יראים. עד לבואי הביתה יש עוד כחודש ימים (אני מקווה להיות בירושלים בימים
הראשונים של חודש פברואר) ואספיק לספר הכל. אשר לספרים, מחוץ למדבירי הרעב, לא הייתה
הבחירה מוצלחת ביותר. אולם לא חסרים לי כאן ספרי קריאה וגם בזמן נורמלי הייתה
ספרייתנו הקטנה מספקת לי חומר לחודשיים ימים.
איילת
השחר - 7.3.1943
היום קיבלתי את מכתבכם והריני לענות. היום יום ראשון לשבוע הוא גם היום הראשון
לימים היפים, אחרי שלושה שבועות של גשמים מטרידים, שנגמרו בשלג שירד זה הפעם השנייה
על כל ההרים בסביבה. אפילו אצלנו ירד בשבת שלג משך דקה או שתים ואחר כך בא יום
יפה. הבוקר קמנו כשהעולם כולו טהור ונקי ואין אף עב קל בשמים רק השלג מזהיר
ומסנוור מכל צד ההרים. חבל שאימא לא באה היום, אלא ביום גשם אפור. אדם רואה
מהרהורי לבו, ובייחוד כאשר אימא באה וציפתה לראותנו במצב רוח ירוד והיא עייפה מיום
נסיעה שלם ומוטרדה מגשם ומבוץ ונוסף לכול עלתה לרפת, אשר כרגיל אינה כה מסודרת
ביום בוץ הרי התוצאות ברורות. לתמונה הזו אפשר להוסיף עוד כמה קווים שחורים על-ידי
זה שנמצאתי רק יום שני או שלישי בין חברים חדשים אשר לא היכרתים ואשר לא הספקתי
להתקשר אליהם בימים ספורים אלה וכן על-ידי זיכרון חדרה של יוליה, שאסור לדבר בו
בקול רם מפחד פן ישמע השכן אשר מעבר לכותל [והנה לפניכם מחזה בלהות], אולם כל אלה
אינם אלא קווי דמיון, שאין בם כלום משל המציאות ואשר יתפזרו עם היום הבהיר והמחשבה
הבהירה, כאשר רק תתחיל המחשבה להיות בהירה. בזאת אני מקווה לסיים בנושא זה ואוסיף
רק, שאולי כדאי יותר לספר לאנשים את אשר הם רוצים לשמוע מאשר את אשר אתה חושב.
כאשר באה אימא הנה ופחדה כי אני מרגיש רע ואני סיפרתי לה כי איני מרוצה על כי
עברתי לכפר גלעדי זה יצר את הרושם הכללי, שאני בכלל איני מרוצה. מוטב היה כנראה
לספר, כי אין כמוני שמח ובאמת ישנו כאן אוסף של בחורים טובים, אפשר מטובי חברינו,
אשר עם רבים מהם אפשר לחיות יחדיו וכבר נפגשתי עם אחדים מהם בעבודה. אגב, כנראה
שיסדרו אותנו כקבועים בענפים ובמקומות עבודה, רשמתי את עצמי למחלבה ואני מקווה שהעניין
יסתדר לחודש או שניים. מסגרים בעלי מקצוע יש רבים בתוכנו למעלה מן הדרוש.
שמחתי מאוד על הספר ששלחתם. אולי כבר הערב אתחיל לעבוד עליו. הדיו נגמר ואני
מקטע. אין כל סיבה שאבא לא יצא לטיול, להיפך, אני מאוד מאוד רוצה שיהיה כאן בטוח,
שהסידורים הדרושים יכולים להיעשות. לי הדבר אינו מפריע כלל. החופש שלנו יהיה רק
אחרי י״א באדר, אבקש תשובה על כך.
איילת השחר - 7.4.1943
במשך השבוע נידבנו עוד כמה ימי עבודה למשק איילת השחר. נקווה שהדבר יועיל
לביסוסו של המשק, הם עצמם לא יצאו כל כך מהר כפי הנראה. על עבודה בענף אין מה
לחשוב. הייתה לי אפשרות להיכנס כמכונאי למכבסה המכנית. העבודה היא מעניינת במאוד
מאוד לתלות לבנים על חבל במשך שמונה שעות ביום. אחרי יומיים עבודה פיניתי את מקומי
לעצלן אחר המוכן לעבוד בכל עבודה שהיא המאפשרת לישון הרבה ולעבוד לא קשה.
הזורע - 29.4.1943
לאחר שבוע כזה יש יותר סיפוק מהעבודה. ולמרות העייפות הספקתי השבוע לקרוא יותר
מאשר בהרבה שבועות בטלה מקודם. כנראה שמכונת הגוף עובדת בקצב רק כאשר מפעילים
אותה. משבת שבאה לאחר עבודה קשה ישנה ההנאה המלאה. בכל שעת שינה אפשר לחוש את הטעם
המלא ואת הרגשת הסיפוק בעבודה. כמו כן קיימת כאן בריכת שחייה נהדרת ורדיו (הפעם
זיכנו מנהלת התוכניות במוסיקה טובה) ועוד מן השמים עזרו. לאחר סערה חזקה ירד חמסין,
החום אינו מציק יותר והטמפרטורה היא אותה הנותנת לבן א״י את ההרגשה, שהקיץ היא
עונה טובה
איילת
השחר - 11.5.1943
הגלויה הזו מחושבת מראש, שתגיע הביתה ליום 14 למאי, יום הולדתה של אימא. מוצא אני לנכון לזכור יום זה
ולברכך אם גם אינני יחד בקביעות בבית, יהיו לפחות הימים האלה משותפים לנו במחשבה
ונזכור כי כולנו גוף אחד.
נקווה כי לא יהיו לך ממני לפחות צרות גדולות יותר ממכתב שלא הגיע בזמנו. ספרו
מה נעשה בעיר ובחנות. אני אינני מרגיש את עצמי כחסר שם.
איילת
השחר - יום ג
אני כותב אליכם לאחר שבוע עבודה במשק הנמשך ברציפות מיום בואי הנה. אגב, בלי
טרדות מיוחדות. אפשר לעבור את הארץ ביום אחד. כנהוג אצלנו הספקתי לעבוד בארבעה
מקומות לפחות תוך ששה ימי עבודה ממלונים וענבים ועד הריסת גדרות. נדמה לי שזו לא
הפעם הראשונה שאני מציין, שהחזרה לאיילת דומה עלי כחזרה הביתה. אני מסתדר כאן בכל
הפרטים של חיי כמו שיכול להיות לאחר חודשים רבים שלא חיים במקום אחד. אני מנסה
להתרכז ולחשוב על מכתב בעוד סביבי מתווכחים על המוסר, השאלה הערבית ויום שני הבא.
בכל אופן אני נזכר בדבר אחד: עם כל הסידורים הנפלאים לפני החופש נשארתי בלי סבון
ומברשת גילוח. את הספר היחידי שהבאתי הספקתי לגמור ואני נמצא במצב של ״מה לעשות״
בערבים פנויים. שלח איזה ספר אנגלי טוב אם תשיג, אם לא אין דבר, אסתדר גם כך.
כנראה והמכתב יישלח בלי בול. אל נא תכעסו, אי אפשר להשיג כרגע. בשבוע הבא יהיו.
איילת השחר - 1943
אני כאן בגשם, בבוץ ובעבודה. יש בה בעבודה מקרוב אומנם מן היופי והטוב. אולם
בכל זאת כאשר עומד לו בן-אדם תחת הגשם כאשר רטוב לו בנעליו והוא רוחץ תפוחי-אדמה
במים קרים הריהו נזכר קצת באבא ואימא, רדיו, ארוחת ערב והסקה מרכזית. תוך נדודי
עבודה נקלעתי עתה לאדם אחד העובד לפי העבודה ולא לפי הצלצולים והריני עובד עכשיו
כמעט כמספר שעות היממה. למרות הכל התרגלתי כעת לעבודה ואני עובד מבלי כל קושי. עבר
הזמן של הקושי לעבוד, ומחוץ לזאת אני מספיק עתה לקרוא יותר מאשר קראתי בכל החודשים
שעברו הן בעברית והן אנגלית. מתחיל שוב הגשם (הנמשך אגב כבר כמעט שבועיים) ואני
מסיים.
איילת
השחר - קיץ 1943
אני מצטער מאוד שמכתבי התאחר הפעם. אולם כבר יומיים ניסיתי לכתוב ולא מצאתי לי
פנאי, מדי פעם בפעם הפריעו לי דברים אחרים.
אני מקווה שלא תתרגשו מחמת האיחור הקל הזה. במשך השבועיים שאנו נמצאים כאן לא
השתנה הרבה. אנו עובדים כרגיל במשק. זכיתי לעבוד במכוורת שבוע שלם ולעבור את כל הרדייה,
אגב עקיצות דבורים לא מעטות, אולם הלוואי ויהיו אלה כל קשיינו. בינתיים מתחילות
במשק בסדר עונות הפרי השונות מן השזיפים והתפוחים למיניהם ועד האגסים וענבים ולא
זו בלבד, אלא שהמחנה הולך ומקבל צורה ומשתפר. שבוע שבוע וחידושיו. החיים כאן
מתחילים ואולי כבר עברו את שלב ההתחלה של חיי בית. כל אחד ואחד מסודר יפה ונוח
בפינת הבית שלו וכאשר הוא חוזר אליה אחרי העבודה הוא מרגיש שיש לו לאן לחזור.
אתמול היה אצלנו חג האורים. הותקנה מערכת חשמל וישנו אור בהיר ורב באוהלים, אור
שאינו תלוי באור ולא בנפט. אור המקנה את האפשרות לקרוא ולכתוב בכל זמן חופשי מבלי טלטולים וחיפושים מיותרים. אולם אור הכבה ברגע שהמוטור
מפסיק לעבוד - הוא אשר הפריע לי אתמול לסיים את מכתבי, שהשורה הראשונה ממנו כבר הייתה
כתובה.
איילת השחר
- חורף 1943
עברנו ממשטר העבודה של עונת הקיץ לעבודה שבין
העונות. ומתוך מאמץ וחוסר הזמן הגענו למצב של ריבוי זמן וחוסר עייפות. והדבר משפיע
באופן רוחני. מתוך רוב הזמן והאפשרות להיות חופשי אין נטייה כלשהי לגשת לקרוא או
לכתוב או בכלל לטפל באיזה עניין.
ההסתגלות הזו מחייבת מעבר זמן ידוע. נדמה שהצלחתי
לעבור את זאת ולהסתגל למשטר הנורמלי של עבודה לא עונתית. בינתיים בצפון אין כל
חדש. אם אתם מעוניינים לדעת מה נעשה באורווה, או בתירס, או במטבחה של איילת השחר,
הריני ואמסור לכם, אולם חושבני שמעניין אתכם יותר זה המשק שלכם.
|
