חברים מספרים 

ידיד

מי מהוותיקים אנשי פלוגה ו׳ אינו זוכר את פינחס מישקוב ה״מישקוביסט״?

מישקוביסט, כך נקרא בפי כל, ולא לגנאי חס וחלילה, תואר זה נהפך לשם דבר ובהשתמש בו התכוון לתאר את תכונתו העיקרית של פנחס אהבת-העבודה.

ליתר דיוק, האהבה והרצון להשקיע בעבודה יותר מאשר נדרש ממך, אפילו על-ידי חברי המשק החומרניים ביותר.

כן, כזה היה פנחס ולא לשווא הפך דוגמה וסמל לרבים אחרים, מעין סטכנוביץ מודרני.

וכך, בכל השטחים משטחי חיינו, בתנאים המחתרתיים למחצה בהם חיינו. באימונים, במסעות, בפעולות שביצענו, תמיד דרש מעצמו ומאחרים את המקסימום האפשרי, וקצת למעלה מהאפשרי.

זכורני באחר הימים, כשבישרתיו בסודי-סודות כי אני מועמד בתוקף מקצועי - לצאת לחו״ל בשירות עלייה ב׳, נראה נרגש מאוד. מדוע לא בחרו בו לתפקיד חלוצי ומסוכן כזה? הרגעתיו כי יבוא גם תורו, ואכן כעבור זמן רב, בהיותו כבר תלמיד האוניברסיטה נקרא לפעולת עלייה ב׳ - וכמובן שנענה מייד, למרות שהדבר הפריעו מלימודיו. בתוקף המסיבות והריחוק הגיאוגרפי לא ראיתיו זמן ממושך ונפגשנו לאחרונה, באקראי, זמן קצר לאחר חוזרו ארצה באחת מאוניות המעפילים.

רגשותיו היו מעורבים. היה בלתי מרוצה, כי לאורך קנה-המידה שלו - הדרישה למקסימום בכל פעולה ומבצע, היה מאוכזב. ״עלייה ב׳ ״ הייתה עדיין בחיתוליה ונשארה כזו תקופה די ארוכה, הספינות היו קטנות ורעועות, מספר העולים מצומצם והייתה הרגשה שאין עושים את הכל. אולם מאידך גיסא היה גאה על כך שנקרא לדגל למרות היותו כבר על ספסל האוניברסיטה!

ירושלים הייתה נצורה, ואני לא הייתי בתוכה. מפעם לפעם קיבלתי דרישת שלום מחברי דהתם. והנה הגיעתני הידיעה המדהימה, כי גם פנחס בנופלים, אך נחמה פורתא שאבתי מהעובדה כי נפל כפי שחי, תוך פעולה מתוך מישקוביסטיות. זכרו צרור לעד, בלב כל חבריו וידידיו.