פרק 4 - הדרך לסואץ - 1957-1955

הממשלה שכונן בן-גוריון אחרי בחירות יולי 1955 הייתה, ככול קודמותיה, ממשלת קואליציה בשליטת מפא״י, אבל הרכבתה הפעם הייתה קשה מן הרגיל. רק ב-2 בנובמבר עלה בידי בן-גוריון להציג לפגי הכנסת את ממשלתו, אשר כללה מפלגות מספר: הפרוגרסיבים והגוש הדתי מימין, מפ״ם ואחדות העבודה משמאל. היעדרות הציונים הכלליים ונוכחות מפ״ם ואחדות העבודה לא נתנו אותותיהן במדיניות החוץ של הממשלה החדשה. למעשה, התקבלו ההכרעות החשובות בידי ראשי מפא״י, ולעתים בידי בן-גוריון לבדו - כבעבר.

משה דיין משחר למלחמה

בן-גוריון, כמנהגו מאז, כיהן כראש ממשלה וכשר ביטחון גם יחד. משה שרת, חרף הסתייגויות ניכרות, נעתר לשמש שר חוץ. מכוח השינויים האישיים שחלו בצמרת, נתחזק מעמדו של הרמטכ״ל משה דיין והשפעתו גברה במידה יתרה. אף שלהלכה היה דיין אמור להוציא לפועל את המדיניות הנקבעת בידי הממשלה, מילא למעשה תפקיד פעיל ונרחב יותר ויותר כמעצב מדיניות הביטחון הלאומי. כול השלושה - בן-גוריון, שרת, דיין - היו אנשים נבוני דבר, מסורים לתפקידיהם וממוקדים בכול לבם באינטרסים של ארצם. כולם היו מודעים להתערערות הביטחון היסודי של ישראל בעטיה של עסקת הנשק הצ׳כוסלובקית-מצרית. אבל השקפותיהם לגבי המדיניות הנאותה, שעל ישראל לנקוט לביצורו של ביטחון זה היו שונות בתכלית.

דיין שיחר למלחמת מנע.

שרת שלל בתוקף את דרך המלחמה

ובן-גוריון התחבט.

נדרשה שנה כמעט עד ששאלה זו באה על פתרונה. והפתרון היה מלחמת סואץ.

הנחת היסוד של דיין הייתה, שסבב מלחמה שני בלתי נמנע, וכי משום כך חייבת ישראל להתכונן למלחמה ולא לשלום. דאגתו העיקרית הייתה לוודא, שהעיתוי והנסיבות של המלחמה הבאה יהיו נוחים לישראל. אחרי חתימת עסקת הנשק הצ׳כוסלובקית לבשה דאגה זו אופי דוחק. דיין העריך, כי הצבא המצרי יהיה ערוך לאסור מלחמה על ישראל בקיץ או בסתיו 1956. ולפיכך הציב לפניו מטרת ברורה: לכפות על מצרים עימות צבאי בטרם ישתנה מאזן הכוחות לטובתה. הוא לא גרס פתיחה במתקפה מקדימה, שכן זו הייתה מצביעה על ישראל כעל התוקפן; תחת זאת דגל באסטרטגיה של ביצוע פעולות גמול צבאיות רחבות ממדים, שיאלצו את מצרים לפתוח במלחמה בטרם תהיה מוכנה לכך. תכליתן של פעולות גמול אלה לא תהיה לגרום למצרים לפעול להרגעת הגבול, אלא להפך - ליצור נסיבות להתחוללות מלחמה בשלב מוקדם. כדי להכין את צה״ל למלחמה ממש, ראה דיין צורך חיוני להעסיקו דרך קבע במבצעים צבאיים בתקופת השלום. לא לחינם הגדיר דיין את המבצעים הללו ״מבצעים צבאיים בימי שלום״, ולא מבצעי תגובה או פעולות גמול. בקצרה, דיין רצה מלחמה: הוא רצה מלחמה בשלב מוקדם והוא עשה שימוש בפעולות גמול הן כדי לדרבן את המצרים לאסור מלחמה לאלתר והן כדי להכשיר את צבאו למלחמה זו.[1]

הנחת היסוד של שרת, לעומת זאת, הייתה, כי מלחמה עם מצרים אינה בלתי נמנעת, וכי יש לעשות כול שאפשר למניעתה. בהכירו בפוטנציאל האדיר להסלמה, המובנה בסכסוך הערבי-ישראלי, תבע שרת זהירות וריסון עצמי. הוא חשש כי צעדים פרובוקטיביים או בלתי זהירים עלולים להצית התלקחות רבתי. ועם שהיה מודע לחומרת הסכנות המאיימות על ישראל, לא חשב שישראל ניצבת על סף סכנה קיומית. מדיניותו חתרה להכלת הסכסוך ולמזעור סכנת הסלמתו. שרת, כמוהו כדיין, הבין היטב, כי מדיניות הגמול נושאת בחובה סיכון גבוה של הסלמה.

ההבדל בין השניים היה, שדיין נזקק להסלמה כדי לחולל מלחמה, שעה ששרת חתר לבלום הסלמה כדי למנוע מלחמה.[2]

הבדל רב-חשיבות נוסף בין שרת ודיין בלט בסוגיית רכש נשק. שני האישים חשו, כמובן, מחויבות עמוקה לתגבור צה״ל, אך פעלו בתחום זה בדרכים שונות עד מאוד.

שרת סבר, כי הסיכוי הטוב ביותר לשכנוע מעצמות המערב לספק נשק לישראל טמון בהקפדה על כללי החוק הבינלאומי בשיתוף פעולה עם משקיפי האו״ם ובהתנהלות סבירה ואחראית של ישראל במשפחת האומות.

דיין סבר, שאם תנהג ישראל כשורה, או אז אין ספק שלא תשיג נשק, ואילו אם תצא מגדרה, ייתכן שיספקו לה כמות נשק מסוימת כתמריץ להתנהגות טובה. הוא גרס כי לישראל יש יתרון כמדינה ״עושה צרות״, וכי עליה לנצל יתרון זה כדי לגרום למעצמות המערב לספק לה נשק בתקווה שמכוח זה תירגע ותימָנע מעשיית צרות. במילים אחרות, דיין החשיב אקטיביזם צבאי כגורם שעשוי לסייע בהשגת נשק יותר מאשר לסכל את השגתו.[3]

הבדלים ראשוניים אלה בסוגיית השגת נשק התפתחו בהדרגה ולבשו צורה של שתי אוריינטציות יריבות בזירת מדיניות החוץ של ישראל.

אף כי שרת השיג פריצת דרך ראשונה ברכש נשק בצרפת, הוא מיקד את תקוותיו בארצות-הברית. מדיניות החוץ שלו הייתה בעלת אוריינטציה אמריקנית - הוא חתר לתמיכה מדינית, לערובה ביטחונית ולאספקת נשק מארצות-הברית. רכש נשק נקשר באורח זה באסטרטגיה דיפלומטית מקפת יותר של קיום מגעים הדוקים עם ארצות-הברית לשם קידום יעדים משותפים במזרח התיכון, ובראשם יציבות ושלום.

שמעון פרס, מנכ״ל משרד הביטחון, פקפק מתחילה ודרך קבע בהנחה, שארצות-הברית תספק נשק לישראל, ושקד על טיפוח קשרים עם צרפת. בפעילותו זו לא צעד בדרכים דיפלומטיות מקובלות, אלא נע ישירות בערוצי ממסד הביטחון הצרפתי, שבאותם ימים נהנה מעצמאות יתירה.

דיין חבר עד מהרה אל פרס הן בטיפוח שיטות בלתי שגרתיות והן, כעבור זמן-מה, בפנייה לעבר אוריינטציה צרפתית. תחילה לא היה נהיר, כי שאלת האוריינטציה תהיה כרוכה בצרכיה הביטחוניים של ישראל. כול מנהיגי ישראל היו תמימי דעים, כי ישראל חייבת לחזק את עוצמתה הצבאית, והיו נכונים לקבל נשק מכול מקור שיהיה נכון לספקו; אולם במרוצת הזמן נתחוור, כי למהות המקור נודעת חשיבות סגולית: צרפת הציע לישראל נשק מתוך ציפייה להשפיע עליה לאסור מלחמה על מצרים, בעוד שארצות-הברית הניחה לבעלות בריתה לספק נשק לישראל בתנאי שזו לא תצא למלחמה.

בן-גוריון, שלא כבן חסותו דיין ושלא כיריבו שרת, לא התווה קו ברור או עקבי בסוגיות מלחמת מנע, פעולות גמול, רכש נשק ואוריינטציה מדינית, שהיו כולן שלובות ותלויות זו בזו. בדיון שהתקיים ב-23 באוקטובר הסכים בן-גוריון עם דיין, כי יש לקדם מדיניות, שתכליתה לחולל עימות צבאי כולל עם מצרים ולהפיל את משטרו של נאצר. אולם מאז נדרשה לו, לבן-גוריון, קרוב לשנה תמימה כדי להתגבר על ספקותיו והיסוסיו ולנוע על פסי רכבת העימות עד לתחנתה ההגיונית הסופית.ֱ

מדיניות העימות עם מצרים הוכרזה בפי בן-גוריון ב-2 בנובמבר 1955 בנאום הצגת ממשלתו לפני הכנסת. הוא פתח באמירה, שנשתגרה על לשונו מכבר בדבר נכונותו להיוועד עם כול מנהיג ערבי לשיחות על הסדר שלום, אך סיים באזהרה חריפה, כי הדרך החד-סטרית של מצרים בלחימתה בישראל לא תוכל להישאר כזו לאורך ימים:

״אם זכותנו תיפָּגע על ידי מעשי אלימות ביבשה או בים - נשמור על חופש פעולתנו להגן על זכותנו באופן היעיל ביותר. פנינו לשלום - אך לא להתאבדות״.

כדי שמסר זה לא יחטיא את מטרתו, שוגרה חטיבה מוגברת של צה״ל עוד באותו לילה להריסת מוצב מצרי באל-סבחה, לא הרחק מהאזור המפורז של ניצנה - משימה שנשלמה לאחר ש-50 חיילים מצריים נהרגו ו-50 אחרים נשבו במהלכה.

ההתקפה באל-סבחה הייתה המבצע הצבאי הגדול ביותר שביצע צה״ל מאז תום מלחמת 1948. היא תוכננה בידי דיין כחלק מהאסטרטגיה הכוללת שלו - לגרות את מצרים לאסור מלחמה. בליל ההתקפה, כאשר נכבשה העמדה המצרית האחרונה במוצב אל-סבחה, ביקש דיין מבן-גוריון רשות להורות לכוח התוקף להישאר עד צהרי יום המחרת בעמדות שנכבשו, שרובן היו ממוקמות בשטח מצרי מחוץ לאזור המפורז. הוא הניח שהישארות יחידות צה״ל בשטח המצרי תגרה את נאצר להורות על התקפת נגד. אולם בן-גוריון פסל את הרעיון, והכוח הישראלי חזר לבסיסו בהותירו מאחוריו הריסות עשנות.[4] נאמנותו של דיין לבן-גוריון לא הייתה מוטלת בספק. עוזי נרקיס, אז עוזרו של ראש אגף מבצעים במטכ״ל, זכר כיצד עמד ליד דיין על פסגת ג׳בל סבחה בתום הקרב, קרוב לעלות השחר. נרקיס, שידע כי דיין מייחל להתקפת נגד מצרית, הציע לו להשאיר את הכוחות במקומם ולא להחזירם לבסיסם על מנת ש״יגלגלו״ את הקרב הלאה. דיין השיב לו:

״בן-גוריון לא נתן לי רשות לעשות את זה, ואני לא אעשה שום דבר בניגוד לרצונו״.[5]

בעקבות אספקת הנשק מן הגוש הסובייטי למצרים ספגה ישראל מהלומה גם בזירה המדינית, משהופעל עליה לחץ בריטי-אמריקני לקדם הסדר ביחסי ערב-ישראל. ההצעות הבריטיות-אמריקניות בתחום זה הותוו בפברואר 1955 ב״תוכנית אלפא״, שעיקריה היו כלהלן:

מצרים תקושר עם ירדן באמצעות שני ״משולשים״ בשטח ישראל בנגב, שיועברו לשליטת השתיים ויחצצו בין צפון הנגב ודרומו, לרבות אילת;

שטחים בעייתיים מסוימים יועברו מידי ישראל לירדן;

המפורזים יחולקו בין ישראל ושכנותיה מצרים וסוריה;

מספר מוגבל של פליטים פלסטינים יוחזרו לישראל והשאר יפוצו;

ייחתם הסכם לחלוקת מי הירדן;

יושם קץ לחרם הערבי על ישראל;

מעצמות המערב יערבו לקיום הגבולות החדשים.[6]

תוכנית אלפא עמדה ברקע נאום שנשא אנתוני אידן (Eden), ראש ממשלת בריטניה, באפריל, וכן גם ברקע נאום שנשא ג׳ון פוסטר דאלס, מזכיר המדינה של ארצות-הברית, ב-26 באוגוסט. ישראל שללה את ההצעות הבריטיות-אמריקניות מכול וכול.

לבסוף, בנאום שנשא ב-11 בנובמבר ב״גילדהול״ ונוסח בלשון בוטה יותר מזו של נאום דאלס, קרא אידן לפשרה בין גבולות חלוקת ארץ-ישראל, שהותוו בהחלטת האו״ם ב-29 בנובמבר 1947, ובין גבולות הסכמי שביתת הנשק שנחתמו ב-1949. אידן הבהיר, כי לונדון ווושינגטון מצדדות בוויתורים ישראליים בנגב, שיאפשרו למצרים ולירדן להקים ״גשר יבשתי״ שיסדיר ביניהן מעבר הדדי ללא חציית שטח לא-ערבי. פירושו של דבר לגבי ישראל היה אובדן שליטתה הבלבדית על הנגב. בן-גוריון פסל כליל את הצעת התיווך של אידן בנאום שנשא בכנסת ב-15 בנובמבר, שם אמר:

״הצעתו על קיצוץ שטחה של ישראל לטובת שכנותיה - אין לה כול יסוד חוקי ומוסרי והגיוני ואין להעלותה על הדעת״.

נאום גילדהול הפך את אכזבת ישראל מבריטניה לעוינות כלפיה. עד אז שררה בישראל תחושה, שבריטניה מנהלת מדיניות שגויה; אחרי הנאום נתפסה בריטניה כעוינת במתכוון. ההערכה הרווחת הייתה, שסירובה של בריטניה לספק נשק לישראל נועד להחלישה, כדי למנוע בעדה יכולת לסרב לוויתור על שטחים. ישראלים רבים, לרבות בן-גוריון, היו משוכנעים, כי לצורך מטרותיהם הצבאיות באזור חותרים הבריטים להעביר את הנגב, כולו או חלקו, לידי ירדן, וחשד זה העצים את הלהט והזעם שאפיינו את הכרזות מנהיגי ישראל, במקומן ושלא-במקומן, כי ישראל לא תוותר ולו על שעל אדמה אחד.[7]

בעוד המנהיגים והדיפלומטים הישראלים הודפים את הלחצים המערביים לוויתורי שטח, הייתה דעתו של דיין נתונה להרחבת שטח. דיין חזר והפציץ את בן-גוריון בהצעות לפעולות צבאיות ישירות. ב-10 בנובמבר, למחרת נאום גילדהול, שיגר אליו תזכיר, שהמליץ על

״התנגשות מוקדמת עם המשטר המצרי, החותר למלחמת השמדה על ישראל, על מנת להביא להחלפת המשטר או שינוי מדיניותו״.

בין הצעותיו הנקודתיות של דיין היו

ביצוע תגובות ״נמרצות וחריפות״ על מעשי איבה מצריים, או יזומים ומונחים בידי מצרים;

כיבוש רצועת עזה לאלתר,

והכנות לכיבוש שרם אל-שיח׳ לשם שבירת ההסגר הימי המצרי על מפרץ אילת.

דיין לא הסתפק בתזכיר זה וחזר עליו ב-13 בחודש, בהדגישו את הצורך

״להביא בהקדם האפשרי להתנגשות רבתי בין כוחותינו לבין הצבא המצרי״,

ועוד באותו יום ראה לטוס לשדה בוקר לשיחה פנים אל פנים עם בן-גוריון, ודחק בו לאשר פעולה צבאית במועד מוקדם ככול האפשר. בן-גוריון כבר הפגין בעבר עניין בפעולה לשבירת ההסגר על אילת והגדירה כ״מבחן הגדול״, ולפיכך הציג לפניו דיין, בשיחה זו, את מבצע ״עומר״ - תוכנית לכיבוש מצרי טיראן:[8] תחילה תפליג ספינה למעבר במְצָרים, ולאחר שהמצרים יפתחו עליה באש ישוגר כוח ממונע דרומה, לאורך החוף הדרומי של מפרץ אילת, שיכבוש את המְצָרים ויחזיק בהם. התוכנית כללה גם הפעלת כוחות ים, אוויר וצנחנים. כוח משימה מיוחד לביצוע הפעולה, שרוכז בידי סגן-אלוף חיים ברלב, היה אמור להשלים את הכנותיו בשלהי דצמבר. המתכננים ידעו כי המבצע יוליך לפריצת מלחמה כללית בין ישראל ומצרים, ולכן התכונן צה״ל לקראת אפשרות זו.[9]

אפשר שנוכח סכנת מלחמה, או בשל חשש מהתערבות בריטניה נגד ישראל, לא היה בן-גוריון נלהב כבעבר לכיבוש המְצָרים. הוא אמר לדיין, כי יש לדחות את מבצע ״עומר״ לסוף ינואר 1956, שכן נפתח סיכוי לקבל נשק מארצות-הברית. דיין השיב לו, שהוא מעדיף להילחם לאלתר בלי נשק אמריקני מאשר אחר כך עם נשק אמריקני. הוא נפרד מעל בן-גוריון בהתרשמות מובהקת, כי ראש הממשלה טרם גיבש לעצמו מדיניות ברורה, וכי הוא נוטה להעדיף פתרון מדיני על פני פתרון צבאי.[10]

כעבור זמן-מה הציג בן-גוריון את תוכנית כיבוש מצרי טיראן לפני הממשלה, אולם היא, חרף הסבריו, החליטה כי השעה אינה כשרה למבצע זה, וקבעה כי ישראל תפעל ״במקום ובזמן שיראו לה מתאימים״. ההחלטה השלילית דוּוְחה לדיין, והלה הגיב עליה במכתב לבן-גוריון ב-5 בדצמבר, שבו הפציר בו לכבוש את מְצָרי טיראן בתוך חודש; לדיין היה נהיר, כי דחיית מבצע ״עומר״ לזמן בלתי מוגבל פירושה ביטולו. יתר על כן, פירוש הדחייה היה גם הכרעה עקרונית נגד מלחמת מנע. עמדתו האישית של בן-גוריון הייתה מעורפלת למדי. הוא הציג את התוכנית לפני הממשלה, אבל לא הטיל את מלוא משקלו לקבלתה וגם לא קם להיאבק למענה כאשר רוב השרים, לרבות שרי מפלגתו המתונים, הצביעו נגדה. דומה שהיה לו נוח להיראות כאקטיביסט אך לנהוג כמתון. האקטיביסטים המושבעים התרשמו כי ההזדמנות הטובה ביותר שלהם למלחמה הוחמצה.[11] ב-8 בינואר הציג בן-גוריון שוב את תוכנית כיבוש מְצָרי טיראן לפני הממשלה. שר החוץ שרת, שנעדר מן הדיון הקודם בנושא זה ובינתיים חזר ארצה, נדהם למשמע התוכנית, פסל אותה והבהיר לשרים, כי

״המבצע המוצע או המתוכנן פירושו מלחמה״, לפיכך ״אין אנו דנים על הבקעת המצור על אילת אלא אנו דנים על מלחמה, ואז אנו צריכים לשאול האם אנו רוצים שתפרוץ מלחמה״.

רובם המכריע של השרים עמדו לימין שרת, וראש הממשלה הודיע כי ״ההכנות למבצע אילת יידחו לעת עתה״.[12]

מבצע כנרת -״עלי זית״

שנת 1955 הסתיימה במבצע כנרת - פרשה אקטיביסטית רבתי, שהייתה שנויה במחלוקת עזה בשעתה, ואשר מעולם לא ניתן לה הסבר משכנע. כינויו הצבאי של מבצע זה היה ״עלי זית״. בליל 11 בדצמבר פשטה חטיבת הצנחנים בפיקודו של סגן-אלוף אריאל שרון על עמדות תותחים סוריות לאורך החוף הצפוני מזרחי של הכנרת. זה היה המבצע האלים והמבריק ביותר שביצע צה״ל מאז 1948. הצנחנים הרגו 50 סורים ושבו 30 במחיר 6 הרוגים ו-10 פצועים משלהם. במהלך הקרב נהרסו כול המוצבים הסוריים עד היסוד.

מבצע כנרת היה צעד תוקפני, שלא קדמה לו שום התגרות סורית. הפעולה, שבוצעה בשלושה ראשים ביבשה ובים, הייתה פרי תכנון ואימונים ממושכים. התיעוד הזמין מלמד, כי הפשיטה תורגלה היטב ובמדוקדק זה כבר. הרקע למבצע היה הפרעות סוריות לדיג הישראלי בצפון-מזרח הכנרת. אולם הסורים ירו שם לא על סירות הדייגים, אלא רק על סירות הפטרול המשטרתיות, וזאת רק כאשר הללו קרבו אל החוף כדי פחות מ-250 מטר. יתר על כן, למבצע לא קדמו שום תקריות בלתי שגרתיות. הישראלים המתינו לתואנה הפעוטה ביותר כדי להוציא לפועל את התקפתם המתוכננת כהלכה. כאשר הסורים לא שיתפו פעולה, הישראלים יזמו תקרית: ב-10 בדצמבר נשלחה סירת משטרה אל קרבת החוף בכוונה תחילה למשוך אש סורית. חייל סורי ירה יריות מספר, שגירדו מעט צבע מדופן סירת הסיור. איש לא נפצע ולא נהרג. זו הייתה התואנה למבצע הגדול של צה״ל. רוב המשקיפים היו תמימי דעים, כי ממדי העונש חרגו הרחק מאוד יחסית לממדי ההתגרות, אלא שהערכה זו טעונה תיקון אחד: לא הייתה שום התגרות סורית.[13]

ההחלטה לאשר את מבצע ״עלי זית״ התקבלה בידי בן-גוריון לבדו. הוא לא נועץ בממשלה ואף לא יִידע אותה. והוא גם לא נועץ באיש מבכירי משרד החוץ. שרת שהה באותם ימים בשליחות בארצות-הברית, שם עשה מאמץ נואש להשיג נשק לישראל, ולפיכך נעשה בן-גוריון ממלא-מקום שר החוץ בנוסף לתפקידיו האחרים. ב-27 בנובמבר טילפן שרת לבן-גוריון והזהירו מפני ביצוע פעולות גמול, שכן הן עלולות לשבש את משאו-ומתנו, שהחל ברוח טובה.[14] מענה החלטי של ממשלת ארצות-הברית בנושא הספקת נשק לישראל הובטח ל-12 בדצמבר, ובן-גוריון טילפן לשרת וביקש ממנו להישאר בוושינגטון עד לקבלת המענה ממחלקת המדינה - ואף על פי כן אישר בן-גוריון את הפשיטה יום אחד לפני כן. שרת הגיב במרירות על תהליך קבלת ההחלטה:

״בן-גוריון שר הביטחון התייעץ עם בן-גוריון שר החוץ, וקיבל אישור מבן-גוריון ראש הממשלה״.[15]

הידיעה על מבצע כנרת נפלה על הציבור בישראל כרעם ביום בהיר. השרים שקראו את החדשות בעיתוני הבוקר הוכו תדהמה. אקטיביסטים ומתונים כאחד מתחו ביקורת על ממדי הפעולה ועל עיתויה ועל הימנעות ראש הממשלה מהיוועצות בהם. הם דרשו הסבר להתעלמותו מן הקו המדיני, שהותווה בידי הממשלה, ותבעו כי מכאן ואילך יובאו כול הפעולות הצבאיות לאישור הממשלה. אחד השרים האשים את צה״ל בניהול מדיניות עצמאית ובניסיון לכפותה על הממשלה. אחרים העריכו, כי צה״ל חרג מהפקודות שניתנו לו והרחיב את ממדי המבצע.

בן-גוריון גונן על צה״ל נוכח האשמות אלה, אך הוא עצמו הופתע כלשהו מתוצאות המבצע. כאשר דיין ושרון התייצבו לפניו לדווח על הפעולה הוא נראה כמי שאינו שבע רצון כלל ועיקר והתלונן ש״הפעולה יותר מדי טובה״.[16] אך בן-גוריון היה האחראי העיקרי, שכן הוא לא הגדיר במדויק את ממדי הפשיטה ויעדיה. נשמעה דעה, כי בן-גוריון הורה לדיין להילחם בסורים כפרס ניחומים על ביטול מבצע ״עומר״. שום תיעוד אינו מאשש זאת. לפי אריאל שרון,

״תפיסתו של דיין לגבי פשיטה זאת הרחיקה מאוד מעבר לממדים שהתווה לו בן-גוריון״.[17]

לדיין היו מניעים משלו להורות על פשיטה רחבת ממדים כול כך.

ראשית, הצבא הסורי לא הובס מעולם בידי צה״ל, ובהנחתת מהלומה צבאית ממוטטת ביקש דיין לקעקע את דימויו ואת ביטחונו העצמי.

שנית, הוא רצה להעמיד במבחן את חוזה ההגנה ההדדי הסורי-מצרי, שנחתם באוקטובר. אם נאצר יבליג ולא יעמוד במבחן האתגר, תתגלה הבטחתו לעמוד לימין סוריה כנבובה וחסרת משמעות קבל העולם הערבי כולו; אם יממש אותה, ייתכן שהתקרית המקומית תתפתח לעימות כללי עם מצרים.[18]

באשרו את הפשיטה לא יכול בן-גוריון שלא לדעת מה תהיה התגובה האמריקנית. סביר שמשום כך לא ראה להיוועץ באיש מאנשי משרד החוץ או בשר משרי הממשלה. באשרו את הפשיטה הוא חיבל לא רק במאמצי שרת להשיג נשק לישראל, אלא גם באוריינטציה האמריקנית ובאסטרטגיה המדינית בכללותה שהייתה כרוכה בה. אלוף עוזי נרקיס, שבאותם הימים היה ראש מחלקת מבצעים במטכ״ל, העריך שאכן זו הייתה כוונתו של בן-גוריון:

אני קובע, שהייתה פה פעולה מתואמת מצד בן-גוריון ודיין במטרה לפגוע בשרת. ממדי הפעולה הורחבו כדי להכות את שרת מכה אנושה. בין דיין ושרת לא היו יחסים כלל. דיין התייחס לשרת בבוז. בין שר הביטחון והרמטכ״ל היה מין הסכם להכשיל את שרת ולהביא לסילוקו מהממשלה. זו הייתה הירייה הראשונה במערכה נגדו.[19]

בקרב קציני צה״ל רווחה באותם ימים הלצה, שההתפוצצות הגדולה ביותר במבצע כנרת אירעה תחת כיסאו של שרת. שרת עצמו נתקף חימה שפוכה בהיוודע לו דבר הפשיטה. ״חשך עולמי. עניין הנשק נרצח״, כתב ביומנו.[20] במברק מחאה לבן-גוריון לא חסך שבטו, וסיימו כלהלן:

״מתעוררות השאלות אם יש בישראל ממשלה אחת, אם יש, האם לה מדיניות אחת, ואם אחת, האם פירושה הכשלת נציגיה, חבלה במאמצי עצמה והחטאת מטרותיה״.[21]

באוזני אבא אבן הביע שרת חשד, כי בן-גוריון אישר את המבצע כדי למנוע ממנו ניצחון אישי בחתירתו להשגת נשק. אבן דיווח על פרשה זו בזיכרונותיו:

הַרגשתי-אני היא, שאם היה עוד צל של אפשרות לשיתוף פעולה מצד שרת עם בן-גוריון הרי עלה אותו סיכוי בלהבות בלילה ההוא בגליל. גם אני, מופלא היה מבינתי איך יכול היה בן-גוריון ליישב שני קווי פעולה.

מצד אחד הרי ביקש משרת שיעשה מאמץ גדול כדי להשיג פריצת-דרך לגבי בקשתנו לנשק.

מצד שני, נתן היתר למבצע צבאי, שהדיו עזים עד כדי כך שלא יניחו כול מקום לתשובה חיובית.

סבור הייתי כי נפלה טעות בשיקול. אמרתי כך בגלוי במכתב ארוך, ששלחתי לבן-גוריון בינואר 1956 לאחר שעברנו את המסלול השגור של דיון וגינוי במועצת הביטחון. על ידי מזכירו קיבלתי תשובה מיידית, שבה נאמר:

״אני מבין בהחלט דאגתך ביחס למבצע כנרת. מודה אני ומתוודה, שגם אני התחלתי לפקפק בחוכמה שבדבר. אך כשקראתי הנוסח המלא של הסנגוריה המזהירה שלך על פעולתנו במועצת הביטחון, הופגו כול ספקותי. שכנעת אותי שאחרי הכול היה הדין עמנו״.

נראה היה לי כי בתשובה הזאת, השובבה קמעה, התקרב בן-גוריון לחרטה ככול שצפוי הייתי לזכות בה מצדו. הדין שלי עם ירושלים לא היה לימוד-זכות על הדיפלומטיה כנגד הצרכים הצבאיים. הייתה התנגשות בין שני צרכים צבאיים - הצורך בתגמול והצורך למועד ארוך בנשק-מגן. נדמה היה לי, כי היעד לטווח קצר זכה לניצחון שלא כדין על מטרותינו ארוכות הטווח.[22]

שרת עצמו עדיין רתח מזעם בשובו ארצה לאחר שהוכשלה שליחותו בארצות-הברית. באוזני סגן-אלוף נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של בן-גוריון, שקיבל את פניו בנמל התעופה לוד, פלט שרת: ״תקעתם לי סכין בגב!״.[23] בדיון שקיימה צמרת מפא״י ב-27 בדצמבר דיווח שרת על שליחותו לוושינגטון ומתח ביקורת נוקבת על ההיגיון שהוליך למבצע כנרת, שאותו הגדיר כ״ליקוי מאורות״.[24] הוא היה מודע היטב, כי הרמטכ״ל דיין מנהל מסע נגד האופציה האמריקנית ובעד יציאה למלחמה במצרים, וכי בדיון מטכ״ל אמר, שהממשלה הנוכחית לא תכריז מלחמה, ואף על פי כן יכול הצבא להוליך למלחמה באמצעות תקריות גבול.[25] משום כך, בנאומו לפני צמרת מפא״י, נימק שרת בתוקף רב את התנגדותו להליכה למלחמה:

אני נגד מלחמת מנע, כי היא יכולה ליהפך למלחמה מסביב, לטבעת אש מסביב ולא להצטמצם בתחום מלחמה עם מצרים.

אני נגד מלחמת מנע, כי יכול לקרות מה שלא קרה בימי מלחמת השחרור - התערבות של מעצמה זרה נגדנו. (...)

אני נגד מלחמת מנע, כי זה לא יפתור בעיה, אלא פירושו נחשול חדש של שנאה, התלקחות חדשה של שנאה קטלנית מסביב ומחזור חדש של זיון, שאיני יודע מה יהיה בסופו.

אני נגד מלחמת מנע, כי פירושה מלחמה יזומה על ידינו, וגם אם יהיה מצב כזה, שננצל איזו תקרית קטנה ונגיב עליה בחוזקה, יצא שאנו יזמנו את המלחמה, וזה פירושו התקוממות דעת הקהל נגדנו, כי דעת הקהל בעולם איננה רוצה מלחמה באיזה מקום שהוא בעולם.

אני נגד מלחמת מנע מפני שפירושה צעדים מצד או״ם נגדנו.

אני נגד מלחמת מנע מפני שפירושה הרס וחבלה בפנים, הרס יישובים ושפיכת דם רב, ומי יודע מה תהיה עבודת הבניין אחרי זה.[26]

שרת המשיך ודיבר על התוצאות ההרסניות של פשיטת כנרת.

״אפילו השטן עצמו לא יכול לבחור עיתוי גרוע מזה!״.

הצטעק, זעמו גואה ועובר על גדותיו. בן-גוריון ישב אותה שעה בירכתי החדר אחר שסירב להצעת היושב ראש להתמקם בראש השולחן. לפי עדות גדעון רפאל, שישב ליד בן-גוריון,

״כששמע הלה את המילה ׳שטן׳ יוצאת מפי שרת הוא הזדעזע כאילו פגע בו כדור, אך מייד שב ונשען לאחור בלי להוציא הגה. ראיתי בחוש עד כמה הכאיבה לו המילה. הקהל עצר נשימתו, כאילו ראה לוליין מועד בדרכו על החבל המתוח. שרת המשיך דבריו כמו לא חש דבר. כשסיים הציע יו״ר הישיבה לבן-גוריון את רשות הדיבור. בן-גוריון לא נענה. חברי הוועדה המדינית התפזרו בשתיקה קודרת, ואני הלכתי הביתה בהרגשה כבדה, שהשותפות הרופפת בין בן-גוריון ושרת הגיעה לנקודת משבר חמורה״.[27]

הנזק שנגרם למעמדה הבינלאומי של ישראל היה חמור. כמה משקיפים אפילו תהו אם יש כלל לישראל מדיניות שפויה. היחס ההפוך הבולט בין ממדי מבצע כנרת ובין סיבתו לכאורה העמיד את ישראל באור גרוע מן הרגיל. בדיון שהתנהל במועצת הביטחון על הפעולה התחרו אחד עשר חברי המועצה זה בזה בהוקעת ישראל ובשבחים למתינות סוריה ואיפוקה. ב-19 בינואר 1956 קיבלה מועצת הביטחון החלטת גינוי חריף לישראל בגין הפשיטה, שאִזכרה הפרות קודמות של הסכם שביתת הנשק בידי ישראל, קראה לה לכבד הסכמים אלה ואיימה עליה בנקיטת סנקציות במקרה של הפרות נוספות.[28]

אולם התוצאה החמורה מכול של מבצע כנרת הייתה הסירוב האמריקני לספק נשק לישראל. בן-גוריון טען, כי דאלס לא היה נותן נשק לישראל גם אלמלא בוצעה הפשיטה. שרת ואבן הביעו דעתם כי זה טיעון אווילי, שכן אפילו הגיע דאלס לכלל החלטה שלילית לפני כן, הייתה זו טעות רבתי מצד ישראל להעניק לו תירוץ מושלם לאמירת לאו. בן-גוריון סבר, שדאלס רק מוסיף להוליך שולל את ישראל הן לגבי ערובה ביטחונית והן לגבי נשק; בהזדקקותו לפעולה צבאית אותת בן-גוריון, כי כאשר מדובר בהתעלמות מן האינטרסים שלה, לא תסכין ישראל עם שום איפוק ותנהג כרצונה. שרת ואבן ביקשו להמתין ימים אחדים עד לקבלת תשובתו המובטחת של דאלס ובלבד שלא להניח לו לחמוק בנקל. הם היו משוכנעים, כי בן-גוריון, באימפולסיביות שלו, הרס באחת את עבודת השטח הדיפלומטית השיטתית שעליה שקדו שניהם בסבלנות וביסודיות. כמה מבין האקטיביסטים האחרים היו קיצוניים אף יותר בזלזולם בדיפלומטיה. משה דיין ויוסף תקוע, בייחוד, רחשו בוז לאבן ולמאמציו הדיפלומטיים. מבצע כנרת הבליט איפוא מחדש את התהום הפעורה בין ממסד הביטחון ובין משרד החוץ.[29]

המסמכים הרשמיים של מחלקת המדינה לתקופה זו, שנפתחו לעיון, מצדיקים לחלוטין את עמדת שרת ואבן ומזימים את טיעוני בן-גוריון, דיין והסנגורים האחרים של מבצע כנרת. על סף התקיפה החליט דאלס למכור לישראל נשק, כגון טנקים ומטוסים, והציע לספק את הטנקים תחילה ואת המטוסים בהדרגה בשנה הבאה. הוא הביע דעתו, כי בינתיים תעניק ״ההצהרה המשולשת״ מ-1950 לישראל ביטחון סביר מפני התקפה עליה.[30] אולם ב-13 בדצמבר נמסר לאבן, כי הוחלט להשהות את ההכרעה לגבי בקשת ישראל לנשק. הסיבה העיקרית שניתנה לצעד זה הייתה התקרית האחרונה בגבול סוריה.[31]      I

עוד מבהירים המסמכים הרשמיים שנפתחו, כי דאלס לא היה עוין לישראל כפי שסברו רוב הישראלים, וכי אין שמץ ספק שהוא לא רצה בחורבנה. הוא גרס, כי מאמצים לאיזון כוחה של ישראל ביחס לכוחם של כול אויביה הערביים לא יערבו לביטחונה. רק שלום עם הערבים יאפשר לישראל לשרוד לאורך ימים. והוא טען, כי למען השגת שלום שׂומה על ישראל להיות נכונה לוויתורי שטח וליישוב 100,000 פליטים פלסטינים בתוך גבולותיה. דאלס גם לא נהג חוסר גמישות בנושא הנשק, כפי שטענו נגדו הישראלים. הוא סבר בהחלט, כי מן הראוי שישראל תקבל נשק מערבי באיכות דומה לזו של הנשק שהבטיחה ברית-המועצות לספק למצרים, אם גם לא באותה כמות, אולם ביקש למנוע קיטוב במזרח התיכון. הוא לא רצה, שארצות-הברית תיעשה ספק יחיד של נשק התקפי לישראל, או שתנטוש את העולם הערבי ותפקירו לידי ברית-המועצות. הפתרון שהציע לבעיה זו היה לעודד את קנדה ואת צרפת למכור לישראל נשק - בייחוד מטוסי קרב. מבצע כנרת אירע בדיוק כאשר מדיניות מכירת הנשק המערבית החלה להשתנות לטובת ישראל - וקטלה את הסיכוי למתן סיוע צבאי אמריקני ישיר לישראל.

בשאלת המלחמה במצרים עמדו רוב השרים בממשלת ישראל לימין שרת. בדיון שהתקיים במטכ״ל באמצע דצמבר 1955 ראה בן-גוריון צורך לא רק להסביר, אלא גם להגן על עמדת הממשלה. בפתח דבריו שם הודה, כי הוא מכיר בהיגיון שביסוד הטענה, כי מצרים מתחזקת והולכת בלי הרף, וכי אם ישראל לא תפעל במהירות, היא עלולה להחמיץ את הסיכוי להנחית על מצרים מהלומה ניצחת. אולם הוא המשיך והסביר מדוע הממשלה כולה, לרבות הוא עצמו, שוללת מלחמת מנע. הסיבות שהעלה היו

הנזק החומרי וההרס הכרוכים במלחמה מטבע ברייתה;

החשש מפני התערבות בריטית לימין אויבי ישראל;

והסכנה כי ההתרשמות מישראל כגורם המאיים על השלום הבינלאומי תגרום לגוש המערבי ולגוש המזרחי כאחד למנוע ממנה נשק ולהניחה חלשה ומבודדת לקראת סבבי עימות צבאי עם הערבים לעתיד לבוא.

בשל כול הסיבות הללו - סיכם בן-גוריון - צדקה הממשלה בשלילתה ייזום מלחמה בידי ישראל.[32]

בצומת המעבר מ-1955 ל-1956 לא הייתה מלחמת מנע נושא רציני בשיחות בחוגי השלטון בישראל. הוויכוח לא התנהל סביב השאלה ״שלום או מלחמה״, שכן שלום לא נתפס באותה עת כאפשרות ממשית. הוויכוח ניטש בין מי שביקשו לאסור מלחמה ובין מי שחתרו לבחון בשבע עיניים כול ערוץ דיפלומטי אפשרי לשיקום מאזן הכוחות הצבאי בין ישראל ומצרים. בן-גוריון, שבאוקטובר 1955 החל ליישם אסטרטגיה אקטיבית, שתכליתה לחולל מלחמה עם מצרים, החל לשקול קו זה מחדש לקראת תום השנה. הוא לא הטיל ספק בכוונותיו של נאצר. כאשר נתבקש באמצע ינואר 1956 להעריך את מצב הביטחון, השיב, שאין בלבו שמץ ספק, כי נאצר ישמיד את ישראל ברגע שיחשוב שבכוחו לעשות זאת.[33] מודעותו לסיכונים הכרוכים בצעד ישראלי חד-צדדי היא שגרמה לבן-גוריון, לפחות בשלב זה, לנטוש את מדיניות המלחמה היזומה.

מבצע כנרת, שלמרבה הפרדוקס נועד לערער את מעמדו של שרת, חיזק את השפעתו בממשלה, לפחות לשעה. שרת גרס, שעל צה״ל להיות נאמן לשמו, כלומר להיות צבא הגנה ולשרת אך ורק מטרות מגנניות. הוא הכיר בחשיבות העוצמה הצבאית ולא חסך מאמצים להשיג נשק נוסף לצה״ל, אבל רצה שכוח צבאי זה ישמש אך ורק להרתעה, לא להתקפה.[34] במילים אחרות,

בעוד שדיין רצה בנשק לצה״ל כדי לאסור מלחמה,

רצה שרת בנשק כדי לערוב לשלום;

ואין צורך לומר לאיזו מטרה נדרש נשק רב יותר.

תוקפו של ההיגיון השרתי התקבל על דעתם של רבים משרי הממשלה בעקבות מבצע כנרת, ואומנם ב-16 בינואר, במכתב לדאלס, חזר שרת וחידש את בקשת ישראל לנשק בזה הלשון:

״נשק שווה-איכות לנשק שמקבלת מצרים עכשיו יהיה היסוד היחיד לביטחוננו - הגורם המרתיע היעיל היחיד למניעת תוקפנות מצרית״. פנייה זו לוותה בהתחייבות רשמית: ״אני מוסמך להצהיר בשם ממשלתי, כי אם יסופק נשק בכמות מספקת, הוא ישמש אך ורק למטרות הגנה, וכי השיקול העליון במדיניותנו ובמעשינו יהיה מניעת מלחמה וכול ערעור נוסף של היציבות באזור״.[35]

מסר זה היה כמעט היפוכה הגמור של המדיניות שלה הטיף משה דיין; הממשלה לא איימה לעשות לדרדור המצב אם לא תקבל נשק, אלא התחייבה לפעול באורח אחראי אם תקבלו.

שליחות אנדרסון

הנשיא דווייט אייזנהאואר נקט יוזמה אישית רבת-משמעות, שתכליתה הייתה בחינת האפשרות להשיג הבנה בין בן-גוריון ונאצר, ולמטרה זו שיגר לאזור את רוברט אנדרסון (Anderson), ידיד אישי ומי שהיה סגן מזכיר ההגנה האמריקני. השליחות הסודית, שכינויו היה מבצע ״גָמָה״, גובשה בנובמבר 1955 במגמה לקדם משא-ומתן להסדר, ואם אפשר, להסדיר פגישה פנים אל פנים בין שני הקברניטים. בין דצמבר 1955 ומרס 1956 ניהל אנדרסון בחשאיות מוקפדת שלושה סבבי שיחות, בהמריאו לצורך זה אנה ואנה בין קאהיר וירושלים דרך אתונה ובין בירות אלה ובין וושינגטון.[36]

בישראל התייחסו למבצע ״גָמָה״ ברצינות יתרה נוכח המעורבות הנשיאותית ומעמדו הרם של השליח, אולם איש לא תלה תקוות רבות בהצלחת השליחות. נאצר נראה כמי שעניינו העיקרי ממוקד במניעת דליפת ידיעות על עצם השליחות. הוא שיתף בסוד העניין רק שניים מעמיתיו; הם נועדו עם אנדרסון בשעות לילה בדירה פרטית, והשכימו למחרת למשרדיהם לבל יעוררו שימת לב לשינוי כלשהו בשגרת פעילותם. אך בעוד שבן-גוריון ונאצר כאחד פקפקו בישימוּתו של הסכם, הייתה לכול אחד מהם מערכת יעדים משלו. שניהם נזקקו לאהדה אמריקנית - בן-גוריון כדי לרכוש נשק ונאצר כדי להשיג סיוע כספי להקמת הסכר הגבוה באסואן. יתר על כן, אפילו יסתיימו השיחות בלא-כלום, היה לכול אחד מהם עניין בהטלת כישלון זה על זולתו.

העמדות המהותיות של שני הצדדים בשיחות לא הפתיעו איש. נאצר דרש סיפוח שטח ניכר של הנגב לארצו, כדי ליצור רצף טריטוריאלי בין מצרים וירדן. הוא גם רצה, שישראל תאפשר לפליטים הפלסטינים בחירה חופשית בין שיבה למולדתם ובין הסדר פיצויים. בן-גוריון ושרת היו נכונים לדון בתיקוני גבול זעירים ובתרומה להסדר בעיית הפליטים, אך רק במסגרת של שיחות שלום ישירות.

בן-גוריון ייחס חשיבות ראשונה במעלה לפגישה פנים אל פנים עם נאצר. הוא חזר על הטענה הישראלית המסורתית, כי סירוב הערבים להכיר בזכות קיומה של ישראל הוא המכשול העיקרי על הדרך להסדר. שתים עשרה שנה לאחר מעשה נקט בן-גוריון צעד לא שגרתי ופרסם את פרוטוקול שיחותיו עם רוברט אנדרסון - שם אין אנדרסון מאוזכר בשמו המפורש, אלא רק בכינוי ״השליח״. המניע שעוררו לפרסם זאת - תחילה בעיתון ואחר כך בספר ״משא-ומתן עם נאצר״[37] - היה, בלי ספק, רצונו להוכיח, כי הוא עשה כול שלאל ידו להצלחת השיחות, ואילו נאצר הוא הוא האחראי היחיד לכישלונן. אולם הדבר המצטייר מתוך הפרוטוקול הוא הטקטיקה הנושנה של בן-גוריון להקרין כלפי חוץ תדמית של מדינאי שקול וסביר, ולהטיל את אשמת המשבר על כתפי יריביו הערבים. בשעתה, שירתה אותו טקטיקה זו היטב במגעיו עם המופתי חאג׳ אמין אל-חוסייני ועם מנהיגים ערבים אחרים בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל, ועתה תרגל אותה על נאצר. בהתעקשו ללא לאות על פגישה ביחידות עם נאצר כמבחן האמיתי היחיד לכֵנות כוונותיו, טען בן-גוריון, כי יהיה המתווך אציל וטהור כוונות ככול שיהיה, הוא לא יוכל להיות תחליף למגע ישיר בין השחקנים הראשיים בזירה. בן-גוריון אמר לאנדרסון, כי אם רק יוכלו הוא ונאצר להיוועד פנים אל פנים, יהיה אפשר להשכין שלום בתוך יומיים-שלושה. הצעה זו נראתה סבירה להלכה, אולם למעשה ידע בן-גוריון היטב, כי אין שמץ סיכוי שנאצר ייעתר לה נוכח הטאבו הערבי רב-העוצמה נגד הכרה בישראל ונגד שיח עם האויב היהודי. בפרשה זו אין מנוס מן המסקנה, שבן-גוריון פשוט ניסה לצבור נקודות לרעת יריבו.

אנדרסון עשה ככול יכולתו לשכנע את נאצר להיעתר למשאלת בן-גוריון לקיים פגישת פסגה, אך נאצר פסל את הרעיון. הוא אמר, שהעם המצרי, הצבא המצרי והעולם הערבי לא יתירו מגע ממין זה. הוא העלה עוד שני עקרונות:

ראשית, ישראל אינה רק בעיה מצרית; היא בעיה כול-ערבית ומצרים חייבת לצעוד שכם אחד עם מדינות ערב האחרות.

שנית, הבסיס האחד להסדר עם ישראל, ככול שמדובר במצרים, הוא החלטת החלוקה של עצרת האו״ם ב-1947.

מובן מאליו שעקרונות אלה הרתיעו את ישראל, לאלתר, מלשאת-ולתת.

אנדרסון השיג, כי אין בנמצא דרך לגשר בין שני הצדדים וכי שליחותו העלתה חרס. בסכמו את שליחותו דיווח, כי נאצר אזכר ארבע פעמים את רצח המלך עבדאללה; נאצר הביע נכונות לקיים שיחות עם ממשלת ארצות-הברית, שבתורה תוכל לשוחח עם ישראל, אך לא היה נכון להסתכן בהבאת נציג ישראלי למצרים. אייזנהאואר האשים בכישלון את שני הצדדים. נאצר, לדבריו, הוא

״אבן נגף ללא תקנה״, ואילו הישראלים ״נוקשים לחלוטין בעמדתם שלא לעשות שום ויתורים למען שלום״.

בן-גוריון העריך מלכתחילה, כי שליחות אנדרסון תסתיים בלא-כלום.[38] הוא היה משוכנע, כי נאצר גמר אומר להילחם בישראל, ושאף נואשות להשיג נשק אמריקני כמשקל-נגד לנשק שזרם למצרים מברית-המועצות. עוד טרם בוא אנדרסון לישראל, שיגר בן-גוריון את איסר הראל, ראש ״המוסד״, לשיחות חשאיות בוושינגטון עם אלן דאלס, ראש הסי אי-אי ואחיו של ג׳ון פוסטר דאלס. המסר שנשא עמו הראל היה,

שאספקת נשק לישראל תמנע מלחמה,

ואילו מניעת נשק מישראל תאלץ אותה לאסור מלחמה.

הראל גם גילה לאיש שיחו, כי משנודעה לו עסקת הנשק הצ׳כוסלובקית יעץ לבן-גוריון לנקוט פעולה צבאית, כדי להביס את הצבא המצרי ולהפיל את נאצר, ועוד הוסיף ואמר לו, כי בן-גוריון, בשללו את הצעתו זו, הוכיח את גישתו השקולה והמתונה.[39]

בעוד אנדרסון מתמסר לשליחותו, המשיך בן-גוריון, שלא התייחס ברצינות יתרה לתיווך האמריקני, ללחוץ להשגת נשק. במכתב ששיגר ב-14 בפברואר לנשיא אייזנהאואר, הגדיר את נאצר כאיום על האינטרסים של המערב במזרח התיכון וכן על ביטחון ישראל, והביע מחאה על מניעת נשק מישראל. ב-9 במאי, בפגישתו האחרונה עם אנדרסון, השמיע בן-גוריון אזהרה באומרו, כי אומנם אי-אפשר להשכין שלום, אולם יש דרך למנוע מלחמה; הדרך היחידה לעשות זאת היא להעניק לישראל נשק מגנני. אם תיענה פניית ישראל בשלילה,

״או אז תהיה לנו רק משימה אחת: לדאוג לביטחוננו-אנו״.

מאחורי מילים אלה הסתתר איום לצאת למלחמה אם תתמיד ארצות-הברית בסירובה לספק נשק.

שליחות רוברט אנדרסון התנהלה במקביל לשליחותו של מזכ״ל האו״ם דאג הַמֶרְשַלד (Hammarskjold) לאזור, אך בעוד שמטרתו של אנדרסון הייתה לקדם הסדר שלום בין ישראל ומצרים, הייתה מטרתו של המרשלד מוגבלת הרבה יותר: השכנת הפסקת אש. ובעוד ששליחות אנדרסון הייתה חשאית, זו של המרשלד הייתה פומבית. בכול אחד משלושת מסעותיו למזרח התיכון ב-1956 - בינואר, באפריל וביולי - נועד המרשלד עם בן-גוריון ועם נאצר. הוא חתר להרפיית המתח לאורך גבול ישראל-מצרים, ובייחוד ביקש למצוא פתרון לבעיית האזור המפורז שמשני עברי הגבול באזור ניצנה. שני הצדדים הכניסו כוחות צבא למפורז והקימו שם ביצורים, בהפירם בתוך כך את הסכם שביתת הנשק. משלהי אוקטובר 1955 ואילך החלו הדוברים הישראלים לקרוא לאזור זה ניצנה ולהתייחס אליו כאל חלק של ישראל ולא כאל אזור מפורז בפיקוח האו״ם. ב-3 בנובמבר הגיש המרשלד תוכנית בת שלושה סעיפים ליישוב המחלוקת. שני הצדדים הסכימו לתוכנית, אך ישראל דרשה שהמצרים יפנו את האזור תחילה, ואילו המצרים דרשו את ההפך, וכך נותר המשבר בעינו.

בד בבד עם המשא-מתן עם המרשלד התנהל בישראל ויכוח פנימי בסוגיית משטר שביתת הנשק והיחסים עם האו״ם, שהיה חולייה חשובה בשלשלת המחלוקות הארוכה בין בן-גוריון ושרת. בן-גוריון נטל לידיו אחריות אישית למשא-ומתן עם מזכ״ל האו״ם והסתייע במידה ניכרת בייעוץ צבאי, בייחוד של משה דיין. השאלה הנקודתית שעמדה על הפרק הייתה האם להמשיך בנוכחות הישראלית במפורז הדרומי או לשתף פעולה עם המזכ״ל במציאת פתרון מוסכם של שלום. דיין ויוסף תקוע לחצו להפיכת האזור המפורז של ניצנה לחלק של ישראל, כפי שנהגו לגבי המפורז שעל גבול סוריה. מדיניותם הייתה לנהוג במפורז הדרומי ללא התחשבות באו״ם, ולפעול נגד המצרים כדי לכונן שליטה ישראלית בלבד. בן-גוריון היה קיצוני פחות, אך לא רצה להתפנות מהמפורז

הן בשל שיקולי ריבונות

והן בשל חשיבותו האסטרטגית של האזור, בייחוד בעת מלחמה.

שרת, לעומת זאת, גרס הקפדה יתרה על הסכם שביתת הנשק. הוא שלל מדיניות של התעמתות מתמדת עם האו״ם, השלים עם הסטטוס קוו במפורז וסבר, שקיים מרחב מסוים לדו-שיח ולפשרה בלי להקריב את האינטרסים החיוניים של ישראל. מטרתו לטווח קצר הייתה להנמיך את המתחים ולהכשיר את הקרקע לשיפור הדרגתי ביחסי ישראל-מצרים.[40]

דיין לא נטה לפשרה עם האו״ם ולחץ להרחבת השליטה הישראלית במפורז על ידי הכנסת חיילים נוספים לשם במסווה של חקלאים. בן-גוריון שוכנע להציע לממשלה הקמת שני יישובים ״אזרחיים״ חדשים במפורז.

שרת, שחשש כי צעד זה יחריף את המחלוקת עם המרשלד סביב תוכנית שלושת הסעיפים שלו, הפציר בבן-גוריון לעצור בו עד לבירור יסודי של המצב. בן-גוריון העלה את הנושא בישיבת הממשלה ב-18 במרס, ושוב מצא את עצמו במיעוט. יוזמתו הובסה.[41]

באפריל גדל מספר התקריות, ותגבור הכוחות משני עברי הגבול הישראלי-מצרי החריף את המצב המתוח ביתר שאת. מועצת הביטחון החליטה ב-4 באפריל לבקש מן המזכ״ל לבחון במקום המעשה את המצב המידרדר במהירות. המרשלד המריא מייד למזרח התיכון, אולם ערב הגעתו פתח צה״ל בהפגזה עזה על העיר עזה, לכאורה במענה להפגזה מצרית על אחד מיישובי הספר הישראליים. שישים אזרחים עזתים נהרגו בהפגזה זו ולמעלה ממאה נפצעו. המצרים הפעילו בתגובה חוליות פידאיון, שחדרו לשטח ישראל מתוך רצועת עזה וגרמו אבדות וחבלות רבות.[42] המרשלד, שנועד עם בן-גוריון ועם נאצר, מצא את שניהם במצב רוח נרגז ולוחמני. נאצר החליט לגמול לישראל באותה מידה באמצעות הנשק היעיל היחיד שעמד לרשותו - שיגור חוליות פידאיון לתוך ישראל במטרה להרוג באזרחיה. הוא העריך, שבן-גוריון לא יתרשם משום אמצעי שכנוע אחר והחל לאמץ את מדיניות ״עין תחת עין״ של בן-גוריון.[43] בן-גוריון התרשם, כי המרשלד פיתח נטייה פרו-מצרית והשיחות בין השניים התאפיינו בעוקצנות והסתיימו בלא כלום. בדוח שהגיש למועצת הביטחון ב-9 במאי הביע המרשלד ביקורת גלויה על ישראל וקבע, כי היא מפירה את הסכמי שביתת הנשק.

שרת נקלע למצב של משקיף מן הצד על ההידרדרות המתמדת ביחסי ישראל עם הארגון העולמי.

נפילת שרת

משה שרת היה אדם מאוזן בתקופה לא מאוזנת,

איש שלום בעידן אלים,

נושא-ונותן מטעם חברה, שסלדה ממשא-ומתן,

איש פשרות מוקף סביבו תרבות מדינית שגרסה, כי פשרה ומורך-לב הם היינו הך.

הניגוד המוחלט במזג בינו ובין בן-גוריון נחשף והלך בתקופה האחרונה, אולם שורשי התנגשויותיהם החוזרות ונשנות היו נעוצים עמוק בהשקפותיהם על מקומה של ישראל בעולם.

בן-גוריון היה מאמין גדול במהפכה היהודית. העיקר הראשון במעלה, לדידו, היה הסתמכות עצמית. הוא היה משוכנע עמוקות, כי בכוחה של האומה היהודית המתחדשת במולדתה ההיסטורית לחוקק את חוקיה-היא ולנהוג לפי מערכת כללי מוסר משלה, שעיקריה ייחודיים לה.

שרת הניח את הדגש על נורמליות יהודית, לא על ייחודיות יהודית. העיקר הראשון במעלה לדידו היה שיתוף פעולה בינלאומי ויישוב מחלוקות בדרכי שלום. הוא היה משוכנע עמוקות, כי אסור לישראל לזלזל בחוק הבינלאומי ובכללים השוררים ומקובלים בהתנהלות הבינלאומית, וכי אלה חלים עליה ומחייבים אותה. הוא שאף וחתר להיותה של ישראל חברה מכובדת ואחראית במשפחת האומות.

המתח בין ראש האסכולה המתונה ובין ראש האסכולה האקטיביסטית החריף באביב 1956 בעטיו של סכסוך, שנסב על הקשר הישראלי-צרפתי. הברית שצמחה באותם ימים בין ישראל וצרפת הייתה, ביסודה, התקשרות בין משרדי הביטחון של שתי המדינות, שכול אחד מהם עקף את משרד החוץ במדינתו. כעומד בראש משרד החוץ ובראש הדוגלים באוריינטציה אנגלוסקסית, נלחם שרת מלחמה אבודה בראשי הדוגלים באוריינטציה הצרפתית - שמעון פרס ומשה דיין. מאחר שהברית עם צרפת הושתתה על נכונות ישראל לאסור מלחמה על מצרים, השתלב הוויכוח בשאלת האוריינטציה עם המחלוקת בשאלת מלחמת המנע. בן-גוריון עלה באטיות על מרכבת האוריינטציה הצרפתית, אך מרגע שנכבש לה פעל במהירות ובנחרצות אופייניות להעברת השליטה המלאה בתחום רכש הנשק מידי משרד החוץ לידי משרד הביטחון, וב-10 ביוני הסמיך את דיין לנהל משא-ומתן חשאי עם צרפת על שיתוף פעולה מרחיק לכת, לרבות ביצוע משותף של פעולות מלחמה נגד מצרים.[44]

ההתנגשות החזיתית בין מדיניות החתירה למלחמה במצרים בקנוניה עם צרפת, לבין הפעילות המכוונת לשימור השלום מתוך שיתוף פעולה עם ארצות-הברית, העמידה את בן-גוריון בפני ברירה:

להתפטר מראשות הממשלה

או להיפטר משר החוץ.

באמצעות איומו לבחור בחלופה הראשונה מימש את השנייה, וב-18 ביוני 1956 הגיש שרת את התפטרותו, שלאמתו של דבר הייתה הדחתו. דרישתו האחת של שרת הייתה קיום דיון במסגרת מפלגתית אחראית בסוגיית הגישות המדיניות הנוגדות, המחייבות שינויים אישיים בשלטון, אך בן-גוריון מנע דיון זה באיימו שוב בהתפטרות. כך איפוא מעולם לא נדונו חילוקי הדעות המדיניים שביסוד פרישתו של שרת במסגרת כלשהי של מפא״י - המפלגה השלטת שבן-גוריון ושרת עמדו בראשה כמספר אחת ומספר שתיים, והוא הדין בממשלה. אכן, בממשלה חלק שרת תכופות על הצעות נקודתיות שהעלה בן-גוריון, אך מעולם לא אתגר אותו בסוגיות העקרוניות של מדיניותו הערבית בנוכחות שותפיהם לקואליציה.[45] בכנסת הסתפק בן-גוריון ברמזים בלבד על המחלוקת המדינית, באומרו כי הידרדרות מצבה הביטחוני של המדינה מחייבת תיאום הדוק יותר בין משרדי החוץ והביטחון, לרבות מנהיגות חדשה במשרד החוץ.[46]

הסיבה האמיתית להדחת שרת הייתה דגילתו בחלופה למדיניותו הלוחמנית של בן-גוריון בסכסוך עם הערבים. בממשלה, כפי שכבר נוכחנו לדעת, התגבש לא אחת רוב לימין שרת בנושאים בעלי חשיבות עליונה. במהלך ששת החודשים שבהם שימש בן-גוריון שר ביטחון בממשלת שרת, נחל בן-גוריון שתי תבוסות קשות מידי ראש הממשלה [שרת]:

האחת הייתה שלילת הצעתו לכבוש את רצועת עזה,

והאחרת - שלילת הצעתו להכריז, כי ישראל מתנערת מהסכמי שביתת הנשק.

לאחר שהחליף את שרת בראשות הממשלה, שוב ספג בן-גוריון שתי תבוסות שהנחיל לו שר החוץ שרת:

תחילה שלילת תוכנית ״עומר״ לכיבוש מצרי טיראן,

ואחר כך שלילת ההצעה להקים שני יישובים חדשים באזור המפורז של ניצנה.

כול ההחלטות הללו הציבו מכשולים על המסלול הלוחמני שבו גמר בן-גוריון אומר ללכת, והיטוהו מדרכו, אולם הדבר שמבחינת בן-גוריון לא נסבל בשום אופן היה שההצעות שהעלה בממשלה, שנתמכו בידי רוב שרי מפא״י בממשלה, הופלו בידי רוב ״שרתיסטי״ שהיה מורכב בעיקר משרים שלא היו חברי מפא״י.[47]

בן-גוריון קרב והלך למסקנה, כי מלחמה עם מצרים בלתי נמנעת, והוא ידע כי שרת יתנגד להנחתת מכה מקדימה. הוא ידע גם כי שרת, שיושרתו ונאמנותו לעקרונותיו גוברות לגביו על שיקול אישי, עשוי לגייס בממשלה רוב שישים לאל את הצעתו לאסור מלחמה. ההחלטה לצאת למלחמה עדיין לא נתגבשה במחשבתו של בן-גוריון, אך הוא רצה לשריין לעצמו יכולת לכפות את רצונו על הממשלה במועד מאוחר יותר, והיה        קשוח - וחסר מעצורים דיו - להשיג זאת במחיר מעמדו הפוליטי של זולתו.

בהדיחו את שרת ב-18 ביוני 1956 חיסל בן-גוריון מוקד עוצמה יריב וסילק נקודת משען להתנגדות למדיניותו-הוא במפלגת השלטון ובממשלה. בגולדה מאיר, שבאה תחת שרת, מצא שרת חוץ כלבבו, שכן היא קיבלה ללא ערעור את סמכותו העליונה של ראש הממשלה ואת תפיסתו את תפקיד שר החוץ כמי שבעיקרו הוא דובר הממסד הביטחוני. אי-התמצאותה בזירה המדינית הבינלאומית הייתה אחת מן הסגולות של גולדה מאיר, שהכשירוה בעיני בן-גוריון לתפקידה החדש - כפי שהוא עצמו הכריז לימים בפומבי - שכן היא אפשרה לאנשיו השועטים קדימה להיזקק לשיטות לא-שגרתיות ובלתי מקובלות בחתירתם להשגת נשק צרפתי.[48] מעל לכול, גולדה מאיר השתכנעה בצורך לאסור מלחמת מנע, שעה שעברו המדיני של שרת לימד כי חזקה עליו שישמש בלם לעצירת המסע למלחמה. לפרישת שרת נודעה איפוא משמעות כפולה:

היא הייתה תמרור שהצביע על התמוטטותה הסופית של האסכולה המתונה במישור יחסיה של ישראל עם העולם הערבי, ובתוך כך על ניצחונו הסופי של הבן-גוריוניזם,

והיא סילקה את המחסום הפנימי הרציני ביותר, שעמד על הדרך אשר - בתוך חודשים מספר - הוליכה את ישראל למלחמה כוללת במצרים.

הקשר הצרפתי

המלחמה במצרים הייתה כרוכה במהודק באוריינטציה הצרפתית במדיניות החוץ של ישראל. בחודשים הראשונים של 1956 הרפה בן-גוריון זמנית מרעיון מלחמת מנע נגד מצרים. סירובה הסופי של ארצות-הברית לבקשת ישראל לנשק, באפריל, היה נקודת המפנה בחשיבתו. מאז ואילך הוא תלה תקוותו בצרפת כמי שתספק את צורכי צה״ל בנשק חדיש. בן-גוריון לא העדיף את צרפת על פני ארצות-הברית כספק נשק ובעל ברית. הוא הפנה מבטו אל צרפת רק אחרי התפוגגות הציפייה לקבלת נשק אמריקני. התגבשות האוריינטציה הצרפתית במדיניות החוץ של ישראל הייתה איפוא לא פרי בחירה יזומה, אלא תוצאה של כישלון האוריינטציה האמריקנית.[49] רעיון מלחמת המנע צץ מחדש על רקע היחסים המתהדקים והולכים עם צרפת.

שמעון פרס, מנכ״ל משרד הביטחון, היה האדריכל הראשי של הקשר הצרפתי או של ״הגשר על פני הים התיכון״, כפי שנתכנה קשר זה לפעמים. פרס לא היה אידיאולוג, אלא טכנוקרט ופרגמטיסט מובהק. מעייניו לא היו נתונים לחיבוטי אוריינטציות מדיניות, אלא להשגת נשק לישראל. שיקולים ענייניים טהורים הם שהדריכו את עשייתו. הוא שאל את עצמו כיצד והיכן אפשר לשבור את חרם הנשק על ישראל, והוא הגיע לכלל מסקנה, שהסיכוי הטוב ביותר לכך מצוי בצרפת.[50]

הקשרים בין ישראל וצרפת החלו באספקת נשק, התפתחו לשיתוף פעולה מדיני וצבאי והגיעו לשיאם במלחמה משותפת נגד מצרים. המפנה החשוב הראשון בתחום אספקת נשק התרחש באוקטובר 1955, כאשר הבטיח ראש הממשלה אדגר פוֹר לראש הממשלה שרת שני תריסרי מטוסי קרב מדגם אוּרָגַן (Ouragan), מספר מטוסי תובלה וכמה עשרות תותחי שדה בעלי טווח בינוני, וכמות של נשק קל. בתחילת פברואר 1956 קמה בצרפת ממשלה סוציאליסטית ובראשה גי מוֹלֶה (Mollet), בקואליציה עם הרדיקלים, שנציגם מוריס בורז׳ס-מונורי (Bourges-Maunoury) נתמנה שר ההגנה. באותו זמן בערך הגבירה מצרים את תמיכתה במורדים האלג׳ירים, שלחמו בשלטון הצרפתי למען עצמאות אלג׳יריה במסגרת ״חזית השחרור הלאומית״ (fln).

האויב המשותף המצרי קירב את שתי הארצות זו אל זו. לראשי צבא צרפת היו שלושה עיקרים בראש סולם העדיפויות: אלג׳יריה, אלג׳יריה ואלג׳יריה. אשר לישראל, לא זו בלבד שהעבירה לידי הצרפתים כול מידע מודיעיני שהיה ברשותה לגבי התמיכה המצרית במורדים האלג׳ירים, אלא שאף הגזימה בממדיה של תמיכה זו. הצרפתים העריכו, כי המרד האלג׳ירי יתמוטט רק אם יסולק נאצר מן הזירה, ואף שלהנחה זו לא היה יסוד איתן כלשהו, עשו הישראלים לחיזוקה. וככול שהמרד האלג׳ירי התעצם וצבר תֶנע, התרופפו מעצוריה של ממשלת צרפת יותר ויותר בתחום אספקת נשק לישראל, אף שהייתה בכך משום הפרה של ״ההצהרה המשולשת״, שעליה חתמה צרפת במאי 1950 יחד עם בריטניה וארצות-הברית.

כריסטיאן פּינוֹ (Pineau), שר החוץ הסוציאליסטי של צרפת, ביקש תחילה להמשיך במדיניות הקודמת של ״נפנוף בגזר״ לנגד עיניו של נאצר, כדי לגמול אותו מקשריו עם המורדים האלג׳ירים. אולם מדיניות ה״מקל״, שבה דגלו מוֹלֶה ובורז׳ס-מונורי, גברה עליה באביב. המקל היה ישראל, והמדיניות הייתה לנצל את כוחה של זו כדי לאיים על נאצר ולרתקו במזרח התיכון. המטרה ארוכת הטווח הייתה להחליש את נאצר ואת התנועה הפן-ערבית, שהוא היה למנהיגה, כדי לשפר את סיכויי דיכויו של המרד האלג׳ירי.[51]

במהלך הקיץ התהדקו הקשרים בין ממסדי הביטחון של ישראל וצרפת ונתנו אותותיהם בכמה תחומים. השחקנים הראשיים על במת שיתוף פעולה היו

הצרפתים מוריס בורז׳ס מונרי ועוזרו האישי לואי מנז׳ן (Mangin), ואַבֶּל תומא (Thomas), מנכ״ל משרד ההגנה,

והישראלים שמעון פרס, משה דיין, ראש אמ״ן אלוף יהושפט הרכבי ויוסף נחמיאס, נציג משרד הביטחון הישראלי בפריז.

בין פקידים אלה של ממסדי הביטחון של שתי המדינות נקשרו יחסים אישיים ידידותיים ולבביים, ובשיחותיהם הרבו אלה כאלה להתקלס בדיפלומטים של ארצותיהם. פרס נתבקש על ידי עמיתו הצרפתי להתרחק מפקידי משרד החוץ הצרפתי, שכן הללו ״מנהלים לא מדיניות חוץ אלא מדיניות של חוץ״

 (״they are not making foreign policy but a policy that is foreign״).

הגנרלים הצרפתים לא חסכו מדיין התלוצצויות על חשבון העין שאיבד בשירות הבריטים במלחמתם במשטר וישי בלבנון בימי מלחמת העולם השנייה. דיין היה נבון, ציני וערמומי, וכול התכונות הללו שירתוהו היטב בעקיפת פקידי משרד החוץ הישראלי, בקיצורי דרך ובהתגברות על מעצורים מדיניים ומשפטיים ככול שהיה מדובר בהעברת הנשק הצרפתי לידי צה״ל.

״שיקולי יוקרה אינם מעניינים אותי״, נהג לומר, ״בייחוד יוקרה של אחרים״.

דווקא בשל היותו ציניקן היה נהיר לו, כי מניעי אספקת הנשק הצרפתי לישראל אינם אלטרואיסטים או פרי רגשות אחווה סוציאליסטית, אלא פרי אינטרסים ממלכתיים.

״צרפת תיתן לנו נשק רב״, אמר לבן-גוריון, ״אם נעזור לה ברצינות בעניין אלג׳יר; לעזור לה ברצינות פירושו להרוג מצרים. שום דבר פחות מזה״.[52]

לא חלף שבוע מאז הודח שר החוץ שרת והתייעצות פורמלית, אך חשאית, של בכירי הממסדים הביטחוניים של שני הצדדים כונסה ב-24 ביוני בטירת וֶרמאר מדרום לפריז. חברי המשלחת הישראלית באירוע זה, שנודע בכינויו ״ועידת ורמאר״, היו פרס, דיין, הרכבי ונחמיאס. בנאום הקדמה שהוכן בקפידה דיבר דיין על הסכנה שמהווה נאצר לכול המזרח התיכון וצפון אפריקה. מטרתו של נאצר - אמר - לחסל את ההשפעה המערבית בכול האזור ולהפוך את מצרים לבסיס של כוח סובייטי. לישראל אין ריב עקרוני עם העולם הערבי, הריב שלה הוא עם נאצר, ומטרתה העיקרית היא להפילו. האימפריה הערבית שעליה חולם נאצר לא תוכל לקום מבלי שיכניע תחילה את ישראל. כול עוד ישראל קיימת, לא יוכל לממש את שאיפתו. כול ניצחון על ישראל, ולו גם הפעוט ביותר, מאפשר לנאצר לתגבר את פעילותו בחזיתות אחרות, ומכאן החשיבות הנודעת להיותה של ישראל חזקה תמיד. שני צרכיה החיוניים של ישראל הם טנקים ומטוסים. דיין הבהיר, כי הוא משוכנע, שבסופו דבר יתקוף נאצר את ישראל, וביקש לדעת אם הצרפתים נכונים לשתף פעולה עם הישראלים, במישרין או בעקיפין, במטרה למוטטו ולחזק את ישראל נגד התקפה מצרית.

אישי הביטחון הצרפתים ענו, כי הם מסכימים עם ניתוחו של דיין ומקבלים את הצעותיו - אבל בהסתייגות אחת. מיטוטו של נאצר הוא עניין מדיני, והם אינם מוסמכים לחייב את ממשלתם לקו פעולה זה. פעולה משותפת לסיכול יוזמותיו של נאצר היא המרב שבתחום יכולתם. התשובה סיפקה את דיין. הדבר העיקרי, אמר, הוא להוכיח לנאצר וליורשיו, כי המדיניות החותרת לחיסול השפעת המערב במזרח התיכון, והנטייה הפרו סובייטית, אינן משתלמות. הנוכחים בשיחות ורמאר הסכימו על שיתוף פעולה מודיעיני ועל ביצוע פעולות משותפות, כגון פיצוץ המשדרים של ״קול ערב״, תחנת שידור ששימש שופר לתעמולה המצרית ברחבי העולם הערבי, ותקיפת בסיסי פל״ן בלוב. בתמורה הובטחו לישראל 72 מטוסים מדגם מיסטר (Mystere), טנקי amx וכמויות גדולות של תחמושת וחלפים. העלות הסתכמה ביותר מ-100 מיליון דולר, סכום עתק באותם ימים.[53]

כששמע בן-גוריון את פריטי הדרישות הצרפתיות, ירדה עננת דאגה על פניו. הוא הביע דעתו, שהעסקה כרוכה בסיכון עצם קיומה של ישראל, בעוד שצרפת מסכנת, לכול היותר, את מעמדה בצפון אפריקה. הוא ביקש להניח לו יממה אחת לצורך היוועצות בגולדה מאיר ובלוי אשכול, ולמחרת, 27 ביוני, אמר לדיין:

״זו הרפתקאה קצת מסוכנת, אבל מה לעשות, כול קיומנו כך״[54]

בן-גוריון התנגד לפעולות נגד מתקנים מצרים, שעלולות לאלץ את נאצר להגיב בפעולות נגד, אולם לבד מזה נתן את הסכמתו לעסקה. לממשלה לא דוּוַח דבר.

ועידת ורמאר הייתה קו פרשת מים. היא סיפקה פתרון יעיל לבעיית התמורה שחלה באיזון הצבאי לטובת מצרים, שהעיקה על קברניטי הביטחון של ישראל מאז נקשרה עסקת הנשק הצ׳כוסלובקית. עתה שוב לא היה לישראל כול צורך בביצוע מכה מקדימה. מצרים לא הייתה עוד בבחינת איום רציני. ככול שהיה מדובר בישראל, זה היה יכול להיות סוף הסיפור.

רעיון המתקפה הצבאית המתואמת נגד מצרים צץ רק אחרי הלאמת חברת תעלת סואץ בידי נאצר ב-26 ביולי, בסמוך ליום השנה למהפכת ״הקצינים החופשיים״. נאצר השמיע הכרזה מרעישה זו לאחר ביטולה הפתאומי של ההצעה האמריקנית לממן את הקמת הסכר הגבוה באסואן. מהלומת ההלאמה שהנחית נאצר הייתה מכוונת נגד מעצמות המערב, לא נגד ישראל. הנפגעות הישירות והעיקריות היו בריטניה וצרפת, שכן הן החזיקו ברוב מניות חברת התעלה. ארצות-הברית ובריטניה הפצירו בישראל להימנע ממעורבות בסכסוך זה. בריטניה, במיוחד, הייתה מעוניינת שהסכסוך בינה ובין נאצר לא ישתלב בסכסוך הערבי-ישראלי. כול ביטוי של הליכה בריטית יד ביד עם ישראל היה שם קץ למעמדה של בריטניה במזרח התיכון. בריטניה וצרפת החלו לדון בפעולה צבאית משותפת להשתלטות על התעלה, והבריטים עמדו על כך, שישראל לא תהיה מעורבת בתוכנית זו ואפילו לא תיוּדע בה.[55] ממשלת אידן התמידה במדיניותה הלא ידידותית כלפי ישראל. היא דחתה הצעה צרפתית להספקת נשק בריטי לישראל בטענה, שהדבר ילכד את מדינות ערב סביב נאצר, ואפילו ראתה לבקש מממשלת ישראל להימנע מכול פעולה נגד מצרים, שעלולה להביך את בריטניה.[56]

אף שהלאמת חברת תעלת סואץ לא הייתה מעניינה הישיר של ישראל, העריך בן-גוריון תחילה, כאשר נודע לו הדבר, כי צעד זה של נאצר עלול לשמש הזדמנות לפעול להפלתו. הוא גישש במגמה זו אצל הסי-אי-אי, בהציעו לבחון מבצע משותף להפלת נאצר, אך נענה בתשובה לא-מחייבת. ב-29 ביולי הציע דיין לבן-גוריון שלושה קווי פעולה אפשריים לניצול המצב החדש שנוצר:

כיבוש חצי האי סיני כולו עד הגדה המזרחית של התעלה,

כיבוש מְצָרי טיראן

וכיבוש רצועת עזה.

בן-גוריון פסל רעיונות אלה בטענו, כי המערב לא יתמוך בהם בשל פחד מפני ברית-המועצות.[57] ביומנו כתב אותו יום ברוח קודרת, כי

״מעצמות המערב זועמות. וושינגטון מאופקת, כמובן, אבל חוששני שלא יעשו כלום. צרפת לא תעיז לפעול לבדה, אידן אינו איש פעולה, וושינגטון תתחמק מכול תגובה״.[58]

בן-גוריון טעה בהערכת תגובתם של הצרפתים. אף שהלאמת חברת התעלה הייתה מעשה חוקי לחלוטין, וחרף הצעת הפיצויים לבעלי המניות, גמרו הצרפתים אומר להשיב מכה תחת מכה. אם לקו הגנרלים הצרפתים בתסמונת אלג׳ירית, לקו המדינאים הצרפתים בתסמונת מינכנית. מינכן הייתה סמל המדיניות הפייסנית כלפי היטלר בתקופה הבין-מלחמתית. רבים משריה הבכירים של צרפת ועוזריהם הראשיים היו פעילים בתנועת המרי נגד גרמניה בשנות מלחמת העולם השנייה. נאצר נתפס בעיניהם כ״היטלר על הנילוס״, והם היו תמימי דעים כי הפעם לא תהיה פייסנות.

ביום שלמחרת הלאמת התעלה זימן בורז׳ס-מונורי את פרס לשיחה דחופה במשרדו. פרס בקש מנחמיאס להילוות אליו והופתע בראותו את השר מוקף כמה גנרלים רכונים על מפות.

״כמה זמן, לפי הערכתך, יידרש לצבא שלכם כדי לחצות את חצי האי סיני ולהגיע לסואץ?״

שאל שר ההגנה הצרפתי את פרס. פרס העריך כי יידרשו לכך חמישה עד שבעה ימים. השר שאל שאלה נוספת: התהיה ישראל נכונה להשתתף במבצע צבאי משולש, שבמסגרתו יוטל עליה לחצות את סיני? פרס השיב, שבנסיבות מסוימות תהיה ישראל נכונה לעשות זאת. להלן יידע השר את אורחו בפרטי מבצע ״מַסְקֶטיר״ (Muskteer), תוכנית בריטית-צרפתית משותפת להנחתת כוחות באזור התעלה, שמטרתה להשיב לשתי המדינות את זכויותיהן בכוח הזרוע. בצאתם מלשכת השר אמר נחמיאס לפרס, כי מן הראוי לתלותו על שום שחייב את ישראל במעשה כה חמור בלא שהוסמך לכך תחילה. פרס השיב לו, כי הוא מבכר לסכן את צווארו ובלבד שלא להסתכן בהחמצת הזדמנות כה מיוחדת במינה.[59]

ב-18 בספטמבר המריא פרס לפריז, כדי לזרז את הליכי רכישת הנשק. הוא גם קיווה לנהל שיחה כנה עם המנהיגים הצרפתים על מדיניות משותפת במזרח התיכון. בפריז דיווח בורז׳ס-מונורי לפרס, כי הבריטים מהססים מאוד, כי ייתכן שיהיה צורך לנטוש את התוכנית למבצע משותף עמם, וכי הוא מחפש אחרי שותפים אחרים למלחמה בנאצר. הוא הוסיף ואמר, שקיימים שלושה לוחות זמנים שונים:

הצרפתים מצדדים בפעולה צבאית מיידית נגד מצרים,

הבריטים מבקשים לקצוב חודשיים לפעולה דיפלומטית,

והאמריקנים עומדים על פסק זמן ממושך הרבה יותר לשם ערעור משטרו של נאצר בלי שימוש בכוח צבאי.

הוא הביע הערכתו, שלוח הזמנים של ישראל קרוב יותר לבריטי מאשר לצרפתי.

פרס השיב, כי השותפות תהיה חשובה לישראל מן העיתוי, ולפיכך הציע למַסד קשר מתמיד ברמה מיניסטריאלית. בורז׳ס-מונורי השליש בידי פרס מכתב בכתב יד לבן-גוריון, שבו בירכו במלאות לו שבעים והוסיף כמה משפטים מנוסחים בזהירות על הסכנה המשותפת מצד מצרים ועל ציפייתו לשותפות מועילה לשתי הארצות. בן-גוריון הודה לבורז׳ס-מונורי על איחוליו והוסיף:

״ובאשר לשלושת העיתויים, ללבנו קרוב דווקא העיתוי הצרפתי״.

במשמעותו של משפט מסוים זה אי-אפשר להפריז כמעט, שכן הוא גילם תגובה ישראלית חיובית ראשונית לגישוש הצרפתי בדבר שותפות צבאית נגד מצרים.[60]

איחולי יום ההולדת ששיגר שר ההגנה הצרפתי פוגגו כלשהו את חששות בן-גוריון מפני צעדי פייסנות מערביים כלפי נאצר - חששות שהמאמצים האמריקניים למציאת פתרון בדרכי שלום לסכסוך התעלה הגבירו באורח ניכר. ב-10 באוגוסט רשם בן-גוריון ביומנו, כי נאצר עשוי לצאת מנצח מן הסכסוך, שכן הבריטים, ככול הנראה, אינם מוכנים לפעול נגדו, ובלי הפעלת כוח עליו הוא לא יוותר:

״הגדלת הפרסטיז׳ה של נאצר מוכרחה להביא לידי רצונו לחסל את ישראל לא ע״י התקפה ישרה, אלא תחילה ע״י ׳התקפת שלום׳ וניסיון לקצץ בתחומים, בייחוד בנגב, וכשנסרב - יתקוף אותנו״.[61]

על רקע זה נראתה פעולה צבאית נגר נאצר דחופה יותר ויותר.

בשלהי ספטמבר החליטה ממשלת צרפת לזמן נציגים ישראלים לפריז לדיון בפעולה צבאית נגד מצרים. הצרפתים אמרו כי הבריטים אישרו את תוכניתם לערב את ישראל בפעולה, בתנאי שהישראלים לא יתקפו את ירדן. בן-גוריון הגדיר ביומנו את ההצעה הצרפתית כ״אולי גורלית״, ודיווח עליה לממשלתו. בדיון שהתפתח בממשלה נשמעו כמה חששות:

ברית המועצות עלולה לשגר מתנדבים לעזרת מצרים;

בריטניה עלולה לבגוד בישראל,

ואפשר שכול מדינות ערב יצטרפו למלחמה.

בן-גוריון שלל בתוקף את טיעוני המהססים. הוא היה נחוש בדעתו למנוע התגבשות רוב ״שרתיסטי״ בממשלה אחרי ששרת עצמו סולק. הוא השתוקק מאוד לברית עם מעצמות המערב והבהיר לשרים, כי בשום פנים ואופן אין להחמיץ את ההזדמנות שנקרתה. השרים קיבלו את המלצותיו והסכימו לשגר משלחת רמת דרג לצרפת. דיין אמר אז לפרס: ״אנחנו מתקרבים לסוף ההתחלה״.[62]

התכנסות חשאית לדיון של יומיים נפתחה בפריז ב-30 בספטמבר בפרבר סן-ז׳רמן. הפעם התנהלו המגעים הצרפתיים-ישראליים בדרג גבוה יותר, דרג שרים:

בראש המשלחת הישראלית עמדה גולדה מאיר, וחבריה האחרים היו שר התחבורה משה כרמל (נציג אחדות העבודה בממשלה), פרס, דיין וראש לשכתו סגן-אלוף מרדכי בר-און. משימת המשלחת הייתה לברר את אפשרויות השותפות עם צרפת נגד מצרים. המשלחת לא הוסמכה להתחייב התחייבויות מדיניות מובהקות.

הצרפתים גם הם לא התחייבו לצעד כלשהו. במשלחת הצרפתית היה כריסטיאן פינו מסויג יותר מבורז׳ס-מונורי. פינו לא נראה כחסיד פעולה משותפת עם ישראל, אלא כמי שעניינו בהתקפה ישראלית, שתספק תירוץ למבצע בריטי-צרפתי נגד מצרים.

אף על פי כן, הסתיימו השיחות בהסכם בשני נושאים:

סיוע צרפתי נוסף לישראל

והמשך ההתייעצויות המשותפות.[63]

תוכנית הפעולה הצבאית נגד מצרים חוללה מעגל קסמים:

בן-גוריון לא היה נכון לפעול נגד מצרים בלי השתתפות צרפת;

צרפת לא הייתה נכונה לפעול נגד מצרים בלי השתתפות בריטניה;

בריטניה התחייבה להצטרף לפעולה צבאית יחד עם צרפת, אך עמדה על אי-שיתוף ישראל.

באמצע יולי נעשו כמה ניסיונות לפרוץ מעגל קסמים זה, בעיקר בידי הצרפתים.

קנוניית המלחמה נגד מצרים

הצרפתים היו השושבינים, שחישלו את ההסכם הסודי לתקוף את מצרים, והם שהיו נמרצים, יצירתיים וערמומיים מכול שדכן ממוצע בזיווג שתי המעצמות יחדיו. ב-13 באוקטובר שם וטו סובייטי קץ לתוכנית להכפיף את מצרים ל״איגוד משתמשי תעלת סואץ״. למחרת ביקרו שני צרפתים בחשאי אצל ראש ממשלת בריטניה במשכנו הרשמי הכפרי בצֶ׳קֶרְס, והציעו לו מוצא מן המשבר. השניים היו אלבר גַזְיֶה (Gazier), שר החוץ הצרפתי בפועל, ומוריס של (Challe), גנרל בחיל האוויר הצרפתי וסגן הרמטכ״ל. הגנרל הצרפתי שטח בפגישה זו תוכנית פעולה, שעד מהרה נודעה כ״תרחיש שַל״:

ישראל תתקוף את מצרים באזור תעלת סואץ,

ותקיפה זו תספק לבריטניה ולצרפת עילה להתערב, לכאורה כדי להפריד בין הכוחות הלוחמים ולגונן על התעלה.

הרעיון נשא חן בעיני סר אנטוני אידן. לפי עדותו של סר אנתוני נטינג (Nutting), שר המדינה לענייני חוץ, שנכח בפגישה,

״כמעט לא עלה בידו לכלוא את עליצותו״.[64]

לאידן זו הייתה נקודת מפנה. עד אז הוא התלבט והתחבט. סלווין לויד (Loyde), שר החוץ, עשה אותו זמן במטה האו״ם בניו יורק, שם השתדל לעבד יחד עם מקבילו המצרי מחמוד פאוזי פתרון למשבר בדרכי שלום. אידן לא נטה לרעיון הפתרון הדיפלומטי, אלא ששום חלופה מדינית אחרת לא הייתה זמינה עד כה. אולם עתה נצטיירה חלופה - ואידן דילג מייד מן הערוץ הדיפלומטי אל הערוץ הצבאי. הוא טילפן ללויד בניו יורק והורה לו לחדול מכול פעולה ולחזור הביתה לאלתר.[65]

ב-16 באוקטובר, ברגע שהגיע לויד ללונדון, דיווח לו אידן על פגישת צֶ׳קֶרְס ונטלו עמו לשיחת המשך בפריז. השניים נועדו עם גי מוֹלֶה וכריסטיאן פּינוֹ בארמון מַטינְיוֹן, משכנו הרשמי של ראש ממשלת צרפת, והסכימו לנוע קדימה לפי מתווה גנרל שַל: ישראל תספק את התירוץ להתערבות בעלות הברית. הצרפתים קיבלו מידי אידן התחייבות, שלימים אישר אותה בכתב, כי אם יתפתחו פעולות איבה בין מצרים וישראל, לא תבוא ממשלת הוד-מלכותו לעזרת מצרים. הצרפתים הזדרזו ליידע את הישראלים בהתחייבות זו, כדי לעודדם למלא את תפקידם לפי תרחיש שַל.[66] אחד המכשולים שעל הדרך למימוש הקנוניה הוסר.

בן-גוריון נלהב מאוד לסיכוי של שותפות צבאית עם מעצמות המערב נגד מצרים, אך התייחס בחשד רב לבריטים בכלל ולראש הממשלה אנתוני אידן בפרט. אף שידע כי גנרל שַל הוא שהגה את התוכנית חזר בן-גוריון וקרא לה ״התוכנית הבריטית״. הוא הסתייג בתוקף מן ההצעה, שישראל תמלא את תפקיד התוקפן בעוד שהבריטים והצרפתים יעמידו פנים של משכיני שלום. ישראל - חזר בן-גוריון ואמר פעמים מספר - לא תרשה שינהגו בה כבפילגש. הדבר שאליו השתוקק מאוד היה שותפות בין שווים ותיאום מדוקדק של התוכניות הצבאיות, רצוי מאוד לאחר פגישה פנים אל פנים עם אידן. כאשר דוּוַח לו על פגישת הפסגה הבריטית-צרפתית העומדת להתקיים, כתב לנחמיאס:

״בקשר לבואם של נציגי אנגליה וצרפת לפאריס, עליך להתקשר מייד עם הצרפתים ולשאול אותם אם בא בחשבון לעשות את הפגישה למשולשת. נציגי ישראל מוכנים לבוא מייד, תוך שמירה מוחלטת על סודיות. דרגת נציגי ישראל תהיה באותה רמה של נציגי אנגליה וצרפת״.[67]

לצרפתים נתחוור עתה, שרק פגישה פנים אל פנים עשויה להסיר חשדות מלב בן-גוריון, ולפיכך הזמינוֹ גי מוֹלֶה לפריז והוסיף במכתב הזימון ,כי אם יתעורר צורך, יוזמן לפגישה גם נציג ממשלת בריטניה. בן-גוריון השיב, שההצעה ״הבריטית״ אינה באה בחשבון, אך הוא עדיין נכון לבוא, אם אומנם יהיה ביקורו לתועלת. בן-גוריון עדיין היה מסויט מרוב חשדות, כי ״אלביון הבוגדת״ תפקיר את ישראל, או אפילו תפנה לה עורף ותפעל נגדה, ומה גם שבמכתבו למולה ציין אידן במפורש, כי במקרה של פרוץ פעולות איבה יחולו שיקולים אחרים על ירדן, שכן לבריטניה יש עמה חוזה מפורש.[68] בן-גוריון רשם ביומנו:

״מזימת האנגלים, נדמה לי, היא לסבך אותנו עם נאצר, ובינתיים להביא לידי כיבוש ירדן בידי עיראק״.[69]

מקור סודי, ידוע רק לו ולפרס, הזין חשדות אלה במידע על מזימות שזוממת בריטניה נגד ישראל, לרבות אפשרות שתנקוט פעולה צבאית נגדה מכוח עיקרי החוזה הבריטי-ירדני. [70]

דיין מילא תפקיד מכריע בשכנוע בן-גוריון להשתתף בפגישה רמת הדרג בפריז. הוא אמר לו, כי לשם הבסת מצרים אין בריטניה וצרפת זקוקות לישראל, וכי הדבר האחד שיש בידי ישראל לספק הוא עילה להתערבותן - התערבות שרק היא תניח בידי ישראל כרטיס כניסה למועדון מערכת סואץ. אולם בן-גוריון, אפילו לאחר שהצרפתים שיגרו מטוס מיוחד להבאתו לבירתם, נשאר ספקן לגבי האפשרות להגיע לכלל הבנה עם הבריטים. במהלך הטיסה לצרפת התעמק בן-גוריון בספרי היסטוריונים יהודים, שקבעו על יסוד כתביו של הגיאוגרף הביזנטי פרוקופיוס (Procopius), כי בימים עבָרו התקיימה ממלכה יהודית באיי טיראן וסַנַפיר, שבמבואות מפרץ אילת. השם העברי של טיראן באותם ימים היה יָטְבָת. לבן-גוריון לא נדרש זמן רב כדי להסיק על יסוד עדויות קלושות אלה' כי לישראל זכות היסטורית על מְצָרי טיראן, ואילו כקורא יוונית הביע צער על שאין תחת ידו ספרו המקורי של אותו פרוקופיוס. את הספרים קיבל בן-גוריון במתנה מדיין.[71]

עם המשלחת הישראלית לשיחות הסודיות נמנו, לבד מבן-גוריון: מזכירו הצבאי, רופאו הפרטי, יוסף נחמיאס, שמעון פרס, משה דיין ומרדכי בר-און. בר-און, כבר אז בעל תואר אקדמי בהיסטוריה, שימש מזכיר המשלחת ורשם את דברי המתדיינים בשיחות בפרוטרוט מראשיתן עד תומן. לימים כתבו כמה מן המשתתפים האחרים את זיכרונותיהם מן השיחות הללו, ובן-גוריון תיעדן בהרחבה ביומנו.[72] אולם בר-און היה מתעדן העיקרי, המפורט ביותר והאמין ביותר.[73] אכן, השיחות לא רק יילדו אחה מקנוניות המלחמה הנודעות ביותר בתולדות הזמן החדש, אלא גם ניפקו את המתועדת ביותר.

השיחות התנהלו בחווילה פרטית בפרבר סֶוור (Sevre) בפריז - מכאן כינוין ״ועידת סוור״ ונמשכו מ-22 עד 24 באוקטובר. בדרג המיניסטריאלי יוצגה צרפת בידי גי מולה, כריסטיאן פינו ומוריס בורז׳ס-מונורי, ובריטניה בידי סלווין לויד. השיחה הראשונה החלה עוד בטרם הגיע לויד, כדי לאפשר למנהיגי צרפת וישראל להכיר זה את זה ולקיים דיון ראשוני. בן-גוריון פתח את הדיון בפרטו שיקולים צבאיים, מדיניים ומוסריים נגד ״התוכנית הבריטית״. טיעונו העיקרי היה, שמימושה יכתים את ישראל כתוקפן, שעה שבריטניה וצרפת יעמידו פני משכינות שלום. הוא גם היה מוטרד ביותר בשל היותה של ישראל חשופה לתקיפות חיל האוויר המצרי. תחת זאת הציג בן-גוריון תוכנית שלמה לארגון המזרח התיכון מחדש, שהוא עצמו הגדירה ״פנטסטית״, ואלה עיקריה:

ירדן אינה בת קיימה כמדינה עצמאית ומשום כך יש לחלקה;

עיראק תקבל את עבר-הירדן המזרחי תמורת הבטחה ליישב שם את הפליטים הפלסטינים ולכרות שלום עם ישראל,

ואילו הגדה המערבית תסופח לישראל כחבל אוטונומי למחצה;

לבנון נתונה במצוקה בשל אוכלוסייתה המוסלמית הגדולה, אך בעיה זו אפשר לפתור על ידי הרחבת שטחה של ישראל בצפון עד נהר ליטאני, ובתוך כך תסתייע הפיכת לבנון למדינה נוצרית;

לתעלת סואץ יש להקנות מעמד בינלאומי,

ואילו מְצָרי טיראן ומפרץ אילת יועברו לשליטה ישראלית כדי לערוב לחופש השיט במעבר ימי זה.

תנאי מוקדם למימוש תוכנית זו - הבהיר ראש ממשלת ישראל - הוא חיסולו של נאצר והחלפתו במנהיג פרו-מערבי, שגם יהיה נכון לעשות שלום עם ישראל.

בן-גוריון טען עוד, כי תוכניתו זו תשרת את האינטרסים של כול מעצמות המערב, וכן את אלה של ישראל, על ידי שתפיל את נאצר ותמוטט את תנועת הלאומיות הפן-הערבית בת טיפוחיו, והוסיף ואמר,

כי תעלת סואץ צריכה להיות מעבר ימי בינלאומי;

בריטניה תחדש את שליטתה על עיראק וירדן ותבצר לה גישה לנפט המזרח התיכוני;

צרפת תבצר את השפעתה במזרח התיכון באמצעות לבנון וישראל, ואילו בעיותיה באלג׳יריה יבואו על פתרונן כליל מכוח התמוטטות נאצר;

אפילו ארצות-הברית עשויה להשתכנע לתמוך בתוכנית זו, שכן היא תעשה לחיזוק משטרים פרו-מערביים יציבים ותסייע בבלימת החדירה הסובייטית למזרח התיכון.

בן-גוריון הפציר בנוכחים כי תחילה, בטרם ייחפזו למסע צבאי נגד מצרים, יתפנו לשקול את האפשרויות המדיניות. הוא הטעים כי במבט ראשון עשויה תוכניתו להיראות דימיונית, אולם היא אינה חורגת מעבר לאפשר - בתנאי שיוקדש לה זמן, תינתן לה תמיכה בריטית והכול יאמינו בה.

המנהיגים הצרפתים האזינו ברוב קשב להרצאת בן-גוריון, אך לא הפגינו שמץ נטייה לסטות מן המשימה המיידית שעל הפרק - יציאה למערכה צבאית נגד מצרים יד ביד עם הבריטים. הם הפיסו דעתו של בן-גוריון באומרם לו, כי תוכניתו אינה פנטסטית, אך הוסיפו, כי עתה צצה לפניהם הזדמנות יחידה במינה להלום באויבם המשותף, וכול דחייה עלולה להיות בעוכריהם. הם גם שקלו, כי בעוד שאידן עצמו נחוש בדעתו להילחם, הוא עומד מול אופוזיציה מתחזקת והולכה בארצו ובממשלתו ואילו שר החוץ שלו סלווין לויד מעדיף בגלוי פתרון מדיני. לויד היה שותף מסויג לקשר החשאי, הוא נרתע מן הקנוניה עם ישראל ובא לוועידת סוור רק מפני שכך, פחות או יותר, הורה לו אידן. כול התנהגותו הביעה סלידה מההתכנסות, מחבורת הנוכחים ומסדר היום. הוא גם התרשם מבן-גוריון כמי שנתון בהלך רוח תוקפני המבהיר - או מרמז - כי לישראלים אין שום סיבה להאמין לכול שעשוי שר בריטי לומר.

בעוד שמטרת ועידת סוור הייתה לדון בפעולה צבאית, אמר לויד בפתח דבריו, שהוא מעריך - על        יסוד הדיונים שניהל באחרונה עם שר החוץ המצרי מחמוד פאוזי - כי ניתן להשיג פתרון     דיפלומטי לסכסוך התעלה בתוך שבוע ימים. אשר לחלופת הפעולה הצבאית המשולשת, הבהיר, כי ממשלתו אינה יכולה להרחיק לכת מעבר לדברים שהשמיע אידן בארמון מטיניון ב-16 באוקטובר, שאחר כך אישרם בכתב. פירושם המעשי של דברי לויד היה, שעל ישראל לפתוח במלחמה של ממש וללחום לבדה במשך כשלוש יממות, תוך שבריטניה תכריז אולטימטום נגד ישראל, שבמשתמע יגדירה כתוקפן. אלא שדווקא את תפקיד התוקפן מיאן בן-גוריון למלא. היסוד המעודד היחיד בדברי לויד, מבחינת ישראל, היה הודאתו, כי ממשלתו רוצה לראות במפלת נאצר. המגרעת החשובה האחת שבפשרה עם נאצר - אמר לויד - היא הישארותו בשלטון. הוא הגדיר את תכלית כול הפעולות הצבאיות של בעלות הברית כ״כיבוש אזור התעלה ומיטוט נאצר״.

כאשר נדרשו משתתפי הוועידה להחלטות המעשיות, דרש בן-גוריון הסכם בין בריטניה צרפת וישראל, שיקבע, כי כול השלוש חייבות לתקוף את מצרים. הוא גם רצה לקבל התחייבות שחיל האוויר הבריטי ישמיד את חיל האוויר המצרי בטרם ינועו כוחות היבשה של ישראל קדימה, שכן אחרת ייתכן שערים ישראליות כתל-אביב יימחו כליל. לויד הבין לדאגתו של בן-גוריון, אך סירב לשתף פעולה עם ישראל במישרין ובמהלך הישיבה חזר והבהיר כי הסכם ישראלי-צרפתי-בריטי לתקוף את מצרים אינו אפשרי. הוא הסכים אך ורק להצעה הצרפתית, כי אם תתקוף ישראל את מצרים, יתערבו בריטניה וצרפת כדי להגן על התעלה. מאחר שבן-גוריון פסל הצעה זו לחלוטין, נקלע הדיון למבוי סתום.

בצומת קריטי זה התערב דיין כדי להציל את הוועידה. מאז הורה לו בן-גוריון להתגרות ולדרדר את מצרים למלחמה חלפה שנה תמימה כמעט. הוא השתוקק לפעול, עם בעלי ברית או בלעדיהם. הוא, שלא כבן-גוריון, זלזל בסכנת הפצצתן של ערי ישראל בידי חיל האוויר המצרי. כסוס מלחמה שריח קרב כבר עלה בנחיריו, לא היה נכון לחזור נינוח לאורוותו. ההצעה שהעלה בשלב זה הייתה ערמומית באורח אופייני לו:

צה״ל יצניח יחידת צנחנים במעבר המיתלה, במרחק כארבעים וחמישה קילומטר מתעלת סואץ;

בריטניה וצרפת יציבו לממשלת מצרים אולטימטום בדרישה להסיג את כוחותיה מאזור התעלה;

ומאחר שהמצרים, כצפוי, לא ישעו לאולטימטום, יופצצו כול שדות התעופה של מצרים.

התוכנית סיפקה

הן את הצורך שהיה לבריטים ב״פעולת מלחמה של ממש״, שתצדיק את התערבותם,

והן את הצורך של בן-גוריון בפתח מילוט במקרה שהתערבות בעלות הברית לא תמומש.

לויד כבר הביע דעתו האישית, כי את פער הזמן שבין ההתקפה הישראלית והתערבות בעלות הברית אפשר לצמצם משבעים ושתיים שעות לשלושים ושש.

עתה הציעו הצרפתים להציב בישראל שני להקים של מטוסי קרב-הפצצה מדגם מיסטר, וכן להעגין שתי אוניות מלחמה בנמליה להגנת שמי ישראל וחופיו, בשני ימי המלחמה הראשונים.

בבוקר 24 באוקטובר, יום הוועידה השלישי והאחרון, הגיע בן-גוריון לבסוף לכלל החלטה, כי ישראל תתחייב לפתוח במלחמה. ביומנו סיכם את השיקולים העיקריים, שהוליכוהו לקבלת החלטה גורלית זו. הוא סבר, כי יש להוציא לפועל את המבצע אם אכן תובטח הגנת שמי ישראל ביעילות ביום או ביומיים שיחלפו עד שיתחילו הצרפתים והבריטים להפציץ את שדות התעופה המצריים. היעד של מיטוט נאצר עמד לנגד עיניהם של משתתפי הוועידה מראשיתה ועד סופה, ומבחינתו של בן-גוריון לא היה חשוב ממנו.

״זו ההזדמנות היחידה״, רשם ביומנו, ״ששתי מעצמות לא קטנות ינסו לחסל את נאצר, ולא נעמוד יחידים לעומתו כשהוא מתגבר וכובש כול ארצות ערב (...) אם הדבר יצליח נכבוש חופש השיט במְצָרי ים סוף, כי נתפוס את שרם אל שיך ואי טיראן - יותבתה ההיסטורית - ואולי ישתנה כול המצב במזרח התיכון לפי תוכניתי״.[74]

משנשלמו המשא-ומתן וההתייעצויות, נטל בן-גוריון יוזמה והציע, כי יירשם פרוטוקול לסיכום ההחלטות שנתקבלו, ייחתם בידי שלושת הצדדים ויחייבם.[75] העובדה שאת הרעיון לנסח מסמך פורמלי העלה בן-גוריון ראויה להדגשה, שכן העדויות הישראליות מכלי ראשון על ״ועידת סוור״ עוברות עליה בשתיקה, ככול הנראה מתוך כוונה להמעיט בחלקו בקנוניה. טיוטה שלמה הוכנה בידי קבוצת פקידים ישראלים וצרפתים והונחה לפני פטריק דין (Dean), ממלא מקום סגן שר החוץ הבריטי, ודונלד לוֹגן (Logan), מזכירו האישי של סלווין לויד, שבאו לפריז ביום הוועידה האחרון לייצג את בריטניה בלי אדונם המדיני. דין ולוגן הופתעו למקרא הטיוטה, שכן לפני כן לא נאמר דבר על ניסוח משהו בכתב, אך לוגן אמר לדין כי הטיוטה מתעדת במדויק את מה שהוסכם עליו, ושניהם סברו כי אפשר שמוטב לנסח מסמך, אחרת ייתכן שיצוצו אי-הבנות לגבי התרחיש, שאכן היה מורכב למדי.[76]

בעוד מלאכת הניסוח בעיצומה, התנהלו עוד שתי שיחות פרטיות במקומות אחרים בחווילה שבסוור. בן-גוריון שוחח עם מקבילו הצרפתי ביחידות, ולמחרת רשם ביומנו:

״סיפרתי לו על גילוי נפט רב בדרום סיני ובמערבה, וכדאי לתבוע חצי אי זה ממצרים שלא היה שייך לה, אלא האנגלים גנבו אותו מהתורכים כשהיו סבורים שמצרים בכיסם. הצעתי הנחת צינור מסיני לחיפה לזיקוק הנפט, ומולה גילה עניין בהצעה זו״.[77]

הרושם המתקבל משיחה זו, בהיעדר כול תיעוד אחר עליה, הוא כי ראש ממשלת ישראל נותר אותו שוחר התפשטות טריטוריאלית כשהיה, ואילו מקבילו הצרפתי נהג בו כמארח מנומס עד הסוף.

שיחה מסקרנת אף יותר התנהלה מייד לאחר השיחה הקודמת. נושאה היה סיוע צרפתי לפיתוח טכנולוגיה גרעינית בישראל. פרטי שיחה שנייה זו נחשפו רק ב-1995, כאשר פרסם שמעון פרס את זיכרונותיו, שם נאמר בפסקה הרלוונטית כלהלן:

לבסוף, בהגיע שעת החתימה, ביקשתי מבן-גוריון להכריז על הפסקה קצרה, שבמהלכה נועדתי לבדי עם מולה ובורז׳ס-מונורי. כאן הבאתי לידי גמר את הסכמת שני המנהיגים לבניית כור גרעיני בדימונה (...) ולהספקת אורניום טבעי לתדלוקו. הגשתי שורה של הצעות מפורטות ולאחר דיון הם קיבלון.[78]

פיתוח עוצמה גרעינית היה נושא יקר ללב בן-גוריון. הוא ראה בו אתגר טכנולוגי, שיסייע בהפיכת ישראל למדינה תעשייתית מתקדמת. המשא-ומתן עם הצרפתים היה על בניית כור גרעיני קטן למטרות אזרחיות. בשלב זה לא נאמר דבר על אפשרות של יישום צבאי של טכנולוגיה זו, אך זו הייתה מטרתו הסופית של בן-גוריון: לייצר נשק גרעיני. הוא היה משוכנע כי נשק גרעיני יחזק את ישראל במידה שאין ערוך לה, יערוב לשרידותה וישים לאל כול איום בשואה נוספת.

שמעון פרס היה המנוע מאחורי המאמץ הישראלי לגייס סיוע צרפתי להקמת כור גרעיני. פינו התנגד להיענות ליוזמה זו. בורז׳ס-מונורי תמך בה בכול תוקף ומולה התקשה להחליט. ב-21 ספטמבר, חודש לפני ההתכנסות בסוור, השיג פרס הסכמה צרפתית על אספקת כור גרעיני קטן ועתה, בסוור, ניצל את ההזדמנות שנקרתה לקידום המיזם וניסה לחייב את צרפת במישור המדיני. העלאת הנושא הגרעיני בסוור לא יכלה איפוא להיות בגדר הפתעה גמורה. כעבור שנה, בספטמבר 1957, כשהיה בורז׳ס-מונורי ראש ממשלה, סיפקה צרפת לישראל כור גרעיני גדול פי שניים מזה שהובטח תחילה.[79]

ישראל לא השתלבה במיזם המלחמה הצרפתי-בריטי כדי לזכות בכור גרעיני צרפתי. השאלה הרגישה של עוצמה גרעינית הועלתה רק לקראת תום השיחות ואחרי שההחלטה העקרונית לאסור מלחמה כבר נתקבלה. אף על פי כן, העסקה הגרעינית שסוכמה בסוור מעניינת משלוש בחינות עיקריות.

ראשית, היא מלמדת, כי הצרפתים היו נכונים לאסור מלחמה בכול מחיר כמעט.

שנית, היא מגלה את הקשת המלאה של התמריצים, שהיו הצרפתים נכונים לתת לישראל כדי להשפיע עליה למלא את התפקיד שיוחד לה בקנוניה שנרקמה לעשות מלחמה במצרים.

שלישית, היא מאששת את הרושם, כי באותם ימים לא ריחף מעל ישראל שום איום מצרי רציני, ואף על פי כן רקמה עם המעצמות האירופיות קנוניה לתקיפת מצרים בשל סיבות אחרות. שתי השיחות הפרטיות בסוור, בהצטרפותן יחדיו, עושות למגוחכת את הגרסה הישראלית הרשמית האומרת, כי ישראל יצאה למלחמה רק מפני שניצבה לפני סכנה מיידית של התקפה מצרית.

קנוניית המלחמה המשולשת לבשה עתה עור וגידים במסמך רשמי, ״הפרוטוקול של סוור״, שעל שלושת עותקיו נקראו נציגי שלושת הצדדים לחתום. פינו חתם בשם צרפת, בן-גוריון בשם ישראל ופטריק דין בשם בריטניה. דין הבהיר, כי הוא חותם בכפוף לבירור נוסף ולאישור ממשלתו. אף שהפרוטוקול היה טעון אישור של שלוש הממשלות, לא עשה בן-גוריון שום מאמץ להסתיר את התרגשותו. הוא עיין בעותק שנשאר בידיו, קיפלו בזהירות ותחבו עמוק בכיס מותנייתו.

״פרוטוקול סוור״ נתן בידי בן-גוריון ערובה נגד בגידת בריטניה, שבה רצה נואשות, אך הוא גם היה העשן שהצביע על אש הקנוניה המשולשת. העותק הבריטי הושמד בהוראת אידן, הצרפתי אבד והישראלי נשמר תחת מנעול ובריח בארכיונו של בן-גוריון בשדה בוקר במשך ארבעים שנה. ב-1966 נחשף הנוסח הצרפתי המקורי פעם ראשונה לרגל סרט תיעודי שהפיק בי-בי-סי על משבר סואץ.[80]

״פרוטוקול סוור״ כלל שבעה סעיפים.

הראשון קבע בפשטות, שישראל תפתח בהתקפה בקנה מידה מלא ב-29 באוקטובר בערב, במטרה להגיע לאזור התעלה למחרת היום.

סעיף 2 תיאר את פניות בריטניה וצרפת לכוחות הלוחמים להפסיק את הלחימה ולהסיג את כוחותיהם למרחק 16 קילומטר מן התעלה. מצרים לבדה נדרשה להסכים עם הכיבוש הזמני של נקודות מפתח לאורך התעלה בידי הכוחות הבריטיים והצרפתיים. דרישה זו נועדה לוודא, שמצרים לא תוכל בשום פנים ואופן להסכים לפנייה.

סעיף 3 קבע כי אם לא תמלא מצרים אחר הפנייה בתוך שתים עשרה שעות, תיפתח ההתקפה של הכוחות הבריטיים-צרפתיים בבוקר 31 באוקטובר. סעיף זה נטש את העמדת הפנים של יחס שוויוני; שום פעולה צבאית לא הובאה בחשבון נגד ישראל.

סעיף 4 עמד על כוונת ממשלת ישראל להשתלט על החוף המערבי של מפרץ עקבה ועל איי טיראן וסנפיר כדי להבטיח חופש שיט שם. ממשלות בריטניה וצרפת לא התחייבו לתמוך בתוכנית זו, אך גם לא הביעו כלפיה התנגדות כלשהי.

בסעיף 5 הבטיחה ישראל, שלא לתקוף את ירדן במהלך פעולות האיבה נגד מצרים, ובריטניה הבטיחה שלא לבוא לעזרת ירדן אם תתקוף את ישראל. מטרתו של סעיף זה הייתה למזער סכנת התנגשות צבאית בין בריטניה וישראל בחזית הירדנית.

סעיף 6 חייב את כול שלוש הממשלות להקפיד על סודיות ההסכם,

אחרון הסעיפים קבע, כי ההסכם ייכנס לתוקפו מרגע אישורו בידי שלוש הממשלות.[81]

במשך שלושת הימים שעשה בסוור ותִחבל את קנוניית המלחמה נגד מצרים, שינה בן-גוריון את טעמו מקצה אל קצה. בהגיעו לחווילה הצהיר במפורש, כי בשום פנים ואופן לא ייתן ידו ל״תוכנית הבריטית״. הוא יצא את החווילה לאחר שקיבל תוכנית זו במתכונת מתוקנת. מרדכי בר-און תלה מהפך זה בשלושה גורמים:

הלחץ הצרפתי ושאיפתו של בן-גוריון עצמו לבצר את הברית הלא-כתובה עם צרפת;

מיומנותו הפסיכולוגית של דיין, שאפשרה לבן-גוריון להתגבר על פחדיו וחשדותיו;

והעובדה שאותה פיסת נייר באה לעולם כפרי פגישה פנים אל פנים עם שר החוץ הבריטי ונחתמה בידי פקיד בריטי בכיר.[82]

אבא אבן סיכם, לימים:

״בסוור החליטו שלוש קבוצות המנהיגים לבצע תוכנית יוצאת דופן עד כדי גיחוך״.[83]

אולם הדבר שלא היה מגוחך ממנו היה התוכנית הגדולה שביקש בן-גוריון למכור למנהיגים הצרפתים בפגישתו הראשונה עמם בחווילה הפריזאית. מרדכי בר-און זכר את המבוכה שאפפה אותו למשמע דברי בן-גוריון על תוכנית כה זרה ומוזרה, שהייתה רחוקה כול כך מן המטרה שלשמה באו הוא ופמלייתו לבירת צרפת.[84] גם בעיני הישראלים האחרים שהשתתפו בשיחות נראתה התוכנית כחסרת שחר וכדוגמה להזיה מדינית ש״הזקן״ הניח לה להשתלט עליו. בן-גוריון עצמו ראה להקדים רפואה לביקורת בכנותו את תוכניתו ״פנטסטית״, אלא שיומנו מלמד על הרצינות הנחרצת שבה התווה את התוכנית ועל הערכתו הברורה, שאכן יש סיכוי ממשי להוציאה לפועל.[85]

התוכנית חשפה איפוא במובהק

את מחשבות בן-גוריון בינו לבינו על ישראל, על האירופיות ועל העולם הערבי.

היא הצביעה על השתוקקותו לברית עם המעצמות האימפריאליסטיות נגד כוחות הלאומיות הערבית.

היא גילתה תיאבון להתפשטות טריטוריאלית בכול כיוון אפשרי - צפונה, מזרחה ודרומה.

והיא שיקפה יחס זלזלני כלפי העצמאות, הריבונות והשלמות הטריטוריאלית של המדינות הערביות השכנות.

מערכת סיני - ״מבצע קדש״

בשובו ארצה הכין דיין את צה״ל למלחמה, ואילו בן-גוריון הכין לקראתה את הממשלה. הוא יידע תחילה את שרי מפא״י ואחדות העבודה ואחר כך את שרי המפלגה הדתית הלאומית (מפד״ל) והמפלגה הפרוגרסיבית, אבל לא את שרי מפ״ם, שלהם גילה את דבר התוכנית רק ברגע האחרון, ביודעו שהם יתנגדו לה ובחששו פן ידליפו את המידע. הוא כינס ישיבת ממשלה ב-28 באוקטובר, יום לפני המועד שנקבע ליציאה למלחמה, אבל לא היה בדעתו לדווח לה על ההסכם שחתם עם הצרפתים והבריטים - זאת עשה רק עקב דרישתם של שרי אחדות העבודה. הממשלה אישרה את ההצעה לאסור מלחמה על מצרים ברוב גדול. רק שני שרי מפ״ם הצביעו נגדה - הם פסלו את הקשר עם המעצמות הקולוניאליות - אולם הם החליטו, אף על פי כן, להישאר בממשלה ולשאת באחריות המשותפת להחלטתה. מנחם בגין, מנהיג חירות, תמך בתוכנית המלחמה בלהט כאשר נודעה לו מפי בן-גוריון.

ב-29 באוקטובר, אחר הצהריים, פתח צה״ל במערכת סיני בהצנחת צנחנים במבואות מעבר המיתלה.

ב-30 באוקטובר, בטרם הגיעו כוחות צה״ל לתעלת סואץ, פרסמו בריטניה וצרפת, כמוסכם מראש, את האולטימטומים שלהן, שדרשו מישראל וממצרים להסיג אח כוחותיהן למרחק 16 קילומטר מן התעלה.

ישראל הסכימה למלא אחר הדרישה; מצרים סירבה, כצפוי.

בריטניה וצרפת החלו להפציץ את שדות התעופה המצריים ב-31 באוקטובר בערב, לא עם שחר כמתוכנן.

בן-גוריון, שנדאג וזעם על האיחור, איים להפסיק את ההתקפה. חרף ההיסוסים והעיכובים שאפיינו את הביצועים הצבאיים של בעלות הברית במהלך המלחמה, נחל צה״ל ניצחון צבאי מושלם בתוך ימי לחימה ספורים.

הכוחות המצריים בסיני וברצועת עזה נסוגו בחיפזון לעברה המערבי של תעלת סואץ בהשאירם בידי הישראלים כששת אלפים שבויים וכמויות גדולות של ציוד צבאי. בהורותו על נסיגה, מזער נאצר את אבדות צבאו.

עזה נכבשה ב-2 בנובמבר, וב-5 בנובמבר כבר היה כול חצי האי בידי ישראל (ר׳ מפה 7).

לבריטים ולצרפתים לא האירה הרפתקת סואץ פנים והיא הסתיימה בנסיגה חפוזה ומשפילה. לחץ עז של שתי מעצמות-העל בלם את מתקפתם. ג׳ון פוסטר דאלס הנהיג את המערכה באו״ם נגדן ונגד ישראל עושת דברם. לחץ כלכלי אמריקני אילץ את ממשלת בריטניה לפנות עורף, וצרפת נותרה בדד כערער בערבה.

אף שבן-גוריון שכב חולה כול ימי המערכה, הוא היה שיכור ניצחון בהסתיימה. במברק ששלח לחטיבה 7 אחר כיבוש שרם אל-שיח׳ כתב:

״ויוטבת, המכונה טיראן, שהייתה עד לפני אלף וארבע מאות שנה מדינה עברית עצמאית, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית״.[86]

בנאום הניצחון שנשא בכנסת ב-7 באוקטובר רמז, כי בדעת הממשלה לספח את כול חצי האי סיני וכן גם את מְצָרי טיראן. הוא חזר על הזכות ההיסטורית שיש לישראל על האי טיראן או יוטבת, ולאישוש קביעה זו אף קרא ביוונית קטע מכתבי ההיסטוריון הקדום פרוקופיוס. בנאומו זה הכריז עוד, כמתלהם,

כי הסכם שביתת הנשק הישראלי-מצרי נפח נשמתו,

כי ישראל לא תמסור את סיני לידי כוחות זרים,

וכי ישראל נכונה לפתוח במשא-ומתן ישיר עם מצרים.

נימת הרהב של נאומו עוררה תגובות רבות של זעם וסלידה ברחבי עולם, ובמידה יתרה בקרב יהודי ארצות-הברית.

סוף גאווה דאבה. התפעמות בן-גוריון נוכח מהירות הניצחון הצבאי הישראלי וממדיו התפוגגה באבה. המערכה אך זה תמה, וכבר הופעל על ישראל לחצן של שתי מעצמות-העל לסגת מייד וללא תנאי מחצי האי סיני ומרצועת עזה. ב-5 בנובמבר שיגר ניקולאי בולגנין, ראש ממשלת ברית-המועצות, איגרות לבריטניה, לצרפת וישראל, ואיים עליהן בתקיפות טילים ובשיגור מתנדבים לעזרת מצרים. האיגרת ששיגר לבן-גוריון הייתה בוטה במיוחד. ראש ממשלת ברית-המועצות האשים את ממשלת ישראל ב״משחק נפשע וחסר אחריות בגורל העולם״ ובהצבת סימן שאלה על עצם קיומה של מדינת ישראל. בן-גוריון רשם ביומנו, כי מכתב שכזה היה יכול להיכתב בידי אדולף היטלר.[87] אל האיגרת נתלוו מלחמת עצבים ושמועות על הכנות להתערבות צבאית סובייטית. יוסף אבידר, שגריר ישראל במוסקבה, שעשה באותם ימים בישראל, הביע דעתו הנחרצת באוזני בן-גוריון, כי בולגנין משמיע איומי סרק.[88] אולם בן-גוריון לא יכול להתעלם מן הסכנה שהמשבר יסלים בן לילה עד כדי איום במלחמת עולם, שישראל תואשם בגרימתה.[89] הוא שיגר את גולדה מאיר ואת שמעון פרס לפריז, כדי לעמוד על הערכת המצב של הצרפתים, ואם אפשר - לקבל מידיהם הבטחה לבוא לעזרה. למאיר נתחוור מייד, כי כריסטיאן פינוֹ מתייחס לאיום הסובייטי במלוא הרצינות, וחרף אהדתו לישראל אין בכוחו להבטיח לה סיוע כלשהו. היא העלתה באוזניו רעיון, שבן-גוריון ביטא בשעתו בהתכנסות סוור: הפקת נפט משותפת בסיני על יסוד שוויון מלא. לפי שדיווחה אחר כך, נעץ בה פינו מבט ״כמו על מטורפת״ ואמר:

״טייסים סובייטים טסים בשמי סוריה, הרוסים רוצים להתערב במזרח התיכון - ואתם עוד חושבים על הנפט בסיני?״.[90]

בן-גוריון השתעשע זמן-מה ברעיון לפנות לארצות-הברית בבקשת הגנה, אף שהנשיא אייזנהאואר קצף וזעם על הולכתו שולל בידי שלוש המדינות. הוא העריך, שבשיחה פנים אל פנים יעלה בידו לשכנע את הנשיא להשקיף על הדברים כמוהו, אך אבא אבן הבהיר לו כי באקלים המדיני שנוצר אין טעם אפילו להציע פגישה. ממשל אייזנהאואר עמד על התפנות ישראלית ללא תנאי. לאבן נאמר באופן פרטי, כי אם ישראל לא תיסוג, יופסק כול סיוע אמריקני לישראל, הן ממלכתי והן אזרחי מידי יהודי ארצות-הברית, וממשלת ארצות-הברית לא תתנגד לגירוש ישראל מן האו״ם. האיום בסנקציות כלכליות אלה בא לאחר שארצות-הברית כבר סילקה את מטריית ההגנה שלה על ישראל - וכן על בריטניה וצרפת - בפני פעולת גמול סובייטית אפשרית. בן-גוריון, מוכה אכזבה מרה, הסכים לסגת. הוא טעה חמורות בהערכת המצב הבינלאומי ועתה נגזר עליו לשלם את המחיר.[91]

הממשלה ייחדה ב-8 בנובמבר שבע שעות לדיונים מתוחים וטעוני מועקה. שרר חשש ממשי מפני פרוץ מלחמת-עולם נוכח צחצוח החרבות הגרעיניות במוסקבה. רמת חרדה גבוהה כול כך טרם נודעה בתולדות ישראל, והיא שיתקה את הממשלה. החלטתה שנתקבלה, לבסוף, הייתה להניח את ההחלטה בידי בן-גוריון, והוא החליט - עקרונית - להתפנות מסיני.[92] אולם בעומדו על סף הכרזה על התפנות מיידית וללא תנאי, צץ רעיון במוחו של אבן: הוא הציע להתנות את הנסיגה הישראלית בהסדרים משביעי רצון, שמכוחם יוצב בשטח שיפונה כוח האו״ם תחת צה״ל. בן-גוריון נתפס לבהלה, שכן ישראל עמדה מבודדת לחלוטין מול האיומים הסובייטיים. אותו בוקר הגיע לחץ האו״ם לשיאו כאשר דיבר המזכ״ל על תוצאות חמורות שבהן תישא ישראל. בסופו של דבר אימץ בן-גוריון את עצת אבן, אף שחשבה למסוכנת למדי. למרבה הלעג, נראה בן-גוריון, אביר השקפת ״לא חשוב מה יאמרו הגויים״, מפוחד מאוד ממה שאמרו הגויים בהקשר הנוכחי. אבן, תלמידו של שרת, הוא שאבחן נכונה את המצב הבינלאומי, והוא שניצב בשער כדי להציל משהו מבין החורבות.[93]

ב-9 נובמבר, חצי-שעה לאחר חצות, הודיע ראש הממשלה בשידור לאומה על החלטתו לסגת. קולו העיד עליו שהוא מותש ומדוכדך. התפעמות נאום הניצחון התפוגגה לבלי השאר שריד. כמו כדי להדגיש את בדידותה של ישראל, קרא בן-גוריון באוזני המאזינים את האיגרות שקיבל מבולגנין ומאייזנהאואר ואת תשובותיו עליהן. הוא גם עמד על אירועים אחרים שירחשו באותו יום:

ישיבת הממשלה

וההחלטה לפנות את כוחות ישראל מכול השטח שנכבש מרגע שייקבעו סידורים משביעי רצון עם האו״ם לגבי הכוח הבינלאומי.

מלכות ישראל השלישית התקיימה שלושה ימים.

המאמץ להציל משהו מבין החורבות המדיניות של מערכת סיני התמשך על פני ארבעה חודשים בניצוחו המבריק של אבא אבן. ההנחיה שקיבל מבן-גוריון הייתה להתמקד בשתי מטרות:

לערוב לחופש שיט ישראלי במצרי טיראן ובים סוף,

ולכך שהנגב שוב לא יהיה חשוף לפשיטות טרור מרצועת עזה.

אבן התוודה בזיכרונותיו כי

״חווה רגשות התפעמות כאשר עלה בידו למלא משימות קשות אך ניתנות-להשגה אלה בלי להיות מוכתם בקשר הבריטי צרפתי, שהשתקף בהסכם המגוחך שהושג בסוור״.

בן-גוריון לא רצה באמת להשאיר רצועת עזה בידי ישראל, שכן זו הייתה מלאה וגדושה ב-350,000 ערבים ממורמרים ונסערים. הוא רצה לנצל את כיבוש הרצועה בידי צה״ל כקלף מיקוח להשארת שרם אל-שיח׳ בידי ישראל, אך בסופו של דבר אולצה ישראל להתפנות משרם אל-שיח׳ ומרצועת עזה כאחת.

למשה דיין זו הייתה גלולה מרה לבליעה. הוא פקד להרוס את כול המתקנים הצבאיים המצריים ברחבי סיני לפני הנסיגה הסופית, שבוצעה בתחילת מרס 1957.

אבן, לעומת זאת, סבר למקרא תזכירו של דאלס מ-11 בפברואר, כי שתי המטרות שהציב בן-גוריון הושגו:

ארצות-הברית הבטיחה לעמוד מאחורי זכותה של ישראל להשיט את ספינותיה ומטעניה באין מפריע דרך מְצָרי טיראן;

להכיר בזכותה להפעיל את ״זכויותיה המוקנות להגנה עצמית מכוח סעיף 51 של אמנת האו״ם״;

ולהציב כוחות או״ם בשרם אל שיח׳ וברצועת עזה כול עוד לא יוליך פינוים לחידוש מעשי איבה.[94]

מאזן השכר וההפסד של מערכת סיני מחייב להבחין בין מטרותיה המבצעיות הממשיות ובין מטרותיה המדיניות הנרחבות יותר. שלוש היו המטרות המבצעיות ושלוש המטרות המדיניות.

המטרות המבצעיות היו

להביס את הצבא המצרי,

לפתוח את מְצָרי טיראן לשיט ישראלי,

ולשים קץ לתקיפות הפידאיון לאורך גבולה הדרומי של ישראל.

כול שלוש המטרות הללו הושגו במידה מסוימת.

בראש ובראשונה, נחל צה״ל ניצחון צבאי מובהק. הצבא המצרי הובס, אף כי לא הושמד הודות לנסיגתו מסיני בעוד מועד; הנזק שנגרם לו היה קל ושיקומו היה מהיר. אף על פי כן, מערכת סיני רוממה את רוח הלחימה ואת היוקרה של צה״ל והציבה אותו ככוח הצבאי החזק ביותר במזרח התיכון.

המטרה השנייה הושגה גם היא: מעבר המים הבינלאומי החוצה את מְצָרי טיראן נפתח לספנות ישראלית והושגה הבטחה אמריקנית, כי חסימת המְצָרים תשמש ״קזוס בלי״ - עילה ליציאה למלחמה. אומנם, הבטחה זו נתחוורה כנבובה למדי כאשר חסם נאצר שוב את המְצָרים במאי 1967, אולם ב-1956 לא ניתן לצפות זאת. שררה תקווה, כי בעקבות המערכה יוסר גם ההסגר על שיט ישראלי בתעלת סואץ, אך זו לא נתממשה.

המטרה השלישית הושגה באופן מלא יותר: בסיסי הפידאיון ברצועת עזה חוסלו ולתקיפותיהם לאורך הגבול הושם קץ. יתר על כן, הצבא המצרי לא חזר לבסיסיו בסיני. חצי האי סיני פורז איפוא למעשה, ואכן, מאז ידעה ישראל ביטחון ויציבות יחסיים לאורך גבולה עם מצרים במשך אחת עשרה שנה.

שלוש המטרות המדיניות שביסוד מערכת סיני היו

הפלת נאצר,

הרחבת גבולות ישראל

והשלטת מערך מדיני חדש במזרח התיכון.

אף לא אחת מן השלוש מומשה. לא זו בלבד שהתוקפנות המשולשת לא הוליכה למפלת נאצר, אלא שהעצימה במידה ניכרת את יוקרתו ואת השפעתו באזור וברחבי העולם השלישי. נאצר חילץ ניצחון מדיני מרשים ביותר מבין מלתעות תבוסתו הצבאית.

ישראל, לעומת זאת, שילמה מחיר כבד על חבירתה אל הכוחות הקולוניאליסטיים נגד הכוחות העולים של הלאומיות הערבית.

הקנוניה נתפסה כהוכחה נחרצת לאופי הריאקציוני ותאב ההתפשטות של התנועה הציונית. שמה של ישראל הוכתם קשות. מעשיה-היא יכלו לשמש, מעתה ואילך, הוכחה לטענה הנושנה בדבר היותה ראש גשר של האימפריאליזם המערבי בלב לבו של העולם הערבי.

שנית, שררה תקווה כי מערכת סיני תאפשר לישראל להרחיב את גבולותיה, וכמה משאיפותיה הטריטוריאליות של ישראל אף תועדו בפרוטוקול סוור. עדיפות ראשונה במעלה הוקצתה לשרם אל-שיח׳ ולרצועת היבשה המקשרת את דרום הנגב עמה, אבל ניכר בעליל גם רצון להחזיק בחצי האי סיני כולו, ובן-גוריון ביטא זאת במפורש בנאום הניצחון שלו. אף לא אחת משאיפות אלה מומשה. ישראל אולצה להוציא את כול בלעה מפיה, והסטטוס קוו אַנְטֶה הושב על כנו. התמורה היחידה האחת הושגה במפורז של ניצנה: ישראל לא הכירה עוד במעמד המיוחד של האזור ונהגה בו מעתה ואילך כחלק בלתי נפרד של שטחה הריבוני. יוזמי מערכת סיני תכננו מהלך זה כקרב האחרון במלחמת 1948 - קרב להשגת גבולות משביעי רצון - אולם התוצאה הממשית הייתה היפוכן הגמור של כוונות אלה. מערכת סיני הייתה הקרב האחרון במלחמת 1948 מכוח האישור והחיזוק שהעניקה לסטטו קוו שהושג בתום אותה מלחמה.

המטרה השלישית הייתה לעצב סדר מדיני חדש במזרח התיכון - זו הייתה ״התוכנית הפנטסטית״ או החזון הנשגב של בן-גוריון. שני היבטיו של חזון נשגב זה היו טריטוריאלי ומדיני. אף לא אחד מהם קרב כהוא-זה לכלל מימוש.

ההיבט הטריטוריאלי צפה התפשטות ישראל עד תעלת סואץ במערב ושרם אל-שיח׳ בדרום, עד הירדן במזרח ועד הליטאני בצפון.

ההיבט המדיני של החזון הכביר היה כרוך במהודק עם ההיבט הטריטוריאלי; ההערכה בתחום זה הייתה,

שלבנון נוצרית תעשה שלום עם ישראל מרצונה-היא;

עיראק תורשה לספח את הגדה המזרחית של ממלכת ירדן בתנאי שתעשה שלום עם ישראל;

ומצרים המובסת, המושפלת והכבושה, תאולץ לעשות שלום עם ישראל לפי תנאי ישראל.

כול אלה לא היו אלא מגדלים פורחים באוויר.

חרף כול החישובים המדיניים השגויים של מתכנני מערכת סיני וחרף כשליהם, נתקבעה דווקא גרסתם-הם בתודעת הרוב המכריע של הישראלים. המושג הרווח בישראל על מלחמת 1956 הוא,

כי זו הייתה מלחמת מגן,

מלחמה מוצדקת,

מלחמה שבוצעה באופן מבריק

מלחמה שהשיגה את כול מטרותיה כמעט.

לגרסה זו לגבי המלחמה עשו כנפיים לא רק אישי הממסד הביטחוני הישראלי, אלא גם היסטוריונים, עיתונאים ופרשנים אין-ספור, אלא שגרסה זו, חרף טיפוחה המסור והאוהד, אינה עומדת במבחן האימות נוכח התיעוד הזמין עתה. היא משמשת דוגמה ומופת ליכולת לטפלל את ההיסטוריה בשירות מטרות לאומיות. הגרסה הישראלית הרשמית של מלחמת 1956 אינה הרבה יותר מאשר תעמולת מנצחים.

מערכת סיני הייתה קו פרשת מים ביחסי ישראל עם העולם הערבי. בשנים 1956-1953 ניטש בישראל מאבק פנימי אדיר

בין המתונים ובין האקטיביסטים,

בין הדוגלים בדיפלומטיה ובין הדוגלים בכוח צבאי,

בין אסכולת המשא-ומתן ובין אסכולת התגובה האלימה.

ביוני 1956 אילץ בן-גוריון את שרת להתפטר, כדי להעניק לעצמו את חלופת היציאה למלחמה נגד מצרים. באוקטובר 1956 הוא מימש חלופה זו. כול סיכוי שאולי היה לשרת לשקם את מעמדו המדיני, נופץ עתה לרסיסים.

שרת דגל בחלופה למדיניות הכוחנית של בן-גוריון, לחלופה זו לא ניתן סיכוי. היא קועקעה בידי הממסד הביטחוני הישראלי, מערכת סיני תקעה מסמר אחרון בארון המתים של החלופה המתונה, שאותה ייצג שרת. בן-גוריון כשל ביוזמתו להפיל את נאצר, אך הצליח להפיל את שרת.

הערות: